Year: 2018
Aha! That’s Why Nimrod Ended the Conversation…
The foregoing is probably already obvious to everyone else, but I just figured it out, and I’m excited enough to want to share.
We all know the Medrash in Bereishis Rabbah 38:13:
… נסביה ומסריה לנמרוד. א”ל, נסגוד לנורא. א”ל אברהם, ונסגוד למיא דמטפין נורא? א”ל נמרוד, נסגוד למיא. א”ל, אם כן, נסגוד לעננא דטעין מיא. א”ל, נסגוד לעננא. א”ל, אם כן, נסגוד לרוחא דמבדר עננא. א”ל, נסגוד לרוחא. א”ל, ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא. א”ל, מילין את משתעי. אני איני משתחוה אלא לאור. הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו…
(I cut out the beginning of Avraham breaking his father’s idols, and the continuation with Haran, both known.)
I always wondered why Nimrod ended the conversation just then, and what Avraham was planning to say if Nimrod had let him continue.
It’s obvious: Avraham was next going to say we should worship He who created man’s soul. So Nimrod ended it right there.
קדושת ציון גליון #31
דרישת ציון על טהרת הקודש ◆ דעת תורה בנושאי ארץ הקודש ת”ו
שלום רב לכל החברים,
אנו מתכבדים בזאת להגיש בפניכם את גליון “קדושת ציון” לחודש ניסן שכבר נכנסנו לעיצומו, ובתוך ההכנות הרוחניות והגשמיות לליל הסדר, אנו מקווים שתמצאו את הזמן לעיין בעלון ולהפיק ממנו תועלת מירבית.
מטבע הדברים, העלון עוסק לא מעט בענייני חג הפסח השונים, וכמו תמיד אנו משתדלים ללבן את הסוגיות המרכזיות תוך הצמדות למקורות וכידם הטובה של הכותבים המצוינים בהם נתברך העלון.
גם סוגיות נוספות הנוגעות לחיינו כאומה מתבררות בעלון זה, ותקוותנו שכל אחד ימצא בו כמה וכמה מאמרים שיעניינו אותו ויהיה בהם חידוש מרענן, כי זאת לקחנו על עצמנו – תמיד להשתדל לרדת לעומק הדברים ולדלות הבנות עמוקות יותר ממה שהיו בידינו עד כה.
ברצוננו להודות לכל אלו שנעתרו למגבית זכר למחצית השקל בחודש הקודם, המקום ישלם שכרם.
החודש ערכנו מפגש חברים, אשר בסופו הוחלט על כמה חידושים בהתנהלות האגודה, וחשבנו שמן הראוי לשתף את הקוראים בתמצית הדברים –
- הוקמה הנהלה חדשה של הפעילים המרכזיים, אשר תתכנס אחת לשבועיים ותדון בסוגיות העומדות על סדר יומה של האגודה.
- גיוס הכספים יעשה ביתר שאת ומתוך הבנה, ש”קדושת ציון” מהווה כיום שופר יחודי של דעת תורתנו הקדושה בענייני האומה כפי שקבלנו מרבותינו מקימי הישוב בארץ הקודש, כפי שמורים לנו המקורות וכפי שמורים לנו גדולי ישראל התומכים בעמדותינו, אף שרובם עושים זאת בצנעה.
משמעות הדבר, שכל אחד ואחד חייב לראות את עצמו כאחראי על קיומו של העלון וקיומה של האגודה כאגודה פעילה בעלת אמירה משמעותית בשיח הציבורי. השפעתו של העלון היא גדולה, כפי שנוכחנו לראות מתגובות רבות שהגיעו אלינו מכל רחבי הארץ, ולא יתכן שקיומו יעמוד על כרעי תרנגולת. יש לפעול לביסוסו ולהרחבתו באופן שיגיע לכל אחד מקהל יראי ה’, ובעזר ה’ להפכו לעלון שבועי. פרט לכך, ישנן פעילויות רבות שאנו מעוניינים לקיים, אם בתחום התורני – שיעורים בנושאים שונים ושיעורים על סדר לימוד התנ”ך היומי, וכן בתחומים נוספים כגון חיזוק ההתישבות והשתתפות באירועים בהם יש לנו מסר לומר לציבור הרחב. כל הפעילויות הללו מצריכות משאבים כספיים, ומי שמבין את החשיבות של העלאת הרעיונות המובאים ב”קדושת ציון” על המפה הציבורית בודאי ירתם לעניין כבר עכשיו ויתן כמסת ידו.
- ברצוננו להפעיל קו טלפוני של האגודה, דרכו תופץ השקפתנו, וכן הודעות שונות לחברים. על תוכן הקו הטלפוני עוד נדון בעזר ה’ בהמשך.
- כל מי שרואה עצמו שותף ומעוניין לתרום לפעילות – נשמח לשתף אותו בכל ענין. מי שיש לו רעיונות, השגות או כל דבר אחר ומעוניין להפגש עם הנהלת האגודה – מוזמן ליצור קשר בדוא”ל זה, ואנו נתאם איתו פגישה.
- הכונו לועידה השנתית הגדולה, אשר תתקיים לקראת סוף חודש אייר – פרטים יבואו בהמשך! בועידה זו נתכנס ונציג קבל עם ועולם את עמדת היהדות הנאמנה בשלל נושאים שעל הפרק. מי שמעוניין כבר עכשיו לתרום לועידה מכספו או מרעיונותיו מוזמן ליצור קשר בדוא”ל זה: yyy7@neto.bezeqint.net
בכל ענין ניתן לפנות אלינו בדרכים המובאות בעלון – בדוא”ל, בפקס או בתא הקולי. נעשה הכל על-מנת לחזור לכל אחד ואחד, ואם לא חזרנו למישהו – הוא מוזמן לנסות שוב. ולא לשכוח להעביר את העלון הלאה בתפוצת המייל לכל מי שעשוי להיות מעוניין לקרוא!
חג פסח כשר ושמח, ושנזכה לאכול במהרה מן הזבחים ומן הפסחים, ועינינו תראינה בשוב ה’ לציון.
יהודה אפשטיין.
“קדושת ציון”.
קישוריות לתרומות – קהילות – נדרים פלוס
Reprinted with permission.
‘And Still One Is Not Satisfied’ (Koheles 6:7)
What else does this craving, and this helplessness, proclaim but that there was once in man a true happiness, of which all that now remains is the empty print and trace?
This he tries in vain to fill with everything around him, seeking in things that are not there the help he cannot find in those that are, though none can help, since this infinite abyss can be filled only with an infinite and immutable object; in other words by God himself.
עלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי – הר”י סירוטה במשל שובה לב
חאפ’ץ אריין א וודקה
להלן יעלה ויבוא ברצו”ה סיפורו העגום של היהודי הפרוז שכל שעשה היה – את השבת האחרונה בבירתנו מוקפת החומה. לא ידוע אצל מי נולד הרעיון הגאוני, כך שבמקרה זה אין אשמים מוצהרים, ובכל זאת כך הווה מעשה:
הפרוז הנ”ל התעורר ממחרת הפורים בשעה פלונית. בראשו סערו רעמים ופיצוצים. אדי אלכוהול שייטו בין תאי מוחו המפוהקים, וגלים של יינות זולים שנמהלו עם כל מיני עראק מזויפים – גאו בין בלוטות לימפתו, וגררו מחזורי צמרמורות מבחילות והקאות בלתי מדויקות בעליל.
קאפטן מלוכלך וקרוע עטף אותו, מדבקות שונות הידלדלו ממנו בעליבות. על קרקפתו תחוב היה פסק’ה מעוך, וכתמים גדולים ובלתי מזוהים עיטרו את סביבת עניבת הדולר העייפה שענב.
את כל החבילה המלבבת הזו סחב מיודענו אל בית הכנסת לתפילת שחרית. שם התפתל נואשות בין מילות התפילה לבין שמורות העיניים לבין רפיון החושים לבין שברי זיכרונות כהים ותשושים מקורות אמש. כשבכל העת הזו ניסה בכל האמצעים שעמדו לרשותו להיזכר איך הסתיימה הסעודה, שדווקא החלה יפה כל כך.
לאחר התפילה חזר הביתה, תוך שהוא נתמך בזיזים ועמודים וקופות צדקה ועוברי אורח, ובבית הוא מקבל את התזכורת מרנינת הקרביים: היום יום שישי ונוסעים לשבת לירושלים. צריך רק לסיים להכין את משלוחי המנות לסבתות, לחפש את הילדים בתחפושותיהם המסורבלות, ולהתארגן לצאת לדרך.
הפרוז דנן נאנח קשות, ובלית ברירה החל מנסה לארגן את פאותיו הקרושות לכדי חטיבות אחידות והגיוניות. זה המעט שיוכל לעשות.
שעתיים לאחר מכן מצא את עצמו מיודענו ישוב באוטובוס, שזחל כתולעת זקנה ונכה עד מאוד על הכביש המפויח במבואות ירושלים. שיכורים ססגוניים כבר נראו מתנדנדים בצדדים, זאטוטים מסולסלי שפמים ומקושקשי זקנים כרעו תחת נטל משלוחי המנות, קוזקים גאים ספרו שטרות וחיפשו כתובות, ואברכים במלבושים מגוונים מיהרו וצעקו אל בלוטות’יהם.
לאט לאט חדרה להכרתו ההבנה שפורים כאן.
לאחר זחילה ממושכת, על רקע הלייקע’ס המיושנים שהרעישו באופן גרוע מגגות הטנדרים, הדביק סופסוף האוטובוס את התחנה המיוחלת.
הפרוז ירד במצמוצי עיניים, ונעשה מוקף באווירה של קרנבל עולץ. שורת האופטלגינים שבלע – הפסיקו לפעול מרוב השתאות. סביבו התרוצצו אלפי אנשים בחיוניות פורצת גבולות, והוא היה ביניהם כנעכטיגער אמתי. מוחו הדואב ואפוף האדים הכוהליים הנפיק לו את הדימוי המדויק: הריהו כהיפופוטם בא בימים שהתעורר משנת חורפו בטבור לול אווזים טורקיים. ממש כך.
בקושי רב השלים את סבב משלוחי המנות, כשבכל מקום אשר הוא מגיע, שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב. ידידים וקרובים מבוסמים למחצה ניסו לשטוף אותו בוורטים מלהיבים, לסחוף אותו למעגלים פרוביזוריים, להמטיר עליו ברכות מלאות רוק, לחבק אותו בחיני חינם, ואילו הוא חש רק חמרמורת אנטיפאתית שהותירה אותו מחוץ לעניין כתינוק שנזרק מבית הספר.
ובסופו של יום ארוך התנסר שופרו של שבת בחלל עיר הקודש. כגיבור אזר הפרוז חלציו, וירד אל בית הכנסת. שם, הסתבר, החגיגה רק החלה.
אספסוף צבעוני היה שם. מגוון ניחוחות משקה הרוו את החמצן הדחוס. הציבור היה מורכב מעשרות יחידים בתנאי עניינים שונים ומקוריים. אחדים עמדו אצל הבימה, עטופים בטליתות או במפות שולחן, והתחרו מי מצטרד יפה יותר בפרקי חזנות עולים ויורדים של “אשרי העם יודעי תרועה”. לא הייתה הכרעה מוסכמת לגבי השאלה מי החזן, אבל סביר מאוד שכלל לא היו צריכים אחד כזה.
יהודי אמריקאי ישב בפינה בעיניים אדומות, והיה פורס מפות ומקדש על כוסות פילנדיה בזה אחר זה. יהודי אחר, עם כובע ג’ירף שתום עין, התנועע בדביקות מול לוח המודעות ודמעות רותחות זלגו מעיניו. אחד אחר עם שטריימל צבעוני התרוצץ מצד אל צד, את פניו האיר חיוך נחרץ כלבנה במילואה והוא פיזם בקול גדול “גוט שאבעס, גוט שאבעס…”
לפתע נכנס יהודי אל בית הכנסת בסערה, ופוצח בנעימת זעקה נוקבת: “כלי המקדש אינם הפקר!” ויען כל העם ויאמר: “גיוואלד!!!”
אבל כל זה היה מעין פתיחה להקדמה של המבוא לפרולוג. שכן לשיא הגיעו בעת פיוט “לכה דודי”.
הפרוז ישב ברפיון במקומו אשר באחד הירכתיים, מנסה לאסוף את שאריות האנרגיה כדי לקבל את השבת כראוי, והחזן שהיה השיכור הכשיר ביותר שנמצא ברדיוס הקרוב – פצח בניגון “להודיע”.
מסתבר שלשיכורים יש זיקה בלתי מבוטלת לכל עניין השירה. ייתכן והדבר מעיד על מאוויים כבושים וחלומות מודחקים שנמצאים שם תמיד. הבעיה העיקרית היא שהיי”ש קצת מזייף את מיתרי הקול, ולכן נדרשת מעט שהות עד שקולטים מהו השיר המושר. מה גם שהמדובר בציבור בגילופין שמצויד באי אלו קשיי קליטה הגיוניים.
כשהשיר נקלט בסופה של מערכה עיקשת, הציבור שכח כי מדברים כאן על לכה דודי, ולכן התמסר לחלוטין למילים המקוריות. אבל גם זה לא החזיק מעמד. שירים עלו ובאו, זה על גב זה וזה בתוך זה, וכך מולא חלל בית הכנסת בערב רב של ניגוני פורים נוגים ונמרצים, מכמירים ותזזיים, נבוכים וצוהלים. כמה מגולפים קמו ממקומם מפעם לפעם, היסו את הקהל ופצחו בשיר חדש תהילתו בקהל חסידים.
וכך נמשכו הדברים עד שהגיעו איכשהו לבואי בשלום. הציבור קם להזמין את שבת המלכה, והשירה התגברה והלכה, והפרוז אפילו ניסה להשתלב, אך את עיקר משאבי כוחו נאלץ להקדיש למאמצים הבלתי פוסקים להעביר את משקלו מרגל לרגל וחוזר חלילה.
ואז נשמע קול חזק ורועד שהחל לשיר: איי עוילם! כאפט’ס אריין א וודקה…
כנראה שלזה ציפו כולם. סביב השיר הזה היו כולם מוכנים להתאחד ברזא דאחד. והגרונות ניחרו שם בשצף קצף: ווי לאנג דו וועסט נאך לעבן… הרגליים רקעו בהתלהבות, הפנים אדמו, העיניים נעצמו: וויל אויף יענע ועלט וועט מען אייך נישט געבען…
וכאן כשל כוח סבלו של האיפוק, וכולם יצאו מגדרם ונתנו ידיים זה לזה, ופצחו ברקידה עצומה. חלקם דומעים, חלקם מתמוגגים, חלקם מתייפחים, וחלקם צווחים מאושר. וכולם מודים: אייליילאלאלאליי אייליי אייליי איילייליי – – –
והפרוז ישב בגומחתו והשתומם. הוא חיפש איזה עלון שיוכל לטמון בו את ראשו, אבל אז באו הרוקדים. “וואס זיצטע דא ווי א נכטיגער??” ומיזגו אותו בעל כורחו אל תוך הריקוד העז. והוא הביט בהם כהיפופוטם באווזים טורקיים. הוא חש כנורמלי היחיד מסיפורי המעשיות של רבי נחמן. הוא נותר השפוי האחרון בארץ השיכורים. פרוז בודד בין עולם שלם של מוקפי שמחה. איזה גורל אומלל.
“מה אתם שרים?” הוא ניסה לצעוק את תימהונו אל הקלחת המתגברת באושר חסר מניעות. “על וודקה? זה שיר יהודי בכלל?? מה אנחנו, שיכורים רוסיים?? זה מה שצריך לחטוף כאן בעולם? רבותיי!! וודקה??!! האם זה מה שיחסר לכם שם, אויף יענער וועלט???”
אבל הציבור היה שקוע לגמרי בתוך הריקוד הסוער שהלך והתגבר והתרומם והסתחרר, ואף אחד לא היה שם בשביל לענות.
ולבסוף הוא קרס אל מקומו, והביט נכחו וחשב, והתבונן, והפך בדעתו, והבין.
הוודקה יכול להיגמר פתאום. זה הרי משל חיינו! החיים האלה, היכולת לעשות, האפשרות לפעול, הכל כאן זמני כל כך. כל עוד אפשר, ויש, תשתה! תחטוף ותאכל! אהה… שלא תמצא את עצמך כנכטיגער. ותרגיש לא שייך. שלא תגלה יום אחד שהכלים נלקחו ממך ושוב אין לך יותר יכולות, ונותרת עם מה שנותרת.
כאפ אריין א וודקה!
הפרוז ניתר ממקום רבצו וצלל אל המעגל הסוער בכוחות מחודשים.
כי רק בעולמנו יש את הכלים לקנות, להתנקות, להיטהר. כאן אנו יכולים להזות על עצמינו מים טהורים ולהיטהר מכל הטומאות. כאן הוא עולם התיקון. כאן ניתנה בידינו אפשרות המעשה. ובאמצעות מעשינו – בכוחנו להפוך את ארצנו הגשמית והשפלה לגן עדן של רוח ועושר. עד כדי כך.
“ואמרו, הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן… כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה’!” (מתוך הפטרת פרשת פרה)
ב”ה / הגיגים / ויקהל פקודי / אדר עח
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com