בימים הקרובים יחולו שלושה ימים טובים המוזכרים במגילת תענית • קצת על כל אחד מהמאורעות • האם יש למאורעות אלו משמעות בימינו? • למה איננו חוגגים אותם? • דברי ראש ישיבת הר הבית בבית המדרש בהר הבית • דיון מעניין מתפתח במהלך הדברים
בן למואל יום רביעי, כ”ב בחשון ה’תשע”ט
בעשרין ותלתא למרחשון אסתתר סוריגא מן עזרתא
תרגום: בעשרים ושלושה במרחשון נסתר הסורג מן העזרה
מפני שבנו שם גוים מקום, והעמידו עליו את הזונות.
וכשתקפה יד בית חשמונאי נטלוהו מהן, וסתרוהו, ומצאו שם אבנים טובות, ונמנו עליהן וגנזו אותן. והן מונחות עד היום הזה, עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן אם טמאות הן אם טהורות.
יום שסתרוהו עשאוהו יום טוב.
בעשרין וחמשא ביה אחידת שור שמרון
תרגום: בעשרים וחמשה בו נכבשה חומת שומרון
ומה היא אחידת שמרון שורא?
מפני שכשעלתה גלות בראשונה הלכו להם למטלית של כותיים, ולא הניחום. באו לסיבסטי, וישבוה והקיפוה ערי חומה, ונסמכו להם עיירות הרבה, והיו קורין להן ערי נברכתא.
בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא
תרגום: בעשרים ושבעה בו שבה הסולת לעלות על המזבח
מפני שהיו הצדוקין אומרין: אוכלין מנחת בהמה.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה, אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומ,ר מפני שהיה משה אוהב את אהרן, אמר אל יאכל בשר לבדו, אלא יאכל סלת ובשר, כאדם שהוא אומר לחברו ‘הילך בשר הילך רכיך’.
קרא לו רבן יוחנן בן זכאי: ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים
אמר לו: מה ענין זה אצל זה
אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלך והלא כבר נאמר יהיה עולה ליי ומנחתם ונסכיהם לריח ניחח אשה לה’.
What could be more far-fetched than offering an American businessman the opportunity to perform the Mitzvos of shemittah, leket, shikhekha and pe’ah?
“Me, a farmer in Israel?”, he’d ask. “Are you crazy? I live thousands of miles away and I only know what a tractor looks like from picture books.”
But this dream has now been turned into a reality; with Rabbi Meir Leibowitz’s Chevras Kinyan Eretz Yisrael initiative, every Jew can now perform the Mitzvos that have solely been the domain of Israeli farmers – without any need to change their clean executive shoes for a pair of muddy boots.
Q: Rabbi Leibowitz, what gave you the idea for this initiative?
A: The Gemara (Sotah 14) tells us that Moshe Rabbeinu yearned to enter Eretz Yisrael to be able to perform the many Mitzvos that can only be carried out in Eretz Yisrael. Did you know that there are over 20 Mitzvos related to the growth of crops which are only performed by farmers? We have now found the way for everybody to fulfill these special Mitzvos, without any knowledge of agriculture.
The Chofetz Chaim said that the study of [seder] kodashim is considered a mes Mitzvah, because in his times the yeshivos or kollelim didn’t learn the kodashim masechtos. Because of this, the Chofetz Chaim opened a kollel where [they] are learned. I believe the same can be said of these Mitzvos hateluyos ba’aretz; they are also mesei Mitzvah, since these halachos are not learned in the yeshivos, despite the fact that they are noheg nowadays. Yet, Klal Yisrael seems to have left these halachos solely for the farmers!
Q: And have you found a way for anybody and everybody to perform these Mitzvos?
A: We have bought two plots of Land – in Mazkeret Batya, where we grow wheat and in Zichron Yaakov, for the cultivation of grapes. We then divided these parcels of land into many small plots of 4 by 4 amos, which we lease out to members of Kinyan Eretz Yisrael. When the crop is ready to be harvested, we offer the member two options: that he comes to harvest the crop himself under our guidance and thus fulfills all the Mitzvot hateluyos ba’aretz, or instead that he appoints us to be his [shluchim] to perform these Mitzvos.
Q: If a person wants, can he perform the Mitzvos without taking a course in agriculture?
A: That’s the whole idea! We guide the owner through the whole procedure, which is why the visit must be coordinated with us. Otherwise, if he doesn’t know how to harvest the crop, he could seriously damage the vineyard or the wheat. We also direct him in the Mitzvos of leket, shikhekha and pe’ah, and in how to separate terumos and ma’asros.
Q: So he can’t come whenever he wants?
A: The harvest takes about a week, so the owner can easily find a suitable time within that week to come.
Q: You said that your group leases out the ground to the new owners without actually selling them the plot. How does that work?
A: Yes, we lease it out for 5 years, and the poskim have ruled that this is a strong enough kinyan for the land, and the crop can be [considered] as belonging to the leaser. Im yirtzeh Hashem, in the future, we intend to offer the leaser the option of actually buying the land, but that’s not possible at the present moment – the bureaucracy of buying and selling land here is so expensive, it would cause the price to skyrocket. Only once we have enough members in our association will we be able to sell the land.
Q: You only grow wheat and grapes?
A: Exactly, because the Mitzvah min HaTorah of terumah and ma’aser only applies to wheat, grapes and olives, while the chiyuv for all the other fruits is d’Rabbanan. That’s why our organization only deals with wheat and grapes, which have a chiyuv d’Oraisa of terumah and ma’aser. B’ezras Hashem, we will soon be signing a contract to buy an olive grove.
Q: Does the buyer know which plot of land is his?
A: Of course! Every small plot has a number – in the vineyard the number is attached to the vine, while in the wheat field, a small sign on the ground verifies the number of the plot. Upon becoming a member of Kinyan HaAretz, the buyer receives an attractive certificate with the number of his plot.
Look at these pictures. One of our members, a religious Jew from Florida, arrived in Israel with his family and, stating his plot number, asked to see his piece of land. When we showed him his plot, he was so excited he started dancing around the field, and then posed with his family on his plot of Land!
Q: Excuse me, Rabbi Lebowitz, but do you really believe you invented the wheel?
A: Ah, I was waiting for that one, a question asked by many! First of all, the Vilna Gaon even bought a plot of land in Chutz LaAretz in accordance with the halachic view that these Mitzvos are noheg [there]. Later, his talmid, HaRav Yisrael of Shklov, mentions in his sefer on Hilchos Eretz Yisrael the opinion for those in Chutz LaAretz to buy land in Eretz Yisrael in order to fulfill these Mitzvos, and the Chazon Ish also urged Yidden [here] to buy land and to fulfill the Mitzvos. So we are not the first ones to come up with the idea.
What you could ask, though, is why it was never done on such a large scale as ours. Well, this question also disturbed me – but only until I started working on the project. With the many setbacks and difficulties we encountered in launching the project, the question of why others didn’t do it was answered; the only question left was how we could do it!
Q: What hurdles are you referring to?
A: These were true yissurei Eretz Yisrael. The main problem was that in Israel, there are two types of land: 95% of the ground allotted for agriculture is under the legislation of the Minhal Mekarkaei Yisrael – the Israeli Land Administration – and is therefore bound by the law that doesn’t permit the sale of these lands for more than a certain length of time, and the poskim said that this means that even the owners of the land don’t have total ownership, enabling them to lease it out to others.
Therefore, we could only work with land that has a tabo, an official ownership registration. Second, we had to find a religious farmer who was willing to cooperate with the idea. And the only two places we found that fulfilled these two major conditions were the land’s owner by the Arkin brothers in Mazkeret Batya and by David Tzairi in Zichron Yaakov.
The Arkin brothers are grandchildren of one of the pioneers of Mazkeret Batya, Rabbi Zvi Arkin, who was one of the leading fighters to keep the moshav’s first shemittah.
Q: I’m sure that joining your association gives Chutz LaAretz Yidden a feeling of connection to Eretz Yisrael.
A: Certainly, and this is also a lovely way to get American Jews more interested and involved in Yiddishkeit. After joining the Kinyan HaAretz Association, the member is constantly involved in the Mitzvos hateluyos ba’aretz and the development of his vineyard or field.
Some people come up with very sweet ideas – for example, those who buy a plot as a bar Mitzvah present. Due to halachic problems, we can’t accept a member under bar Mitzvah, so buying membership in Kinyan HaAretz is an original and special way to mark a boy’s bar Mitzvah and coming of age.
And we have also had women buying plots as a unique and special present for their husbands.
Q: There are Jews in practically every country in the world, yet you are only targeting American Jewry?
A: Not at all – it’s just that we opened our first office in America since we had to start somewhere. However, we do intend to open offices all around the world.
Now that you mention that it is for all Chutz LaAretz Yidden, I would like to add that when we brought the original letter of approbation to HaRav Aharon Leib Shteinman Shlita, he read through the text and stopped at the words “to [provide] merit [for] our Jewish brethren abroad” and asked, “what, this is only for the Jews in Chutz LaAretz? It’s also for Yidden in Eretz Yisrael!” So we deleted this [part] from the final letter that was signed by HaRav Shteinman and HaRav Yosef Shalom Eliyashiv Shlita.
Q: How did the Americans react to the idea?
A: Beyond all our expectations! At the recent Agudath Israel convention, many Rabbanim came over to our stand, asking us to visit their communities and explain what Kinyan HaAretz is all about.
One of the Rabbanim was so excited about the idea that after signing up and paying for both wheat and grape plots, he said, “whoever doesn’t become a member is a fool!”
In another instance, we received a phone call from a seminary teacher whose class collectively bought a plot of Land and they will arrive in Eretz Yisrael at the time of the harvest to witness and participate in the Mitzvos hateluyos ba’aretz.
I will tell you another thing that aroused American Jews. You know that nowadays people like all different types of segulos. Rabbanim often quote the segulos mentioned in Chazal concerning the Mitzvos hatluyos baaretz – giving ma’aser helps one become wealthy (Avos 3:17), and the Gemara in Shabbos (119A) similarly writes that the wealthy Jews in Eretz Yisrael merit their prosperity because they give ma’aser, while the Midrash writes that those who properly separate terumah and ma’aser are blessed with male offspring. These are segulos written in Chazal!
Q: Have you printed any literature about the Mitzvos hateluyos ba’aretz?
A: Oh, that’s a point I wanted to mention… we have printed a pamphlet about the many Mitzvos hateluyos baaretz and distributed it to those who are interested. We know of several communities that learn a section of the booklet every Shabbos, strengthening their connection to Eretz Yisrael. Iy”H, we will soon publish the booklet in English.
Q: Last question, Rabbi Leibowitz – can I please become a member?
A: Sorry, I will have to disappoint you, since we only accept membership from abroad. But don’t worry, we will soon be opening an office for Israeli buyers as well.
This interview first appeared in Hamodia printed Magazine 3 Adar, 5767 – February 21, 2007
The proposed punishment to the brother caught stealing Yosef’s silver cup poses an interpretational problem whose resolution can shed light on the rabbinic attitude to mandatory minimum sentences. After being accused collectively of stealing the cup of Yosef, Pharaoh’s minister, the brothers denied the charge to Yosef’s overseer. As a challenge to the accusation, they suggested that if one of them is found to have the cup, he should die and the rest should be enslaved (Gen. 44:9). This proposal, offered in mistaken confidence that the brothers would emerge acquitted, differentiates between guilty parties. The one holding the stolen object would receive a harsher sentence than the accomplices.
The overseer replied that this is true–whoever is caught with the stolen merchandise will be enslaved and the rest will go free (v. 10). When Binyamin is caught with the cup, Yehudah proposes that all the brothers be enslaved and none executed (v. 16), thereby equating all the guilty parties. Yosef responded that Heaven forbid he should do that. Rather, just the thief would become a slave (v. 17).
This entire exchange is puzzling and has sparked numerous explanations. Why does the overseer say that the brothers are correct and then offer a different punishment? And why does Yosef reply “Heaven forbid” that he should punish all the brothers?
II. Justice and Mercy
Rashi (v. 10) says that the overseer agrees that according to the law the thief should be executed and the rest of the brothers imprisoned. The accomplices should receive a lighter sentence. However, the overseer offered a more lenient deal, that the guilty party should be enslaved and the accomplices freed.
Ramban (v. 10) explains differently. He suggests that the brothers were saying that they did not collectively steal the cup. If anyone stole it, he did it on his own, for which he should be executed. Really the others should then go free because they were not accomplices. However, they offered themselves as slaves anyway. The overseer and Yosef accepted that the thief worked alone and therefore refused to punish the other brothers even a little. “Heaven forbid” that they should punish the innocent brothers.
According to Rashi–Ramban asks–why did Yosef say “Heaven forbid”? After all, he offered a deal to lessen the punishment. Why would it be so terrible if he enforced the actual punishment? And why did the overseer tell the brothers that they are right if he then offers a different proposal?
III. Mandatory Minimum Sentencing
Rav Yitzchak Arama (Akeidas Yitzchak, no. 30) challenges these questions. Showing mercy is godly, an act following in the divine footsteps. Even though God established rules with which to guide the world, He shows mercy and refrains from fully punishing those who violate the rules. “Heaven forbid” that Yosef would impose the actual sentence and refuse to show mercy to the thief. Of course he and his overseer would offer lesser sentences than called for by law.
Rav Yosef Shaul Nathanson (Divrei Shaul, v. 17) disagrees with Rav Arama. A judge cannot show favoritism or set aside the required sentence. Doing so would cause chaos by draining the laws of their deterrent effect. However, this only applies to general violations. In this case, the brothers were shown to have stolen from Yosef and therefore Yosef–as the victim–could choose to refrain from pressing charges or to request a lesser sentence. However, had the offense been against someone else, a government official would have no right to lighten the punishment.
Rav Nathanson’s objections represent the conservative response to activist judges who undermine laws by lightening sentences of convicted criminals. Rav Arama expects merciful judges to impose lightened sentences. In sharp contrast, Rav Nathanson demands mandatory minimum sentencing, removing the judge’s mercy from the sentencing decision.
IV. Talmudic Precedent
Some might be tempted to suggest that Rav Arama was following the Sages of the Talmud. After all, the Mishnah (Makos 7a) contains a famous debate over the extreme hesitance of various Sages to execute a criminal. Indeed, Rav Nathanson quotes Rabban Shimon Ben Gamliel’s denunciation of the other Sages as murderers for refusing to execute deserving criminals.
However, while the Sages believed in minimizing executions, they did not include mercy as a consideration. Procedural issues determine when execution should be imposed. For example, judges must ask whether witnesses properly warned the criminal and must interrogate the witnesses for strict consistency. The subjective opinion of the judge and the composure of the criminal do not play a role in the decision. Even a penitent criminal must be punished.
Additionally, the Rambam (Mishneh Torah, Hilkhos Rotzei’ach 2:4-5) explains that even when a court acquits a murderer for procedural or evidentiary reasons, a king or court may still punish the perpetrator for deterrent effect.1 Mercy is a fundamental Jewish value. But mercy must be showered primarily on potential future victims by protecting them from harm.
See also the glosses of Maharatz Chajes to Makos 7a.
מצורף לכאן מאמר על ציון דרך בהחלת ההלכה על מציאות שאין בה מסורת, בעקבות שיעורו של הרב נדל על חידוש מצוות התכלת ביום העיון השנתי של מטמוני ארץ אב תשע”ח.
כתמיד, תודה מראש להערות, הארות וביקורות.
בברכה מרובה,
אליהו סולוביציק התחדשות עירונית – תמ”א 38, באמונה 052-3370575
הרב אליהו סולוביציק
הלכה במציאות שאין עליה מסורת
ההלכה באורחות חיים המשתנים
ומפני מה נגעו באיסור (מוקצה): …מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהן… ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת.
(רמב”ם שבת כד, יב)
השינוי באורחות חיים שהביא בני אדם להתפרנס מדברים שאין בהם מלאכה וחסר היה להם שביתה ניכרת בשבת, הוליד את איסור טלטול מוקצה בשבת. כיום, סביבת החיים שונה משמעותית מסביבת החיים החומריים והמנטאליים שעליה הושתת ההלכה בש”ס ופוסקים. אפשר להניח שרוב עיסוקם של רוב בני אדם במרבית שעותיהם הערות קשורים לכלים ולמושגים, שלא היו קיימים בזמן הקדום. מים בברזים, היגיינה, חשמל, אלקטרוניקה, תחבורה, תקשורת, כלי המטבח, מזון מעובד, פעילות עסקית של חברות בע”מ, עמותות, מוצרים וירטואליים, וידע מדעי המשנה את יחס האדם לקוסמוס, לחומר, לביולוגיה, לגוף האדם, החזקתו ורפואתו. לסביבת חיים זו, לא זכינו להתייחסות תורנית ישירה בתורה שבעל פה ואין צריך לומר, בתורה שבכתב.
חכמי ההלכה בכל מקום שהם עמלים להחיל את דיני התורה על כל מקרי החיים לגוניהם ושינוייהם, בדימוי מילתא למילתא מתוך ניתוח המציאות והבנת יסוד ההלכה הקדומה, כדרכה של תורה. יש וחכמי התורה מחילים את ההלכה אף בכלים חומריים חדשים או במושגים עסקיים שלא היו קיימות בעבר, ויש שפוסקי ההלכה נלאו למצוא להם את הדימוי, וההלכה נשארת בהם יתומה. דוגמה להחלת ההלכה על מושג חומרי חדש הוא החשמל, שקיים קונסנזוס בין חכמי ההלכה לאסור הפעלתה בשבת. דוגמה ליתמות ההלכה הוא גדרי היוחסין בוולד הנולד מזרע וביצית שנשתלו ברחם של אשה אחרת, שמעשים שבכל יום הם בעולמנו ואשר אינם פוסחים על ציבור יראי ה’, שנלאו חכמי ההלכה למצוא להם דימוי מכריע בש”ס ופוסקים.
ויש לדעת שכל הכרעות הפוסקים בענין ‘הפונדקאות’ אינם אלא מסברא, ואין ראיותיהם או סברותיהם מכריעות, שכן עניין ‘הפונדקאות’ חדש הוא, ואין מקורות מהש”ס ומהפוסקים הקדמונים לענין זה, ועל כן נאלצים לפסוק בסוגיות חמורות כאלו, מסברא ובהבאת ראיות שאינן מכריעות בדימוי מילתא למילתא.
(הרב שטרנבוך תשובות והנהגות אבה”ע שיח).
סוף דבר אין כל מקור להכריע בשאלה גדולה זו (יוחסין בפונדקאות) ובעל כרחני צריכים אנו להכריע בזה מסברא. …אך לדאבון לב יתמי דיתמי אנן וכאצבע בקירא בסברא. …חושבני שצדק מרן הגרש”ז אוירבך זצ”ל שנקט דתשובת שאלה זו תינתן בידינו רק לעתיד לבא ואין בידינו להכריע בזה בסברא.
(הרב אשר וייס – ‘רץ כצבי’ אלול תשע”ו)
סברא זו שחכמי ההלכה מזכירים מה היא? האם זוהי הסברא של חז”ל “אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה” או שאלת הגמרא על הממע”ה “למה לי קרא סברא הוא”. ובכלל, היש בנו את היכולת, את הרצון, את הדרך, להעלות על בימת בית המדרש את שאלת מהות הסברא המחייבת אצל חז”ל? ואם שגגת תלמוד עולה זדון בהלכה פרטית, עאכו”כ הזהירות הנדרשת בתלמוד של טעמי המצוות ויסודי מצוות הדת.
באופן כללי הדיון בבית המדרש בשאלות הלכתית על מקרי החיים החדשים הוא בסברות נקודתיות. שאלות כמו: זכויות יוצרים על מוצרים וירטואליים, היחס של מחזיק מניות בחברה בע”מ לגבי דיני תורה, דינו של מעביד ביחס לזכויות עובדים מכח החוק, תוקפם של חוקי המדינה על רכוש פרטי, ואף בשאלות חמורות כמו תרומת איברים וקביעת רגע המוות, בכל אלו והדומים להם משמשת הסברא לפרש את המצב החדש ולמציאת איזשהו דימוי למקרי החיים עליהם להם יש התייחסות הלכתית. הסברא הנדרשת בשאלת היוחסין בנולד מפונדקאית, או כמו היחס לשיבוט בבני אדם, שונה היא במהותה, ועליה לגעת בשורשי התורה ומהות מצוותיה. אין לנו מסורת איך ניגשים לסברות מעין אלו, וגם אין לנו במסורת מה עושים כאשר לא יודעים.
הדבקות במה שהיה והעדר דיון תורני הלכתי מספיק על מקרי החיים החדשים, והעדר התייחסות שורשית ועקבית על שאלות מוסריות ותרבותיות הצצות ועולות חדשים לבקרים, יש לה השפעה על תפיסת העולם התורנית של כלל ציבור היראים ויש לה השלכות רבות על היהדות בכלל בהווה ובעתיד. יש אומרים שהנהירה אחר הבטחות של בני חיי מזוני ושאר אמונות תפלות על גבול האלילות הפוקדות את ציבור היראים, היא מחיר השמרנות והעדר רענון אינטלקטואלי גלוי של האליטה התורנית.
א. פתח של מחט
שורות אלו עניינם להצביע על חידוש שהתחדש בבית מדרש זה של יחס ההלכה למקרי החיים שאין בהם מסורת. שאלת חידוש מצוות התכלת שהתעוררה מחדש בשנים האחרונות, מציבה אתגר הפוך. מצוות עשה שקיומה נכרתה מאתנו זה למעלה מאלף חמש מאות שנה, ייתכן שהזדמנה מחדש מתוך חיפוש של ת”ח אחר הוי החיים של העולם העתיק. רבים מפוסקי ההלכה סבורים שזוהה החילזון, ממנו הופק צבע התכלת בזמן הקדום. אולם בכל זאת אין הם ממהרים לחרוץ דין בשאלה של בירור המציאות ממרחק של קרוב לאלף חמש מאות שנה ולהכריע בחידוש מצווה דאורייתא שאין עליה מסורת. הלחץ מצד מצדדי התכלת הביא רבנים למחשבות מטא הלכתיות ולהתייחסויות ישירות אודותם.
הראיות שמביאים לזיהוי התכלת המקובל היום כחלזון התכלת שבזמן חז”ל, נראין הדברים נכונים שזוהי תכלת של תורה, והדברים משכנעים ומדברים בעד עצמם. וטעם רוב גדולי ישראל שאינם משתמשים בזה אינו משום שמפקפקים באמיתת העניין, אלא משום שבמאתיים שנה האחרונות נקבע כהרגשה פנימית שלא משנים דברים גם אם מן הדין הי’ צריך להנהיגם או לשנותם וזה כהגנה נגד מהרסים המנסים לשנות ולהתאים וכו’. ועד כדי כך נקבע עקרון זה שיש כח בדעת תורה זה לעקור דבר מה”ת כמו מצות תכלת.
(רבי מנדל שפרן בהסכמה לספר על תכלת)
הנה התייחסות מטא הלכתית לאי חידוש מצוות תכלת, מתוך שיקול חיצוני וכללי לשמירת קיום המסורת הכלל תורנית – הלכתית אפילו במחיר של עקירת מצווה פרטית מהתורה.
בשנים האחרונות נמצא שיש חלזון בשם פורפורה וזה נראה שממנו יצרו את התכלת. לי אין ספק שהזיהוי הזה הוא נכון. אבל כך:
יש דין, שמקרבים אע”פ שאין בית, גם כשבית המקדש חרב, אפשר להקריב קורבנות. …נניח שאנו נפתור את כל הבעיות ונלמד את כל השיטות ויצא לנו למסקנא שאפשר להקריב קורבן פסח עם הטומאה, אז אנו הולכים להקריב קורבנות? וודאי שלא! …חסד עשה אתנו הקב”ה שאין קורבנות. אין לנו שום התחברות לזה, ושום יחס לזה ואנחנו לא מבינים מה זה. יש לנו היום מושג מה זה קורבנות? אנחנו מסוגלים להתחבר לזה בכלל?
…האמת, תשאלו אותי, זה הדבר היחיד שאנו לא מתחברים לזה. גם תרומות ומעשרות לא מתחברים, לא רק שלא מתחברים לזה, אין לזה שום קשר אלינו, והציצית והתפילין עצמה אנו כן מבינים מה זה? אבל הדברים שיש לנו במסורת. זה מה שמחבר אותנו לרעיון הזה! המסורת קושרת אותנו לרעיון ולתוכן, אז בזה אנו מתחברים למצווה הזאת. המסורת קושרת אותנו, מחברת אותנו, לרעיון ולמצווה. דבר שניתק לנו המסורת כמו קרבנות, זה יהיה איוולת להקריב קרבנות, מי שיקריב היום קרבנות הוא לא נורמאלי, אין ספק בכך.
אני חושב גם כן, שהתכלת אלינו היום אין לנו שום התחברות לזה. מה זה היה בשעתו? אני לא יודע, אני לא מבין, אני יכול לשער. אבל ברגע שאין, הציצית יש לנו מסורת, זה מה שחבר אותנו לרעיון אבל התכלת שהמסורת נגדעה. …ולכן לכן אני אומר בוא לא נשנה סדרי בראשית, הקב”ה גלגל את זה ככה, נראה לי שאין צורך לשנות.
(רבי שמואל נדל בשיעור על תכלת)
בשונה מהרב ספרן שהשתמש בנימוק חיצוני, הרב נדל, נוגע במהות מצוות תכלת מתוך מבט והשקפה כללית על משמעות התורה והמצות ועל חובתנו בקיומם. אפשר לבקר את הרב נדל שהוא עדיין תקוע במאה התשע עשרה ששאלת רלוונטיות המצוות דחקה על היהדות התורנית מצד עולם ההשכלה ומתוך כך הוא אומר דיינו במה שיש לנו מהמצוות הרחוקות ברוחם מעולמינו המודרני, ואל תבוא להוסיף עליהם. עוד טענו עליו שאין הוא מודע, או מודע ומזלזל, בשני דברים: א) ברנסנס הקיים בציבור הדתי / חרדי להתחדשות במצוות מעשיות. ב) שעולם המערבי כולו צועד ימינה מבחינה מדינית וחברתית והחיפוש אחר סמלים לאומיים הולך וגובר. ולכן, נכון להיום, חידוש מצוות תכלת תואמת את הרוח של למען תזכרו ואם נעשה את זה נכון, יש בו כדי להיות זרז עוצמתי לחיזוק התורה והמצוות בקרב ישראל.
בכל אופן בנוגע לעניינינו יצק כאן הרב נדל יסוד אשר יהווה בהמשך ציון דרך בקביעת ההלכה למציאות חדשה שאין עליה מסורת. אפשר לדבר על משולש של גורמים המתווספים לגרעין של כל הלכה: טעם המצווה ושורש כוונתה; גדרי המצווה וכללי דרכי הפסק בדימוי מילתא למילתא , מוסרת רצופה של צורת קיום ההלכה. הרב נדל מניח שרוח המצווה, משמעותה הייעודית, היא עיקר המצווה. מתוך פרשנות היסטורית הלכתית, הוא נותן משקל רב לקיום רצף של מסורת לצורת קיום המצווה, אף כאשר היא סוטה טכנית מצורתה המקורית של המצווה. וכאשר שני היסודות הללו אינם מתקיימים, אף שטכנית אפשר לקיים את המצווה כצורתה, אין הקב”ה חפץ בקיומה.
השלכה אפשרית של יסוד זה ביחס לאיסור לא תעשה כאשר אין רוח ההלכה לאיסור, אין מסורת לאיסור, ולפי הכללים היבשים יש מקום לאסור. כמו הפעלת איבר ביוני (איבר מכני המחובר למערכת העצבים) דרך מערכת העצבים על ידי ראיה או מחשבה. או: איסור ממזרות וקביעת פסולי יוחסין, במציאות של העדר מסורת, וכאשר רוח ההלכה אינה מחייבת לעשות זאת.
אין זה סוד שקיימים זרמים תת קרקעיים אצל ציבור יראי ה’, להתחדשות דתית, חיפוש אחר זהות יהודית פנימית וכמיהה לחיבור אישי לקב”ה, לתורה ולמצוותיה. יש קשר ישיר בין התרבות לימודי המקרא, לבין ההתרוצצות סביב התכלת, דרישת ציון, לימודי מהר”ל, למדנות חדשה בלימודי הגמרא ועוד. אפשר שזה העת להעלות בזהירות הנדרשת את החלת הלכה במציאות חדשה לבית המדרש ומלא הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.
אני רוצה קצת לדבר על הנושא [של תכלת] אבל אולי לא כפי המצופה, יכול להיות שאני יגיע למסקנות אחרות מהמצופה. כל אחד יחליט מה שהוא רוצה אבל אני יגיד מה שאני חושב. אז ככה, קצת רקע, שיש מצוות תכלת, כולם יודעים. אני יחזור על הסיכום מה שכולם שמעו כבר וכולם יודעים. כולם יודעים שיש מצווה דאורייתא להטיל ציצית בבגד ולשים על זה פתיל תכלת. כן, עד לפי אלף חמש מאות שנה זה היה מצווה פשוטה שכולם השתדלו לקיים אותה. כבר קרוב לאלף חמש מאות שנה שאין לנו תכלת, אין לנו את המצווה הזאת. הסיבה לזה היא ככל הנראה שהיתה גזרת המלכות בתקופה ההיא, שאסרו לייצר תכלת, להתעסק בתכלת, לסחור בזה, באיסור חמור מאד. הסיבה לכך הייתה כנראה, כי תכלת היה דבר חשוב מאד, משהו יקר מאד, שהייצור של זה יקר, האיכות של זה היתה מיוחדת בתקופה ההיא, זה היה צבע יפה, לא כל כך מצוי והוא עמיד מאד. זה היה משהו יקר מאד וחשוב מאד, כן, הקיסרות באותה תקופה החליטו שזה לא ראוי שזה יהיה לשימוש המון העם, שזה יהיה רק למשפחת הקיסרות וכיון שזה לא היה כל כך מצוי, אז הם אסרו באיסור חמור להתעסק בזה ולייצר את זה, ומאז זה נעלם בהמון. ואח”כ במשך הדורות המאוחרות יותר, המדע התפתח, כבר היו תחליפים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, כבר עשו צבעים עמידים ויפים, וגם בשעה שהגזרה בטלה וכבר היה אפשר לייצר תכלת, אז זה כבר לא עניין את אף אחד, כמו שהיום זה לא מעניין מבחינה תעשייתית ומסחרית. זה לא מעניין את אף אחד לייצר תכלת, יש תחליפים מוצלחים לא פחות, ואולי כן פחות, אבל זה לא מעניין. אז לכן הייצור של התכלת נעלם מן העולם ולא ידעו מזה.
מה שמוזר לי, זה שאלה שבאמת אני לא יודע לזה תשובה, למה אין לזה אזכור במקורות שלנו על הסיבה שנעלם התכלת. כתוב במדרשים נגנז, למה לא הזכירו את הסיבה הפשוטה הזאת, שככל הנראה זה אמת, שזה נעלם מחמת גזרת המלכות. זה מוזר, אני לא יודע תשובה על זה, אבל הם עובדות, הייתה גזרת המלכות שאסרו את התכלת ומאז זה נעלם.
מאז לא הייתה שום מסורת אצל היהודים על התכלת. אמנם, היו בתקופות, במאות השנים האחרונות, ניסו לחפש את התכלת, היו כל מיני רעיונות, היה התכלת של הריזינר ועוד רעיונות וכנראה זה לא היה מספיק מבוסס ולא היה זה, ולא התקבל.
בשנים האחרונות נמצא שיש חלזון בשם פורפורה וזה נראה שממנו יצרו את התכלת. טוב, לפני שנפרט מדוע, לי אין ספק שהזיהוי הזה הוא נכון, זה החילזון שממנו יצרו את התכלת, זה ששמו פרפורה. מדוע אני חושב ככה? זה ידוע שהייצור של התכלת היה נפוץ גם בין הגויים. בכתבים העתיקים של הספרות היוונית, מופיע תיאורים מדויקים איך ייצרו תכלת וארגמן, התיאורים של החילזון הזה, ודרך הייצור ממש כפי שהציגו פה [ביום העיון] פחות או יותר בשינויים לא מהותיים שהם מצורך העניין. ידוע גם כן, שמרכז גדול של יצור התכלת היה בצור. זה מופיע בנביא כבר, ביחזקאל מופיע שזה היה מרכז גדול לייצור תכלת. מצאו לאחרונה, או שכבר קודם מצאו, ערימות ענקיות של חלזונות ריקים באזורים האלו בצור, אין ספק שבמרכזים של ייצור התכלת השתמשו בחלזון האלו, מצבורים ענקיים של חלזונות ריקים שהם פצועים, שפצעו אותם במקום שמוצאים את הבלוטה שמוצאים את התכלת. כל הדברים האלו מוכחים באופן חד משמעי שהתכלת שנזכר בגמרא ובמקורות יצרו את זה מחלזון, ומהחילזון הזה יצרו צבעים, ולפי התיאורים בספרות היוונית, מזה יצרו את התכלת ואת הארגמן. אני לא רואה שום סיבה להסתפק שזה יהיה התכלת. גדולי האחרונים כבר הזכירו שהתכלת עושים מחלזון ששמו פורפורה, זה בחוות יאיר, בשלטי הגיבורים, ולחלזון הזה אכן קוראים פורפורה עד היום. אז הם ידעו מזה שכנראה שזה החילזון של התכלת. הבעיה הייתה שכשניסו לעשות מזה צבע, אז קבלו צבע אחר, לא צבע של תכלת, צבע סגול, ארגמן, אז בשביל זה, זה עורר ספקות האם זה באמת התכלת או לא, וזה לא התקבל.
עכשיו ממש בשנים האחרונות התברר כפי שהציגו את זה קודם, שמאותו חלזון, מאותו נוזל של החילזון אפשר ליצר גם צבע ארגמן וגם צבע תכלת, זה תלוי בתהליכים וזה מה שלא ידעו מזה במאות השנים האחרונות, לא ידעו מזה, לכן התעוררו ספקות בקשר לזיהוי של החילזון הזה. אבל אחרי שאנחנו רואים את העובדות האלו שממש אפשר להוציא מזה תכלת כפי שמתואר בספרות היוונית הישנה, אני לא רואה שום סיבה להסתפק בזה שום סיבה. אני די משוכנע בזה.
מוצאים קונטרסים עם הוכחות לפה ולפה, זה נשמע לי מצחיק. מישהו אמר לי למשל, [דומה הדבר לי שיבקש] תוכיח לי שפה זה ארץ ישראל, מי אמר שפה זה ארץ ישראל, תנסו להביא הוכחות, תנסו להוכיח, יוציאו לך קונטרסים שההוכחות הם לא הוכחות. על עובדות לא מתווכחים. כל הקושיות וכל זה.., אין לי ספק, זה עובדה. אין ספק. בעולם שלנו, חוץ מהמוות אין שום דבר שהוא בטוח, זה ספק שאנשים נורמטיביים היו מוכנים להשקיע בזה הון רב בהנחה שזה התכלת. אף אחד לא היה מטיל ספק בכך.
בתשובה לשאלה: הרב היה מתיר עגונה על סמך זה? כן בהחלט.
אני יגיד יותר מזה שאני כמעט משוכנע שכל אלו שבכל אופן מטילים ספק אם זה התכלת או לא, אז זה אחד משלשה דברים. או שלא יודעים את העובדות, שלא מכירים את העובדות, שלא מכירים את המציאות. או שהם לא מספיק אינטליגנטים בשביל לקרוא את העובדות. או שהם פשוט לא אומרים את האמת, יש בפניהם מטרה שלא ללבוש תכלת והם לא יודעים להסביר מדוע לא ללבוש תכלת אז זה… לא בטוח ולא זה… כל אדם בר דעת שרואה את העובדות, שיודע את העובדות, יודע לקרוא את המפה, לא יטיל ספק בכך.
בתשובה לשאלה: מדוע האחרונים שזיהו שזה פורפורה מדוע לא לבשו תכלת? אז אני חושב שגדולי האחרונים שאמרו שזה פורפורה לא היה להם את הכתבים של היוונים. היום הכל נמצא מוצאים את הכל ב[באינטרנט].
בתשובה לשאלה (לא נשמע ברור): אני לא בקי בכל זה, קודם הציגו פה את כל הדברים.
אבל אני אומר שהעובדות האלו שיצרו תכלת, ושיש לזה תיאורים מדויקים, ושבמרכזי היצור של התכלת אז מוצאים את החילזון האלו בכמויות, וחלזונות אחרים לא מוצאים, לא מוצאים שום דבר אחר, אז אני לא חושב שיש מקום להטיל ספק בכך. בכל אופן אני די משוכנע שכל בר דעת שמכיר את העובדות יכול להיות משוכנע שזה התכלת לכל דבר ועניין ויהיה מוכן גם להשקיע הרבה כסף על זה. ואלה שאומרים לא ככה יש להם את המטרה שלא רוצים ללבוש את התכלת.
בתשובה לשאלה: האם גם ביחס לכלאיים? חכה עוד לא הגעתי לזה. זה מאה אחוז וודאי, נכון אין ספק, זה מאה אחוז וודאי, אמרתי שמאה אחוז אין בעולם שלנו אבל ספק כזה, שמעבר לזה לא חושבים מעבר לזה.
שויין, תשאלו אותי אם כך מדוע אני לא לובש תכלת. אם אני כל כך בטוח אז מדוע אני לא לובש תכלת? אז את חטאי אני מזכיר, עד היום באמת הייתי במבוכה, הייתי במבוכה, מצד אחד אני מספיק מוזר גם ככה, חסר לי שעוד יסמנו אותי בתור אדם מוזר לחלוטין שלובש תכלת. אבל היה לי גם כן איזשהו פתח מילוט, שלא כל כך האמנתי בזה אבל היה לי פתח מילוט אבל בכל אופן אם זה מצווה ברורה איך אפשר לא ללבוש את זה.
אז ככה, אני חושב כבר מזמן, שההלכה שלנו וההנהגה שלנו במצוות ובהלכות ובכל זה, זה לא מה שאנו משוכנעים שכך צריך להיות. כלומר זה לא מספיק מה שאנחנו משוכנעים שזה אמת. כמו שבזמן של סנהדרין הגדולה, אז הסנהדרין הגדולה היו קובעים את ההלכה ואין אחריהם שום ערעור. גם אם מישהו חושב שהם טועים, והוא בטוח שהם טועים זה לא משנה, ההלכה היא מה שסנהדרין הגדולה קובעים.
בתשובה לשאלה (לא נשמע ברור): אז ברגע שהם הגיעו למסקנא שהם טעו, אז הם חייבים לתקן. אבל כל זמן שסנהדרין הגדולה חושבים ככה, אז כולם חייבים לנהוג כך כי זוהי התורה.
אחרי שנעלם הסנהדרין הגדולה אז היו לנו אחר כך סמכויות שלא ניתנים לערעור. זה היה רבי שחתם את המשנה, ורב אשי שחתם את הגמרא, החלטות שלהם הם לא ניתנות לערעור, לא יכול אדם לבוא ולומר אני יודע שהם טעו, זה לא מעניין. מה שהם קבעו, זה ההלכה שלנו, ועל זה לא מעררים. ואני חושב, שגם אחר כך, מה שכל כלל ישראל נוהג בפועל, שככה נוהגים, ככה נוהג כלל ישראל, זה מה שקובע את ההלכה, גם אם מישהו יהיה משוכנע שיש כאן איזה טעות. ואני יביא לזה כמה דוגמאות שזה ברור.
בטרפות למשל, אז בגמ’ הכלל הוא שטריפה אינה חייה. מה זה טריפה, דבר שאינו יכול לחיות, מה שיכול לחיות זה לא נקרא טרפה. בשעתו כבר שאלו שאלות שיש טרפות שכן יכולים לחיות ויש דברים שלא יכולים לחיות שזה לא טרפה. ענו תשובות שזה כן נכון, ולא נכון. היום כבר יודעים שזה עובדה שלא כל טרפה מתה ויש דברים שהם לא טרפות והם כן ימותו. וכתוב ברמב”ם שזה לא מעניין. מה שחכמים קבעו שזה טריפה, זה טריפה. אין על זה לא להוסיף ולא לגרוע. חכמים קבעו, מה שהם קבעו זה ההלכה ואת זה לא משנים. זה דוגמה אחת.
אתן דוגמה יותר מעשית, מה אנו אוכלים מרור בפסח. חסה, נכון חסה כולם אוכלים וזה נכון, אבל האשכנזים, חלק גדול מהאשכנזים, אוכלים חריין, חזרת, זה לא חזרת שכתוב במשנה. לי אין ספק שהחריין הזה הוא לא מרור, הוא לא מרור. אין לזה אף אחד מהסימנים שכתוב בגמ’ וזה לא מתאים להגדרות שכתוב בגמרא. שום דבר לא. יותר מזה, זה בכלל לא אוכל, אני משוכנע שמישהו יאכל חריין באמצע השנה, לא יברך על זה בורא פרי האדמה, ולא יברך על זה בכלל, זה לא אוכל. אין ספק בכך, לי אין ספק בכך, בכל אופן שהחריין הזה הוא לא מרור. אז מה, לא יוצאים בזה ידי חובת מרור? לא יודע, היהודים נוהגים לאכול חריין, זה ההלכה בשבילנו, זה המרור שלנו, זה מה שהקב”ה רוצה, זה מה שהקב”ה רוצה, מה שהיהודים נהגו זה ההלכה.
יש לזה עוד דוגמאות, עוד הרבה דוגמאות, שגם אם נהיה משוכנעים שהאמת היא לא ככה, אם ככה היהודים נוהגים, אל תשנה, זו התורה שלנו, זה מה שמחייב, כמו שבסנהדריה גדולה קבעו על פי התורה אשר יורוך, זה מה שמחייב, מה שכלל ישראל נוהג זה מה שמחייב. כמובן בצורה לגיטימית, לא מדבר על עם ישראל שפורק תורה ומצוות אבל אלו שמקיימים את התורה, מה שהם נוהגים… על סמך זה אני חושב אפשר לצאת ידי חובה בחריין. לולי זה לא היה אפשר לצאת ידי חובה. ויש עוד דוגמאות לזה.
אז משום מה חשבתי אז לעצמי, טוב, אם היהודים לא לובשים תכלת, נהגו כבר אלף חמש מאות שנה לא ללבוש תכלת אז גמרנו, אז זה התורה שלנו. אבל זה פתח מילוט היה לי, אני עדיין לא חושב שזה סיבה מספקת. חריין נוהגים כך בידיעה, במפורש ככה נוהגים. בטריפות ככה נוהגים אבל התכלת, נהגו לא ללבוש תכלת? לא היה. לא היה. אני לא יכול לקבוע שעם ישראל לא לובש תכלת. זה לא נכון, פשוט לא היה להם, אבל ברגע שכן יש לנו אז לכאורה כן חייבים.
תשובה לשאלה (לא נשמע ברור): לא משנה, אבל הם אכלו את זה בתור מרור. זה הסיבה, הסיבה בגלל שלא היה להם, זה נכון, אבל בפועל הם נהגו לאכול את זה בתור מרור וככה נוהגים עד היום. אם ככה נוהגים, אז זה מספיק בשבילנו, לצאת ידי חובה, יותר מזה הקב”ה לא רוצה מאתנו. שננהג כפי שעם ישראל נוהג. בחסה וודאי יוצאים. חסה נהגו כל הדורות. יש עוד הרבה דוגמאות לזה אני לא רוצה להיכנס לזה. אבל בכל אופן חשבתי על אפשרות כזה. אבל עדיין אני חושב שאין הנידון דומה לראיה, קשה לומר שעם ישראל נוהג לא לובש תכלת. לא נהגו ללא ללבוש תכלת, לא היה תכלת. אבל ברגע שיש, אז כן צריך ללבוש את זה. כך במשך שנים אני התנדנדתי, כן, לא ואני חשבתי שאם יתרחב יותר, עם הציבור.. דווקא הייתי בעד שהעסק הזה כן יכנס, שכן יתחילו ללבוש תכלת. טוב.
עכשיו כאשר בקשו ממני לדבר פה עשיתי חושבים עוד פעם, ואני חושב להגיע למסקנא הפוכה.
יש דין, שמקרבים אע”פ שאין בית, גם כשבית המקדש חרב, אפשר להקריב קורבנות. כן, נפסק בגמרא ונפסק ברמב”ם. אז לכאורה לפ”ז מוטל עלינו להקריב קרבן פסח, וכבר היה על זה פולמוס הרבה במשך הדירות, תירוצים לפה, תירוצים לשם. עכשיו בוא נשאל, נניח שאנו נפתור את כל הבעיות ונלמד את כל השיטות ואת כל הזה ויצא לנו למסקנא שאפשר להקריב קורבן פסח עם הטומאה ועם הכל, אז אנו הולכים להקריב קורבנות? אה? וודאי שלא! וודאי שלא! שויין. זה הטעות, איך אמר לי מישהו, חסד עשה אתנו הקב”ה שאין קורבנות. אין לנו שום התחברות לזה, ושום יחס לזה ואנחנו לא מבינים מה זה. יש לנו היום מושג מה זה קורבנות? אנחנו מסוגלים להתחבר לזה בכלל, החזו”א התבטא פעם, דברו על להקריב קרבן פסח, היום אפשר “מה… בית מטבחיים אתם הולכים לעשות לנו שמה” אין ספק, לנו אין שום קשר לעניין הזה.
אני לא אומר קבלו דעתי אני רק מעלה את מה שאני חושב, אני אומר קרבנות אין לנו שום יחס לזה ושום התייחסות, אנחנו לא מבינים מה זה לא מסוגלים להתחבר עם זה, לא מתאים, מי שיקריב היום קרבנות (מראה באצבע על מצחו, כעל חסר שכל). על מה אתה מדבר, אתה יודע מה זה קורבן, אתה תלמד מתוך ההלכות שצריך לעשות ככה וככה.
כתשובה לשאלה על תרומות ומעשרות: תרומות ומעשרות, יפה יפה, האמת, תשאלו אותי, זה הדבר היחיד שאנו לא מתחברים לזה. גם תרומות ומעשרות לא מתחברים, לא רק שלא מתחברים לזה, אין לזה שום קשר אלינו, והציצית והתפילין עצמה אנו כן מבינים מה זה, אנחנו שום דבר, אבל הדברים שיש לנו במסורת. זה מה שמחבר אותנו לרעיון הזה.
בתרומות ומעשרות זה הרבה יותר מזה. תרומות ומעשרות אנו מבינים את התוכן של זה, להפריש תרומה לה’ ולתת את זה לכהנים. היום לא נותנים לכהנים ולא ללויים. לעניים אולי, אבל אין לזה שום משמעות.
אבל בכל אופן המסורת קושרת אותנו לרעיון ולתוכן ולזה, אז בזה אנו מתחברים למצווה הזאת. כל המצוות שיש לנו עליהם מסורת, שאנו חיים אותם במשך כל השנים כמו תרומות ומעשרות כמו תפילין כמו ציצית, המסורת קושרת אותנו מחברת אותנו לרעיון ולמצווה. דבר שניתק לנו המסורת כמו קרבנות, זה יהיה איוולת להקריב קרבנות, מי שיקריב היום קרבנות הוא לא נורמלי, אין ספק בכך והמטרה הזאת עמדה בפני כל גדולי הפוסקים שחפשו תירוצים ככה מדוע ככה, אין ספק שאנחנו נקריב היום קרבנות זה טירוף הדעת, זה כל אחד מבין. איך מישהו אמר, חסד עשה לנו הקב”ה שאין לנו קרבנות. כשמשיח יבוא אנחנו נתחבר. אולי בזה שאנשים מתעסקים כאן במצוות התכלת, אולי באמת נזכה לביאת המשיח שיחזיר לנו את הכל.
אבל, בקיצור, אני חושב גם כן, שהתכלת אלינו היום אין לנו שום התחברות לזה, מה זה היה בשעתו אני לא יודע, אני לא מבין, אני יכול לשער. אבל ברגע שאין, הציצית יש לנו מסורת, זה מה שחבר אותנו לרעיון אבל התכלת שהמסורת נגדעה,
אם תרצו אני יכול להסביר את זה בצורה קצת שונה. קרבנות יש לזה הלכות איך מקריבים מה מקריבים ומתי מקריבים, בסדר הכל כתוב כל זמן שלא ראינו את זה בפועל ואנו לא מבינים מה זה אז תמיד יהיו לנו שאלות צריך לעשות ככה או צריך לעשות ככה, מה כן מעכב, מה לא מעכב אנו לעולם לא נדע בדיוק אין לעשות את זה כי אין לנו מסורת בזה ואנחנו לא מבינים את זה לא מתחברים לזה, דברים שמבינים אפשר. בתכלת עצמו, אני לא יודע יש בזה גם כן כל מיני הלכות, אם לטעום… ככה זה פסול וככה זה פסול אם היה לנו מסורת, אז היינו יודעים בדיוק איך לעשות את זה אני לא יודע מה מעכב ומה לא מעכב אני אומר אם הקב”ה גלגל את זה ככה שאין לנו תכלת אנחנו נחכה שיבוא המשיח ושהוא.. אולי בזכות זה שמתעסקים בזה, עדיין אין לנו, אנו לא מבינים מה זה ולא מתחברים לזה, אנו לא מכירים את הצורה איך לעשות את זה. ולכן לכן אני אומר בוא לא נשנה סדרי בראשית, הקב”ה גלגל את זה ככה, נראה לי שאין צורך לשנות.
