מקובץ בצילם של כמה אלונים ואיקליפטוסים, עדר הפרות נראה נורמלי לחלוטין. עגלים צעירים צמודים לאמהותיהם הרועות בנחת, לועסות את העשב היבש שעוד נותר באחו המצהיב, ופה ושם שולחות נפנוף זנב אקראי לגירוש הזבובים. הן לא מתרגשות מהחמסין הגולני של תחילת הסתיו, וגם לא מנוכחותה של אחת העגלות, חברתן לעדר, שעשויה לשנות את פני היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה. במבט ראשון הן כולן דומות, עדר של פרות ג’ינג’יות שמנמנות ואיטיות, עם כתמים לבנים פה ושם; רק בהתבוננות מעמיקה יותר מגלים את הכוכבת, עגלה בת חודשיים, אדומה לגמרי, שמעוררת גלי התרגשות כבושה בקרב שוחרי המקדש.
“בוקר אחד אני מגיע למכלאה, שורק לפרות, וכשהן מתקבצות מהמרעה אני מגלה שאחת חסרה”, מספר מ’, בעליו של העדר. “מיד אני יוצא לשטח, ואחרי חיפוש לא ארוך אני מוצא אותה: היא בדיוק המליטה שתי עגלות תאומות. לידן כבר עמד תן וחיכה לשעת כושר. אגב, התנים לאו דווקא באים כדי לטרוף את העגלים, אלא את השליה. האמא עצמה אוכלת פעמים רבות את השליה, בין השאר כדי שהריח לא ימשוך טורפים”.
שמו של הבוקר מ’ שמור במערכת לא בגלל ביישנות יתרה מצידו. “מכון המקדש” – מרכז מחקר שעוסק בקידום תודעת בית המקדש ובהכנות מעשיות לקראת חזרתו לחיים היהודיים – הוא שביקש להטיל איפול על זהותו של בעל העדר, מסיבות שעל טיבן נעמוד בהמשך. “שתי העגלות נולדו אדומות לגמרי, אלא שאחת יצאה נכה”, ממשיך מ’. “היא לא יכולה ליישר את הרגל, ולכן נפסלה במוקדמות. אחותה נולדה בריאה ואדומה לגמרי. עדכנתי מיד את אנשי המכון, והם הגיעו לכאן במהירות ובדקו את העגלה ביסודיות במשך שעה ארוכה. לפי מה שהם אומרים, עוד מוקדם לקבוע שאכן זו פרה אדומה, אבל הפוטנציאל קיים”.
שיחת הטלפון לא נפלה על אנשי המכון בהפתעה. “לפני כשלוש שנים יצרנו קשר עם מ’, והצענו לו לגדל עדר טיפוח פרות אדומות בליווי שלנו”, מספר הרב עזריה אריאל, ראש “המכון ללימודי מחקר ובניין המקדש” ובנו של הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש. “לשמחתנו, באלול נולדה עגלה שעל פניו נראית מתאימה. בדקתי אותה בדקדוק רב, ואני עוד לא יכול לומר שהיא תהיה ‘פרה אדומה’, אבל אני כן יכול לומר שהיא לא פסולה. השערות עוד יכולות לשנות את צבען, או שיגדלו פתאום שערות חדשות בצבעים אחרים. פרה אדומה צריכה להגיע לגיל שנתיים וחודש – ולפי דעות אחרות, שנתיים ויום – כשכל שערותיה אדומות. לכן אני זהיר מאוד, ויש לנו עוד דרך ארוכה עד להכרזה הרשמית על פרה אדומה כשרה. אגב, העגלה שנולדה באלול תשע”ח תהיה בעזרת השם כשרה בתשרי תשפ”א – ראשי התיבות של ‘תהא שנת פרה אדומה’. אבל זה רק ברמת הקוריוז”.
מתקנים לבידוד טומאה
הפרה האדומה, שנעדרה מחייו של עם ישראל מאז חורבן בית המקדש השני, אמורה לספק את המפתח להיטהרות מ”טומאת מת”. לפי ספר במדבר, יש לקחת “פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול”, לשחוט אותה במקום מסוים, לשרוף אותה, לערבב את אפרה במים, ואת המים האלה להזות על המבקשים להיטהר. המשנה במסכת פרה (ג, ה) מונה תשע פרות אדומות ש”נעשו” מימי משה רבנו ועד חורבן הבית השני: “ומי עשׂאן? – הראשונה עשה משה, והשנייה עשה עזרא (…) שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתיים שתיים, אֶלְיוֹעֵינַי בן הַקָּיָף, וחנמאל המצרי וישמעאל בן פִּיאֲבִי עשו אחת אחת”.
האם העגלה מהגולן תהפוך לעשירית ברשימה? הרב אריאל מצנן את ההתלהבות כשהוא מצביע על שורה ארוכה של מניעות ומכשולים שעוד יש להתגבר עליהם. “טקס פרה אדומה הוא טקס מורכב, בוודאי בדורנו, בלי בית מקדש ואחרי אלפי שנים ללא פרה כשרה. המכשול הראשון הוא שמי שמבצע את השרפה צריך להיות בעצמו כוהן טהור – עדיף צוות כוהנים, אבל לפחות אחד. בימינו, מכיוון שאין בבתי החולים הפרדה בין חדר המתים לשאר המבנים, כמעט כל מי שנולד בבית חולים נטמא מיד עם לידתו בטומאת מת. אז אנחנו צריכים כוהן שלא נולד בבית חולים, ומעולם לא ביקר בבית חולים. בנוסף הוא צריך להיות אדם שמעולם לא יצא מהארץ, כדי לא להיות טמא ב’טומאת ארץ העמים’, שממנה אי אפשר להיטהר בטבילה בלבד. זה משאיר לנו מעט מאוד אפשרויות. לשמחתי אנחנו במגעים עם כמה ילדים כוהנים בני 9־11, שעונים על הדרישות הללו ושבעוד שנתיים יהיו בוגרים בגופם ובנפשם, כך אנחנו מקווים.
“במקביל לחיפוש אחר הכוהן המתאים, חשוב גם המקום שבו אפשר לבצע את השרפה. ההגדרה ההלכתית היא ‘אל נוכח פני אוהל מועד’, ואכן יש לנו זיהוי של האתר הקדום שבו זה נעשה בעבר – על הר הזיתים, בקו ישר מול הר הבית. אלא שהיום המקום הזה הוא חצר של כנסייה, ואפשר להניח בסבירות די גבוהה שלא יאפשרו לנו לעשות את זה שם. לכן אנחנו פועלים לאיתור מקום אחר, ואני מעדיף לא להיכנס יותר מדי לפרטים, כי המקום החדש נמצא בבעלות פרטית ועוד לא דיברנו עם הבעלים. גם אם הוא יסכים, יש לזכור שהר הזיתים הוא היום בית קברות אחד גדול, מה שאומר שנצטרך לבנות מתקנים כדי ליצור בידוד מפני הטומאה. בקיצור, עבודה רבה ומורכבת, שכנראה תדרוש תמיכה של המדינה, או לפחות של העירייה”.
האם בעבר כל פרה שעמדה בקריטריונים נלקחה לשמש כ”פרה אדומה”?
“אין הלכה שכל פרה כזו צריך לשרוף, אבל צריך שתמיד יהיה לעם ישראל אפר מוכן כדי לטהר טמאי מתים. אפר הפרה של משה הספיק לכאלף שנים, ובמהלך בית שני שרפו בממוצע פרה אחת כל חמישים שנה”.
איך אפר מפרה אחת מספיק לתקופה ארוכה כל כך?
“כדי לטהר מספיק לנו קמצוץ מאפר הפרה עצמה. אם היא נשרפת במערכת עצים של שלושה טונות, כמות האפר שתישאר – גם על כך עשינו מחקר – היא כ־400 קילו. שואבים מי מעיין לחביות של 200 ליטר, ובכל חבית מפזרים מעט אפר. בכל פעולת טיהור מספיקות טיפות ספורות של המים, כך שפרה אחת בהחלט יכולה להספיק לנו לחמישים שנה. כמובן, תמיד טוב שיש בקנה עוד אחת מוכנה”.
אתה מתאר תהליך מורכב ביותר מבחינה הלכתית ומעשית. מה המוטיבציה לכל המפעל הזה?
“המוטיבציה הבסיסית של מכון המקדש היא לקיים את המצווה המוטלת על עם ישראל לבנות מקדש ולהקריב קורבנות. מה משמעות המצוות הציבוריות האלו לאדם הפרטי? שכל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לתרום את חלקו לקיומן. מכון המקדש לקח על עצמו, כביכול כגוף ציבורי, לרכז את המאמצים לקיום אותן מצוות ציבוריות. כך גם לגבי מצוות פרה אדומה והחיוב שנגזר ממנה לכל אדם מישראל לעשות כל מאמץ סביר לטובת העניין. החשיבה היא לגמרי הלכתית. אין ציפייה שנמצא את הפרה, נעשה את הטקס וכך נאלץ את הקב”ה לעבור לשלבים ג’, ד’, ה’ בתהליך הגאולה. אנחנו עובדים אצל הקב”ה, לא הוא אצלנו. אני אומר זאת בניגוד לכל מיני פרסומים כאילו המטרה במציאת הפרה האדומה היא להביא את המשיח ולקרב את קץ הימים”.
מכל המצוות שאינן מתקיימות היום, מדוע חשוב לכם כל כך לחדש את טקס הפרה האדומה?
“ייחודה של פרה אדומה בכך שהיא תפתח בפנינו את הדלת לקיומן של מצוות רבות אחרות התלויות בחידוש חיי הטהרה בעם ישראל. אתן לך דוגמה: לפני כחצי שנה עשיתי סיור בכמה יקבים, כדי לבחון היתכנות של ייצור יין בטהרה. אחד הייננים, איש שומר תורה ומצוות, סיפר לי בכאב לב איך פעם בשנה עושים טקס גדול עם רבנים ונאומים ודרשות, ובסוף אחד מהרבנים מתכבד לפתוח ברז ולשפוך לריק אלפי ליטרים של יין – ‘תרומת המעשר’ ו’תרומה גדולה’ של אותו יקב. כמות עצומה של יין איכותי הולכת לאיבוד בטקס מכובד ורב־רושם. שלא תטעה, אין לי חלילה טענות לגופי הכשרות שמחייבים את זה. נכון לעכשיו הם צודקים, וזה גם מה שאני הייתי עושה. אבל האם לכך התכוונה התורה במצווה הזו?
“דוגמה נוספת היא הפרשת חלה. האופה לוקח חלק מהבצק, ושורף אותו או זורק לפח. זה החזון של התורה? הרי זה אבסורד. המצווה היא שכאשר אופים חלה בבית, נעשה זאת בטהרה, נביא לכוהן לחמנייה והוא יאכל אותה בטהרה. או מעשר שני – חקלאים ובתי אריזה עושים קומבינה ומחללים מעשר בשווי מיליון שקל על מטבע שווה פרוטה. זו צורת קיום עלובה, שגם אם היא נכונה הלכתית לרגע זה, צריך להכיר בעליבות שלה לעומת מה שהתורה התכוונה. בלית ברירה ומכיוון שכולנו טמאי מתים ואין אפשרות להיטהר, המצאנו קומבינות הלכתיות שמביאות את קיום המצוות למינימום הכרחי, בלי שבאמת נתקרב אל הקודש.
“מעבר לשלוש הדוגמאות הללו התורה מפרטת עוד מעשים ומצבים שדורשים טהרה. הטהרה היא תנאי לקדושה, ולכן מצוות רבות חסומות בפנינו, וזה בלי לדבר על הנעשה במקדש עצמו. נניח שמתאפשר מחר להקריב קורבנות – אם אנחנו טמאי מתים, אנחנו מנועים מלעשות זאת. אי אפשר לקיים מקדש מתפקד כהלכה כל עוד אנחנו טמאים, ולכן פרה אדומה היא משוכה שאנחנו חייבים לעבור”.
הכתם עבר, החור באוזן נשאר
בחזרה למישורי הגולן ולעדר הפרות העצלות של מ’, הבוקר עלום השם. “כשמכון המקדש יצרו איתי קשר, שמחתי לשתף פעולה”, הוא מספר. “אני יהודי מאמין, ואם יש לי אפשרות להשתתף בפרויקט כזה, מבחינתי זו זכות. הם הציעו שאקים עדר של פרות מזן אנגוס אדום, ואם תצא פרה אדומה לחלוטין, אמכור להם אותה. לזן הזה יש עוד שתי תכונות מעניינות: אלה פרות טובות מזג, צייתניות ונוחות לשליטה, והבשר שלהן נחשב טעים ואיכותי יותר מזה של גזעי הסימנטל והשרולה שנפוצים בארץ.
“עד עכשיו הטיפול בעדר היה עניין מקצועי, לא הִלכתי. קניתי כמה עגלות, וכשהגיעו לגיל המתאים ביצעתי הזרעות, מפר מאותו הזן כמובן. לקראת ההמלטה הראשונה הודעתי לאנשי מכון המקדש, והם הספיקו להגיע וצילמו הכול. לאכזבתם זה היה עגל, וכך גם בפעם השנייה. השלישית יצאה סוף־סוף עגלה – אבל עם כתם לבן באזור העטין, כך ששוב נרשמה אכזבה. להפתעתי עם הזמן הכתם הלבן השתנה לאדום, אבל בינתיים כבר ניקבתי לה מספר באוזן, כך שהיא ממילא נפסלה. ואז הגיעה ההמלטה הרביעית והאחרונה. באמצע נובמבר הרב עזריה אריאל אמור להגיע לבדוק אותה שוב, ולהחליט איך ממשיכים”.
אתה מגדל אותה אחרת משאר העדר?
“באופן כללי אני אמור לגדל אותה לפי פרוטוקול של מכון המקדש, עם שליטה מלאה שלהם. למשל להתקין מצלמת רשת שתאפשר להם לראות אותה מירושלים בכל רגע נתון, או להזריק לה את התרופות בצורה מסוימת שלא תפסול אותה. אסור גם לשים שום דבר על הגב שלה. כל עוד אין פה איזו דרישה לא נכונה מקצועית – מבחינתי גם אם הם ירצו שאחזיק אותה בכלוב זהב, זה מה שאעשה. עד לאחרונה הפרדתי אותה מהעדר, ועכשיו העברתי אותה לכאן, אל פרות האנגוס האחרות, כדי שתספיק ליהנות מהמרעה לפני החורף”.
למה חשוב למכון המקדש לשמור את זהותך בסוד?
“אני מניח שהם רוצים להקטין סיכונים. הרי גם אם יאשרו שיש פה פרה אדומה, עדיין צריך לגדל אותה שנתיים נוספות, ושנתיים במרעה זה המון זמן. היא יכולה להיפסל מאלף ואחת סיבות שונות ומשונות, אז ככל שפחות אנשים ידעו מי אני ואיפה נמצא העדר, כך ייטב”.
“קל לפסול פרה אדומה, ולכן החשאיות פה חשובה מאוד”, מאשר הרב אריאל. “אנחנו לא רוצים שאיזה ילד יחליט שהוא עולה עליה, או שמישהו סקרן יפצע אותה בלי כוונה, אז עדיף כמה שפחות פרטים מזהים”.
יש מחלוקות הלכתיות סביב המהלך שלכם?
“ודאי, כמעט לגבי כל פרט ושלב בתהליך יש דעות שונות. הפרות האלה לא בצבע אדום־דם אלא יותר חומות, ויש מחלוקת האם זה באמת הצבע האדום שאנחנו מצווים עליו. יש גם מחלוקת תנאים בשאלה אם את שרפת הפרה יכול לעשות כוהן הדיוט או רק כוהן גדול. יש מחלוקת בפירוש הפסוק ‘והִזה אל נוכח פני אוהל מועד’ – האם צריך שיעמוד שם המקדש ממש, או שקדושת המקום מספיקה. אל שרפת הפרה צריך להשליך עץ ארז, אזוב ושני תולעת – ויש מחלוקת מה זה ‘שני תולעת’. יש גם דעה שלפיה צריך קמצוץ מאפר הפרה של משה רבנו שיתערבב באפר החדש. ויש גם ספקות לגבי השלבים שאנחנו כבר עובדים עליהם – האם נוכל להיות בטוחים שהכוהן שנמצא באמת יהיה טהור? האם המקום שזיהינו אכן מדויק? רשימה ארוכה של כ־250 שאלות ובעיות הדורשות מענה, מתוכן כעשרים קריטיות ממש ודורשות פסיקה הלכתית לא מובנת מאליה, הכרעה בין דעות של ראשונים.
“לרוב הבעיות יש לנו תשובות טובות עם גיבוי הלכתי, ואני מקווה שיהיה בכוחנו לגבש בסופו של דבר הסכמה על המתווה הנכון. אבל חשוב שנביט מעבר לפלפולים ההלכתיים. אנחנו מתקרבים ליום שבו רוב עם ישראל ישב בארצו, מה שיעלה למשל את רף החיוב ההלכתי של תרומות ומעשרות. הדבר יוצר אנומליה הלכתית, כי אנחנו נשארים בטומאתנו, ולכן חייבים למצוא דרך להתגבר עליה. גם מבחינה רעיונית, המקום שיש היום בחיינו למתים ולקברי צדיקים הוא לא נכון. הפיכת קברי צדיקים למקומות קדושים שעולים אליהם לרגל זו המצאה מאוחרת מאוד, נטע זר וחדש ביהדות. יש לנו כבוד לקברי אבותינו, אבל אצלנו המקומות הקדושים הם ירושלים והר הבית. ‘אתהלך לפני השם בארצות החיים’. אז נחוץ פה שינוי מערכתי ותרבותי, שינוי יסודי בצורת היהדות העכשווית, והשינוי הזה עובר גם דרך הצומת של פרה אדומה. אני לא אומר שנעשה בעוד שנתיים פרה אדומה, ומיד כל העולם יסתובב על האצבע הקטנה שלנו. אבל בתוך תהליך ארוך שנים של חזרת עם ישראל לארצו, זה אחד השלבים המשמעותיים: החזרה של העם אל הקודש, אל הנוכחות של הקודש בחיים האישיים של כל אחד ואחת, אפילו במטבח הביתי”.
המקדש כבר לא הזוי
כשאני שואל את הרב אריאל האם הוא מאמין שהציבור הכללי יבין את הערך של מצוות פרה אדומה, הוא נמנע מלפתח ציפיות גבוהות מדי. “נכון לעכשיו זה נראה לי רחוק, אבל כדי להשיג תמיכה מהעירייה, או כדי שהמשטרה תעזור בתהלוכה של הפרה האדומה ותרחיק את הטמאים מהמסלול, או כדי לגייס סיוע בבניית מתקנים שיבודדו טומאה – בשביל זה לא צריך כל כך הרבה. גם בלי לדעת מה יקרה בבחירות בירושלים, אם הדתיים במועצה ירצו, זה יתאפשר. הסוגיה המהותית יותר היא שמצווה ציבורית שמחייבת את הכלל, לא יכולה להיות שיגעון של איזו קבוצה קטנטונת שהחליטה שהיא עושה את זה ולא משנה מה כולם חושבים. אפילו ברמה ההלכתית, הפרה צריכה להיות בבעלות ציבורית. כרגע היא בבעלות מכון המקדש, אבל אנחנו אמורים להקנות אותה לציבור – ואם הציבור לא רוצה, אי אפשר להקנות לו בעל כורחו. כך שנחוצה פה הסכמה שאני לא יודע כרגע להגדיר מה אמור להיות היקפה כדי שהמצווה אכן תהיה ‘ציבורית’.
“בכל מקרה, אנחנו לא נרתעים מדרך ארוכה. אני לא בטוח שהפרה הזאת תהיה מתאימה בעוד שנתיים – אולי יקרה לה משהו, אולי התנאים לא יאפשרו את העניין – אבל יש פה רעיון שחשוב לגלגל אותו ושיעורר הדים. אנחנו שוכבים על הגדר, ובעזרת השם מתישהו זה יגיע. אני מרגיש שהציבור היום הרבה יותר קשוב לנושא הר הבית ולרעיון של בית מקדש, שנשמע הרבה פחות הזוי ממה שהיה לפני שנים בודדות. אם נזכה ואכן תהיה לנו פרה אדומה, וסביבה תתגבש קבוצה שהטהרה חשובה לה, זה כבר יעשה נפשות בעם ישראל.
“במצב הנוכחי אני לא רואה בעיני רוחי היתכנות לכך שכולם יתלהבו מהעניין הזה, אבל זה בסדר. כולנו יודעים שיש תהליכים דמוגרפיים פנימיים, כך שבסופו של דבר שומרי התורה יתנו פה את הטון מתישהו. אבל אני לא נכנס לחישובים האלה, לא עליך המלאכה לגמור, ואינך רשאי להיבטל ממנה. אחד הדברים שלמדתי מאבי מורי הוא את היכולת לעשות עבודה ארוכת שנים, גם אם לא יודעים מתי בדיוק תיתן את פירותיה”.
את מ’ דווקא כן מעניין מתי יתנו הפרות שלו את פירותיהן. “שמע, אני מגדל פה בקר מסוף שנות השבעים”, הוא אומר. “יש לי היום מעל מאתיים פרות שפרושות על 5,000 דונם. זה עסק כלכלי שצריך גם להרוויח, ולהתעסק עם כמה פרות מיוחדות מזן מסוים זה בלבול מוח לא קטן. אני צריך להחזיק אותן למשל בנפרד מהעדר המרכזי, כי אם אחד הפרים הרגילים ירביע את האדומות, יצאו לנו עגלות טכניקולור וזאת לא הכוונה כנראה.
“בוקר שלא אכפת לו מהנושא בוודאי לא היה מתעסק עם זה. האמת, לא נראה לי שכשחכמינו קנו את הפרה של דמא בן נתינה הם הציבו מעליה מצלמה ובדקו שאף ילד לא קפץ עליה בשנתיים האחרונות. אבל כמו שאמרתי, אני קרוב לעניין והחלטתי שזה שווה את המאמץ”.
למ’ יש כאמור מאות פרות לדאוג להן, והריאיון מגיע אל קיצו. הוא עולה על הטרקטורון שלו כדי לצאת לשטח, לא לפני שהוא צועק בחצי חיוך: “תכל’ס, בינתיים זה די נחמד. מי יודע, אולי נפתח פה יום אחד מרכז מבקרים”.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il