A yeshiva student once visited Rabbi Simcha Bunim Alter, author of “Lev Simcha”. When the rabbi inquired where he studied, the young man mentioned the name of a certain yeshiva known to contain many Ba’alei Teshuva among the student body. Realizing this, he appended he, himself, was not a Ba’al Teshuva.
“Why not?!”, asked the Lev Simcha.
פורסם בכיוונים חדשים – כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות; גיליון 30, סיון תשע”ד, יוני 2014
בפתח ספרו “האדם החד ממדי” שואל הרברט מרכוזה “סכנת השואה האטומית, המאיימת למחות את המין האנושי מעל פני כדור-הארץ – האם אינה מסייעת גם להגן על אותם כוחות עצמם, המנציחים סכנה זו?” ומרכוזה משיב: “המאמצים למניעת שואה זו מאפילים על החיפוש אחר סיבותיה האפשריות בחברה התעשייתית בת-ימינו.”[1]
ואכן, בעוד שהוקדשו מחקרים רבים מספור לדיון על האופנים בהן האנושות יכולה למנוע את חורבנה במלחמה גרעינית, על הממדים הפוליטיים והסוציולוגיים הפנימיים של העידן הגרעיני ישנם מחקרים מעטים ולרוב הם אינם עומדים במרכז תשומת הלב האקדמית והציבורית. את הסיבה לכך, אם נאמץ את טענתו של מרכוזה, יש לחפש באותם גורמים פוליטיים המעוניינים לשמר את סכנתה של השואה האטומית בכדי להבטיח את שלטונם. אציין כבר עתה, טענה שנפתח לאורך המאמר, שהשימוש בתיבה ממד פנימי, מכוונת לעמוד על התוצאות התכליתיות של פרויקט גרעיני צבאי המופנות כלפי פנים (כלפי החברה) ע”י צמרת השלטון. כלומר, לא לתפקיד של נשק גרעיני כאמצעי הרתעה אל מול מדינה אויבת (כפי שלרוב נוטים להבינו), אלא לתפקיד של פרויקט גרעיני צבאי כמסדיר ומעצב יחסים חברתיים.[2]
חוקרי מדע המדינה עמוסים בתיאוריות מגוונות שמטרתן היא למנוע מהאנושות להידרדר למלחמה גרעינית. בהתאם לגישה זו הסכנה הטמונה בנשק גרעיני היא תמיד “חיצונית” — סכנה מפני מדינת אויב. על ההיסטוריה הגרעינית הישראלית נכתבו מספר מחקרים העוסקים בדיפלומטיה הגרעינית בין ישראל לארה”ב שתכליתה הייתה להגיע למודוס עם הקהילה הבינלאומית. לחצים פנימיים וחיצוניים הביאו לכך שעל אף שלישראל יש פרויקט גרעיני-צבאי היא אינה מדינה גרעינית. “פיקציה דיפלומטית” זו היא תוצאה של מדיניות גרעינית “עמומה” לפיה ישראל אינה מכריזה מה יש לה ומה אין לה. מדיניות זו מתמצת בנוסחה המפורסמת שישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור. על כך, כאמור, נכתבו מספר מחקרים, שיכולים להיות מקוטלגים תחת הכותרת של “מדיניות חוץ” ישראלית בסוגיה הגרעינית. אולם, על הממד הפנימי (מדיניות פנים) כמעט ולא נכתב דבר.
אפשר לעלות על כך תהיות רבות שכן – לבטח בתקופת המלחמה הקרה — האספקטים הסוציולוגיים והפוליטיים-פנימיים של הנשק הגרעיני היו בולטים וגלויים. בארה”ב מתקיים דיון (גם הוא מתקיים בשוליים) על התוצאות התרבותיות והחברתיות של העידן הגרעיני שאחד מהחוקרים כינה “פחד גרעיני” (Nuclear Fear), אולם בארץ ישנה התעלמות מהיבטים אלו.[3] עם התפשטות הנשק הגרעיני היו שניסו להביא את הציבור לבחון את התוצאות החברתיות הפנימיות של העידן הגרעיני. היו שטענו שהיבט מכריע של העידן הגרעיני הוא הפיכת קהילות שלמות ל”קהילות פחד” החיות ללא הפסקה תחת חרבה המאיים של פצצת האטום והמימן.
לרוב נטען שהפיכתן של חברות שלמות ל”קהילות פחד” הינה תוצאת לוואי של התפשטות הנשק הגרעיני בעולם, אולם טענתו של מרכוזה דורשת לברר האם אין זו דווקא מטרה של מחייבי החימוש הגרעיני במדינות השונות? היחידים שניסו להתמודד עם סוגיה זו בישראל ברצינות המתבקשת היה “הוועד לפירוז גרעיני של ערב וישראל”.
***
עם היוודע בתקשורת העולמית בדצמבר 1960 על הפרויקט הגרעיני הישראלי החלו להישמע בארץ קולות בעד ונגד חימוש ופירוז גרעיני. בראשית 1962 התארגנה קבוצה של פרופסורים ואישי ציבור בהובלת ישעיהו ליבוביץ, אליעזר ליבנה, אפרים אורבך, מרטין בובר, שמואל סמבורסקי (שהיה בעברו חבר הוועדה לאנרגיה אטומית) ונוספים ב”וועד לפירוז גרעיני של ערב וישראל”. מטרת הוועד לא הייתה להפוך לתנועת המונים או מוקד כוח פוליטי חוץ-פרלמנטארי, אלא לקיים דיונים עם מקבלי החלטות, מעצבי דעת קהל והציבור בכללותו על המשמעויות הרות הגורל של כניסת האזור הערבי-ישראלי לעידן הגרעיני. על הוועד לא נכתב כמעט דבר והם אינם מוזכרים בספרות ההיסטורית על התקופה על אף שהיו חברים בוועד חלק נכבד מאנשי הרוח של התקופה. החוקרים היחידים שנדרשים להם ובקצרה הם אלו שעוסקים בסוגיית הגרעין הישראלי.[4]
ליבוביץ מילא תפקיד מרכזי בוועד והשתתף בדיונים ובאספות רבות שבהם דנו בתוצאות האפשריות של כניסת האזור לעידן הגרעיני. הסוגיה הגרעינית כשאלה מוסרית העסיקה אותו – ואנשי רוח נוספים בוועד – עוד מהשלב שקדם לחשיפת הפרויקט הגרעיני. לאורך שנות פעילות הוועד (הוועד חדל מפעילותו בשנת 1967) הוא פרסם מאמרים רבים בעיתונות היומית, הפיץ גילויי דעת, כרוזים והודעות לתקשורת, הכין לקטי עיתונות על פירוז האזור מנשק גרעיני והוציא ספר אחד “ישראל-ערב: חימוש או פירוז אטומי”. עם זאת, בוועד לא מילא ליבוביץ את התפקיד של איש הרוח המדבר את קול המוסר, אלא הוא עסק בהיבטים הפוליטיים השונים של כניסת נשק גרעיני לאזור. למעשה, גישתו של ליבוביץ כלפי הפרויקט הגרעיני הישראלי, שאותה ניסח ככלל על היחס בין מדיניות פנים למדיניות החוץ, טומנת בחובה משמעויות מרחיקות לכת לחוקרים בתחום מדע המדינה וחקר החברה ההיסטוריה והפוליטיקה.
לספר של הוועד תרם ליבוביץ מאמר שכותרתו “החימוש הגרעיני מבחינת מדיניות פנים”.[5] המאמר, שכמעט חמישים שנה עברו מאז פורסם, מזמן ונשכח ולא זכה להתייחסות של חוקרי הגותו של ליבוביץ, חוקרי ההיסטוריה הגרעינית הישראלית או חוקרי מדע המדינה על אף שהוא מציע דרך התבוננות שונה מהמקובל על הפרויקט הגרעיני הישראלי מחד ועל הגותו של ליבוביץ מאידך. באמצעות מאמר זה ומאמרים נוספים ניתן לעמוד על השקפתו של ליבוביץ על הממד הפוליטי הפנימי של החימוש הגרעיני הישראלי.
***
ליבוביץ הסביר שקיים טעם במלחמה במידה והיא “מקדמת את סיפוק הצרכים הנקבעים על ידי מעמדה הבין לאומי של המדינה ומשרתת את אותו הקו של יחסי-חוץ שיש להמשיכו לאחר המלחמה.” כלומר, בהתאם לאמרה המפורסמת של קלאוזביץ’, שאין המלחמה אלא המשכה של המדיניות בדרכים אחרות — המלחמה משרתת מדיניות פוליטית ספציפית. מובלעת בקביעה זו הנחה ברורה מאליה לפיה “מדיניות ביטחונית” היא בהכרח פונקציה של מדיניות חוץ.
ההנמקה למדיניות ביטחון כלשהי — ומדיניות ביטחון היא חלק ממדיניות חוץ – לא נובעת מתוך עצמה, אלא תכלית מדיניות החוץ היא הגשמת תכלית בתחום מדיניות הפנים. ליבוביץ ניסח זאת במשפט “אין מדיניות חוץ — שבה כלולה מדיניות הביטחון — אלא המשכה של מדיניות פנים”. במילים אחרות, מדיניות החוץ היא לא פעולה פוליטית שנתיבה קבוע מראש, הניתנת להבנה מתוך איזה תכתיב בלתי תלוי בסובייקטים הפוליטיים, בהתאם ל”אינטרס האומה” ההגיוני, החד-משמעי והקבוע. להפך. מדיניות החוץ ניתנת להבנה רק מתוך שאיפתם של מקבלי ההחלטות להגשים את האינטרסים הספציפיים שלהם — ואינטרסים אלו הם תמיד פנימיים. “מכאן”, ציין ליבוביץ “שהמשטר והממשל הפנימי נעשה גורם מכריע לגבי מדיניות חוץ, ובעקבותיה גם לגבי מדיניות הביטחון”.
ליבוביץ טען שמעיון בהיסטוריה הפוליטית ניתן להיווכח שהשליטים רואים את צרכי מדיניות החוץ (ואת השפעתה החוזרת של מדיניות זו) באספקלריה של השפעת מדיניות החוץ על כושרם וכוחם להחזיק בשלטון. נתון זה טען ליבוביץ מביא לכך שמדיניות החוץ (ואחריה, בתורה, מדיניות הביטחון) נעשית “פונקציה של אינטרסים שלטוניים”. תיאור מציאות שלטונית זו, הדגיש, תקפה גם לגבי משטר דמוקרטי תקין שבו מתקיימים סדרים שלטוניים וחילופי שלטון.
הסיבה מדוע רובו המוחלט של הציבור וביניהם חוקרי החברה וההיסטוריה, אינם מבינים נכון את היחס בין “פנים” ו”חוץ” טמונה באשליה שיושבת בראשם של האגנטים שהמדינה היא גוף חי, אורגן, ולא יחס של קיבוץ אנושי איש לרעהו ואיש לעצמו. המדינה היא לא יותר מאשר מנגנון, קבע. ליבוביץ הסביר שהעובדה ש”מימי לא ראיתי מדינה” מפתיעה מלומדים כל הזמן.[6] לפי ליבוביץ המדינה היא לא יותר מאשר מסגרת של “כוח כפייה מוסמך”, נטולת כל משמעות ערכית ומשמעותה היחידה היא פונקציונאלית ואינסטרומנטלית בלבד.[7] המדינה היא לא ביטוי של ערך ואין לה ערך.
הטענה שהמדינה הדמוקרטית מתבדלת מצורות משטר אחרות מבחינת התוכן והפונקציה של האינטרסים השלטוניים אינה מקובלת על ליבוביץ. לדידו, המושג “מדינה דמוקרטית” היא פרדוקס. הדמוקרטיה מנוגדת למהותה של המדינה כמנגנון, שכן הדמוקרטיה הינה סדר חברתי המגן על היחיד בחברה מפני מדינתו.[8] במובנה הרחב הדמוקרטיה היא זירה המאפשרת מאבק בין בני אדם המחזיקים בערכים ואינטרסים שונים והסדר החברתי הדמוקרטי מאפשר לאלו לחתור לחברה המאורגנת על פי ערכיהם.[9]
מכיוון שליבוביץ מתנגד להשקפה המייחסת משמעות ערכית למדינה (לדידו המדינה גם אינה המכשיר להגשמת ערכים), יש לשיטתו לדון על טיבה ותוכנה של המדינה רק מצידה האינסטרומנטלי, כלומר כמנגנון פרודוקטיבי יותר או פחות לאותו קיבוץ אנושי. ליבוביץ ציין שזהו ההבדל המהותי בינו לבין בן-גוריון, דבר שהביא אותו גם לעמוד כנגדו בסוגיה הגרעינית: “בשבילי אין למדינה אלא משמעות אינסטרומנטלית; לבן-גוריון הייתה למדינה משמעות ערכית”.[10] זו הסיבה מדוע בממלכתיות הבן-גוריוניסטית הוא ראה וריאציה של הפשיזם האירופי — מכיוון שהיא הופכת את המדינה לערך, לממלכה.
ליבוביץ טוען שהמנגנון השלטוני מתבטא באיתנותו לכוף את רצונו על הנשלטים ו”ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על נשלטיו, טוב יותר לאדם”. הוא ציין שיש לתת למנגנון השלטוני כוח כפיה מסוים (“אני לא אנארכיסט” ציין לא-פעם), אולם כוח זה יש לצמצם למינימום ההכרחי. מכיוון שהמדינה אינה מכשיר להגשמת ערכים, שכן הגשמת מטרות ערכיות הן סוגיה אנושית ולא מדינית, את תפקידה של המדינה יש להגדיר מן ההיבט של הצורך; כלומר, כמכשיר להבטחת והגשמת צרכים. תובנה זו דורשת, ראשית כל, לברר אילו צרכים המדינה חותרת למלא. עם זאת, מכיוון שאין דבר כזה “מדינה” שכן האחרונה היא פטישיזם – סובייקט מדומיין – יש לבחון את ה”צורך” שאותה המדינה מצהירה שהיא מתכוונת להגשים ע”י התבוננות באינטרסים (צרכים) של השליטים.
בתת-פרק “אינטרס השליטים קשור במדיניות הגרעינית” דן ליבוביץ בקשר בין תיאוריה פוליטית לאקטואליה פוליטית. הוויכוח הנוכחי על המגמה לחימוש גרעיני, ציין ליבוביץ, נידונה לרוב מנקודת המבט הביטחונית ופחות מנקודת המבט של מדיניות הפנים. כלומר, לרבו דנו בסוגיה הגרעינית תוך שאלות כגון: האם הנשק הגרעיני יחזק את מעמדה של ישראל מול אויביה? (מדיניות ביטחון) האם הנשק הגרעיני ייפגע ביחסה של ישראל עם ארה”ב? (מדיניות חוץ) ושאלות דומות. “הכת השלטת” — ובכינוי זה הוא משתמש לסירוגין בכדי לתאר את קבוצת בן-גוריון-פרס החותרת לחימוש גרעיני – חפצה בהעמדת הדיון כולו על הנושא הביטחוני “תוך התעלמות מחושבת ומכוונת מכל הנקודות האחרות”. ה”נפנוף” בדגל הביטחוני, מפעיל לחץ על מתנגדי החימוש הגרעיני ומעמיד אותם כחסרי חוש פטריוטי, חסרי הבנה בסוגיות ביטחוניות ואף כבוגדים במולדת. דבר זה רחוק מהאמת טען.
“עד עכשיו” הדגיש “לא נידונה כל צרכה הבחינה של מדיניות פנים — של האינטרסים של השלטון ושל בעלי השלטון — שאף היא קשורה במדיניות הגרעינית”. הפניית הזרקור כלפי פנים מחייב דיון בשתי שאלות:
א. האם אך ורק שיקולים ביטחוניים (ואלו גם יכולים להיות מוטעים) מנחים את הצמרת הפוליטית במדיניותה הגרעינית “או שמא מחפה השלט הביטחוני על אינטרסים שלטוניים”?
ב. מהי ההשפעה של אותה מדיניות גרעינית על מבנה החברה, השלטון והמשטר בישראל?
ליבוביץ עונה על השאלה הראשונה בשלילה ובכדי להבין מדוע הוא שולל טיעון זה ומנגד טוען שאת המוטיב העיקרי של הקמת הכור הגרעיני יש לחפש במדיניות הפנים, יש להציג את הפרכת הטיעונים מתחום הביטחון. את הקו של “שליטינו” אין להבין מתוך הבחינה הביטחונית בלבד. רעיון “אווילי” הוא שישראל תוכל להבטיח את קיומה הפיסי והמדיני ע”י הכנסת נשק גרעיני לאזור. הסיבה לכך מצויה בהנחה שברגע שנשק זה יהיה בידי ישראל גם שכנותיה ישיגו נשק גרעיני. הנחה זו מקובלת שנים רבות על מרבית החוקרים ותמציתה גורסת שכניסת נשק גרעיני ולו על ידי מדינה אחת באזור תוביל לגרעון הסכסוך.[11] “אם יימצא בידינו ובידיהם כאחד — פירושו כאילו יימצא בידיהם בלבד” הסביר וזאת בגלל יחסי השטח והאוכלוסייה הבלתי פרופורציונאליים בין ישראל למצרים (לדוגמא). פצצה גרעינית שתפגע בישראל לא רק שעלולה לחסל את משטרה המדיני, אלא עלולה להביא לחיסולו הפיסי של הציבור היושב בארץ (לבטח בגבולות הצרים שלפני 1967).
מנגד, פצצה גרעינית שתפגע במצרים עלולה לפגוע קשות בעיר אחת או שתיים, אולם המדינה המצרית לא “תחוסל”. לדידו של ליבוביץ הסבר למדיניות של “סכלות פושעת” זו ניתן להבין רק מתוך ראיית בעיות מדיניות החוץ והביטחון “כמשקפות בעיות של מדיניות פנים”. ליבוביץ ציין שהשקפה ביטחונית זו איננה נחלת הצמרת השלטונית בכללותה, והתכוון לאישים כיגאל אלון ויצחק רבין שהתנגדו להשקפת בן-גוריון-פרס. האחרונים טענו שישראל נמצאת במצב של “עם לבדד ישכון” ושאיבת הערבים כלפי ישראל אינה נתונה לשינוי כדברי פרס[12]ולפיכך חימוש גרעיני הינו הכרח קיומי מבחינתה של ישראל.[13] אלון ורבין שהתנגדו לחימוש גרעיני הרתעתי מפורש (מדיניות שפרס ודיין צידדו בה) טענו שגרעון צבאי של האזור ינטרל את יכולתה של ישראל להגיע להכרעה הודות ליתרונותיה המובהקים בעימותים קונבנציונאליים ועקב כך ימנע יישובו של הסכסוך. אלון, ממובילי הקו האנטי-גרעיני, טען שגרעון האזור יביא “לאימה ללא מאזן” ולא “למאזן אימה”.[14]
ליבוביץ הסביר שבכל התחומים הנוגעים לסוגיות ביטחוניות ומדיניות חוץ יש לחשוף את האינטרסים השלטוניים הפנימיים מחד ואת התוצאות החברתיות המבוקשות ע”י השליטים. ראוי להביא את דבריו על התוצאות החברתיות של החזקת השטחים הכבושים בידי ישראל במלואם:
“אם שכר ההחזקה בשטחים יוצא בהפסדו אפילו מבחינת מדיניות חוץ וביטחון — התוצאות של כיבוש זה מבחינת מדיניות פנים והמציאות החברתית והתרבותית בישראל חמורות מזה בהרבה. הכוונת המחשבה והרצון של העם בשעה זו בעיקר לקיום השלטון הישראלי בשטחים וריכוז עיקר המשאבים של המדינה במשימה זו באמתלה של צרכי ‘הביטחון’ המדומה מאפשרים את הסחת הדעת מן הבעיות האמיתיות המעיקות של העם היהודי במדינתו, והם משמשים הצדקה להשתמטות מכל מאמץ לפתרונן. ‘הביטחון’, המתגלם בהחזקה בשטחים… אינו האינטרס של העם, של החברה או של המדינה אלא משמש את האינטרס של הממסד: הוא מאפשר שותפות של קפיטליסטים וקיבוצניקים, של קלריקליים ואתיאיסטים, המחלקים ביניהם את טובת ההנאה מן השלטון לפי מפתח מוסכם”.[15]
לפי ליבוביץ, מדיניות החוץ והביטחון של ישראל ובתור כך נכלל חימושה הגרעיני היא לא פחות מאשר אמצעי לעיצוב החברה ע”י הצמרת הפוליטית. כך, מדיניות החוץ היא הארכה של מדיניות הפנים בהתאם לאינטרסים של אותו אגף בצמרת הפוליטית שידו על העליונה. “סיפוח, פרוטקטורט ופדרציה — הם טריקים מזוהמים של קולוניאליזם” ציין.[16] מרותו של המשטר קולוניאלי (כמו כל משטר) מופעל קודם כל כלפי הציבור שהוא חלק מאותו המשטר והתוצאות של משטר זה, הסביר, יביאו ל”מפלה פנימית איומה.”[17]
טיעונו של ליבוביץ מתחזק בעקבות “חולשת הטיעון הביטחוני בפי מצדדי החימוש הגרעיני הישראלי” שהצגנו לעיל. תומכי החימוש לא טענו שהחזקת נשק גרעיני בידי ישראל לא תוביל להחזקת נשק גרעיני בידי אויבותיה; הם לא סתרו את המסקנה שנשק גרעיני שיימצא בידי שני הצדדים לא ישמש גורם מרתיע ממלחמה אלא פרובוקציה למלחמה; הם לא “נטשו את עמדתם” גם שהתקדמותה של ישראל בפרויקט הגרעיני פגעה ביחסי הידידות בין ישראל לארה”ב וצרפת והובילה את ישראל לאוריינטציה על גרמניה המערבית ששר ההגנה שלה, פרנץ יוזף שטראוס, היה ממחייבי החימוש הגרעיני האירופי. עובדות אלו, טען ליבוביץ, המבטאות סתירה בין האינטרס הביטחוני המוצהר של ישראל לבין התוצאות בפועל של מדיניות זו “מן ההכרח שתעורר ספקות בכנות טועני הטיעון הביטחוני”.
אולם, בעוד שהטיעונים האחרונים הפריכו את הטיעון הביטחוני של מצדדי החימוש הגרעיני, הם היו כולם בתחום הפרכת מדיניות החוץ והביטחון הספציפית התומכת בחימוש גרעיני ישראלי. עתה פנה ליבוביץ לתחום מדיניות הפנים.
כשליבוביץ משתמש בתיבה “מדיניות פנים” הוא עושה שימוש במושג במשמעותו הרחבה — למאבקי האינטרסים והכוחות החברתיים על השימוש בכוח הפומבי, במדינה; שימוש שהוא מעשה השלטון. הוא אינו מתכוון לתוכן המקובל של המושג בלשון היום-יום כמדיניות שעניינה סידורים מוניציפאליים כאלו ואחרים בלבד (כפי שלרוב תופסים זאת), אלא לכל הגורמים שקובעים את גורלה של חברה ומדינה דוגמת ההסדרים הכלכליים, היחס בין הון לעבודה, מערכת הענישה והפיקוח ועוד. בהגדרה זו טמונה ההנחה שכל הפעלה של מכונת המדינה היא מעשה-שלטון וגם הפעלתה כלפי “יחידות שלטון” דומות לה, שאוכלוסיותיהן, כמובן, אינם האובייקטים של השלטון הזה. תכליתו של מעשה השלטון היא לעולם – על פי ההגדרה – “פנימית”, הווה אומר, הוא מכוון כלפי אוכלוסייתו שלו.
לרוב נוטים לבלבל ביחס בין מדיניות החוץ למדיניות הפנים ולטעון שהראשונה קובעת את האחרונה. אלו הטוענים זאת מניחים שהממד הפומבי המובהק של מדיניות החוץ הוא היחס של מדינה אחת אל מדינה אחרת ואילו התוצאות של יחס זה ייקבעו בתורם סידורים פנימיים (כלכלים, צבאיים וכו’). גישה שגויה זו מניחה שהרכב הכוחות של הצמרת הפוליטית במדינה פלונית הוא עניין של אותה המדינה בלבד, כמעין “עניין פנימי”, ואין הוא עניינו של מדינה אחרת. אולם זו שגיאה, והממד העמוק של מדיניות החוץ הוא התערבות במאזן הכוחות הפנימי של אותה מדינה שאליה מכוונת מדיניות החוץ. בעוד שלמתבונן מבחוץ השפעה על יחסי הכוחות במדינה שכנה נראה כמו טעות או תוצאה שלא התכוונו אליה בשלטון במדינתנו, בפועל “התערבות” זו היא מעשה תכליתי של המדינאי.מנקודת מבטו של המדינאי, החלוקה למדיניות פנים ולמדיניות חוץ אינה ריאלית, אלא היא צורנית, כלומר אידיאולוגית, ונועדה לצרכי הסברה ותקשורת.
ליבוביץ טען שהספק בקשר לסוגיה האם שיקול ביטחוני מנחה את הצמרת הפוליטית או אינטרס אחר “הופך לוודאות ע”י הטיפול המשונה שטיפל השלטון בישראל באינפורמציה ובוויכוח על אודות מדיניות זו”. ליבוביץ התכוון למסע ההפחדה והתעמולה שניהלו תומכי החימוש הגרעיני נגד המתנגדים לחימוש גרעיני והמצדדים בהסכמי פירוז אזוריים (בן-גוריון התייחס לפעילות הוועד במילים “מחבל, כוזב ומחפיר”[18]). לדידו של ליבוביץ, בעוד שלא ניתן להסתיר פרויקט גרעיני צבאי מפני שירותי ביון זרים (כפי שהוכח בפועל), הפרויקט הוסתר במשך שנים מהציבור בארץ, מהכנסת והממשלה. למעשה, אפילו שהעיתונות בעולם דיווחה על גילויים בקשר לפרויקט הגרעיני הישראלי, “החניקה הצנזורה” ידיעות מהציבור הישראלי. ליבוביץ טען שניתן ללמוד ש”פעולת הצנזורה לא נועדה לשמור על סודות ביטחוניים שלא ייוודעו לאויב, אלא לשמור על מעשי השליטים שלא ייוודעו לעם, לשון אחרת — שלא נועדה הצנזורה להגן על האינטרסים הביטחוניים של המדינה מפני ידיעת האויב, אלא על האינטרסים השלטוניים של מכווני פעולת הצנזורה מפני ידיעת העם”.
ליבוביץ התייחס לשימוש שנעשה במרכיב הביטחון וקבע ש”הביטחון היה למפלטו האחרון של המנוול”.[19]כפרפרזה על אמרתו של סמואל ג’ונסון. “אצלנו” ציין ליבוביץ “מצאו לכך תחליף. החלף את המילה פטריוטיזם במילה ‘ביטחון’, וקיבלת משפט המסביר הרבה מאוד ממה שנעשה בארץ בעשרים וחמש השנים האחרונות”.[20]לליבוביץ היה על מה לסמוך בקביעותיו שכן ידע שהקמת דימונה לא נעשתה ב”ידיעה מלאה” של הגורמים המוסמכים, כפי שבן-גוריון קבע לא פעם.[21] הוועד יכול היה לרשום לעצמו נקודות זכות בהעלאת הדיון על הפרויקט הגרעיני על פני השטח שכן בעיתונות התייחסו לחוסר הפקוח הפרלמנטרי על המחקר הגרעיני והודגש שלא התקיים שום דיון בכנסת על סוגיה זו לפני שהוועד ואחרים “עוררו את תשומת לב הציבור לבעיה הנידונה”.[22]
לדידו של ליבוביץ ההנחות הנורמטיביות השכיחות על הפוליטיקה הנשענות על ההיגיון הדמוקרטי-ליברלי שגויות מכיוון שהן מניחות שהאינטרס השלטוני של המדינאי הוא חיזוק מעמדה הפנימי והחיצוני של המדינה. הוא הסביר שישנה הבחנה חדה בין האינטרסים של המדינה לבין האינטרסים של השולטים במדינה ויש לעמוד על היסוד הסוציאלי של המאבקים הפוליטיים. ליבוביץ אינו מרקסיסט, אלא הוא מקיאבליסט; הוא חושב שהמאבק הפוליטי נסוב על כוח, על שליטה. עם זאת הוא בהחלט חשב שהמוטיב הכלכלי ממלא חלק איכותי מ”האינטרסים השלטוניים” ומטרתה של הצמרת הפוליטית הוא לשמר את כוחה ואת הפריבילגיות שלה. ביטוי לכך ניתן למצוא בדבריו על המוטיבציה של הקברניטים ביציאה למלחמת סיני (1956): “היינו [ישראל] שכירי חרב של בעלי המניות של חברת סואץ”.[23]
אצל ליבוביץ ה”חוץ” נועד לשרת את ה”פנים” ודוגמא לשימוש שכזה ב”ביטחון” בתחום מרוץ החימוש האזורי קיבל תמיכה ממספר אירועים שחיבלו לטענתו בביטחון המדינה. דוגמא לכך, ציין, הייתה פרשת שיגור הרקטה “שביט 2” ביולי 1961, חודש לפני הבחירות הכלליות, וזאת כשנה לפני שהמצריים שיגרו טילים ארוכי-טווח. על פרשה זו אמר יגאל אלון שהיא נועדה לצרכי פרסומת ותעמולה מפלגתית והייתה לישראל “לרועץ במרוץ ההתחרות עם מצרים בציוד בנשק הטילים”. במילים אחרות, מדיניות החוץ (שיגור טיל שאחת מתוצאותיה הייתה העלאת מפלס המתיחות האזור) נועדה לחזק את הקו של בן-גוריון ופרס.
ההנחה שישנם אינטרסים פנימיים שונים המכתיבים מדיניות חוץ שונה הייתה חלק אינטגרלי מהניתוח של ליבוביץ את הדינמיקה הפוליטית. לאישים שונים ולקבוצות שונות צרכים שונים ו”עובדת עצם קיומם של בני אדם אחרים מגבילה אותי מבחינת אפשרויות הגשמת משאלותיי”.[24] אליבא דליבוביץ צמרת השלטון אינה מונוליטית ובתוכה קיימים אינטרסים שונים הבאים לידי ביטוי במדיניות פנים וחוץ מנוגדות.
ניסיונו הבלתי אמצעי של ליבוביץ בפוליטיקה של התקופה הביאה אותו לכדי הכרת הפיצול המפלג את הצמרת הפוליטית הישראלית בשאלות פנים וחוץ כאחד. הוא ציין, כדוגמא, את העובדה שאלון, שהיה חלק מאותה צמרת פוליטית, האשים את קבוצת בן-גוריון ב”פשע כלפי המולדת” בפרשת שיגור הרקטה “שביט 2″. ללא ספק דבריו של אלון על התוצאות הפוליטיות-חברתיות של הפרויקט הגרעיני הישראלי ש”עלינו להבטיח כי נהיה מדינה שיש לה כורים גרעיניים, ולא כורים גרעיניים שיש להם מדינה!” עלו בקנה אחת עם תפיסתו הפוליטית של ליבוביץ.[25]
המתודה של ליבוביץ גורסת שבפוליטיקה הריאלית הדיכוטומיה אינה אידיאולוגית (מפלגתית), אלא פוליטית. במילים אחרות, קו התיחום הקונקרטי נוגע לאינטרסים מנוגדים המיוצגים בתוך המפלגות. לפיכך, אישים במפלגות ותנועות שונות תמכו בחימוש גרעיני של ישראל על אף שמבחינה אידיאולוגית הם עמדו בקצוות רעיוניים שונים. לפי ליבוביץ, כל המפלגות, התנועות וכל פורמציה פוליטית אחרת חצויות מבפנים מבחינה פוליטית — על אף שלציבור הן מציגות אידיאולוגיה אחידה. יוסף ספיר מהמפלגה הליברלית ביטא זאת בציינו ש”בתחום מדיניות החוץ חוצים לעתים את חילוקי הדעות את מרבית המפלגות שלנו”.[26]
תחת הכותרת “כור דימונה — מדינה בתוך מדינה” תיאר ליבוביץ את האינטרסים השלטוניים הפנימיים שבאים לידי ביטוי בפרויקט הגרעיני הצבאי. “מבצע זה מאפשר לבעליו להקים מדינה בתוך מדינה — מנגנון שלטוני סודי, מקביל למנגנון הממלכתי הרשמי והגלוי, ממשל פרטי של השליטים”. ליבוביץ טען שבידי הצמרת השלטונית המוציאה לפועל את הפרויקט הגרעיני נמסרים השליטה על “כספים עצומים” שעליהם לא חל פיקוח ממלכתי בפועל “ולא תהיה עליהם ביקורת ציבורית מספקת, שהרי השימוש בהם חייב להיות ‘סודי!”. לטענתו חוסר ביקורת זו ו”הסודיות” המתבקשת מפרויקט גרעיני צבאי מאפשרים לשלטון לממן את מי שהם חפצים ביקרו ולמעשה “ניתן להזרים את כספי האומה והמדינה לקופות הגורמים הרצויים לשליטים”. יוצא אפוא, שקם מ”מנגנון מקביל סמוי מן העין, שאינו כפוף לעם ולנציגותו, והוא מוגן מפני כל ביקורת ציבורית, ואפילו פרלמנטארית”. ליבוביץ בכלל התנגד ל”צנזורה בכל צורה ועל כל נושא. בלי יוצא מן הכלל (…) הצנזורה היא נשק פוליטי בידי השלטון. זו מהותה.”.[27]
במנגנון הסמוי מן העין ליבוביץ התכוון ל”אחת הסערות העזות מאז קיומה” של הכנסת שהתרחשה בדצמבר 1962 ונגעה ל”הקמת החברה למדע”.[28] הסיבה לסערה הסתתרה מאחורי שם תמים שגילם בתוכו את הניסיון של בן-גוריון וקבוצתו לחזק את אחיזתם על התחום הגרעיני ולהפקיע את כל נושא המחקר והפיתוח הגרעיני מידי הכנסת. “החברה לפיתוח המדע” לא אמורה הייתה לזכות לכותרות או לבוא לידיעת הציבור. למעשה, היא לא הגיעה אפילו לדיון בכנסת עד הקמתה. עם זאת, בלחץ האופוזיציה הנושא עלה לדיון. יוחנן בדר מ”חירות” ואחד התומכים בפירוז גרעיני קרא לחברה “ישראטום”.[29] החברה נבנתה סביב 13 מניות יסוד ש”הופקדו במכוון בידי ראשי הקואליציה הממשלתית בלבד”[30] על כך אמר יעקב חזן ממפם ש”לדעתי לא הייתה עוד פגיעה כל כך חמורה ביסודות הראשוניים ביותר של חיים תקינים, משקיים, חברתיים ופרלמנטריים בישראל”.[31].
תפקיד נוסף בתחום הפנים שממלא הפרויקט הגרעיני לדעת ליבוביץ הוא “השתקת כל אופוזיציה מדינית על ידי ניצול הטיעון של הגנה על האינטרסים של ביטחון המדינה”. רבים בציבור המוחים נגד מדיניות ביטחונית שכזו נלכדים בתמימותם ב”פח הסיסמה הביטחונית ומפסיקים בגללה כל התנגדות לשלטון, הפסול בעיניהם”, אולם גם מפלגות שנמנות על האופוזיציה (אבל לא רק) נגררות ל”עסק הגרעיני” מכיוון שהן רואות את עצמן כשותפות ב”קואליציה הביטחונית”. את יתר העקשנים, טען, אפשר פשוט להכתים כבוגדים וכמלשינים.
לסיכום, קבע ליבוביץ, ש”כל הערכה ממצה של ההרפתקה הגרעינית של הכת השלטת בישראל חייבת להביא בחשבון לא רק את הגורם של ערעור ביטחוננו הצבאי והמדיני… אלא גם את הסכנה של ערעור יסודות של המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק במדינה ושל הפיכתה למדינת-משטרה — ולא מדינת-משטרה סתם אלא מדינת-משטרה חשאית דווקא”.
דיון קצר זה מלמדנו שלפי ליבוביץ המחלוקות על מדיניות החוץ, נובעות מאותו מקור כמו שאר המחלוקות הפוליטיות — מאינטרסים שלטוניים; וזאת מכיוון שההבחנה בין מדיניות פנים וחוץ היא פורמאלית ונוגעת לצורה המוסדית של ההכרעות המתקבלות, והיא גם הצורה בה ההכרעות מופיעות לנשלטים – הציבור. מדיניות החוץ לא קבועה מראש בהתאם לאיזה אידיאה, אלא היא תמיד משתנה — אפילו אם הציבור וחלקים גדולים מהמערכת הבירוקרטית והפקידותית אינם יודעים זאת — בהתאם לאינטרס של האגף בצמרת הפוליטית שבידו מרבית הכוח בנקודה נתונה. כך, ניתן לסכם את תפיסתו של ליבוביץ בשתי מסקנות חשובות:
א. שאין מדיניות חוץ (שבה גם כלולה מדיניות הביטחון) אלא המשכה של מדיניות פנים.
ב. שמדיניות החוץ והביטחון הן אמצעי לעיצוב החברה בהתאם לאינטרסים המנוגדים של מקבלי ההחלטות.
כמדומני, כל מחקר היסטורי-פוליטי הפועל בהתאם לכלל זה יגיע למסקנות מעניינות ושונות מהמקובל.
[1]מרכוזה, ה. 1970. האדם החד ממדי, תל-אביב: ספרית פועלים. עמ’ 11.
[2]אחד הראשונים (ולמעשה היחידים) שניתחו את ההיסטוריה הגרעינית בצורה כזו הוא רוברט יונק. ראה ספרו המעניין בו הוא טוען שמדינה בעלת נשק גרעיני מאמצת מדיניות מופגנת של סודיות, מעקב, ודגש רב על ביטחון פנים — דבר המוביל לדעת יונק לכינונה של מדינת משטרה.
Robert Jungk, Der Atomstaat: Vom Fortschritt in die Unmenschlichkeit, Kindler, München, 1977.
[3]אבנר כהן היה אחד היחידים שכתב על היבטים תרבותיים וסוציולוגיים של הנשק הגרעיני הישראלי, אולם הדיון שולו הולך בכיוון אחר לחלוטין מזה שלנו. ראה: כהן, א. הטאבו האחרון, אור-יהודה: כנרת-זמורה ביתן, 2005.
[4]ראהלמשל את החוקרים הבאים שעסקו בסוגיה הגרעינית: אהרונסון, ש. 1994. נשק גרעיני במזרח התיכון, ירושלים: אקדמון, כרך א’; כהן, א. 2000. ישראל והפצצה, ירושלים ותל אביב: שוקן; שלום, ז. 2004. בין דימונה לוושינגטון: המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1980, תל אביב ושדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים. בימים אלו אני משלים מחקר על הוועד.
[5]ליבוביץ, י. 1963. “החימוש הגרעיני מבחינת מדיניות פנים”, חימוש או פירוז אטומי, אסופת מאמרים בהוצאת הוועד לפירוז אטומי, תל-אביב: עמיקם, עמ’ 143-135. כל הציטוטים במאמר, אלא אם צוין אחרת, לקוחים מהמאמר הנ”ל. בכדי לא להכביד בהערות שוליים לא ציינתי מספרי עמודים.
[6]ליבוביץ, י. 1991. עם ארץ, מדינה, ירושלים: כתר, עמ’ 40.
[7]ליבוביץ, י. 1975, “מדינה עם ואדם”, מחשבות, תל אביב: IBM, גיליון 42, אוקטובר. עמ’ 11-16. הציטוט מעמ’ 11.
[8]ריאיון עם ליבוביץ בעיתון הסטודנטים “פסק זמן”, 20.5.76.
[9]ליבוביץ, י. 1975. “מדינה עם ואדם”, עמ’ 12.
[10]מתוך ריאיון ארוך עם ליבוביץ המצוי בארכיון בן-גוריון. הריאיון נערך ב- 27.2.1979. הציטוט לקוח מעמ’ 44.
[11]ראה למשל: עברון, י. 1987. הדילמה הגרעינית של ישראל, תל אביב: יד טבנקין; וגם: רז, א. 2011. “נוכח איראן גרעינית: יתרונותיה של מדיניות העמימות הישראלית”, עדכן אסטרטגי, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, כרך 14 גיליון 3, עמ’ 27-15.
[12]מליאת הכנסת, 25.6.1963.
[13]על ראשית הוויכוח על חימושה הגרעיני של ישראל ראה: אדם רז, “בדרך לדימונה: ראשיתה של המחלוקת על מדיניות הגרעין הישראלית”, פוליטיקה, גיליון מס’ 22, חורף 2013, עמ’ 107-134.
[14]ראה: עברון, י. 2010. “יגאל אלון והסוגיה הגרעינית”, בתוך: צור, מ. וגנר, י. רז, א. (עורכים). לקראת הימים הבאים, גינוסר, הוצאת בית יגאל אלון, עמ’ 295-304. וגם: רז, שם.
[15]מאמר של ליבוביץ הופיע בעיתון “עמדה”, אוקטובר 1976.
[16]ידיעות אחרונות, 21.3.69.
[17]הארץ, 30.3.79.
[18]מכתב של בן-גוריון לאורבך, 11.10.1962, ארכיון אפרים אורבך, הספרייה הלאומית, ARC. 4* 1873 01 7.
[19]מאמר של ליבוביץ ב”עמדה”, אוקטובר1976.
[20]הארץ, 30.11.73.
[21]בן-גוריון לאפרים אורבך (חבר הוועד לפירוז גרעיני) מתאריך ה-13.8.1962, ארכיון בן-גוריון.
[22]הארץ, 9.8.1962.
[23]ריאיון עם ליבוביץ תחת הכותרת “אוויל הנביא, משוגע איש הרוח”, מוניטין, אוקטובר 1981.
[24]ליבוביץ, י. 1975, “מדינה עם ואדם”, עמ’ 12.
[25]העולם הזה, 6.7.64.
[26]מליאת הכנסת, 25.6.63.
[27]ליבוביץ, י. 1988, על עולם ומלואו: שיחות עם מיכאל ששר, ירושלים: כתר, עמ’ 182. הדגשות במקור.
[28]חוברת “פירוז האזור מנשק גרעיני — מניעת סכנה לקיומנו”, בעריכת יהודה בן משה, “הועד לפירוז גרעיני של ערב וישראל”. אוקטובר 1963, עמ’ 37.
[29]פרוטוקול מליאת הכנסת, 12.12.1962.
[30]“פירוז האזור מנשק גרעיני — מניעת סכנה לקיומנו”, עמ’ 32.
[31]פרוטוקול מליאת הכנסת, 12.12.1962. במחקר שפורסם ב-2011 של ארגון Global Zero, הערכה הייתה שההוצאות על נשק גרעיני בישראל עומדות על 1.9 מיליארד דולר לשנה.
Every Shabbos, every holiday, like clockwork, we get burglaries and break-ins on homes and cars, committed by “Workers” and “Lost Youth”. The plot is known ahead of time. Let’s try and convince our “overlords” to do something about it.
The legend is, the state provides us “paid’ protection. Paid. Namely, the Inflation Tax by the Bank of Israel, Income Tax, Title Tax, Gas Tax, Interest Payments, Car Licenses, Marriage Licenses, Breathing Licenses (Oops, not yet!), Tariffs, Lottery Taxes, Luxury Tax, Corporate Tax, Fees, Inheritance Tax, VAT, Bituach Leumi, Negative Income Tax… (The list is getting a bit long so we’ll stop, although the state, on its part, does NOT stop).
So, as we hear asked in other arenas, “Where’s the promised protection?!” If politicians cannot protect lives and property they ought to decriminalize the competing, private supply of security and defense!
Alright, the true reason for any protection supplied is so we have something left to pay the state later, rather than the other way around. The problem, exactly as we had with Noble Van Joseph Krotzchsholopolski, back in the old country, is they have too much faith in the citizens. They figure we’ll still manage to pay high taxes (directly and indirectly) even considering a few burglaries every week. No one will call new elections over this, so what do they have to worry about?!
Begging for mercy? Nu nu. Yosef Hatzaddik already tried that, to no effect. As the Mishnah says, “Be wary of the ruling authorities, for they do not draw a man near but for their own benefit. They may appear friendly when it suits them, but they do not stand by their friends in the hour of their distress”.
But perhaps we can inspire their attention some other way. As we know, the State hates competition of any kind, shape, or form:
You may not sell dangerous drugs unless you are a licensed distributor for a major drug company. No counterfeiting… unless you are employed by the government BOI. Destroying Jewish homes in the Land of Israel is only for those who enlist, you draft dodger! One may not kidnap and torture Jewish teenagers – unless you work for the Jewish Section of the GSS. Beating Torah observant passerby to within an inch of their life? Not unless employed by the Israeli Police. And in our case: Don’t steal from people unless you work for the Israeli IRS, Hotzaah Lapoal, etc. These are “services” only the State may provide.
So how come we don’t witness a hunt against these lawbreaking wannabe copycats?! Against these usurpers; thieves, car window smashers, who lack a license, a badge, a blue uniform, an Israeli flag?! Where is the burning vengeance for the integrity of the state monopoly on these services?! Grant due respect to the authorities of the State of Israel!
Israel: Act for your sake if not for ours!
It is the Charedim who wish to enquire this time: What happened to the glorious “rule of law”?
This article first appeared in Hebrew.
With Heaven’s help, Yehuda Segal
From Mehadrinews, here.
When honored by the legal code, the principle of equality before the law always produces economic inequality. In contrast, wealth redistribution by politics must begin with inequality before the law. It is impossible to achieve both forms of equality at the same time because people are unequal in their abilities to satisfy customer demand.
Defenders of the idea of the free market begin with the principle of equality before the law. Defenders of the ideal of the welfare state begin with the principle of inequality before the law.
I understand why power-seeking critics of the free market are outraged by economic inequality. They hate the free market, which minimizes state power and maximizes liberty. What never ceases to amaze me is the small army of self-proclaimed defenders of the free market who take seriously the ideal of greater economic equality seriously. They see steep economic inequality as a failure of the free market and therefore a defect in the ideal of liberty.
I have good news and bad news. The good news is that the reformers who announce greater economic equality as their ideal have proven incapable of achieving it — anywhere. The bad news is that, in their pursuit of an inherently unattainable goal, they undermine liberty, leaving the worst to get on top. Economic inequality remains constant; the means of achieving it changes: from satisfying customer demand to capturing the levers of political power.
CONSTANT ECONOMIC INEQUALITY
Economic inequality is a constant. This galls the reformers. They refuse to admit that this is the case. If it is true that economic inequality really is a constant, then all programs of political reform to increase equality will fail. This would undermine all programs of political reform that are based on the ethical ideal of greater economic equality.
It turns out that economic inequality is one of life’s constants.
It was first described in an 1897 book by the Italian economist, Vilfredo Pareto. He had made a detailed study of wealth distribution in several Western European nations. He found this fact: about 20% of the population owned about 80% of the wealth. It did not matter which form of civil government a country had, the same distribution prevailed.
For over a century, economic historians and statisticians have investigated wealth distribution. They discover a very similar distribution.
This 20/80 distribution has become known as Pareto’s law.
Pareto’s distribution is what is called a power law. The angle of this pyramid of inequality prevails all the way up.
20% of the population owns 80% of the wealth.
4% (.2 x 20%) of the population owns 64% (.8 x 80%) of the wealth.
0.8% (.2 x 4%) of the population owns 51% (.8 x 64%) of the wealth
What is even more amazing is that this distribution prevails in fields far removed from economics. It prevails in the population distribution of cities in a nation. It prevails in the membership size of churches in a community. It prevails in arrests by departments.
The problem is this: no one knows why. This bothers analysts no end.
The main strategy of dealing with Pareto’s distribution is to ignore it. So, we find that critics of the free market ignore it. So does the small army of self-professed defenders of the free market who have adopted the power-seeking statists’ ideal of greater economic equality.
A 2016 STUDY
Credit Suisse, the huge Swiss bank, employs a staff of researchers. Every year, these researchers produce an economic report. The 2016 report offers a useful graphic. It reveals a pyramid of economic inequality.
[Note: the Top percentages in bold face type are not in the original. This version of the graphic was reprinted in a MarketWatch story.]
Notice the figures.
The top 0.7% of the population owns 45% of the wealth. Pareto’s law tells us that 0.8% of the population will own 51% of the wealth. So far, so good.
The top 8% of the population owns 85% of the wealth. Pareto’s law tells us that 20% of the population will own 80% of the wealth. Yellow alert! Yellow alert! Credit Suisse reports a staggering inequality.
But there is a huge problem with this graphic. The pyramid shows the same angle all the way up. Yet if 8% of the population owns 85% of the wealth, this violates the power law’s stable angle of ascent. The statistics are not represented by the shape of the pyramid.
I think that the report’s statistics are erroneous. They deviate too far from Pareto’s normal distribution.
I also think that the report’s authors told the artist what the pyramid ought to look like, despite the fact that the reported statistics do not conform to a Pareto’s power law. A pyramid with the same angle all the way up the sides reveals a power law. At the top of the pyramid is a figure — .7/45 — that is very close to Pareto’s familiar finding of 0.8/51. But the next level down — 8/45 — deviates wildly from Pareto’s 20/80 distribution. The researchers should offer an explanation. They don’t.
Here is something else they needed to show: the statistical results of this distribution in previous years. Is there evidence of a narrowing pyramid, i.e., an increasing inequality? Or is it the same old, same old?
Here is what I have discovered in 35 years of studying reports on rising economic inequality. The reporting organizations never provide the results of previous studies that used the same methodology. They offer no evidence of a changing pattern of wealth distribution. There is a good reason for this: there are no such statistics. There is no significant deviation from Pareto’s distribution. The angles of the pyramid remain the same, decade after decade, reform after reform: 20/80, 4/64, 0.8/51.
The more things change, the more they stay the same.
A GUILT MANIPULATED CRITIC
I begin with someone you have not heard of: Shaun Langlois. He writes for MarketWatch. Here is his article on rising inequality. It begins with a headline: Global wealth study reveals ‘shockingly’ high levels of economic inequality
He begins with a perfectly reasonable, i.e., Pareto-honoring, assessment. “Despite the best efforts of those raging against income inequality, the chasm between the world’s haves and have-nots doesn’t appear to be getting any narrower.” There is a reason for this: the distribution does not change much from year to year.
He continues: “According to the Credit Suisse Global Wealth Report, a mere 0.7% of the global population owns nearly half the world’s wealth.” He used the adjective “mere.” He could have used “familiar.” Even better: “Pareto-predictable.”
Then he mixes oranges and apples: not a percentage of wealth but dollar figure. “At the other end, 73% of the popular have less than $10,000 each.” I assume that he meant “population.” He wrote “popular.” Even if we substitute “population,” his sentence conveys no information that is suitable for comparing Pareto’s distribution with Credit Suisse’s distribution.
“In recent years, there has been a growing sense that the economic recovery is shallow, and has not reached all layers of society,” researchers said in the study. “Evidence from our global wealth database supports this view.”
So what? Whether the economic recovery is shallow or deep, what evidence is there of increasing inequality? Where is there evidence that recovery or recession significantly change the distribution of wealth? There are winners and losers. But where is the evidence that economic growth reduces inequality? It hasn’t since 1897.
Then he reprints the Credit Suisse pyramid, which is fake. He treats it as if it were an accurate representation of the figures that Credit Suisse’s researchers report. It isn’t.
“At the top of the pyramid, the number of global millionaires has soared by 155% since 2000, while the ranks of the ultrarich has had an even more significant spike.” What is the evidence of this? The percentage — 0.7/45 — is consistent with Pareto’s prediction of 0.8/51.
“The trend is only expected to continue. In 2000, the top 1% owned 49.6% of all household wealth. By 2009, that figure dropped to 45.4%. Since then, it has moved past the 50% mark, and it doesn’t look like that the trajectory is about to shift.” So, it keeps shifting. But where is the pyramid graphic for 2000? Where is the 2009 graphic? I want to see the angles change.
Next, Pareto’s law tells us that the top 0.8% will own about 51% of the wealth. So, the figures for 2000 show much greater equality than Pareto’s distribution would normally allow: 1% owned only 49% of the wealth. Very strange. Why was this the case? The 2009 figure is much closer to what Pareto would predict: 1% owned 45%. That is still abnormally egalitarian, but at least it was heading back where Pareto’s law would predict: 0.8%/51%. Normality was reasserting itself.
Now we get the hard sell. He cites a spokesman for Oxfam. Oxfam is an ideological think tank that promotes political intervention to redistribute wealth. I have reported on it in the past. It never refers to Pareto’s law. It never shows how economic inequality is changing. Every year, it gets media coverage when it issues its latest report on inequality. It times this press release with the meeting at Davos of the World Economic Forum, where the elite meet to eat.
Oxfam International’s Max Lawson, in a response to the study, says inequality has reached “shockingly” high levels, and changes need to be made.”This huge gap between rich and poor is undermining economies, destabilizing societies and holding back the fight against poverty,” he said. “Governments must act now by cracking down on tax dodging, increasing investment in public services and boosting the income of the lowest paid.”
Oxfam is in the guilt-production industry. It knows that guilt is the first stage in welfare state reform. It uses the public’s ignorance of Pareto’s distribution to bamboozle writers like Langlois. These people are easily bamboozled. Then these writers spread the guilt.
CONCLUSIONS
Every time you read about rising inequality, ask yourself these questions.
What is the evidence of this increase?
Did the research organization publish similar evidence in previous years?
If it presents a graphic, does it also publish graphics from previous years?
Does the degree of inequality deviate from 20/80?
Most important, does the report refer to Pareto’s law? (It won’t. I guarantee it.) Does it provide a pyramid of Pareto’s 20/80 distribution for purposes of making comparisons? (It won’t. I guarantee it.)
Here is the name of the game.
1. Create guilt about economic inequality today.
2. Avoid all references to Pareto’s distribution.
3. Announce that things — inequality — are getting worse.
4. Assert that raising taxes on the rich will reduce inequality.
Above all:
5. Avoid presenting statistical evidence from the past that raising taxes on the rich decreased economic inequality in some nation, i.e., reduced the angle of Pareto’s distribution pyramid.
Be aware of how this scam works. It will immunize you against guilt regarding the moral legitimacy of liberty, which is based on these two principles: (1) equality before the civil law; (2) the right of ownership, i.e., the right to legally exclude others from using what belongs to you. We teach this distinction to our children: “mine/yours.” Welfare statists use guilt manipulation to get us to forget or reject what we learned as children.
From Gary North, here.
Published on Jun 9, 2018
דואט חדש ומיוחד: מפגש בין שני עולמות מאוד דומים ומאוד שונים,
ישי ריבו ומוטי שטיינמץ.
ישי ריבו במופע ענק בביניני האומה בירושלים!!
25.9-ט״ז תשרי-חוה״מ סוכות
(ישיבה נפרדת)
לפרטים וכרטיסים:http://tic.li/ozepKog
להורדת השיר והאזנה לו ב Itunes או Apple Music:
https://apple.co/2JvygTp
להאזנה לשיר ב Spotify:
https://spoti.fi/2HKDGEE
לשיר בהמתנה ללקוחות פרטנר:
https://bit.ly/2JCwRXe
לשיר בהמתנה ללקוחות פלאפון:
https://tinyurl.com/ybmvxbog
להאזנה לשיר ב Deezer:
https://bit.ly/2HGfQd4
מילים: מקורות
לחן: שמואל יפת
שירה: ישי ריבו ומוטי שטיינמץ
הפקה מוזיקלית: דוד איכלביץ’
עיבודים: רובי בנט ישי ריבו ודוד איכלביץ׳
תזמור כינורות: דוד איכלביץ׳
יזמות והפקה: רובי ונעמי בנט, ישי ריבו
אחראי ניהול פרוייקט בפועל: ינון פלח
גיטרות: עמית יצחק
פסנתר: דוד איכלביץ׳
בס: שחם אוחנה
תופים: ישראל נחום
כינורות: אייל שילוח
הוקלט באולפני קיצ׳ה
ובאולפן של מאור שושן
פסנתר כנף הוקלט
באולפן של דוד יעקובוביץ׳
מיקס: שי סיוון
מאסטרינג: ארן לביא
גרפיקה: אלעד הלוי
קליפ מילים: מתי שריקי
הקלטות אולפן מוטי שטיינמץ
שניצלער סטודיו ניו יורק נפתלי שניצלער
להרשמה לערוץ היוטיוב של מוטי שטיינמץ היכנסו לקישור:
https://www.youtube.com/channel/UCjh-…
יחסי ציבור : קובי סלע
pr@kobis.co.il
054-2111226
להזמנת הופעות – מוטי שטיינמץ
רובי בנט: 052-8329090
להזמנת הופעות – ישי ריבו
יהודה קלמן :054-4254444
–
ניהול מדיה: אביחי גרפי
ג׳ירף ניו מדיה | Giraffe New Media
054-9001516