עיונים וביאורים בחילופי הלשונות במסכת תמורה

ספר לשונות ארגמן – מהדורת ביקורת

בירור מסורות הנוסח השונות על פי כתבי היד ולאור דברי הראשונים והאחרונים

אוהבי תורה ולומדיה לבשו חג לקראת מהדורה ניסיונית של מסכת תמורה, עם הצגת כל לשונותיה הקדומים, ההשוואה ביניהם וביאור סוגית התלמוד על פיהם. את המהדורה הכין האברך כמשמעו הרב חיים מצגר, שמתוך שגרת לימודו חווה את העמימות במסכת תמורה, ראה שאין איש, השתדל בחקירה לימודית מאומצת לזכות ולזכות את הרבים במסכת בהירה וברורה. המחבר מדגיש שזוהי מהדורה ניסיונית ופונה לציבור בני התורה להעיר ולהאיר ולהיות שותפים בצורתו הסופית של הספר בתוכנו ובצורתו.

Download (PDF, 3.78MB)

Reprinted with permission.

בעין יהודית: אין עצה אלא ללמוד הלכות גזילה

גזל מנומס

ישנם רבים הסבורים כי רכוש של רבים נועד לשרת כל אדם לכל צרכיו. האם הכנת כוס קפה מהביל לעצמנו, במשרד בו הגענו לתקן דבר מה, מותרת? הרב יוחנן דוד סלומון על הסיטואציות המוכרות לנו כל כך

הרב יוחנן דוד סלומון | ט”ז חשון התשע”ד | 

    הקב”ה, הזן את כל העולם בטובו, מחדש סוגי פרנסות אשר לא שערום אבותינו. הנה, אפרים מוצא את לחמו ברשת מחשבים. “מה זה?”, אתם שואלים. גם אני שמעתי על כך רק לפני זמן קצר. במשרדים רבים משתמשים במספר מחשבים אישיים. יש תועלת רבה בכך שהמחשבים הללו יהיו מחוברים זה לזה כך שיהיו חלקים של רשת המקשרת ביניהם. את המלאכה הזאת עושה אפרים בהצלחה. הוא מתמקם למשך ימים אחדים במשרד הזקוק לשרותו, מוסיף רכיבים אלקטרוניים בתוך המחשבים, מותח כבלים בין מחשב למחשב ומקים את הרשת. מעתה ואילך יש אפשרות גישה מכל מחשב אל מאגרי הנתונים של כל מחשב אחר במשרד. כמו כן, שוב אין צורך להכניס תוכנה חדשה לכל מחשב בנפרד, די להכניס אותה אל אחד המחשבים, הנקרא “שרת”, וכל המחשבים ברשת יכולים לפעול באמצעות אותה תוכנה.

    אפרים והעוזר שלו, צביקה, נודדים ממקום למקום, מלקוח ללקוח, לפי צורכי העבודה. במקום האחרון שעבדו בו, מפעל גדול בן כמה מחלקות, הוזמנו לאכול חינם ארוחת צהריים במזנון של המפעל. הפיתוי היה גדול, וצביקה התלהב להזמנה שתחסוך לו להביא כריכים מהבית ולאכול אותם בתנאים לא נוחים, אבל אפרים גילה עד מהרה שענייני הכשרות במקום מפוקפקים למדי. המזנון החליף בעלים לאחרונה, וטרם הוסדרה השגחה מתאימה בגלל סכסוך מי ישלם, וכמה, עבור המשגיח. אפרים שכנע את צביקה שהסבריו של המנהל כי “הכשרות בסדר גמור”, “עובדי המטבח הם אותם עובדים שעבדו קודם”, ו”גם מנהל החשבונות שיש לו זקן עד המותניים אוכל אצלנו במזנון”, כל אלה אינם תחליף לכשרות עם השגחה של ממש.

    בשעת הצהריים, כאשר כל הפקידים נהרו אל חדר האוכל של המזנון, פרשו אפרים ועוזרו אל שולחן צדדי באחד המשרדים, וסעדו את ליבם באוכל היבש שהביאו מן הבית. הם סיימו בשתייה חמה אותה הכינו במטבחון הקטן של העובדים הצמוד לקומת המשרדים. שם עמד מיחם גדול, תה, קפה וסוכר בשפע. במקרר הקטן ניצבו קופסאות אחדות של חלב עמיד, והם החיו את נפשם בשתייה חמה בסוף סעודתם. אפרים חשש בתחילה שמא הכוסות אינן טבולות, אך לשמחתו גילה חבילה גדולה של כוסות חד פעמיות והבעיה נפתרה. אמנם קשה להחזיק כוס חד פעמית דקיקה המכילה תה לוהט, אך אפרים התחכם לשים כוס בתוך כוס כך שידיו לא נכוו.

    צביקה, שהעיד על עצמו כי הוא חובב חלב, מזג לעצמו פעם ופעמיים כוס מלאה חלב ונהנה מאד. אפרים העיר לו שאולי הדבר אסור. ייתכן שהחלב נועד להלבין בו את הקפה בכמות קטנה, אמר, ואיש לא התכוון להציע לנו אותו לשתיה חופשית. ייתכן שמישהו בסוף היום ימזוג לעצמו כוס קפה, ואז יגלה כי אזל החלב, בגללנו. צביקה לא השתכנע. “הרי ויתרנו על הזמנה לארוחת צהריים מלאה חינם אין כסף” טען, “מדוע יהיה אסור לי לשתות במקום זה כוס חלב?! ואם אתה רוצה להיות כזה צדיק” הוסיף כהתגוננות מהתוכחה, “מדוע אתה מבזבז להם כוסות חד פעמיות רק כדי שיהיה לך נוח להחזיק אותן?”

    “הפעם צדקת!” הודה אפרים מיד, “אני מצטער שלא חשבתי על כך. הכוסות נועדו באמת לשתייה ולא לשימושים אחרים. מחר אביא לי מהבית ספל עם ידית. אני חייב להחזיר כמה כוסות חד פעמיות שבזבזתי לשימוש לא-מותר”.

    המעוות תוקן, והכל היה טוב ויפה עד אותו יום בו קלטה אוזנו של אפרים שיחה בין שתי פקידות. האחת אמרה בטרוניה “תשמעי איזו חוצפה; באיזו רשות מזמין הבוס את העובדים האלו מהמחשבים לשתות חופשי מהמטבחון הקטן שלנו? הרי אנו משלמים בעד הקפה, התה והחלב. באיזה רשות הבוס עושה הכנסת אורחים על חשבוננו?”. למרות שאיש לא הבחין כי אפרים שומע את השיחה, הסמיקו פניו כמו גנב שנתפס בקלקלתו. לא עלה על דעתו שהמטבחון הוא פרטי וממומן מכספי העובדים. הוא היה בטוח כי המפעל הוא המתקצב את הוצאות המטבחון. מנוי וגמור היה בדעתו כי מעתה ואילך יביא איתו מהבית גם תרמוס, ולא ייכנס כלל למטבחון. בלחישה סיפר לצביקה מה ששמע, אך צביקה לא התרגש. “עוד ביום הראשון”, כך אמר, “אמרה לי הטלפנית כי אנו יכולים לקחת מהמטבחון כרצוננו. אם איזו קמצנית אחת חושבת אחרת, זו בעיה שלה. אצלנו בבניין נהגו הכנסת אורחים יותר יפה אפילו עם הפועלים הערבים שבנו על הגג”.

    המשך לקרוא…

    מאתר הידברות, כאן.

    The Infamous Rambam Forgery (Against Machlokes)

    Blasted by the Yam Shel Shlomo — in that introduction pored over by all young teenagers “looking for trouble” — for demeaning Ba’alei Hatosfos, the counterfeit missive is titled: מוסר נאה מאד מהרמב”ם ז”ל להרב החכם ר’ אברהם בנו ז”ל.

    Find it here on Daat, p. 13, or a text version on Sefaria. It was also unfortunately reprinted by now-defunct Kest Leibowitz Publishing (catalog number #54 I think). Rabbi Yitzchak Sheilat discusses the forgery briefly at the end of his brilliant edition of “Igrot Harambam”.

    This atrocity is filled with unspeakable expressions, unthinking praise for Rabbi Ibn Ezra (היה כמו אברהם אבינו עליו השלום ברוח), and horrendous grammar (like סודות עמוקות ועצומות).

    No one would dare quote the forgery’s disgusting slanders against Rishonim. But it has still gained immortality for a literary bit against Machlokes:

    אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון, ומה נשאר עוד?! ראיתי לבנים השחירו, פחות נפחתו, ומשפחות נסחפו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקיבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, נכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת, נביאים נבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שִנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם, פן תספו בכל חטאתם.

    The truth won’t stop mashgichim apparently still working on Middas Ha’emes, however…

    Rabbi Elyashiv Warns: Don’t Turn Yourself In to the Police!

    I read the following halachic ruling by Rabbi Yitzchak Zilberstein from “Chashukei Chemed” Beitza p. 393 shortened in “Mat’amim Leshabbat”. For the full version, see HebrewBooks here.

    פושע ששדד לפני כעשרים שנה חנות תכשיטים ברחוב סואן והרכוש הגנוב שוה כ-100,000 דולר, ועתה רוצה להשיב, אלא שאינו זוכר מאיזו חנות ברחוב שכולו מסחר בתכשיטים.

    העצה היחידה לפנות למשטרה ולברר ברשומים, אלא שאז יתבעו אותו וישב שנתיים בכלא. מאז חזר בתשובה ונשא, וילדיו לומדים תורה, ויגרם להם נזק רב. מה עושים?

    ת: מן הדין חיב רק להשיב את הגזלה ולא לקבל עונש נוסף, ולכן לא יסגיר עצמו, כי הענש שיקבל הוא שלא כדין, ואין אדם מחיב לסבול יסורים כדי להשיב גזלה, וגם מכשיל יהודים לאסרו שלא כדין.

    לכן יניח את הגזלה בבית דין וכשר לעדות.

    The interesting part (based on Rabbi Elyashiv) is that the state has no right to imprison thieves, unlike a king, etc. From a practical perspective, too, it is a terrible idea to use the state’s jails as personal atonement, see here.

    How this fits with the Charedi willingness to keep passing new pseudo-laws whose punishment is jail I do not know…

    Needless to add, there is no reason to trust Rabbi Zilberstein his colorful story is anything more than made-up.

    ויאמינו בה’ ובמשה עבדו – הנה פירוש לא-חסידי בספר חסידי

    ספר צדקת הצדיק אות קנ”ד:

    קנד) כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו’ (יונה ד’ י’) וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש (שמות י”ד ל”א) ויאמינו בה’ ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם [וממילא גם כן במשה אשר הוא ממש הם וכמו שאמרו ז”ל (בבא בתרא קכ”א ע”ב) שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתיחד הדיבור למשה. וכמו שנתבאר במקום אחר כי בכל חטאי ישראל חטא גם כן משה שהוא כללותם כמו בעגל היה חטא משה בשבירת הלוחות ובאמת הוא דבר תמוה וזר מאוד אפילו לקרוע ספר תורה בחמתו ולהשליכה לארץ מכתב יד סופר דעלמא כל שכן הלוחות מכתב ה’. והוא ממש חטא דעגל כמו שאמרו במקום אחר וכשנאמר לו יישר כחך ששברת ידע כי גם בני ישראל כן כמו שאמרו (עבודה זרה ה’.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו וכו’ ובקברות התאוה איתא (במדבר י”א כ”ב) הצאן ובקר ישחט וכן במי מריבה ובמרגלים היה חטאו השליחות כמו שנאמר (שם י”ג ב’ וברש”י) שלח לך לדעתך ואין כאן מקום לבאר כולם] ורוצה ומקבל נחת רוח מן חלק הטוב שבהם.