And those “love the stranger” mistranslations don’t even deserve a rebuttal.
Here is the Torah’s view of immigration reform (follow the link).
(Without delving into the technical halacha of “Chezkas Hayishuv“. Also, see this interesting piece by Yehuda Segal.)
Today, many halachos of respecting one’s parents are dispensed with, all with the catchphrase that they don’t mind if we don’t stand for them, etc.
Pischei Teshuvah on Y.D. 240:16:
עיין בתשובת רדב”ז ח”א סימן תקכ”ד שכתב דהא דכבודו מחול היינו שנפטר הבן מעונש אם לא כבדו אבל מ”מ אכתי מצוה איכא ע”ש.
Rabbi Akiva Eiger there quotes the same (adding the source of the Radbaz is the Ramah: Rabbi Meir Halevi?).
Of course, this assumes they were mochel in the first place.
Shevet Halevi on Hilchos Niddah p. 254 quotes Shut Beis Yitzchak (E.H. part 2 responsum 18) permitting one to hand a get to his wife, even if she’s a Niddah…
I didn’t see this within yet.
ערוך השלחן או”ח סימן ל”ז סעיף ג’:
כתבו הטור ושולחן ערוך:
- מצוותם להיותם עליו כל היום. אבל מפני שצריכים גוף נקי, שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם – נהגו שלא להניחם כל היום. וצריך כל אדם ליזהר בהם, להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה.
עד כאן לשונם, כלומר: דוודאי חובת המצוה מן התורה יצא במה שמניחם שעה אחת ביום, בשעת קריאת שמע ותפילה. ורק אם לא הניחם כלל פעם אחת ביום ביטל מצות עשה. אבל אין חובה לישא אותם כל היום. אלא שבוודאי כיון שהיא מצוה גדולה שבגדולות, שיש בה ייחוד ה’ ויראתו ואהבתו יתברך, ועול מצות – מהראוי לישא אותם כל היום. וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא, ורבנן סבוראי והגאונים. ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה.
ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום, בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעת, ומכל מקום לא יניחם כל היום (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב’). ולעניות דעתי לא נראה כן. וכן שמענו שיש יחידי סגולה ומה גם בדורות שלפנינו שהיו נושאים כל היום. ועכשיו נהגו גם כן היחידים השרידים ללמוד מעט בהם אחר התפילה.
(עיין שם במגן אברהם, שהביא מתשובת רמ”ע מפאנו שתיקן להניחן שנית במנחה. ואשרי חלקם.)
Eric Nelson’s recent book The Hebrew Republic makes the remarkable and convincing case that seventeenth-century European political thinkers were deeply engaged by Jewish texts. This, he notes, runs counter to our standard assumptions, as it is often held that modernity’s achievements were made through a progressive secularization. The truth, Nelson shows, is exactly the opposite.Renaissance humanism, “structured as it was by the pagan inheritance of Greek and Roman antiquity, generated an approach to politics that was remarkably secular.” Yet, in the seventeenth century, during the ongoing fervor of the Reformation, “Christians began to regard the Hebrew Bible as a political constitution, designed by God himself for the children of Israel.They also came to see the full array of newly available rabbinical texts as authoritative guides to the institutions and practices of this perfect republic.”Nelson goes on to argue that the political achievements associated with modernity—including democracy and religious toleration—reflect a “political Hebraism,” an outlook on civic life that used rabbinic sources to bring European ideas about the polity into better conformity with biblical sources.