אם עוברים על ג’ השבועות, ‘הריני מתיר את בשרכם’ – כיצד
אם תעירו ואם תעוררו
בס”ד
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”
מפסוק זה, המופיע בשיר השירים בנוסחאות שונות שלוש פעמים, דורשת הגמרא במסכת כתובות (דף קיא.) את שלושת השבועות: “ג’ שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (פרש”י “יחד ביד חזקה”), ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב”ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מידי”. מכיוון שבכל שבועה יש כפל לשון “אם תעירו ואם תעוררו”, דורשת הגמרא מכאן שישנן שש שבועות: “שש שבועות הללו למה? תלתא- הא דאמרן. אינך: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחיקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים”. (פרש רש”י “שלא יגלו את הקץ- נביאים שביניהם”. “ושלא ירחיקו את הקץ- בעוונם. ל”א “שלא ידחקו” גרסינן לשון דוחק גרסינן. שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מידי”, וכן גבי הסוד פרש רש”י ב’ פירושים: האחד סוד העיבור, והאחד סוד טעמי תורה.)
ממשיכה הגמרא, “בצבאות או באילות השדה- אמר רבי אלעזר אמר להם הקב”ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה”.
סוגיה זו הינה הבסיס לשיטת האדמו”ר מסאטמער בספרו “ויואל משה”, על פיה יש להתנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לפני בא המשיח. לדעתו, כל פעולה המקרבת את הגאולה אסורה. לדבריו, ליחידים מותר לעלות לארץ ישראל, אך להוביל מהלך של “קיבוץ גלויות” כפי שנעשה במאתיים שנים האחרונות, אסור, משום שזו עלייה בחומה. וודאי שהמאבק מול הבריטים והערבים למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אסור מטעם מרידה באומות. ומעל הכל רובץ איסור דחיקת הקץ.
לדעתו, מכיוון שעם ישראל עבר על השבועות, לכן הקב”ה התיר את בשרנו כצבאות ואיילות השדה בשואה האיומה.
אמנם יש להקשות על סוף דבריו, שאם השואה היתה מחמת שעברנו על שלושת השבועות, מדוע דווקא אלו שנשארו בגלות ולא עברו על השבועות נהרגו, ואילו אלו שעלו לציון, נותרו לפליטה?
וצריך לומר (בבא קמא דף ס.) “כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים”.
*
“תשובות” רבות נאמרו על שיטתו זו של האדמו”ר מסאטמער. המשותף לכולן, שסוגיית שלושת השבועות היא “טענה” נגד תהליך שיבת ציון והתמיכה בישובה, ואנו נזקקים “להשיב” על טענה זו. בדברים דלהלן רציתי להתבונן בסוגיה זו פעם נוספת, וללמוד אותה מתחילתה, אולי יאיר ה’ עינינו לגלות בה נפלאות, ולהבין שסוגיית שלושת השבועות איננה טענה נגדנו, אלא אדרבא, סוגיה זו מחזקת את הצורך לפעול כעת למען גאולתן של ישראל.
*
שלושת השבועות נלמדות מן הפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ“.
על איזו אהבה מדובר?
על האהבה שבין עם ישראל לקב”ה. הן באהבה זו עוסק שיר השירים.
ומה כתוב בפסוק זה?
דורשת הגמרא, שעם ישראל הושבע, שבזמן הגלות, כשהבנים מורחקים מעל שולחן אביהם, שלא יעוררו את האהבה הקיימת בין עם ישראל לקב”ה.
טבעי הוא, שבזמן הגלות, כאשר עם ישראל סובל מאורעות וצרות ואהבת ה’ אותנו לא תמיד ניכרת, בזמן שמורחקים אנו ממקום השכינה, נעשה הכל כדי לעורר את אהבתו של הקב”ה אלינו שוב. הרי אותה אהבה כה חסרה לנו כעת. ומי לא ירצה שהקב”ה יאהב אותו?!
אך השביע אותנו הקב”ה שלא נעורר את אותה אהבה. אהבת עולמים ישנה בין הקב”ה לעם ישראל, אך כעת היא רדומה, מוסתרת וחבויה. “אני ישנה ולבי ער”. רוצים אנו שתהיה גלויה, רוצים אנו להעיר אותה מן השינה, ומה פשוט יותר מלעשות פעולות כדי לעורר ולגלות את אותה אהבה? אך הושבענו שלא לעשות זאת. “השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. עד בא הזמן, עד שיחפוץ הבורא, עלינו להימנע מלעורר את אהבתו אלינו.
מהי הדרך לעורר את אהבת ה’ אלינו (שהושבענו שלא ללכת בה)? דורשת הגמרא “שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ”. מגלה לנו כאן הגמרא, שהדברים הללו: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, הם הדברים הטובים ביותר לעורר את אהבת ה’ יתברך לעמו ישראל. הדברים הללו הם האהובים והרצויים ביותר לפני המקום, ולכן מבינה הגמרא שעשיית הדברים הללו, מעוררת את ה’ לאהוב אותנו. דברים אלו ודאי הוא שיגרמו לעורר רוח במרום, שיהמו רחמיו של הקב”ה על עמו אהובו, וכדי שהדבר לא יקרה לפני זמנו, כדי שהגלות תהיה לנו כפרה גמורה ותיקון גמור, הושבענו שלא לעשותם: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד באומות, כדי שלא תתעורר אהבת ה’ אלינו, ומיד יגאלנו.
עומדים ר’ יהודה ור’ זירא בבבל, וכן רבי יצחק די לאון בעמח”ס מגילת אסתר במקום גלותו, ואומרים: ודאי שאנו רוצים לעלות בחומה. ממש משתוקקים אנו לדחוק את הקץ. מצפות ומייחלות עינינו לרגע בו נוכל למרוד באומות. הן זוהי הדרך להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו, וכך היא באה לידי ביטוי! איזה יהודי לא ירצה שה’ יבטא את אהבתו לעם ישראל?! אבל מה נעשה…? הושבענו להימנע מכך. הושבענו להיות רחוקים מעל שולחן אבינו, ולהמתין. להמתין, עד שיחפוץ ה’ לגואלנו, ולא לזרז את אהבתו אלינו טרם זמנה.
בהתאם לכך, ר’ זירא עצמו, אע”פ שסבר שהציבור הושבע שלא לעלות לארץ “יחד ביד חזקה”, עלה לארץ בתור יחיד. על הציבור חלה השבועה, אך על היחידים אין היא חלה, ור’ זירא לא נמנע מלעשות את מה שעכ”פ היה בידו.
ועלייתו זו של ר’ זירא מלאה היתה בקשיים ובסכנות. מספרת הגמרא (כתובות קיב.), שר’ זירא הגיע לנהר, ולא היתה דרך לעבור אותו. מה עשה? הלך על חבל רעוע, וסיכן נפשו. לא היה לו פנאי להמתין לדרך מעבר טובה יותר. על פיו דובבות המילים “דוכתא דמשה ואהרן לא זכו, אנא מי יימר דזכינא לה?!”- אם לא אזדרז למרות הסכנה, מי אמר שאזכה אני להיכנס למקום אליו משה ואהרן לא זכו להיכנס.
כן! ר’ זירא, בעל השבועות! הוא זה שהבין מה גודלה של ארץ ישראל! הוא זה שהבין שהתוכן המתאים לביטוי “לעורר את האהבה” הינו עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. הוא זה שהבין, שאם הושבענו שלא לעורר את האהבה בצורתה המלאה, לפחות נזכה לבטא את אהבת ה’ בצורה חלקית ונעשה מה שביכולתנו: נעלה לארץ כיחידים מבלי להשתהות אף לרגע.
עליה בחומה! מרידה באומות! דחיקת הקץ! אין דברים טובים מאלה! אין דברים נפלאים מאלה! אין דברים יותר אהובים מהם לפני המקום! לכן דווקא אלו מעוררים את אהבתו! אך, לצערנו, הושבענו שלא לעורר את אותה אהבה שבין ה’ לבניו.
*
לא לנצח קיימת שבועה זו, הן הפסוק עצמו הגביל אותה בזמן. “אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ“. “עד שתחפץ” הושבענו שלא לעוררה, אך משהגיעה העת המוגדרת כאן כ”תחפץ”, הגיעה השעה להעיר ולעורר את אותה אהבה גנוזה ורדומה.
מהי עת ה”תחפץ”? עת ה”תחפץ” היא העת בה הקב”ה קורא לבניו “בני, הגיע זמן גאולתכם”. כבר לא עת גלות היא העת הזו, הגיע הזמן בו אני גואל אתכם. הגיעה השעה שבה אהבתי, שהיתה עד כה ישנה אף שהלב ער, האהבה לא רק של ליבי אלא של כל כולי, מוכנה כעת להתעורר. הנכם מוזמנים לעורר אותה. “התעוררי! התעוררי! כי בא אורך, קומי אורי”. “עד שתחפץ” הושבעתם שלא לעורר את האהבה, אך כעת אתם מוזמנים ומצווים לעוררה.
וכבר היה לעולמים, בתחילת תקופת בית שני, שפקד ה’ את עמו, וקיבלנו את בשורתו מפיו של כורש “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”, וסימן היה זה משמיים שהגיעה עת ה”תחפץ”.
לעת כזו, צריך לעורר את האהבה שהיתה רדומה שבעים שנה.
איך מעוררים את האהבה? הגמרא עצמה הגדירה זאת! אותה הדרך בה הושבענו שלא לעורר את האהבה, כעת היא היא הדרך לעורר אותה. עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, שלושת הדברים הללו, שעד כה הושבענו שלא לעשותם, הם אלו שכעת אנו מצווים לבצעם, כדי לעורר את אהבת ה’ אלינו שיחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.
לכאבנו כי רב, בזמן כורש, פספס עם ישראל את השעה. מספרת הגמרא במסכת יומא (דף ט:): ‘ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. א”ל, אלהא סנינא לכו! דכתיב “אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז’- אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”.
מהי טענת ריש לקיש? הטענה היא שעם ישראל “לא עשה עצמו כחומה“- לא עלו כולם “יחד ביד חזקה”. לא עוררו את אהבת ה’ כפי שה’ מעוניין שיעוררו את אהבתו, על ידי עליה בחומה. ואי העליה בחומה אז, גרמה לפספוס הגדול של בית שני, שנמנעה השכינה מלשוב ולשרות בו, ולבסוף חרב.
ולכשנתבונן בדברים, הזעקה תגבר עוד יותר.
הן יודעים אנו מי עלה לארץ בזמן עזרא. גמרא מפורשת היא: “עשרה יוחסים עלו מבבל… לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה” (קידושין סט.:). כל הממזרים עלו ארצה. על אותם עולים, מסופר בכתובים מה היו מעשיהם: השוק היה פתוח בשבת, יהודים דרכו גתות בשבת, הביאו סחורה לשוק ואף נשאו נשים נוכריות.
עליהם אומר ריש לקיש את דבריו המזעזעים:
אילו היו עולים כולם בימי עזרא, היתה השכינה שורה בבית שני במלואו. על אותם שלא עלו, הביטוי חריף אף יותר “אלהא סנינא לכו”!
כלומר, בגלל אלו שלא עלו בתחילת בית שני, אולי כי חששו להיות מושפעים לרעה מרמתם הרוחנית של העולים, לא שרתה בו השכינה במלואה. גם אם היו אלו תלמידי חכמים ומרביצי תורה, מי מהם שלא עלה ארצה, גרם לשכינה להתעכב מלשרות בבית שני. ומאידך, אותה השראה חלקית של השכינה שכן היתה, בזכות מי באה? בזכות אלו שכן עלו ארצה, גם אותם שהיו ממזרים ונתינים, מחללי שבתות ונושאי נוכריות.
מי מהם אהוב יותר על הקב”ה?
המילים “אלהא סנינא לכו”, נותנות תשובה כואבת.
בשעה שה’ פוקד את עמו, הרי שהעלייה לארץ ישראל היא הנקודה המרכזית. העוסק בה, מעורר את אהבת ה’ אלינו, ומי שאינו עוסק בה, כביכול מוותר על אהבת ה’ לעמו ישראל.
עד שקבלנו סימן משמיים דרך כורש כי פקד ה’ את עמו, על עם ישראל היה מוטל להימנע מלעלות בחומה, אך כשמגיעה השעה, “אם חומה היא”. זועק ריש לקיש, מדוע לא עליתם בחומה?!
*
בהמשך אותה גמרא במסכת יומא דף ט:, ר’ יוחנן חולק על ריש לקיש.
אומר ר’ יוחנן, גם אם היו עולים כולם, לא היתה השכינה שורה בבית שני.
מדוע?
“דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם – אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם”.
ופרש רש”י (שם דף י.) “אעפ”י שיפת אלהים ליפת. שזכו פרסיים לבנות בית שני, אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון, שבנה שלמה שבא מזרעו של שם”.
וקשה, היאך רש”י כותב שכורש בנה בית שני? הרי יהודים בנו אותו! יתירה מזאת, אף כאשר הגויים בקשו להשתתף בבנייה, השיבו להם היהודים “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו”!
אלא בהכרח הכוונה, ש”פרסיים בנו בית שני” פירושו שהם היו השלטון שתחתיו נבנה בית שני.
ועל כך אומר ר’ יוחנן, שגם אם היו עולים כולם בימי כורש, עדיין השכינה היתה נמנעת מלשרות בו כראוי, כיוון שהשכינה שורה במלואה רק כאשר המלך הוא מבני שם, כמו שנאמר “וישכון באהלי שם”. ובתחילת בית שני טרם קמה מלכות ישראל, השלטון היה פרסי, והתקיים בנו הכתוב “יפת אלוקים ליפת”.
היוצא מן הדברים, שלדעת ריש לקיש החיסרון בתחילת בית שני היה שלא עשינו עצמנו “כחומה” ולא עלינו כולנו, ולדעת ר’ יוחנן החיסרון הוא שהשלטון היה פרסי, וטרם קמה מלכות ישראל.
כיצד ניתן היה לתקן זאת?
לדעת ריש לקיש התשובה פשוטה: עלייה לארץ של כל העם
זוהי לשונו של ריש לקיש, “אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו”.
לדעת ר’ יוחנן התשובה קשה יותר לביצוע:
כדי לתקן זאת, כדי שאת בית שני יבנה מלך מעם ישראל, לא היה די בעליית כולם לארץ, היה צריך גם למרוד בכורש, ולהקים את מלכות ישראל.[1]
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. עד שתחפץ הושבענו שלא לעורר את האהבה, כשתחפץ צריך וראוי לעורר את האהבה.
אומר ריש לקיש, הנה בזמן כורש הגיעה עת ה”תחפץ”. ממילא כעת לא רק שאין “איסור” מחמת השבועות, אלא יש “לקיים” אותן. כששומעים אנו מפיו של כורש שהגיעה עת הגאולה, מוטל עלינו לעלות בחומה. ומכיוון שלא עשינו זאת, פספסנו את השעה, ובית שני לא היה מושלם.
עונה לו ר’ יוחנן: בעת ה”תחפץ”, לא די לעלות בחומה. צריך גם למרוד באומות. בנוסף לעלייתם של כל ישראל לארץ ישראל, כשישנם מספיק יהודים בארץ כדי החזקת מלכות, צריך גם שימרדו במלכות פרס, ויקימו את מלכות ישראל. ומאחר ועת הקמת בית שני היה בארץ שלטון זר, לכן לא שרתה בו השכינה במלואה.
מכל מקום למדים אנו שלא כל העיתים שווים. “עד שתחפץ” אנו מושבעים שלא לעלות בחומה, שלא למרוד באומות ושלא לדחוק את הקץ, אך כש”תחפץ” הקב”ה רוצה שנעורר את אהבתו אלינו. זה נעשה על ידי עליה בחומה ומרידה באומות, מאחר ופקד ה’ את עמו, רבש”ע קם ומרחם על ציון, חפץ ה’ לחננה, בא מועד והגיע הקץ.
*
זכה דורנו, ששוב נשמעה הקריאה האלוקית “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”. אמנם שמו של הגוי שאמר זאת לא היה כורש אלא בלפור, וכן הניסוח המדוייק של המילים היה שונה מעט, אך המהות היא אותה מהות. כבר צפה זאת הרמב”ן בשיר השירים בכתבו שעתיד הקב”ה לגאלנו ברשיון האומות כגאולת כורש בזמנו, וכן כתב הרד”ק בפרושו בתהילים קמו-ג, ובמלכים א ח-מט.
לרשיון האומות זה זכינו בחזקת ג’ פעמים: לראשונה בהצהרת בלפור, כאמור, בשניה בהחלטת האומות בסאן רמו על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ובשלישית בהחלטת האומות בי”ז כסלו תש”ח, בתאריך המכונה כט בנובמבר, על הקמת מדינת ישראל. שלוש פעמים, שלושה פקידות, שלושה שיחזורים של הכרזת כורש. כתוצאה מכך, לאחר החלטת סאן רמו, היו מגדולי ישראל ובראשם ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בעל ה”משך חכמה” על התורה, ןה”אור שמח” על הרמב”ם) שאמרו, שבעקבותיה סר פחד השבועות. הגיעה עת ה”תחפץ”, ופג תוקפן של השבועות.
והדברים ניכרים במציאות. לא רק סימני גאולה יש כאן, אלא שלבים של הגאולה עצמה. בעת העליות הראשונות לארץ ישראל, כאשר רק “הניצנים נראו בארץ”, צריכים היינו סימנים לדעת האם עליות אלו הן תחילת קיבוץ הגלויות שעליו דברו הנביאים, או דבר חולף בדומה לעליות אחרות במשך שנות הגלות, שלא התפתחו לדבר משמעותי. ואכן, קיבלנו סימן. דורשת הגמרא במסכת סנהדרין דף צח. “ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה. שנאמר ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבא‘”, ופרש”י שם “כשארץ ישראל תתן פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה”. והדברים הופיעו במציאות: במקביל לעליות הראשונות לארץ, ארץ ישראל שבמשך שנות הגלות היתה שוממה, החלה לתת פרותיה בעין יפה, וזהו סימן שקרב הקץ, סימן לכך, שהניצנים הראשונים של העליה לארץ, אינם דבר החולף, אלא תחילת שיבת נדחי ישראל לארצם. סימן לכך שעם ישראל קרב לבא.
כאמור, לזה נזקקנו בשעה שהיה ספק. אך כעת, אחרי שחלק ניכר מעם ישראל כבר נמצא בארץ, אין צריך סימנים: הן זוהי תחילתה של הגאולה בעצמה! כשהתנבאו הנביאים על הגאולה, ראשית דבר הם הגדירו אותה כקיבוץ גלויות, וכך קבעה אף התורה עצמה “ושב ה’ את שבותך וקבצך”. כאשר ה’ מקבץ נדחי ישראל, הרי שקיבוץ הגלויות אינו רק סימן לכך שהגאולה קריבה, אלא זו הגאולה בעצמה. אתחלתא דגאולה היא קיבוץ גלויות. (וזה הפסוק שממנו למד הרמב”ם, שהגאולה כתובה בנבואת משה רבנו.)
בזמן עזרא, האות משמיים שהגיעה העת היה הכרזת כורש. לאחר מכן החל קיבוץ הגלויות בבואם של 42,360 יהודים. כעבור שנים ספורות הם בנו את חומת ירושלים, ואף את בית המקדש. בדורנו ניתן האות בדמות הצהרת בלפור והחלטת האומות, כאשר כבר קודם לכן היו סימנים ראשונים, ולאחר מכן, בתוך שנים לא רבות, התקבצו ישראל לארצם עשרות מונים מאלו שעלו בימי עזרא, קמה מדינת ישראל, שוחררו חבליה של א”י מעול זרים והושבו לרשותנו, ובע”ה לא ירחק היום ויבנה בית המקדש.
לעת כזו, בה קורא ה’ לעמו ישראל להיגאל, עת בה רואים את הגאולה מתקיימת בפועל, עת ה”תחפץ” היא. עת שה’ חפץ לגואלנו. והיא העת להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו- אהבה שהיתה רדומה, מוסתרת וחבויה במשך כאלפיים שנה, וכעת הגיעה השעה להעירה ולעוררה.
איך מעוררים את האהבה? הן הגמרא הגדירה זאת: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. זאת אשר שואל ה’ מאיתנו. זה רצונו,. וזהו הדבר החשוב ביותר בדורנו.
*
בהתאם לכך, אי אפשר להימנע מלגעת בנקודה כואבת: בין השבועות ישנה גם שבועה על אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי.
לפי דברינו, אומות העולם הושבעו שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי, כיוון שגם זה מעורר את אהבת ה’ אלינו. ה’ גזר עלינו גלות. אך גם נשבע שיקיים אותנו בגלות. “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם” (ויקרא כו,מד). לשם קיום הבטחה זו, השביע ה’ את אומות העולם שלא להשתעבד בישראל יותר מידי.
מכיוון שאם אומות העולם ישתעבדו בנו יותר מידי, וה’ יראה כמה אנחנו סובלים מידם, תתעורר אהבת ה’ אל בניו אהוביו. לכן לפני שהגיע זמן הגאולה, מושבעות אומות העולם שלא לעשות זאת.
ולמצער, גם שבועה זו הוגבלה בזמן: “עד שתחפץ”. בזמן גזירת הגלות, ישנה הבטחה אלוקית “לא מאסתים ולא געלתים”, וכן שבועה על אומות העולם שלא להשתעבד בישראל יותר מידי, אך כשמגיעה עת הגאולה, הרי שתם זמנה של ההבטחה האלוקית על שמירת עם ישראל בגלות, וגם השבועה על הגויים שלא ישתעבדו בישראל יותר מידי, פג תוקפה…!
מאז הצהרת בלפור והחלטת האומות בסאן רמו, המהוות חזרה ברורה על הכרזת כורש, הגיעה עת ה”תחפץ”, והשבועות פקעו לכל הכיוונים. עם ישראל נדרש להעיר ולעורר את האהבה ולעלות כחומה לארץ ישראל, ואומות העולם הסירו את כבלי השבועה מעול צווארם, ועושות לעם ישראל צרות שלא היו מאז גלינו מארצנו.
ואולי זו כוונת הגמרא בכתובות קיא, בהמשך אותה סוגיה. “אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו, הריני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה”.
לשבועה ישנם שני צדדים: “עד שתחפץ” להימנע, וכש”תחפץ” לקיים. וכשמגיעה עת ה”תחפץ”, אם אנו מקיימים את המוטל עלינו לעת כזו, מוטב, ואם לא, גם שבועתם של אומות העולם נסתיימה, ואז הם משתעבדים בישראל יותר מידי, ובשרנו מותר כצבאות וכאיילות השדה.
*
מבט מעניין נוסף לעניין, ניתן בהתבוננות בפסוקי שיר השירים.
כאמור,
ג’ פעמים נכתבה בשיר השירים השבועה המדוברת:
“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. (פרק ב’ פסוק ז, פרק ג’ פסוק ה’, פרק ח’ פסוק ד’)
מלבד השבועות בהן התבוננו, ישנה בשיר השירים שבועה נוספת:
“השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני” (פרק ה’ פסוק ח’).
שבועה זו היא “הפוכה” מהשבועות הנ”ל. היא לא באה לעכב, אלא לחזק. לחזק ולעורר את האהבה בין עם ישראל לקב”ה, ולרצות להידבק בו עד כלות הנפש.
אף אנו נאמר,
ג’ שבועות הושבענו שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ.
אך כשתחפץ, עומדים ונשבעים אנו שבועה נוספת: “חולת אהבה אני”.
כעת אנו חולים באהבת ה’. חולים להידבק בו. חולים להעיר ולעורר את אהבתו.
“אום אני חומה… חבוקה ודבוקה בך”.
[1] נשאלתי, מדוע ר’ יוחנן בן זכאי לא נהג כך?
התשובה פשוטה: בעת ה”תחפץ”, בעת שפוקד ה’ את עמו, כמו בתחילת בית שני, סובר ר’ יוחנן שיש למרוד באומות. אך בעת החורבן, בעת שפעל ר’ יוחנן בן זכאי, צריך להציל מה שאפשר להציל.
זה גם ההבדל בין הנהגת יהושע בן נון להנהגת ירמיהו הנביא.
יהושע בן נון עסק בכיבוש הארץ, בעת גאולתם של ישראל. וירמיהו הנביא אמר להיכנע למלך בבל, בעת שנגזרה גזירת חורבן.