Year: 2019

Why Is Shavuos Called Atzeres?

Atzeret, The Mishna’s Name for Shavuot

In the Mishna and in the Talmud the festival of Shavuot is called Atzeret. What is the meaning of this name and why was the festival called so? A variety of views have been expressed on that subject.

More than one hundred years ago, the Hebrew writer Kalman Schulman suggested what might well be the correct interpretation.

Writing about Atzeret in the Hebrew periodical HaTzefira (1879, no. 26), he stated that the Torah itself gave that name to the day of the festival not only once but three times! Three times the Torah calls the day of the giving of the Torah “day of assembly” (Yom HaKahal). “The L-rd gave me the two-stone tablets…. Upon them were written all the words that the L-rd spoke to you on the mountain out of the fire on the Day of Assembly” (Devarim 9:10). “He wrote on the tablets.. which the L-rd spoke to you out of the fire on the Day of Assembly” (ibid. 10:4). “According to all that you asked from the L-rd your G-d on Horev on the Day of Assembly (ibid. 18:16). Atzeret means assembly; as a name for Shavuot, it is another word for Yom HaKahal (Day of Assembly), used by the Torah for the day of the giving of the Torah.

Schulman added that he hoped that his interpretation would be well received. “If indeed, no one preceded me with this explanation, I would be happy in the knowledge to have been the first to suggest it,” he wrote.

I would like to note that Schulman was not the only one in his time to offer the above explanation. The same explanation of Atzeret, based on the same three verses is found in Rabbi Yaakov Tzvi Meklenburg’s HaKetav VeHakabbala (on Devarim 9:10).

However, it is possible that Schulman’s article appeared in print before Rabbi Mecklenburg’s interpretation was published. Rabbi Meklenburg died in 1865. The first edition of his  HaKetavVeHaKabbala appeared in 1839. It was reprinted twice during R. Meklenburg’s lifetime with his additions.  In 1880 Abraham Berliner published a new edition with additional material from manuscripts left behind by the author. The above mentioned interpretation of Atzeret is not in the first edition. It is found in the fourth edition, which as mentioned earlier appeared in 1880, i.e. about one year after the publications of Schulman’s article. The second and third editions were not available to me and I do not know whether the interpretation of Atzeret is included in them.

Moreover, the above mentioned interpretation of Atzeret has already been offered by an early commentary on the Torah, written by Rabbi Menachem R. Shlomo, who lived in the twelfth century, probably in Italy. R. Shlomo Buber published his commentary on Bereshit and Shemot and some fragments of his commentary of VaYikra from manuscripts (Berlin 1900-1901). The remainder has been lost but quotations from the commentary have been preserved in the works of some early authorities. (Rishonim). R. Buber collected these quotations and published them in the introduction to his edition of the commentary.

One quotation (which originally appeared in the commentary on Parashat Pinhas) reads as follows: Why is the festival of Shavuot called Atzeret? Because they were then assembled before the L-rd, on the Day of Assembly, on the sixth of Sivan…. because Moshe Rabbenu called it Yom HaKahal (Day of Assembly) our sages named it Yom Atzeret. Compare Kiru Atzara (Joel 1:1) call an assembly.

American Jewish Times

From Rabbi Tovia Preschel, here.

Half-Joking: It’s Time for ‘SPECIAL’ Editions of Rabbi Yoel Teitelbaum’s Works…

Missing pages

Yesterday I quoted Rav Teichtel’s derush on the parsha of orlah where he argues that for yishuv ha’aretz we need people who are learners who will work the land.  The same idea appears in Aim HaBanim Smeicha.
I wanted to double-check what he said before posting it, so since I wasn’t home I looked up the derashos on hebrewbooks.org.  Lo and behold, the copy of the derashos posted there is missing that entire section.
I hate to jump to the conclusion that it was censored out to as avoid the obvious Zionist message.  Anyone who knows Rav Teichtel’s work knows he wrote Eim HaBanim Smeicha and was a Zionist.  So why take out that section?
I am waiting for the day when someone publishes an edition of Divrei Yoel with all the anti-Zionist propaganda removed so that those of us who disagree with that hashkafa can just read the torah without wasting time on the other stuff.

איך התירו רבית בבית שני בבתי ערי חומה? – הרב יצחק ברנד שליט”א

בענין בעיה של ריבית בבתי ערי חומה

ע’ ערכין לא. במשנה, המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חדש, הרי זה כמין ריבית ואינו  ריבית. ובגמרא, והתניא הרי זה ריבית גמורא אלא שהתורה התירתו, ואמרינן הא רבנן והא רבי יהודה ופליגא אי צד אחד בריבית אסור או לא, והמשנה ס”ל כרבי יהודה והברייתא כרבנן

ואנן קיי”ל כרבנן דצד אחד בריבית הוא אסור וא”כ יוצא שבתי ערי חומה הוא בעצם ריבית דאורייתא רק התורה התירתו.

ויש להקשות על זה, דלכאורה היתר התורה שייך רק כשבתי ערי חומה נוהג מדאורייתא, אבל כשנוהג רק מדרבנן לא שייך שהתורה התיר.

ועכשיו , הרי קיי”ל שבתי ערי חומה נוהג רק כשהיובל נוהג, ע’ ערכין כט. ואילו בבית שני לא נהג יובל , דכשגלו עשרת השבטים בטלו יובלות ע’ ערכין לב: שמנו יובל לקדש שמיטין, ואילו בתי ערי חומה נהג גם בבית שני, כדאמרינן גיטין ע”ד: ערכין לא:, וכתב הרמב”ן בספר הזכות גיטין דף י”ח מדפי הרי”ף, שנהגו בתי ערי חומה מדרבנן, וא”כ קשה איך התירו ריבית דאורייתא בזמן שנהג בע”ח רק מדרבנן.

ובשלמה לפי שיטת התוס’ גיטין לו. ד”ה בזמן, שס”ל שבבית שני נהג יובל מדאורייתא, ניחא, אולם כל הראשונים חולקים, ע’ רמב”ם פ”י מהל’ שמיטה, וכן דעת כל הראשנים, וא”כ קשה איך התירו ריבית דאורייתא

ומיהו י”א שצד אחד בריבית הוא רק מדרבנן ע’ בב”י ס’ קע”ד בשם רבנו ירוחם שכתב וכל אלו של מכר הם צד אחד בריבית ויש מן הגדולים שכתבו שהם אבק ריבית והרוב הסכימו שהם ריבית קצוצה וכ”כ הרמב”ם עכ”ל רבנו ירוחם, וכ”כ הריב”ש ס’ ת”ה שהובא בב”י שם שהוא ריבית דאורייתא

ולאלו שס”ל שצד אחד בריבית הוא רק דרבנן צ”ל דמאי דאמרינן בערכין שבע”ח הוא ריבית גמורה אלא שהתורה התירתה, דלאו דוקא קאמר, וכן יש דיעה בתוס’ שם של”ד קאמר מסיבה אחרת, אולם לדעת רוב הראשונים שס”ל שהוא ריבית דאורייתא, והגמרא אמר ריבית גמורה כפשוטה, קשה איך התירו בע”ח בבית שני.

והיה נראה לתרץ, דמה דאמרינן הרי זה ריבית גמורה אלא שהתורה התירתה , היינו שהתורה מגלה לנו סברה שאם חיוב חזרה לא בא מכח שהסכימה ביניהם אלא שהתורה מחייב אותה להחזיר, אז אין זה נחשב כביטול המכירה אלא כמכירה חדשה, והיינו שאף שמה שהתורה מחייבת אותו להחזיר נעשה זאת מעין ביטול מקח, ונעשה ריבית דאורייתא,  באותו זמן ג”כ התירה תורה כיון שביטול מקח לא בא בהסכמת הלוקח, והחשיבה התורה כמכירה חדשה וממילא סברה זו שייך ג”כ כשכל בתי ערי חומה הוא רק מדרבנן, כיון שהרי ג”כ כאן מה שמתבטל המקח וחוזר הבית הוא לא מצד רצון והסכמה מעיקרי של המוכר והקונה רק מגזירת חז”ל, ואז מחשיבים זה כמכירה חדשה.

שו”ר מעין סברה זו בחו”ב ערכין לא.

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.

Did Rabbi S.R. Hirsch Deny Judaism Is a ‘Religion’? NO!

Rabbi Hirsch says Judaism is more expansive than competing definitions of “religious” practice. Fine, but why.

In my own opinion: “Judaism Is Not the BEST Religion, but the ONLY Religion!”

The word religion in English means “law” (as in Megillas Esther, and לבדות להם דת) from the Latin “religio” (רליגיוזה). This definition is undisputed. (The origin of “religio“, itself, however, is disputed.) Correct, there is an enormous chasm between Judaism and its competitors, but, contra Feiglin and many others, Judaism is neither more nor less than a religion.

Judaism is not a race, a nation, a “ReligioNation” (as Rabbi Meir Kahane coined it)… or “so much more than a religion”…

It is not the case other religions are genuine “religion”, while Judaism belongs to another category. Rather, other “religions” are mere imitations of religion, while Judaism is the real thing. The tiny number of “mitzvos”, or laws, faux-religionists claim to observe are nothing but a way of evading all the rest of them.

But Rabbi Hirsch, despite his reputation, does not disagree!

Note the refusal to outright abandon the word “religion” in his timeless words on Jewish joyfulness:

Judaism is not a religion solely for holidays and feast days; it embraces all aspects of life – workdays and festival days. Judaism, the most “religious” of all religions has no word for “religion”, has no word for this concept; everything without exception is “religion”. The seamstress at her needlework, the farmer at his plowshare, the mother at the cradle, the father at his trade, the judge at his bench, the physician at the sickbed, the teacher at the lectern, the priest at the alter – all are actively engaged in the holy service of God. “Be holy” is the Divine summons of Judaism to every age, every generation, every walk of life, to the entire nation.

For the Jew everything is “religion”. Even the most painful reversal for him is but a new religious duty, as he goes from one religious experience to the next, מחיל אל חיל…

And since for the Jew everything is “religion” – and consequently “religion” is everything! – the happy moments in his life do not distance the Jew from his God…

(See the rest here.)

His more famous thoughts on the matter do not contradict.

Hirsch Commentary to Shemos 6:7:

לי לעם – שתי מילים קצרות אלה הן האמירה הראשונה על ייעודם של ישראל. הן מבטאות את התכונה העושה את היהדות לכל־כך ייחודית. אין מתאים כלל וכלל להתייחס ליהדות כ״דת היהודית״. חוסר מחשבה הוא להגדיר את היהדות כ״דת״, להציב אותה בשורה אחת עם הדתות האחרות, ולאחר מכן לתמוה ש״דת״ זו כוללת דברים כה רבים מעבר למסגרת המקובלת של ״דת״. ״לי לעם״: על ישראל להיות עם לה׳.
אמירה זו לבדה כבר מבהירה שהיהדות, כפי שייסדה ה׳, אינה דת כלל. נכון הדבר שהיהדות כוללת בתוכה יסודות, שמוגדרים בדרך כלל כ״דת״, אך המושג ״יהדות״ שונה לחלוטין ורחב לאין ערוך. ב״דת״, אין לאל אלא מִקדשים, כנסיות, מסדרי כהנים, עדות מאמינים וכו׳. ואילו אומות ועמים, כפופים למלכים ושלטונות בלבד; ומבוססים על מושג המדינה, ולא על דת ואל. אולם ביהדות ייסד ה׳, לא עדה דתית אלא אומה; כל החיים הלאומיים יקבלו צורה על ידו. ישראל יהיה ״עמו״, ולא רק עדת מאמינים.
כמה שונות הם דרכי ״לשון הקודש״, בבחירתן בביטויים מתאימים למושגים של ״עם״, ובן זוגו – ״מלך״!
בגרמנית, המלך (״קעֶנִיג״) הוא מי שבידו היכולת והכח (״דֶר קעֶנֶנְדֶה״); והעם ההולכים אחריו (״פוֹלְק״), הם אלה החייבים לשמוע בקולו (״דַס פוֹלְגֶנְדֶה״). (בשפות הלטיניות, נלווית למושג ה״עם״ משמעות חזקה יותר של זלזול והשפלה [עיין פירוש, בראשית יא, ז]). לכן קיים העם רק למען המלך; בלי מלך אין עם.
לא כך הוא בלשוננו הקדושה. המושג ״עַם״ אינו תלוי בסוג כלשהו של יחס למרוּת עליונה שמעליו או מחוצה לו; אלא הוא מושג העומד בזכות עצמו, אשר במרכזו אך ורק הקשר ההדדי שבין מספר רב של אנשים (״עם״ קרוב ל״עִם״ משורש ״עמם״). המשמעות הבסיסית של ״מלך״ היא: מי שמשמש כראש לאחרים, מי שמהנה את האומה בחכמתו ופקחותו, מי שחושב עבור האחרים. (השווה תיבת ״נמלך״ בלשון חכמים, ״להתייעץ עם מישהו״. קרוב ל״מלך״ ברמה המוחשית – ״מלק״ [עיין פירוש, בראשית י, י]). נמצא, שהמלך קיים למען חברת העם, כדי שבני העם יגיעו, אחד באמצעות השני ועם השני, לתכליתם הסופית; אך חברת העם אינה קיימת למען המלך.
כאשר ה׳ אומר ״ולקחתי אתכם לי לעם״, פירושו: על חייכם הציבוריים להיות מודרכים על ידי חכמתי, ולהוות התגלות של רוחי.
בני דור מאוחר יותר ביקשו לצמצם את כל תוכן הקשר שלהם לה׳, לחיי המקדש וקרבנותיו; ואף כשהוכיחו אותם על שחיתותם החברתית, הסתתרו מאחורי הקריאה: ״הֵיכַל ה׳! הֵיכַל ה׳!״ (ירמיהו ז, ד). ואז הרעים הנביא בקולו נגדם: ״הֵיכַל ה׳ הֵמָּה!״ (שם) – עליהם בעצמם להיות היכל ה׳. כפי שביאר הנביא: ״כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח״ – לא קירבתי אותם לעבודתי כדי שיקריבו קרבנות. ״כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם״ וגו׳ (שם ז, כב–כג).
אמת, שה׳ דיבר אלינו גם אודות קרבנות. יתירה מכך, ביום גאולתנו ממצרים, הוא הקים אותנו לעם, בדווקא על ידי קרבן ורק על ידי קרבן. אך הוא לא עשה אותנו ל״עדה של מִקדש״ בכדי שנקריב קרבנות; אלא באמצעות הקרבן ביקש לעשותנו ל״עם״.
ודווקא מוסד זה – הקרבן – הוא שהקים לראשונה את המדינה על עקרונותיה המנחים היסודיים, כפי שנוכיח בהמשך (עיין פירוש להלן יב, ג–ו). בעוד שעמים אחרים נעשים מאוחדים על ידי חלקם המשותף באדמת המולדת, הרי שהעם יהודי נעשה מאוחד בחלקם המשותף באלקי ישראל.

Hirsch Commentary to Shemos 19:10:

תורת ישראל היא מערכת החוקים היחידה שלא יצאה מתוך העם אשר נועדה להיות לו לחוקתו. היהדות היא ה״דת״ היחידה שלא נבעה מליבות בני האדם המוצאים בה את הבסיס הרוחני לחייהם. דווקא התכונה ה״אובייקטיבית״ הזאת של תורת ישראל ו״דת״ ישראל, היא העושה את שתיהן ליחידות במינן, ומבדילה אותן באופן ניכר וברור מכל יתר הדברים בעולם המכונים חוק או דת. תכונה זו עושה את תורת ישראל לגורם היחיד בתרבות האנושית, שיכול להיחשב גורם מזרז ומטרה מוחלטת לכל צורה אחרת של התקדמות; בעוד שהתורה עצמה, כאידיאל המוחלט הניתן מלמעלה, נותרת מעל ומעבר לכל מושג של התקדמות…
לא כן ״דת״ ישראל ותורת ישראל. הן אינן נובעות מאמונות שאחזו בהן בני אדם בתקופה זו או אחרת, ואינן מכילות מושגים אנושיים מוגבלי־זמן על ה׳ ועל ענינים אנושיים ואלקיים. הן ניתנו מפי ה׳; ונאמר דרכן לבני אדם, על ידי רצון ה׳, מה צריכים להיות מושגיהם עד סוף כל הדורות, אודות ה׳ והדברים האלקיים, ומעל הכל, אודות האדם והענינים האנושיים.
למן ההתחלה עמדה תורת ה׳ במצב של ניגוד אל העם אשר בקרבו היה עליה להופיע לראשונה בארץ. היה עליה להוכיח את כוחה בראש ובראשונה על עם זה, אשר התנגד אליה בשל היותו עם קשה עורף. התנגדות זו שהתורה מצאה בקרב העם אשר בתוכו זכתה למעונה הראשון בארץ, היא ההוכחה הגדולה ביותר למקורה האלקי של התורה. התורה לא קמה מתוך העם, אלא ניתנה אל העם, ורק לאחר מאות שנים של מאבק רכשה התורה את לבות העם, כך שהם הפכו להיות נושאי דגלה במשך כל הדורות. (על ייחודיותה של היהדות ויחסה לדת, עיין אוסף כתבים, כרך א עמ׳ קפג–קפו; פירוש, לעיל ו, ז).
Enough for now.
(And I hope you noticed the part about politics!)