Redating the Exodus From Egypt

When Was the Exodus?

June 29, 2006

The author contends that the most important event in Jewish history has been occupying the wrong slot in the accepted archaeological timeline.

“And Moses said unto the people: Do not fear! Stand and see the deliverance of Hashem which he shall do for you this day. For as you have seen Egypt this, day, never will you see it again.” (Exodus 14:13)

The Exodus from Egypt was not only the seminal event in the history of the Jewish People, but was an unprecedented and unequaled catastrophe for Egypt. In the course of Pharaoh’s stubborn refusal to let us leave and the resultant plagues sent by Hashem, Egypt was devastated. Hail, disease and infestations obliterated Egypt’s produce and livestock, while the plague of the first born stripped the land of its elite, leaving inexperienced second sons to cope with the economic disaster. The drowning of the Egyptian armed forces in the Red Sea left Egypt open and vulnerable to foreign invasions.

From the days of Flavius Josephus (c.70 CE) until the present, historians have tried to find some trace of this event in the ancient records of Egypt. They have had little luck.

According to Biblical chronology, the Exodus took place in the 890th year before the destruction of the Temple by the Babylonians in 421 BCE (generally accepted date: 587 BCE).1This was 1310 BCE (1476 BCE). In this year, the greatest warlord Egypt ever knew, Thutmose III, deposed his aunt Hatshepsut and embarked on a series of conquests, extending the Egyptian sphere of influence and tribute over Israel and Syria and crossing the Euphrates into Mesopotamia itself. While it is interesting that this date actually saw the death of an Egyptian ruler – and there have been those who tried to identify Queen Hatshepsut as the Pharaoh of the Exodus – the power and prosperity of Egypt at this time is hard to square with the biblical account of the Exodus.

Some historians have been attracted by the name of the store-city Raamses built by the Israelites before the Exodus. They have drawn connections to the best-known Pharaoh of that name, Ramses II, or Ramses the Great, and set the Exodus around his time, roughly 1134 BCE (1300 BCE).2 In order to do this, they had to reduce the time between the Exodus and the destruction of the Temple by 180 years, which they did by reinterpreting the 480 years between the Exodus and the building of the Temple (1 Kings 6: 1) as twelve generations of forty years. By “correcting” the Bible and setting a generation equal to twenty five years, these imaginary twelve generations become 300 years.

Aside from the fact that such “adjustments” of the Biblical text imply that the Bible cannot be trusted, Ramses 11 was a conqueror second only to Thutmose III. And as in the case of Thutmose III, the Egyptian records make it clear that nothing even remotely resembling the Exodus happened anywhere near his time of history.

We appear to be at a standstill. The only option is to conclude that there is something seriously wrong with the generally accepted dates for Egyptian history.

In 1952, Immanuel Velikovsky published Ages in Chaos, the first of a series of books in which he proposed a radical redating of Egyptian history in order to bring the histories of Egypt and Israel into synchronization. Velikovsky’s work sparked a wave of new research in ancient history. And while the bulk of Velikovsky’s conclusions have not been borne out by this research, his main thesis has: the apparent conflict between ancient records and the Bible is due to a misdating of those ancient records, and that when these records are dated correctly, all such “conflicts” disappear.

Both Thutmose III and Ramses II date to a period called the Late Bronze Age, which ended with the onset of the Iron Age. Since the Iron Age has been thought to be the time when Israel first arrived in Canaan, the Late Bronze Age has been called “The Canaanite Period,” and historians have limited their search for the Exodus to this time. When we break free of this artificial restraint, the picture changes drastically.

According to the Midrash3, the Pharaoh of the Exodus was named Adikam and he had a short reign of four years. The Pharaoh who preceded him, whose death prompted Moses’ return to Egypt (Exodus 2:23, 4:19), was named Malul. Malul, we are told, reigned from the age of six to the age of 100. Such a long reign – 94 years! – sounds fantastic, and many people would hesitate to take this Midrash literally. As it happens, though, Egyptian records mention a Pharaoh who reigned for 94 years, and not only 94 years, but from the age of six to the age of 100! This Pharaoh was known in inscriptions as Pepi (or Phiops) II.4 The information regarding his reign is known both from the Egyptian historian-priest Manetho, writing in the 3rd century BCE, and from an ancient Egyptian papyrus called the Turin Royal Canon, which was only discovered in the last century.

Egyptologists, unaware of the midrash, have wrestled with the historicity of Pepi II’s long reign. One historian wrote:5

Pepi II … appears to have had the longest reign in Egyptian history and perhaps in all history. The Turin Royal Canon credits him with upwards of ninety years. One version of the Epitome of Manetho indicates that he “began to rule at the age of six and continued to a hundred.” Although modern scholars have questioned this, it remains to be disproved.

While the existence of two kings who reigned a) 94 years, b) in Egypt, and c) from the age of six, is hard enough to swallow a coincidence, that is not all. Like Malul, Pepi II was the second to last king of his dynasty. Like Malul, his successor had a short reign of three or four years, after which Egypt fell apart. Pepi II’s dynasty was called the 6th Dynasty, and was the last dynasty of the Old Kingdom. Following his successor’s death, Egypt collapsed, both economically and under foreign invasion. Egypt, which had been so powerful and wealthy only decades before, suddenly could not defend itself against tribes of invading Bedouins. No one knows what happened. Some historians have suggested that the long reign of Pepi II resulted in stagnation, and that when he died, it was like pulling the support out from under a rickety building. But there is no evidence to support such a theory.

A papyrus dating from the end of the Old Kingdom was found in Egypt in the early 19th century.6 It is an account of an Egypt suddenly bereft of leadership. Violence is rampant. Foreign invaders are everywhere, with no one to hold them in check. The natural order of things has come to a crashing standstill. Slaves have disappeared and taken all the wealth of Egypt with them. Based on its literary style, it seems to be an eye-witness account of Egypt not long after the dissolution of the Old Kingdom. Its author, an Egyptian named Ipuwer, writes in the document below:

Plague is throughout the land. Blood is everywhere. (2:5)

The river is blood (2:10)

That is our water! That is our happiness! What shall we do in respect thereof? All is ruin! (3:10-13)

Trees are destroyed. (4:14)

No fruit or herbs are found . . . (6:1)

Forsooth, grain has perished on every side. (6:3)

The land is not light [dark]. (9:11)

Nile overflows [bringing the harvest], yet no one ploughs for him. (2:3)

No craftsmen work, the enemies of the land have spoilt its crafts. (9:6)

Gold and lapus lazuli, silver and malachite, camelian and bronze . . . are fastened on the neck of female slaves. (3:2)

Velikovsky recognized this as an eyewitness account of the ten plagues. His evaluation has been criticized on the basis that Ipuwer describes an overall breakdown of Egyptian society, and that the parallels to the plagues and the plundering of Egypt the night before the Exodus are not the central point of his composition. But Ipuwer was an Egyptian. His concern was the general state in which Egypt found itself, and what could be done to correct it. Had Ipuwer been a member of Pharaoh’s court, and witnessed the full drama of Moses and Aaron confronting his king, he might have written in such a way as to make the dating of the Exodus clear to even the most skeptical. As it is, we have an account of how the events of the Exodus affected Egypt as a whole.

However, since modern men are not supposed to believe in such things, the Ipuwer Papyrus has been interpreted figuratively by most historians. The destruction of crops and livestock means an economic depression. The river being blood indicates a breakdown of law and order and a proliferation of violent crime. The lack of light stands for the lack of enlightened leadership. Of course, that’s not what it says, but it is more palatable than the alternative, which is that the phenomena described by Ipuwer were literally true.

When the Bible tells us that Egypt would never be the same after the Exodus, it was no exaggeration. With invasions from all directions, virtually all subsequent kings of Egypt were of Ethiopian, Libyan or Asiatic descent. When Chazal tell us that King Solomon was able to marry Pharaoh’s daughter despite the ban on marrying Egyptian converts until they have been Jewish for three generations because she was not of the original Egyptian nation, there is no reason to be surprised.

IN THE WAKE OF THE EXODUS

It was not only Egypt which felt the birth pangs of the Jewish People. The end of the Old Kingdom in Egypt preceded only slightly the end of the Early Bronze Age in the Land of Israel. The end of this period, dated by archaeologists to c.2200 BCE (in order to conform to the Egyptian chronology), has long puzzled archaeologists. The people living in the Land of Israel during the Early Bronze were the first urban dwellers there. They were, by all available evidence, primitive, illiterate and brutal. They built large but crude fortress cities and were constantly at war. At the end of the Early Bronze Age, they were obliterated.

Who destroyed Early Bronze Age Canaan? Before the vast amount of information we have today had been more than hinted at, some early archaeologists suggested that they were Amorites. The time, they thought, was more or less right for Abraham. So why not postulate a great disaster in Mesopotamia, which resulted in people migrating from there to Canaan? Abraham would have been thus one in a great crowd of immigrants (scholars of the late nineteenth and early twentieth centuries often felt compelled to debunk the idea of Divine commands).

Today, the picture is different. The invaders of the Early Bronze/Middle Bronze Interchange seem to have appeared out of nowhere in the Sinai and the Negev. Initially, they moved up into the Transjordan, and then crossed over north of the Dead Sea, conquering Canaan and wiping out the inhabitants. Of course, since we are dealing with cultural remnants and not written records, we don’t know that the previous inhabitants were all killed. Some of them may have remained, but if so, they adopted enough of the newcomers’ culture to “disappear” from the archaeological record.

Two archaeologists have already gone on record identifying the invaders as the Israelites. In an article published in Biblical Archeology Review7, Israeli archaeologist Rudolph Cohen demonstrated that the two invasions match in every detail. Faced with the problem that the two are separated in time by some eight centuries, Cohen backed down a bit:

I do not necessarily mean to equate the people with the Israelites, although an ethnic identification should not be automatically ruled out. But I am suggesting that at the very least the traditions incorporated into the Exodus account may have a very ancient inspiration reaching back to the MBI period.

The Italian archaeologist, Immanuel Anati, has come to similar conclusions.8 He added other pieces of evidence, such as the fact that Ai, Arad and other cities destroyed by Israel in the invasion of Canaan were destroyed at the end of the Early Bronze Age, but remained uninhabited until the Iron Age. Since the Iron Age is when Israel supposedly invaded Canaan, we have been in the embarrassing position of having the Bible describe the destructions of these cities at the very time that they were being resettled for the first time in almost a millennium. When the conquest is redated to the end of the Early Bronze, history (the Bible) and physical evidence (archaeology) are in harmony. Anati goes further than Cohen in that he claims the invaders really were the Israelites. How does he get around the eight hundred year gap? By inventing a “missing book of the Bible” between Joshua and Judges that originally covered this period.

Both Cohen and Anati are in the unenviable position of having discovered truths which conflict with the accepted wisdom. Their “tricks” for avoiding the problem are lame, but the only alternative would be to suggest a radical redating of the archaeology of the Land of Israel. And there is good reason to do this. It is not only the period of the Exodus and Conquest which suddenly match the evidence of ancient records and archaeology when the dates of the archaeological periods are brought down:

1. The Middle Bronze Age invaders, after some centuries of rural settlement, expanded almost overnight into an empire, stretching from the Nile to the Euphrates. This empire has been termed the “Hyksos Empire,” after a group of nomads that invaded Egypt, despite the fact that there is no historical evidence for such an identification. History knows of one such empire. Archaeology knows of one such empire. The same adjustment which restores the Exodus and Conquest to history does the same to the United Kingdom of David and Solomon.

2. The Empire fell, bringing the Middle Bronze Age to an end. Archaeologists and Egyptologists are currently involved in a great debate over whether it was civil war or Egyptian invasions which destroyed the “Hyksos” empire. The biblical accounts of the revolt of the ten northern tribes and the invasion of Shishak king of Egypt make the debate irrelevant.

3. The period following the end of the Empire was one of much unrest, but saw tremendous literary achievements. Since this period, the Late Bronze Age, was the last period before the Iron Age, and since the Iron Age was believed to have been the Israelite Period, the Late Bronze Age was called the Canaanite Period. Strangely, these Canaanites spoke and wrote in beautiful Biblical Hebrew. Semitic Canaanites? Did the Bible get it wrong again? But then, coming after the time of David and Solomon, they weren’t really Canaanites. The speakers and writers of Biblical Hebrew were, as might have been guessed . . . Biblical Hebrews.

4. Finally we get to the Iron Age. This is when Israel supposedly arrived in Canaan. But it has been obvious to archaeologists for over a century that the archaeology of the Iron Age bears little resemblance to the Biblical account of the conquest of Canaan. There were invasions, but they were from the north, from Syria and Mesopotamia, and they came in several waves, unlike the lightning conquest under Joshua. The people who settled the land after the invasions also came from the north, though there is much evidence to suggest that they weren’t the invaders, and merely settled an empty land after it had been destroyed by others. The south remained in the hands of the Bronze Age inhabitants, albeit on a lower material level.

The conclusions drawn from this evidence have been devastating. The people in the south, who constituted the kingdom of Judah, whence came the Jews, has been determined to be of Canaanite descent! If not biologically, then culturally. And the people in the north, the other ten tribes of Israel, have been determined to have been “no relation” to the tribes of the south. The idea of twelve tribes descended from the sons of Jacob has been removed from the history books and recatalogued under “Mythology, Jewish.”

What is most strange is that multiple waves of invasion followed by northern tribes settling in the north of Israel is not an event which has gone unmentioned in the Bible. The invaders were the Assyrians. The settlers were the northern tribes who eventually became the Samaritans, And if the people in the south were descended from the Late Bronze Age inhabitants of the land, why, that merely means that the kingdom of Judah was a continuation of the kingdom of Judah. The only historical claims which are contradicted by the archaeological record are those of the Samaritans, who claim to have been the descendants of the ten tribes of Israel.

A simple redating of the archaeological periods in the Land of Israel brings the entire scope of biblical history into synchronization with the ancient historical record. Only time will tell whether more archaeologists will follow Cohen and Anati in their slowly dawning recognition of the historicity of the Bible.


Brad Aaronson lives in Ma’aleh Adumim, Israel, and is currently collaborating with Dr. Chaim eifetz on a book dealing with the Persian period of Jewish (and world) history. He is one of the founders of the Jerusalem Institute of Ancient History (JIAH).


1. Contrary to the Jewish historical tradition, the generally accepted date is 166 years earlier, or 587 BCE (see “Fixing the History Books – Dr. Chaim Heifetz’s Revision of Persian History,” in the Spring 199.1 issue of Jewish Action). This difference applies to all Mesopotamian and Egyptian history prior to the Persian period. The dates for Egyptian history given in the history books are therefore off by this amount. For our purposes, we will use the corrected date followed by the generally accepted date in parenthesis.

2. Some people have been excited about the generally accepted date for Ramses II coming so close to the traditional date for the Exodus. This is a mistake, as Egyptian and Mesopotamian histories are linked. If Ramses II lived c.1300 BCE, then the destruction of the Temple was in 587 BCE, and the Exodus was in 1476 BCE.

3. Sefer HaYashar and The Prayer of Asenath (an ancient pseudepigraphical work) contain this information, though Sefer HaYashar only gives the 94 year reign length without Malul’s age.

4. Egyptian kings had a vast titulary. They generally had at least five official throne names, not to mention their personal name or names, and whatever nick-names their subjects gave them.

5. William Kelly Simpson in The Ancient Near East: A History, Harcourt Brace Jovanovich 1971.

6. A.H.Gardiner, Admonitions of an Egyptian from a hieratic papyrus in Leiden (1909). Historians are almost unanimous in dating this papyrus to the very beginning of the Middle Kingdom. The events it describes, consequently, deal with the end of the Old Kingdom.

7. Rudolph Cohen, “The Mysterious MBI People – Does the Exodus Tradition in the Bible Preserve the Memory of Their Entry into Canaan?” in Biblical Archaeology Review IX:4 (1983), pp. 1 6ff.

8. Immanuel Anati, The Mountain of God, Rizzolli International Publications, New York 1986.

From OU, here.

Don’t Sing About the 4 Classical Elements Without Including the CREATOR Himself!

The Matzav Shmooze: Is ‘Adamah V’Shamayim’ an Avodah Zarah Song?

Dear Editor@Matzav.com,

I’m sure you’ve heard of the song Adamah V’shamayim, an often-requested song. Some people know and understand the lyrics, most don’t. But 99.9% of our community doesn’t know the song’s origin. So here goes, working backward:

Before Motti Weiss (aka Matt Dubb) recorded the song, it was recorded and popularized by a Buddhist-style Israeli group by the name of Segol. Little detail is given by Segol that the song is originally in English.

The original song is “Strong Wind, Deep Water” (the original lyrics and the source can be found here and below). It’s a song by an earth-worshiping pagan cult, translated into Hebrew, almost word for word, for the Segol group. A Google search will show many results confirming that the song is of pagan (i.e., avodah zarah) origins.

I appreciate that this is not intuitive information, the lyrics are subtle. But the fact is that a song by earth-worshippers describing earth worship has crept into our community, and we’re now dancing at our simchos to an avodah zarah song (literally). If rabbonim knew the above about this song, many might say that one is not allowed to say the bracha “Shehasimcha Bim’ono” at a chasunah where the song is played.

Ever since I researched this song, I’ve been asked by multiple ba’alei simcha to play it. After giving a short and concise background of the song, the response is absolutely unanimous – both from chosson and kallah couples and from bar mitzvah parents: “OMG I didn’t know, yeah let’s not play that song.”

Since spreading this info on a social media group for Jewish musicians, there have been a few responses: Some respond with unfortunate leitzanus, and others respond with indifference. Yet many musicians have thanked me for the info and said they would not be playing the song. One artist reached out to me privately to let me know that he’s not including the song on his upcoming cover album, as he originally intended. Another artist to whom I reached out regarding this song also decided to not include it in his recently-released cover album.

I would strongly urge you to consider whether or not you should play the song in the future. We wouldn’t sing about gilui arayos of shfichus domim at our heiligeh simchas…singing a song of avodah zarah should be no exception. Boruch Hashem, we have many great and leibedik songs to choose from without an avodah zarah chant.

Yehuda

P.S. The reason I researched the song, to begin with, is two-fold: 1) The tune (with the repetitive A and B section) has the sound and structure of a classic far-eastern or pre-American chant, and 2) the lyrics convey a spiritual feeling of experiencing nature as an end to itself, rather than experiencing G-d through nature. It sounded extremely foreign and strange to me, not something written by a Jew, let alone a frum Jew.

Strong wind, Deep water; Tall trees, Warm fire
I can feel it in my body; I can feel it in my soul
Heya heya heya heya heya heya ho
Heya heya, heya heya, heya heya heya ho

Strong wind, Deep water; Pure Earth, Warm fire
Soft breeze, Vast Ocean; Bright Sun, Grand Mountain
Sweet kiss, Long River; Earth Live forever

From Matzav.com, here.

Renewed: Shlomo Gordon of ZEHUT Defends Alex Jones from Avi Shafran

Rabbi Avi Shafran is incorrect for supporting the censorship of Alex Jones, both from a legal and Jewish standpoint. Although I most certainly don’t agree with everything that Alex Jones says, no matter which way you look at it, by censoring Alex Jones, Big Tech is breaking the law.

Here are a few examples:

1) If they are censoring the right, that means they are supporting the left. And if they are supporting the left, that means that every tweet or post from a politician on the left is being *actively* politically endorsed by these companies. So, that means you have to figure this into campaign finance. Considering that most people get their information from social media, the amount of money that this would be considered is astronomical, and Twitter is certainly breaking campaign finance laws.

2) If I slander you on the phone, the phone company is not responsible. If I slander you in the newspaper, the publisher *is* responsible, as he made an active choice to publish my slander. And if I slander you on Facebook, Facebook is not responsible, because legally Facebook is a communications company, like the phone company. But this means that Facebook is not a publisher – so they are not allowed to arbitrate who gets to publish and who doesn’t, and are breaking the law. Or, alternatively, if Facebook wants, they can consider themselves a publisher. Let’s watch them get sued every single day for slander. One billion posts a day, how many of those are slander? One thousand? Facebook will go bankrupt in no time.

3) Social media have plenty of government connections, and the “neutral” organizations that get to arbitrate who gets the freedom of speech and who doesn’t are… government, basically. Either governments themselves or partially government-funded bodies… and the collusion of course is not necessarily with “the government” of President Trump, but it is with factions within the US government and other governments, i.e. – the government(s) is (are) censoring political opinions!

4) Anti-trust laws. Time to bust the trusts!

The Sages taught not to read חרות על הלוחות charut – “the writing of God *engraved* upon the tablets”, but rather cherut – “the writing of God *is Liberty* upon the tablets”. The teachings of the Torah are the basis that John Locke used in classical liberalism, therefore we should fight for Liberty in every way. Regarding freedom of speech, specifically, we find that the best disinfectant is sunshine, and that as more and more people are feeling that they are being censored (and they are), they move onto different platforms where they form echo chambers and truly dangerous ideologies are able to fester. I personally have gone down the rabbit hole, and I can tell you that the far left and far right are uniting and growing and the glue that holds them together is the “Zionist conspiracy”. In this conspiracy, the fact that AIPAC is part of the “neutral” group censoring people does NOT help us, and of course, don’t get me started on the ADL. The fact of the matter is that by supporting censorship (which *is* what you are doing), Jews are giving true, authentic, virulent anti-antisemitism ammunition that, God forbid, will be used against Jews in the future.

Regarding Alex Jones himself,

The “Zionist conspiracy” crowd virtuously unanimously considers him to be a “Zionist” and therefore a disinformation agent, perhaps controlled by the Mossad (you can’t make this stuff up:joy:). Despite many people in his surrounding being extremely anti-Israel, and against “Israel-first politicians”, he described his position as such:

“I’m pro Israel, because then, when Israel does stuff that I don’t like, I get to criticize it, see how that works?”

“The left wants to overthrow Israel and wants to put in an Arab failed state which will threaten the entire world.”

And other similar positions, which are no longer to be found since Youtube deleted tens of thousands of his videos, but are preserved by conspiracy theorists calling him a “Zionist shill”. Of course, it was the Zionists who censored him… the irony and the pilpul to explain this have no limits.

So even if he was anti-Israel, I would fight for his free speech, but considering that his biggest opponents attack him for not cursing Israel, like Bilaam ben Beor, we should certainly support him.

Shlomo Gordon (26) is the Chairman of Jews for Freedom of Speech and is running for the Knesset on behalf of the libertarian and Jewish nationalist Zehut party.

Note: The above article was originally posted on FrumJew.com and is reprinted here in full with permission.

האם להתחיל מיד בהקרבת התמיד או בקרבן פסח? – הרב יצחק ברנד שליט”א

קרבנות בזמן הזה [תמיד פסח ושקלים]

מקור להקרבת קרבנות בזמן הזה ● השאלות הכרוכות בהקרבת קרבנות בזמן הזה ● חשש של צורך חינוך המזבח ● חשש שקרבן תמיד צריך שקלים ● מקורות שאין בעיה של שקלים ● טענה שצריך הסכמת ציבור ● ראיה מבית ראשון ● ראיה מבית שני ● אם שייך כעת קופה של כלל ישראל ● האם צריך חינוך מזבח בתמיד של שחר ● האם יש לחוש לשיטת הראב”ד שאין מקום העזרה קדוש ● סיכום: צריך להתחיל בקרבן תמיד ● הבהרה

מקור להקרבת קרבנות בזמן הזה

ספר כפתור ופרח (פרק ו) וז”ל: “גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז”ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט, א) נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה. כתב עליהם הר”ם ז”ל (פיהמ”ש פסחים פ”ז מ”ו) דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה”. עכ”ל.

אולם לא הזכיר באיזה קרבן מדובר, אם זה קרבן תמיד או פסח. ומסתימת הדברים משמע שכולל כל קרבנות ציבור שדוחין הטומאה.

השאלות הכרוכות בהקרבת קרבנות בזמן הזה

והנה בכל אחד יש בעיה לכאורה, אם מקריבים קודם פסח, יש בעיה שיש דין שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר. ואם מקריבים קודם תמיד, יש בעיה של שקלים, שקרבן תמיד מחויב לבוא מתרומת הלשכה שזה נעשה ע”י שקלים (ראה להלן בשני ענינים אלו).

הטענה של חסרון שקלים טען בראשונה היעב”ץ, והטענה של חינוך המזבח טען בראשונה הרב צבי פסח פרנק.

חשש של צורך חינוך המזבח

איתא במסכת מנחות (דף מט עמוד א): “אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים”. ע”כ.

אולם כל הנידון כאן אם זה לעיכובא או לא, עי’ לקמן באריכות בדברי הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ”ל והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל.

חשש שקרבן תמיד צריך שקלים

איתא ברש”י (מסכת תענית דף יז עמוד ב) וז”ל: “מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד – שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש – (במדבר כח ד) ‘אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם’, מאי אהדרו להו – ‘אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב’ (שם כח ב) לשון רבים הוא, שיהו כולן באין מתרומת הלשכה”. עכ”ל.

בענין קרבן תמיד יש בעיה בגלל השקלים [שהזכיר היעב”ץ], ובגלל זה כתב שכוונת רבינו יחיאל מפריז להקריב קרבנות זה רק בקרבן פסח, שזה הקרבן היחיד שמצד אחד נחשב קרבן יחיד שאין צורך בשקלים, ומצד שני נחשב קרבן ציבור שדוחה טומאה.

אולם לא הבנתי, שהרי אפשר ליחיד לנדב, ולמוסרן לציבור. כמו שפסק הרמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ז): “כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור, ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר, וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין, אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור.

ויש סתירה בענין בין שתי גמרות, דהנה במסכת בבא מציעא (בבלי, דף קיח עמוד א) איתא: “תנן: שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב הוא, ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן – אין באין משל צבור!…

“הכא – חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי; דרבנן סברי: יהבינן ליה אגרא, ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. רבי יוסי סבר: לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו, דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה – אין עומר ושתי לחם באין משל צבור. איכא דאמרי, רבא אמר: דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני, והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי. דתנא קמא סבר: דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו. ורבי יוסי סבר: לא תקינו ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו אין באין משל צבור. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו”. ע”כ.

יוצא שלפי לישנא קמא סברי רבנן שיש חשש שמא לא ימסור יפה יפה, אולם לפי לישנא בתרא אין חשש כזה, וניתן לומר שהרמב”ם פסק כלישנא בתרא.

ואילו בגמרא ראש השנה (דף ז עמוד א) מבואר שאין חשש כזה: “קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן – יצא, אלא שחיסר מצוה, ויחיד שהתנדב משלו – כשרין, בלבד שימסרם לצבור. – פשיטא! מהו דתימא: ליחוש שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה, קא משמע לן”. ע”כ.

ותוס’ (ר”ה שם ד”ה שמא) שואל הסתירה, וז”ל: “שמא לא ימסרם יפה יפה – פלוגתא דתנאי היא בסוף פרק הבית והעליה (ב”מ דף קיח ע”א) גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב שומר חנם, וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במילתא דהויא פלוגתא דתנאי, ושמא יש לחלק דהכא ליכא למיחש כולי האי כמו בשומר. [ביאור ההבדל בין שומר לאדם אחר עי’ לקמן, בדברי החתן סופר והערוך לנר].

אולם בגמרא יומא (דף לה עמוד ב) משמע שרק לעבודת יחיד מותר: “תני רב הונא בר יהודה, ואמרי לה רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור. – פשיטא! – מהו דתימא: ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה, קא משמע לן”. ע”כ.

ועי’ במשנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ז) שביאר מקור הרמב”ם, וז”ל: “כל בגדי הכהנים אינם באים אלא משל צבור כו’. כתב מרן בפ”ג דיומא ואני תמיה ע”ז דבפ”ג דיומא (דף ל”ה) אמרינן “תני רב יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתנת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרנה יפה קמ”ל”. והנה מסוגיא זו נראה דדוקא לעבודת יחיד מהני מסירה לציבור אבל לעבודת ציבור לא ורבינו סתם וכתב דיחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור. הן אמת דבירושלמי לא חילקו בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש”ס דילן חילקו והוא תימה דשבק ש”ס דילן ופסק כהירושלמי. ומה שכתבתי לעיל [א”ה תמצאנו בפ”י מהלכות שקלים יע”ש] בשם יש אומרים דלעולם דמסירה מהני אף לעבודת ציבור ומאי דנקט עבודת יחיד לאו משום דחיישינן דלמא לא ימסרם אלא משום דהציבור מקפידים בדבר שהוא עבודת ציבור שלא יביא כי אם משלהם. עכ”ז דברי רבינו אינן מתיישבים שהיה לו לפרש כל זה. והנראה אצלי דרבינו דחה סוגיא זו דפ”ג דיומא דמשמע מינה דלעבודת ציבור לא מהני מסירה מכח כל אותם הסוגיות שכתבנו לעיל דמוכח מינייהו דמסירה מהני לעבודת ציבור דהיינו ההיא דבן בוכרי וההיא דנשים ועבדים וקטנים ששקלו וההיא דפ”ק דר”ה וההיא דמעילה דמכל הני מוכח דמסירה מהניא אף לקרבן ציבור. ואפשר דס”ל דסוגיא זו דיומא אתי כאוקימתא קמייתא דרבא בפרק הבית והעליה דקאמר דרבנן ור”י דפליגי אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולרבנן חיישינן. אך כפי אוקימתא האחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות כבר כתבנו לעיל דלאוקימתא זו אפשר דרבנן מודו דלא חיישינן דלמא לא ימסרם ורבינו בהלכות שקלים פסק כאוקימתא זו יע”ש ואם נאמר דאף כפי אוקימתא זו ס”ל לרבנן דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה צ”ל דרבינו ס”ל דיש לחלק דשאני שומר וכמ”ש התוס’ בפ”ק דר”ה אך בשאר דברים לא חיישינן. ואף דמסוגיא דפ”ג דיומא משמע דלעבודת ציבור חיישינן דחה אותה מכח הסוגיות האחרות המורות הפך אותה הסוגיא ומה גם דהירושלמי קאמר בסתם דמסירה מהני לבגדי כהונה ומוכח התם דמהני אף לעבודת ציבור”. עכ”ל המשנה למלך.

וא”כ הרמב”ם פוסק שלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה.

ונראה לומר שאף אם חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה, בכל זאת לא מצאנו החשש הזה אלא במקום שהקרבן יוקרב בין כה וכה, וכל הנושא היה אם פלוני יכול לנדב או לא, שכיון שיש כבר מערכת של שקלי ציבור חוששים שמא לא ימסרם יפה. אבל במקום שבגלל החשש הזה יתבטל לגמרי הקרבת קרבן, לא מצאנו שחז”ל יחששו החשש שמא לא ימסרם יפה יפה.

אולם גם החזו”א (אבן העזר סי’ ב סס”ק ז) כשכותב על אפשרות קרבנות בזמן הזה, הזכיר רק קרבן פסח, ולכאורה משמע שחשש חשש של בעית שקלים.

אולם לקמן נביא שלמעשה כל הראשונים הסכימו שאין חוששין לשמא לא ימסרם יפה יפה, ורק יש ענין מיוחד בשומרים שחוששין לזה, או חילוקים אחרים.

מקורות שאין בעיה של שקלים:

הריטב”א (מסכת ראש השנה דף ז עמוד א): “והא דאמרינן מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה יפה קמ”ל דלא חיישינן, איכא למידק דהא אמרינן בהבית והעליה (ב”מ קי”ח א’) דספיחי שביעית לעומר אין מביאין אותן משל יחיד חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה. וי”ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר כסבור שאין בהן זכיה כל כך דמיבעי למימסרינהו יפה יפה, אבל הכא דהוה ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי למימסרינהו יפה יפה. ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכיה שלימה מה שאין כן בקרבנות ציבור” [א”ה, לשון רבינו ביומא (דף לה ע”ב) דהתם בדבר שאין הכל יודעין שצריך לבא משל ציבור כו’].

המאירי (בית הבחירה ר”ה שם): “יחיד שהתנדב משלו קרבנות לשם כל הצבור כשרין ובלבד שיהא גומר בלבו יפה יפה להיות הקרבתם לשם צבור”. עכ”ל.

תוספות הרא”ש (ר”ה שם): “שמא לא ימסרם יפה יפה. פלוגתא היא בסוף הבית והעליה גבי שומרי ספיחים בשביעית אם מתנדב השומר לשומרו בחנם ולא יטול שכרו מתרומת הלשכה, וקצת תימה דפריך הכא תלמודא פשיטא ממילתא דפליגי ביה תנאי, ויש לחלק דהתם כיון דאינו נותן מכיסו כלום אלא שמוותר על שכרו אינו סבור שצריך למוסרו לציבור”. עכ”ל.

תוס’ (מסכת יומא דף לה עמוד ב): “ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ”ל – ואפי’ לרבנן דרבי יוסי בפרק הבית והעליה (ב”מ דף קיח ע”א) דסבירא להו שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורבי יוסי אומר אף הרוצה להתנדב בחנם עושה, וקאמר דפליגי במיחש דילמא לא מסר לצבור יפה, דרבנן סברי חיישינן. הכא מודו דאנן סהדי דכ”ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה, ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו מסר ליה יפה אגב חביבות שעובד בה. וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא ע”ב) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לצבור, איכא למימר אפילו את”ל דסבירא ליה כרבנן דפ’ הבית והעליה (ב”מ דף קיח ע”א) בההיא אפי’ רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה, ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה”. עכ”ל.

המנחת שלמה (תנינא סי’ קמ, הועתק לקמן) הביא דברי החתן סופר (על שלחן ערוך או”ח ח”א שער הקרבנות והכפרה עמ’ ד, פרק א סעיף ד) שאין בעיה מצד שקלים, משום שניתן לתת לציבור, ואנו מעתיקים דברי החתן סופר, וז”ל:

“בגדי כהונה, הן אמת דכהן העובד בלי בגדי כהונה הוי כזר העובד ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כמש”כ הרמב”ם פ”ו מכלי המקדש ה”ד, ובשעה”מ חקר שם שיתחייב ג”כ משום ביאה ריקנית, אבל עכ”ז משום הא ליכא עיכובא גם בזה”ז, דהרי אפשר לעשות ד’ בגדי כהן הדיוט כתונת ומכנסים אבנט ומצנפת, ואע”ג דקייל”ן דבגדי’ צריכים להיות משל ציבור ואין לנו שקלי ציבור, ואיך אפשר לעשות בגדי כהונה, אבל באמת זה אינו, דהרי אפשר ליחיד לעשותם ולמוסרם לציבור, דהרי הרמב”ם ז”ל פ”ה מכלי המקדש ה”י פסק דיכול יחיד להתנדב ב”כ לציבור לעשות בהם אפי’ עבודת ציבור, אע”ג דבש”ס דילן יומא ל”ה ע”ב משמע דוקא עבודת יחיד מותר לעשות בהם, כבר כתב המ”ל שם דהרמב”ם ז”ל סמך בזה אירושלמי דמשמע דאפי’ לעבודת ציבור יכול יחיד להתנדב ולמסרו לציבור, ולא חיישינן שמא לא ימסרנו יפה, דס”ל כמש”כ תוס’ ר”ה [ז’ ע”א ד”ה שמא] דוקא גבי שומר חיישינן שלא ימסרנו יפה יפה אבל לא בשאר דברים.

“והנה תוס’ לא פירשו מה חילוק יש בין שומר לדבר אחר, אבל לענ”ד נראה עפ”י מה שהקשה המ”ל בה’ שקלים [פ”ד הלכ’ ו’] אחששא זו דשמא לא ימסרם יפה הא דברים שבלב אינם דברים, וס”ל לתוס’ (עיין תומ”ק שמות דף נ”ב טור ד’. ועיין שו”ת חתן סופר סי’ ה’ ד”ה ואיידי אציע וכו’) דיש לחלק בין עביד מעשה גמור, כגון נותן חפץ במתנה, לשומר דאינו נותן ועושה מעשה בפירוש נגד מחשבת לבו, רק אינו מקבל שכר הראוי לו ומנדבו, בכה”ג יש לחוש טפי למחשבת לבו דלא נתנו במתנה גמורה, וא”כ בנותן בגדי כהונה במתנה גמורה ליכא חששא, ועוד אפשר עפ”י מש”כ התוס’ יומא ל”ה (ע”ב ל”ה ניחוש) דבת”ח דיודע שצריך למסור יפה ליכא חשש א”כ אפשר לת”ח להתנדב, עוד כתבו התוס’ התם דכהנים דמגיע להם הנאה מהקרבת קרבן ליכא חשש, עוד כתבו התוס’ דאגב חביבות העבודה שעובד הכהן הגדול בבגדי כהונה שלו גמר ומקני, וא”כ יכולים כהנים להתנדב מחמת חביבות שיכלו לעבוד.

“אלא שעל טעם זה האחרון יש לפקפק קצת, לפי מש”כ באות ג’ בשם קדוש זקני ז”ל, דהא דסמכינן על כהני חזקה משום ברך ד’ חילו דבדיעבד אפי’ מחללים לא נפסלה העבודה, והנה כ”ז שמניחין אותן לעבוד, אבל גבי דידהו עצמם הלא איכא ספיקא אם כהנים הם ולא ידעו בעצמם בבירור אי איכא מצוה בעבודתם וא”כ לא גמרי ומקני כ”כ בלב שלם, אבל עכ”פ די לנו בקמיית’, דמחמת טעמים אלו ליכא חששא דלא ימסרם יפה, ומשכחת בגדי כהונה בזה”ז דיהי’ שייכים לציבור ולעבוד בהם אפי’ עבודת ציבור”.

עכ”ל החתן סופר.

ערוך לנר (מסכת ראש השנה דף ז עמוד א): “בא”ד כולי האי כמו בשומר. התוס’ לא ביארו החילוק ולא מצאתי במפרשים פירוש החילוק. ולענ”ד י”ל דהנה המשנה למלך בהל’ שקלים (פ”ד ה”ו) הקשה האיך אמרו רבנן בב”מ דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה הרי קיי”ל דדברים שבלב אינם דברים והניח בצ”ע. ואף על גב דבעל הגהות המשנה למלך רמז תירוץ לזה עפ”י הדיעה שהביא הרמ”א בח”מ (סי’ ר”ז ס”ד) דבמתנה אמרינן דברים שבלב הוי דברים מלבד דהרמ”א הביא דיעה זו בשם י”א בלבד ואכתי יקשה הקושיא להפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר בלא”ה ודאי לא שייך זה אלא היכא דאיכא אומדנא שלבו אינו כפיו דאל”כ לא משכחת מתנה שלא יוכל הנותן לחזור באמרו שלבו בל עמו היה בשעת מתנה והכא מה אומדנא איכא שנאמר דלא נתן יפה ורצה להכשיל רבים כיון שידוע שאין קרבן צבור בא משל יחיד. אבל לענ”ד י”ל דודאי בשנותן דבר לגזבר ואמר הרי זה מתנה לצבור לא חיישינן למחשבתו שמא לא מסר בלב שלם שלא אזלינן רק ע”פ דברו ומיד קנה ההקדש. אבל בשומר שמנדב שמירתו כדתנן מתנדב שומר חנם דהיינו שאומר שישמור בחנם הרי באותה שעה עדיין לא נקנה לצבור ואם אח”כ חזר בו מדעתו הרי נקנה לו שלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים שהרי לא בכל שעה ובכל רגע אומר בפה ששומר בחנם ולכן רק בשומר חיישי רבנן שמא לא ימסור יפה ואף שיש תקנה לזה שכאשר כלה שמירתו ימסור לצבור בפה במתנה הרי מזה לא איירי הכא דא”כ לא הוי צריכים לפלוג לענין שמירה אלא ביחיד שמתנדב קרבן צבור אם כשר או לא אלא ודאי רק במתנדב שמירתו בלבד פליגי, ובזה יש לחלק בין שמירה למתנה. שוב בא לידי ספר הריטב”א ומצאתי שכ’ וי”ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר קסבור שאין בהם זכייה כל כך לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוי ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכייה שלמה מה שאין כן בקרבנות צבור עכ”ל. ואפשר שלזה נתכוונו גם התוס’ כאן”. עכ”ל הערוך לנר.

וא”כ להלכה אפשר לסמוך על זיכוי לקופת הציבור.

טענה שצריך הסכמת ציבור

ואולם יש לכאורה בעיה אחרת, שטען הרב יהושע מקוטנא זצ”ל, שקרבן ציבור כמו תמיד, צריך להיות מקודם קופה שמוסכמת על רוב ציבור, ואז שייך לנדב לקופה זו, אבל אם רוב ציבור לא מסכימים כלל להקריב קרבן תמיד אין על זה שם קופת ציבור, וממילא לא שייך לנדב לשם, וז”ל (בהסכמה לספר דרישת ציון):

מכתב מן הגאון אב”ד דק”ק קוטנא

ב”ה ו’ טבת תרכ”ד לפ”ק.

יקר רוח איש תבונה, ממנו יתד ממנו פנה, כבוד ידידי הרב הגדול המפורסם לגאון ולתפארת כש”ת מוהר”ר צבי הירש קאלישער נ”י.

הן האירו אל עבר פני אמרותיו היקרים ושמחתי בראותי גודל התאמצו בדבר חברת ישוב א”י, והנה המתחיל במצוה אומרים לו גמור עשה תעשהו וגם יכל תוכל בל יפול לבו ואל ירך מדברי המנגדים כי לא בהשכל ידברו.

האומנם כי הגדיש מעכ”ת הרמה שי’ קצת את המדה בדבר הקרבנות כי הוא דבר קשה מאוד אחר אשר אין היתר רק בקרבנות צבור צריך שיסכימו ע”ז רוב ישראל והוא כמעט מן הנמנע כעת אחר אשר נתפזרו ישראל בעו”ה בכל כנפות הארץ בגופם ובדעותיהם. אולם בדבר החברת ישוב א”י אשרי חלקם של המתאמצים בזה.

והנני אומר שלום לכ”ת שלום לראשי החברה והי’ ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאוד כנפשם וכנפש הדו”ש בלו”נ.

ישראל יהושע חפק”ק קוטנא יע”א

עכ”ל ההסכמה של רבי יהושע מקוטנא.

ועי’ בדברי הגאון ר’ צבי פסח פראנק (ספר מקדש מלך) שחשש לזה, וז”ל:

אולם נראה שצריך לעיין למה רוב הציבור לא מסכים, אם זה מצד שמתנגדים באופן עקרוני להקרבת קרבן אז בפשטות אינם בחשבון. אולם אם באים בטענת של חששות כגון שטוענים שהמזבח אינו בסדר או כל טענה אחרת שיש בו חשש, לכאורה כן צריכים להתחשב אתם ולומר שמכיון שרובם אינם מסכימים אין על הקופה שם קופת ציבור.

אולם נראה שאם יש חילוקי דעות אם הקרבן כשר לא נפקע בגלל זה שם קופת הציבור.

ראיה מבית ראשון

ויש ראיה שלא צריך שכל כלל ישראל ישתתף בשקלים, שהרי בבית ראשון בזמן פילוג המלכות, מלכות ישראל לא נתנו שקלים, ובכל זאת הקריבו תמידין, וכ”ש אחרי גלות עשרת השבטים, ולמה יהא כעת המצב אחרת, ומכאן יש ראיה שלא רק אלו שגלו לא מתחשבים איתם אלא גם אלו שהם בא”י והם הרוב שאין להם שייכות לזה, לא מפריעים לקרבן.

ובשעה שחזקיה המלך שלח לעשרת השבטים להצטרף לקרבן פסח, הרבה התלוצצו על השליחים.

אולם עדיין יש לומר שצריך מספר חשוב של תושבי אותו מלכות.

ראיה מבית שני

וכן יש להביא ראיה מאותן י”ח שנים לפני בנין בית שני, שלא היו שקלים ובכל זאת הקריבו קרבן תמיד.

והנה פסק הרמב”ם (הלכות שקלים פרק א הלכה ח) “השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית, ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין“. עכ”ל.

והרי מפורש בספר עזרא שבאותן הימים שלא היה בית המקדש בנוי בכל זאת הקריבו קרבן תמיד, שנאמר בעזרא (פרק ג ב): “וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:    (ג) וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה’ עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב:   (ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:    (ה) וְאַחֲרֵי כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה’ הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה’:    (ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד“.

אלא מוכרחים לומר, שבזמן שלא נוהג שקלים ניתן להקריב קרבן תמיד ע”י שאחד ינדב למקדש.

אולם לכאורה יש ראיה בגמרא מגילה משמע שבאותן י”ח שנים היה נוהג שקלים, שהרי סיפור מגילת אסתר היה באותן י”ח שנים, כמו שכתב רש”י (עזרא פרק א) “משנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו היו י”ח שנה לקיים מה שנאמר (דניאל ט)למלאות לחרבות ירושלים”.

ועל זה נאמר בגמ’ מגילה (דף יג עמוד ב) “אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים”.

ומשמע שבאותן שנים היו משמיעים על השקלים בא’ באדר, וא”כ יוצא שיש שקלים גם בזמן שאין בית המקדש קיים, וא”כ צ”ל שמה דאיתא במסכת שקלים שאין שקלים נוהג אלא בזמן הבית הכוונה רק בזמן שאין קרבנות אבל בזמן שיש קרבנות אף שאין בית כבר נוהג שקלים, וא”כ יש לומר, שבאותו זמן יש חלק של כלל ישראל שנותנים שקלים בשביל כל הכלל.

אולם בילקוט שמעוני משמע שלא היו שוקלים באותו תקופה שקלים, וכוונת הגמרא שהקדים שקליהן לשקליו היינו השקלים בזמן המדבר או בזמן בית ראשון. וז”ל (אסתר רמז תתרנד): “ועשרת אלפים ככר כסף, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, היינו דכתיב באחד באדר משמיעין על השקלים, וכו’, אמר ליה המן לאחשורוש כל אותם הדברים היו כשהיה בית המקדש קיים והיה הקדוש ברוך הוא רצוי להם והיו מביאים שקליהם, אבל עכשיו הוא כעוס עליהם ואני סוכם לך חשבון ס’ רבוא בקע לגלגולת שהיא עשרת אלפים ככר כסף, א”ל פקדון הם בידי ואיני מוכרן לך, א”ל ובשביל כבודך נפיל גורלות אם יעלו בידך והכסף בידי אני מוכרן לך, ואם יעלו העם בידי והכסף בידך איני מוכרן לך, ורוח הקודש צווחת ועל עמי ידו גורל”.

ואף שיש לדחות שבאמת המן שיקר או שלא ידע זה, אולם קשה לומר שדבר כ”כ גדול שגובין שקלים מכל ישראל לא ידוע למלך, אלא משמע שבאמת לא גבו אז שקלים, ובכל זאת הקריבו קרבן עולה באותו תקופה.

וכן משמע בדברי הנצי”ב (העמק דבר שמות פרק ל טז) שכוונת הגמרא שם לא על השקלים ששקלו כלל ישראל באותו תקופה אלא על השקלים של ישראל במדבר, וז”ל:

“את כסף הכפורים. הוא כסף השני שבפרשה: על עבודת אהל מועד. היינו תרומת אדנים: והיה. שתי הנתינות הללו, לזכרון לפני ה’, הוא הכסף הראשון שלא בא אז לכפרה, והיינו דאי’ במגילה די”ג ב’ גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקלים לשקליו, ולכאורה תמוה הא שקלים הוא מצות עשה לדורות גם אחר מעשה המן, אלא הענין דבאמת כל מ’ שנה שהיו במדבר לא היתה מצות שקלים כלל, כדאיתא בחגיגה ד”ו שלא הקריבו כלל, או שבט לוי הקריבו, והטעם הוא משום שלא היה אלא בשביל יעוד כמש”כ לעיל כ”ט ל”ח, משא”כ בארץ ישראל שהיה משום פרנסה וכפרה על עון החוצץ ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, מש”ה כתיב שם תשמרו, ודרשינן במנחות דס”ה שבא מתרומת הלשכה, מעתה שפיר אמר ר”ל טעם על שקלים שבאותה שנה הראשונה שהוא בא להקדים לשקלי המן, והיינו שרמז הכתוב כאן לזכרון לפני ה’. לשעת הצורך”. עכ”ל הנצי”ב.

אולם עדיין יש לומר שאה”נ לא הביאו שקלים באותו דור מכל ישראל אבל הביאו מאלו שהיו בא”י וזה מספיק, אבל מזה עדיין אין ראיה דמהני אם כמה יחידים נותנים את הכסף. ועכ”פ מבית ראשון אחרי פילוג המלכות מבואר שגם מיעוט כלל ישראל מהני.

אם שייך כעת קופה של כלל ישראל

אולם צריך לדון אם שייך היום קופה של כל ישראל בזמן שחלק מחשובי כלל ישראל מתנגדים באופן כללי להקרבת קרבנות.

אולם נראה, שיש מקום כעת לעשות קופה ציבורית, והיינו מקופת המדינה המיוחדת לצרכי קרבנות, כי קופת מדינה זה ציבורי, וצריך למנות מטעם השלטון ממונה על קופה זו. ויכול להיות שרוב עם ישראל כולל חילונים לא מתנגדים להקרבות קרבנות, רק שלא משתתפים בזה, כי מה איכפת להם אם מקריבים או לא מקריבים וממילא יש לנו כעת לעשות קופת ציבורית בנושא זה.

האם צריך חינוך מזבח בתמיד של שחר

כתב בשו”ת מנחת שלמה (תניינא ב – ג, סימן קמ) וז”ל:

הערה בענין קרבנות בזה”ז

הנני להעיר בזה במה שכתב בענין זה מרן הגאון מוהרצ”פ פראנק שליט”א בקונט’ הר צבי מאמר א’ אות ב’ וז”ל, כמובן עיקרו של דבר זה תלוי בבירור הלכה של קדושת המקדש אי נוהג בזה”ז או לא וכבר ידוע שיטת הרמב”ם דקדושה ראשונה של מקום מקדשנו קדשה לעתיד לבוא והראב”ד השיג עליו ולפי”ז הרי לנגדנו הר גדול שיטת הראב”ד דחסר לנו כהיום קדושת המקדש להקריב בו עולה וזבח וכו’ ושאל רבנו רע”א להגאון ר’ צבי קלישר דבאנו לפלוגתא דרמב”ם וראב”ד הנז’, וע”ז השיב לו הג’ מהר”ץ זצ”ל לכאורה אין לזה ענין עם נ”ד שהרי למ”ד לא קדשה שרי להקריב אפי’ בחוץ כדאיתא במגילה יוד ע”א שמעתי שמקריבין בבית חוניו וכו’ עכ”ל, ומרן רע”א שתיק לי’ לדבריו אלה. ולענ”ד הדברים תמוהים איך אפשר להקריב מכח ממ”נ דלהרמב”ם שפיר קא מקריב מטעם דיש לו קדושת המקדש, ואת”ל כהראב”ד יקריב מתורת במה, הא חלוקים הם בדיני ההקרבה ולא קרב זא”ז כלל, דמתורת במה א”א להקריב שום קרבן צבור וקרבן יחיד נמי א”א להקריב דשמא כהרמב”ם דיש לו קדושת המקדש וא”א להקריב קרבן יחיד מפני הטומאה דלא הותרה אלא בצבור, וזה אין לדחוק בכוונת מהר”ץ ז”ל דהא דרוצה להתיר ההקרבה מטעם היתר במה לשטת הראב”ד היינו דס”ל דזה חשיב במה גדולה ושפיר קרב בה קרבנות צבור, דזה אינו, דמזבח לחוד לא סגי דלחשב במת צבור בלי אהל מועד ומה שהביא בס’ כפתור ופרח שר”ח מפריש אמר לבוא לירושלם ושיקריב קרבנות בזה”ז, י”ל דהוא פסק כהרמב”ם ולדידיה לא הוי ספיקא כלל, אבל אנן בדידן הרי קמן גילוי דעת מגדולי הדורות דמכלל ספיקא לא נפקא עכ”ל.

“ונלענ”ד דהנה בלא”ה תנן במנחות מ”ט ע”א דבמזבח חדש אין מחנכין אלא בתמיד של שחר וכן פסק הרמב”ם בפ”א מתמידין ומוספין הי”ב, ומכיון שכן הרי אפשר להקדיש קרבן עולה על תנאי שאם ההלכה היא כהרמב”ם הרי זה קרבן תמיד דהוי קרבן צבור שדוחה את הטומאה, ואם ההלכה היא כהראב”ד הרי זה רק עולת יחיד שמקריבין גם בבמת יחיד, ואי משום דקרבן צבור צריך שיהא משל שקלי הצבור הרי אפשר גם לזכות את הכסף על תנאי זה, וכן מצינן בתוס’ ר”ה דף ל’ ע”ב ובביצה דף ה’ ע”א שכתבו שיכולים להקריב כבש על תנאי שאם יבואו עדים יהא מוסף ואם לא יבואו עדים יהא תמיד, וכ”ש הכא דלא תליא כלל בברירה כיון דקמי שמיא גליא וכידוע דכל שהספק הוא בדבר העבר אין זה שייך כלל לפלוגתא דברירה והוי כאילו וכבר בא חכם, ואי משום דקרבן יחיד בעי סמיכה ומבואר דאף שאין הסמיכה מעכבת מ”מ אין מקריבין לכתחלה בלא סמיכה כדאיתא בפסחים ס”ט ע”א עייש”ה בתוד”ה הני מילי ובגיטין כ”ח ע”ב בתוד”ה והא בעי ובתוס’ רי”ד שם, מ”מ הרי כמו שאין קרבנות צבור טעונין סמיכה כך גם קרבן יחיד בבמת יחיד אינו טעון סמיכה כמבואר בשלהי מס’ זבחים ונמצא דממנ”פ אינו טעון כלל סמיכה, ובר מן דין הרי אפשר גם לעשותו ע”י אשה כיון שקרבנות נשים אינם טעונים כלל סמיכה, ועיין גם בפתיחה לקונט’ דרישת ציון וירשלים להגאון מוהר”ד מקארלין ז”ל שכתב כעי”ז “דאפשר להקדיש קרבן פסח על תנאי אם המקום קדוש לעתיד כשטת הרמב”ם יהי’ הקדש מקרבן פסח ואם המקום חול יהי’ חולין והזריקה יהי’ כזורק מים בעלמא וההקטרה כשורף חלב בעלמא” אלא שחזר מזה וכתב “אך לדעתי לא נוכל לעשות זאת לדעת הרמב”ם מכמה דברים וספיקות בדינים העומדים לנגדנו ואם נטעה בהם נתחייב כרת על הכניסה למקום הבית לדעת הרמב”ם” מ”מ לגבי הערה זו של מרן הגרצ”פ שליט”א הרי אפשר שפיר להקריב על תנאי וכדאמרן.

“אולם בשאילת יעב”ץ ח”א סי’ פ”ט כתב שהר”ח מפריז לא רצה להקריב כי אם קרבן פסח בלבד משום דאי אפשר כלל להקריב תמידין ומוספין כיון שאינם באים אלא משל צבור ורחוק מאד שנוכל לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל. ועוד שהרי א”א שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע”ג כמ”ש פ”ד דתענית, וגם גאוני עולם הרע”א והחת”ס ז”ל הסכימו לזה וכתבו שרק הפסח בלבד הוא דאפשר בהקרבה כמובא בס’ דרישת ציון ומכיון שכן אי אפשר אלא על תנאי שאם אינו פסח יהי’ שלמים, ודבר זה יתכן שאין לעשות כן לכתחלה כיון שהפסח בשפיכה והשלמים בזריקה וכמבואר בפסחים פ”ט ע”א דאע”ג שאין זה לעיכובא מ”מ אין עושין כן לכתחלה, ועיין בזה בשאגת ארי’ סי’ ל”א ד”ה בהכי, רק מסתפק אני דאפשר שבבמה אין שום חלוק בין זריקה לשפיכה ואף אלה שניתנים בזריקה מותרים גם בשפיכה לכתחילה.

“אלא שעיקר דבריהם צ”ע דלפי מה דסברי שא”א להקריב בזה”ז כי אם קרבן פסח הרי קשה טובא ממשנה שלימה שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד, ומה שהקשו דצריכים דוקא לשקלי הצבור עיין בדרישת ציון דאפשר שפיר ע”י זכוי ויכוין למוסרם לצבור יפה יפה ועיין גם בחתן סופר או”ח סי’ א’, וע”ז שהקשה היעב”ץ דצריכים דוקא למעמדות, לא הבינותי דכמו שבעיקר ההקרבה אמרינן דטומאה דחויה בצבור כמו כן הותרה גם המעמדות כיון שהוא צורך הקרבן וכמבואר ברמב”ם פ”ד מביאת מקדש הי”ב שכולם מותרים והיינו מטעם מעמדות, וע”כ שכוונתו לומר דא”א לסדר בזה”ז מעמדות, וסובר שהמעמדות הן לעיכובא כפשטות הגמ’ בתענית, אולם ראיתי בשטמ”ק בערכין י”א ע”א אות ו’ שהביא משמיה דהרא”ש וז”ל, הא דאמרינן בפ’ בתרא דתענית כהנים לוים וישראלין מעכבין את הקרבן מסתבר דישראל לא מעכבי כפרה דתשמרו להקריב לי כתיב וצריכין שיעמדו ישראל על קרבנם, אבל אי ליתנייהו שם לא מעכבי כפור”, עכ”ל. ומכיון שכן אפשר שפיר להקריב קרבן תמיד על תנאי שאם ההלכה כהראב”ד הרי זה עולת יחיד.

“אולם בהתבונני ראיתי שמטעם אחר אי אפשר כלל להקריב קרבן על תנאי, משום דאם כהראב”ד ואין זה חשיב אלא במת יחיד א”כ הרי אין מקריבין בטומאה, דאף שגם זר מקריב בבמה מ”מ טמא שפיר פסול גם בבמה כמ”ש הרמב”ם והרע”ב בשלהי מס’ זבחים אהא דתנן אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה, וכן כתבו גם התוס’ בזבחים כ”ח ע”ב ד”ה מסתברא עיין שם בתוי”ט ובמל”מ ריש הל’ קרבן פסח ובתוס’ רעק”א ז”ל שם במשניות.

“ועל זה שהעירו דאיך אפשר לעבוד עבודה בזה”ז מדברי הרמב”ם בפ”ה מכלי המקדש הט”ז שכתב דאסור לעבוד עד שיחנכוהו בחביתין, ואי אפשר לחנך עכשו בחביתין שהוא קרבן יחיד ואינו בא בטומאה, נלענ”ד שיש להוכיח כדעת מל”מ שם שסובר דאין זה לעיכובא, שהרי מבואר בזבחים קי”ז ע”ב תוד”ה ורבנן דלר’ יהודה דסובר שאין מנחות ועופות בבמה אין זה דוקא בבמת יחיד אלא גם בבמת צבור לא הקריבו מנחות, וא”כ במה התחנך הכהן ועל כרחך שחנוך זה אינו לעיכובא ומותר לעבוד גם לכתחלה כשאי אפשר לחנכו בחביתין”.

עכ”ל המנחת שלמה.

מה שכתב המנחת שלמה בשם הגאון רבינו צבי פסח פרנק בענין שצריך חינוך מזבח בתמיד של שחר, הרינו מעתיקים דבריו [ראה בסוף המאמר], והמנחת שלמה הסכים איתו שזה בעיה.

ומכל זה נראה שלמעשה צריך לחוש שלא להקריב קרבן פסח לפני שחינכו המזבח.

האם יש לחוש לשיטת הראב”ד שאין מקום העזרה קדוש

כתב הרמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד): “כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא”.

השגת הראב”ד: “בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א”א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ’ אמרו דנפול מחיצות אלמא למ”ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א”י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א”י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י”י לעולם כך נגלה לי מסוד ה’ ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת”.

הלכה טו: “לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא”. עכ”ל הרמב”ם.

בענין זה של חשש לשיטת הראב”ד שקדושה ראשונה לא נתקשה לעתיד, כבר הכריע החפץ חיים (ליקוטי הלכות, זבחים דף סו ע”ב) שדעת כמעט כל הראשונים כדעת הרמב”ם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וניתן לסמוך עליו בזה. וכן דעת הגר”א בביאורו (יו”ד סי’ שלא ס”ק ו, וכןשם ס”ק רה), והחת”ס (יו”ד סי’ רלו) והגרע”א, והחזון איש (אה”ע סי’ ב סס”ק ז).

סיכום: צריך להתחיל בקרבן תמיד

עכ”פ נראה, שאם יש אפשרות להביא קרבן, אז יש להתחיל בקרבן תמיד ורק אח”כ להקריב קרבן פסח, כדי שלא להכנס בבעיה של חינוך המזבח בקרבן תמיד של שחר. ואילו בענין הבעיה של שקלי ציבור לקרבן תמיד, נראה שדעת כל הראשונים שקיי”ל שניתן למסור יפה יפה כל מה שצריך לקופת ציבור שמוסכם לחלק חשוב של הציבור, ואז כל יחיד יכול לנדב לכללות הציבור.

ובמנחת שלמה (תנינא סי’ קמ) נקט מעיקר הדין שניתן לסמוך על זיכוי של הכסף לקופת הציבור, רק הוא חשש לדעת הראב”ד שלא נתקדש המקום, וממילא צריך לעשות תנאי מדין במה לקרבן יחיד אולם זה אינו דוחה טמאה, ובעקבות זה כתב שלא להקריב קרבנות.

ומכל דברי המנחת שלמה יוצא כמו שכתבנו, שיש להקריב מקודם קרבן תמיד כדי שלא יהא בעיה של חינוך המזבח, שיתכן שזה לעיכובא. אולם מצד שצריך שקלי ציבור, סמך על הסברה שניתן לזכות לציבור יפה יפה. ורק שחשש לשיטת הראב”ד שלא נתקדשה, אולם כבר הכריע החפץ חיים בליקוטי הלכות שהעיקר כדעת הרמב”ם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא.

חוץ מזה הרבה יותר קל להקריב קרבן תמיד, שאין צריך לצמצם ההקרבה לערב פסח, ואין צורך לריבוי אנשים של שלש כיתות.

על הטענה שצריך שרוב ישראל יסכימו, יש ראיה מתקופת בית ראשון, אחרי פילוג הממלכה, שרוב ישראל לא השתתפו כלל בקרבנות כי בפשטות לא שלחו שקלים ובכל זאת מהני, וכ”ש אחר גלות עשרת השטים.

ועל מה שצריך מעמדות, עי’ בתשובת הגרש”ז אויערבך במנחת שלמה לעיל שאין זה מעכב.

הבהרה

כל מה שכתבנו כאן הוא רק חלק קטן של כל הבעיות, ויש לדון בעוד הרבה ענינים, לדוגמא יוחסי כהונה, אם מקום המזבח מעכב, אם יש בעיה של פתיחת דלתות ההיכל, אבני מזבח בגדרי אבנים שלימות, דיני חוטי אבנט, ועוד הרבה דברים.

מאתר בריתי יצחק – הרב יצחק ברנד שליט”א, כאן.