ה’פשרה’ הסודית עם חברות הגז של מצרים שתעלה *לך* ביוקר רב בחשבון החשמל

חברת החשמל בדרך לפשרה עם חברות הגז המצריות, תקבל 500 מיליון דולר

שלוש וחצי שנים לאחר פסק הבוררות הבינלאומי, יחתם כבר בשבועות הקרובים הסכם פשרה מול חברות הגז EGAS ו-EGPC. מדובר בפיצוי בגין אי אספקת גז מתחילת העשור, בעקבות שורת פיצוצים שהתרחשו בצנרת ההולכה המצרית בשנת 2011

ליאור גוטמן 11:2624.03.19

שלוש וחצי שנים לאחר פסק הבוררות הבינלאומי, חברת החשמל עשויה לחתום בשבועות הקרובים על הסכם פשרה מול חברות הגז המצריות (EGAS ו-EGPC) בהיקף של 500 מיליון דולר, כך נודע ל”כלכליסט”. מדובר בפיצוי בגין אי אספקת גז עוד מתחילת העשור, בעקבות שורת פיצוצים שאירעו בצנרת ההולכה המצרית החל מהרבעון הראשון של שנת 2011.

על פי ההערכות במשק האנרגיה, אחת מהאפשרויות העומדות על הפרק היא שהתשלום יועבר בשלבים, כאשר חלק ממנו – וברמה שעדיין לא נקבעה, נמצאת במגעים ועשויה לנוע בין 20% ל-40% מהסכום – יועבר מיידית, והשאר בפריסת תשלומים של מספר שנים עד לסגירת החוב.

הפשרה הנרקמת, שעדיין דורשת חתימה רשמית של שני הצדדים, תסכם למעשה סאגה של שש שנים במסגרתה חברת החשמל תבעה את חברות הגז המצריות בגין אי אספקת גז. סכום התביעה המקורי, שהוגש עוד ב-2013, עמד על 4.7 מיליארד דולר, והדיון בנושא התגלגל ללשכת המסחר הבינלאומית (ICC), שפסקה בסוף 2015 בדלתיים סגורות על פיצוי של 1.76 מיליארד דולר.

לפני כשלוש שנים דנו הצדדים על מתן פיצוי מופחת בהיקף של מחצית מהסכום, אולם הנושא לא נסגר עד שהיחסים בין שתי המדינות התחממו. בין היתר דובר גם על אפשרות של רכישת גז ישראלי על ידי התעשייה המצרית, למרות שאין למהלך מסוג זה שום קשר לחוב. למעשה, גם לאחר סגירת מזכרי הבנות למכירת גז למשק המצרי, ניסו המצרים לערער על גובה התשלום וביקשו למחוק אותו, אבל לפני כשנתיים הערעור שלהם נדחה.

הצדדים נכנסו אז למשא ומתן, מה שהוביל, כאמור, למציאת פשרה. יצוין שלפני יותר משנה פורסמו דיווחים בתקשורת הבינלאומית שהעסק כבר סגור, אולם בחברת החשמל הכחישו כל דיווח על הנושא, שככל הנראה קשר את הדברים עם פיצוי עליו סיכמה ממשלת מצרים מול בעלי EMG, מבעלי צנרת ההולכה הישנה שהושבתה. ככל הידוע, המגעים למציאת פשרה הואצו בסוף 2018, והושלמו רק במהלך 2019.

לא הפעם הראשונה שמוותרים על החוב

על פניו, הפשרה המסתמנת מהווה “תספורת” של קרוב ל-70% מהסכום, שעמד במקור ו”על הנייר” על 1.76 מיליארד דולר. מנגד, חברת החשמל כבר חתמה בשנים האחרונות על שורת ויתורי חוב מתוך הבנה שעדיפה ציפור אחת ביד משניים על העץ. כך למשל, הפשרה המפורסמת יותר, שמזכירה במעט את ההסדר המצרי הנוכחי, היא זו שנחתמה בספטמבר 2016 מול הרשות הפלסטינית – אז עשתה חברת החשמל “תספורת” של 300 מיליון שקל (מתוך חוב של כ-1.7 מיליארד שקל), בעקבות חוב שנולד לאחר שהפלסטינים סירבו במשך תקופה ארוכה לשלם עבור צריכת החשמל שלהם, כולל זו ששימשה אותם במהלך מבצע צוק איתן.

למעשה, רק במאי האחרון, ולא לפני התערבות ואיומים מצד משרד האוצר, הפלסטינים הסכימו לשלם את יתרת החוב – רק לאחר קיזוז של כמה מאות מיליוני שקלים, ופריסת תשלומים של יתרת החוב לאורך ארבע שנים. ההסכם מול הרש”פ עבר באופן מפתיע בדממה תקשורתית יחסית, וללא כל מחאה מופגנת מצד ארגונים חברתיים כלשהם.

פשרה נוספת שנחתמה לאחרונה הושגה בפרשת קרטל ה-GIS; בפרשה זו, שלוש חברות בינלאומיות (סימנס, אלסטום ו-ABB) מכרו ציוד קצה לחברת החשמל תוך תיאום מחירים ביניהן. חברת החשמל תבעה את השלוש בסכום של 3.7 מיליארד שקל, אולם לאחר מו”מ עם הצדדים הושגה בסוף 2018 הפשרה לפיה חברת החשמל תקבל 465 מיליון שקל – כלומר, רק כ-12.5% מהחוב.

ומה חברת החשמל תעשה עם הכסף שיתגלגל לקופתה? ראשית יש לחכות ולראות כמה מהכסף יועבר במזומן וכמה בתשלומים, כאשר הגוף שקובע את תעריפי החשמל – דהיינו, רשות החשמל – יכולה בתיאוריה להשתמש בכסף על מנת להוריד את התעריף; התרחיש האופטימי: סכום הפיצוי המסתמן כולו – אם, כאמור, כל הכסף יועבר בבת אחת – יכול לשמש להפחתה של 7%-8% בתעריף. אפשרות אחרת היא שימוש בכסף לשם מניעה של עליות תעריף עתידיות, ושמירה על חלקו למטרות השקעה בחברה – כאלו שיידרשו מימון חיצוני או העלאות תעריף עתידיות.

מחברת החשמל נמסר בתגובה כי “חברת החשמל פועלת לגביית החוב ובוחנת חלופות, לרבות חלופה הסכמית, שחלקן מקודמות נכון למועד זה”.

Abandoning the Priestly Blessing in the Diaspora – Why Do You Look So GUILTY?!

When a Minhag fails its very own logic, you know it’s no good. And many Minhagim do just that. Hyehudi.org has brought previous examples of this phenomenon.

One example comes from Rabbi Meir Mazuz’s Bayit Ne’eman sheet (#155, Parshas Shmini p. 2, siman 9).

Here’s the original Hebrew (omitting an irrelevant footnote):

ויש מנהג בג’רבא שאין עושים נשיאות כפים כל יום (ברית כהונה מערכת הנו”ן אות א’), וזה כמו האשכנזים, שאומרים שאדם שנושא את כפיו צריך להיות בשמחה (הרמ”א סימן קכ”ח סעיף מ”ד), ואיך יעשה דבר כזה?! והרי במשך השבוע טרוד בעבודה, “על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה”. (וגם אם יעשה את ברכת כהנים חבל לו על אותם שתים-שלוש דקות האלה). אבל פעם אחת בשנה עושים ברכת כהנים ביום חול, ביום ראש חודש ניסן. רבי כלפון ע”ה (שם) הביא את המנהג הזה, וכתב: והטעם נראה מפני שרובו ימים טובים וכו’ ולכן נושאין כפיהם בר”ח ניסן יותר משאר ר”ח. אבל הטעם נראה פשוט יותר, כי לפי קבלת חכמים שהפסוק שאמר “ויהי ביום השמיני” זה בראש חודש ניסן, הרי באותו יום כתוב “וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם” (ויקרא ט’ כ”ב), וא”כ ברכת כהנים הראשונה בהיסטוריה היתה בראש חודש ניסן. לכן לזכר זה עושים כל הדורות ברכת כהנים בראש חודש ניסן לכולי עלמא.

Here’s my exposition (plus whistles) in English:  

He references the custom to forsake daily Birkas Kohanim (the Priestly Blessing) in Djerba of Tunisia (Bris Kehuna, the beginning of the letter “Nun”). Yes, just like Ashkenazim…

This “custom” is based [Ed., Thinking: … on the Agur? No, wait. That doesn’t fit at all. OK, so it’s based, instead,] on the Rema’s dispensation: The Bracha must be done with joy. So, this can’t possibly be done during the workweek.

Here’s the Rema O.C. 128:44:

כהן, אע”פ שהוא פנוי, נושא את כפיו: הגה, ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה (מרדכי פרק הקורא עומד); ונהגו שנושא כפיו, אע”פ שאינו נשוי, ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, רק שלא יהא בבית הכנסת בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם. נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי”ט, משום שאז שרויים בשמחת י”ט, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפי’ בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם; ואפי’ בי”ט, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבהכ”נ וישמחו בשמחת יו”ט (דברי עצמו). וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים, אומר הש”צ: אלהינו ואלהי אבותינו וכו’, כדלעיל סוף סי’ קכ”ו; ויום הכפורים, נושאים בו כפים כמו בי”ט, ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ויש מקומות אפי’ בשחרית.

This ex post facto Limud Zechus is far too transparent (“C for effort!”).

As the Aruch Hashulchan writes (probably a ripoff from the sinners of the Golden Calf):

והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מצות עשה דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא אבל מה נעשה וכאלו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן… אמנם בא”י ובמצרים ובכל אזיא נושאים הכהנים כפיהם בכל יום.

Ah. Must be the holiness of Eretz Yisrael, then. And Mitzrayim, of course. Don’t forget holy Mitzrayim! Wait a second…

But fine, let’s pretend this still makes internal sense.

Rabbi Mazuz then notes even in Djerba they would perform Birkas Kohanim on Rosh Chodesh Nissan, although a weekday. To explain this exception to the rule, he quotes Rabbi Moshe (Hakohen) Chalfon (the aforementioned author, loc. cit.) saying Nissan is full of holy days (and Rosh Chodesh is anyway a half Yom Tov). Rabbi Mazuz himself offers a simpler justification, logically stronger, but also dangerously revealing. Rosh Chodesh Nissan is crowned as the first time Aaron Hakohen himself performed Birkas Kohanim (Shabbos 87b regarding Vayikra 9:22). So, it’s a (post-Chazalic!) “Zecher” for that anniversary.

(Sorry, Malki-Tzedek is out of the Parsha.)

The end of the exposition.

Did you notice what just happened here? Djerba Jews are accustomed to doing something they view as otherwise forbidden because it’s a mere “Zecher”?! And here I thought that very first Birkas Kohanim was the source for the made-up תנאי כפול precondition of Simchah! Do you see now why Rabbi Chalfon rejected the simpler explanation?

I suggest we call this Freudian Slippage a “מודה במקצת”. On the other hand, hopefully, the guilt seeping through the words is a sign international Jewry may one day yet do Teshuvah and be redeemed.

The same puzzlement pertains to other “explanations”. Shut “Beis Efrayim” (siman 6) says we aren’t sure our Kohanim are genuine, so it’s forbidden for them to do Birkas Kohanim, as though they are positive Zarim (non-Kohanim) — but they need to show us that they aren’t clearly passul, either, so they do it, well, sometimes. (As for Chezkas Kehuna today, see Chazon Ish Shevi’is 5:4, 5:12.)

That’s the Beis Efrayim.

WHAAAAAAAT?!

I guess we perpetrate (er, perpetuate?) the “Mechiras Chametzfarce as a Zecher for “Pesach Mitzrayim” when Jews were permitted to own Chametz. That is why we are loudly and firmly instructed the sale is absolutely and positively valid, and yet, it’s, uh…, preferable to avoid selling Chametz Gamur. Any Chametz Gamur. Just because.

So, Halacha is dialectical… Who knew?

Inquiring minds wish to know: Can we observe hated Mitzvos on other symbolic occasions as a “Zecher”, too?

Now, I’m mostly an ignoramus, with very little time for serious study. But that fact doesn’t tell me to be silent. It makes me wonder how many similar phenomena I might notice if I had the time and scholarship, כי ברב חכמה…

When will all this collapse under its own contradictions? When will Hashem put it in our hearts to do real Teshuvah?

(Real Teshuvah, not “extra” Torah study and Kavanah in prayer, “less” Lashon Hara and “more” Chessed.)

ישעיהו ליבוביץ, פרופסור בכיר לביוכימיה בנושא צבע ראדזין

ישעיהו ליבוביץ הוזמן למעמד הדגמת צביעת “תכלת ראדזין” בנוכחות הרה”ר הרצוג.

במכתבו (“רציתי לשאול אותך פרופ’ ליבוביץ” עמ’ 503-502, אותיות רישיות לפי המקור) השיב כך:

דברי פרופסור ברדלי אינם צריכים פירוש ואינן צריכים חיזוק, כי הם ברורים ואף מתקבלים על דעתו של כל כימאי: התכלת של חסידי ראדזין נוצרה מן הסממנים בלבד, ודם הsepia לא מעלה ולא מוריד. התהוותו של כחול פרוסי (Prussian Blue) מפעולת חומצה גפריתנית (sulphuric Acid) על אשלגן פרוציאנידי (potassium Ferrocyanide) היא פעולה כימית פשוטה ומובנת…

למר שרגאי גיליתי את עניות-דעתי, שמעיקרא דדינא פירכא מבחינת זיהויו של ה”חלזון” עם חים-הים של חסידי-ראדזין שהיא הדיונון (sepia officinalis). …אין לפקפק במשמעות דברי הרמב”ם שהכיר יפה את חלוקת בעלי-החיים ע”פ אריסטו, שהבדיל באופן ברור בין חלזונות (קבוצת Ostracodermata) ובין דיונונים (קבוצת Malacia).

והנני קטן מוקירי כ”ת

ישעיהו ליבוביץ

Torah Study: Seizing the Moment!

Kinyan Yosef” (a Kollel where Avreichim tutor youth) publishes a beautiful, promotional Parsha sheet called “Chazu Banai”. I wrote them a short Hebrew piece directed at all ages. Here’s the original (!) version:

לתפוס את הדקה

איזו שמחה! רבי שמעון בר יוחאי מתחתן בשעה טובה. כמובן, באו חבריו החכמים, וביניהם גם רבי חנניה בר חכינאי. בסיום החתונה, רבי חנניה ביקש לחזור לבית המדרש. והנה, מבקש ממנו רשב”י להמתין מעט כדי שיוכל גם הוא להצטרף אליו לדרך. רבי חנניה מסרב. הזמן יקר לו מדי. הוא נפרד מרבי שמעון, ויוצא מיד לכיוון בית המדרש.

בתחילת סדר הלימוד נדמה לנו שהזמן אינסופי, ולא יסתיים לעולם. לקראת סיום הסדר נדמה לנו להיפך, שהזמן הנותר אינו מספיק לכלום. ומהי האמת? האמת היא, שכל דקה מכילה בדיוק שישים שניות. ניתן להספיק בכל דקה הרבה מאוד. אך יש בזה תנאי, שנשכיל לקחת נשימה ארוכה, להירגע, וללמוד בשלוות נפש.

כוח הדמיון לוחש לנו לברוח בטרם עת. “אין זמן”, הוא מאיץ. “חבל להתעכב!” נסו וראו, אפשר להספיק כה הרבה אף בדקות אחדות. האם לא חבל להפסיד את טוב הלימוד עבור דמיון כוזב?

יהי רצון שנזכה לבא בזמן, לצאת בזמן, ולנצל היטב את כל הדקות שביניהם.

Have something to say? Write to Avraham RivkasCommentTorah@gmail.com