הרב מאיר גולדמינץ ראש ישיבת חוות גלעד, מרבני “דרך אמונה”.
השבוע ממשלת ישראל מסרה לממלכת ירדן את אזור נהריים שבעמק הירדן, המכונה “אי השלום”.
נהריים היתה בשליטת מדינת ישראל מאז מלחמת הקוממיות, וחקלאי ישראל עיבדו בה את האדמות. אלא שבהסכם השלום עם ירדן, ממשלת רבין הסכימה להעביר את השטח לריבונות ירדנית, עם “החכרה” של המקום למדינת ישראל למשך עשרים וחמש שנה, לצורך המשך החקלאות היהודית במקום. השבוע תמה תקופת ההחכרה, ואדמת ארץ ישראל נמסרה לירדנים.
שטח נוסף נמצא במצב דומה, הוא אזור צופר שבערבה. גם שם מדובר בשטח שבתחום מדינת ישראל, שממשלת רבין הסכימה להעביר לשליטה ירדנית. גם שם נחתם הסכם החכרה לעשרים וחמש שנה, גם שם תקופת ההחכרה מסתיימת (עם הארכה קצרה של כמה חודשים), וגם שם אדמת המולדת עלולה להימסר לזרים.
רוב בתי המדרש של הציבור הדתי לאומי, גדלו על ברכי הרמב”ן, שקבע כי ירושת ארץ ישראל היא מצווה דאורייתא, והקמת המדינה, וכן כל שליטה של מדינת ישראל על כל רגב אדמה, יש בו מצווה- מצוות ירושת ארץ ישראל. דברי הרמב”ן היו ועודן מושרשים עמוק בבסיס החינוך הדתי לאומי, וזה לשונו:
מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה… ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: “ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים” וגו’, שלא יניחו ממנה מקום.
האמת היא, שמצד גדרי המצווה, עלינו לזכור ולשאוף ליום שבו נקיים אותה גם בעבר הירדן, בנחלת שבטי ראובן, גד, וחצי שבט המנשה. אך אינו דומה מקום שכעת אינו תחת ידינו ובע”ה בעתיד להגיע לרשותנו, למקום שכבר נמצא בשלטוננו, ואנו מוסרים אותו לזרים. שהרי גם אם יש לדון ביחס לאותם מקומות בנחלת אבותינו שטרם הגיעו לידינו, אולי טרם בשלה השעה לקיים בהם את המצווה, שונה מהם היחס למקומות שברשותנו, שבנוגע אליהם למדונו רבותינו באופן ברור ומוחלט שאסור למוסרם לידי זרים, ויש לעשות כל מאמץ להשאירם בידינו, גם במחיר ביטול השלום עם ירדן.
מאז ומעולם רבותינו הורו לנו, שדברי הרמב”ן “אביהם של ישראל” הינם הלכה למעשה. וכשעמדה השאלה האם למסור חבלים מארץ ישראל לידי זרים תמורת “שלום”, הכרעת רבותינו היתה חד משמעית: ארץ ישראל קודמת לשלום.
בשם אותה הכרעה נאבקנו בהסכמי אוסלו, בחורבן חבל קטיף, ועוד. זעקתה של ארץ ישראל בקע מלבנו: איך אפשר למסור את ארץ ישראל לידי זרים?! איך אפשר להתכחש להבטחה האלוקית על ארץ ישראל, ולתת אותה לאחרים?! אותה הכרעה צריכה להיות גם כאן ביחס לאדמת נהריים וצופר, שלא להניח מקום מארץ ישראל בידי נוכרים.
המהלך הזה עבר בשקט, וכמעט לא נשמעה מחאה בשמם של אוהבי ארץ ישראל. היו בהחלט דיבורים בתקשורת על כאבם של האנשים שאיבדו את מקור פרנסתם ואת האדמות אותן עיבדו מאז קום המדינה. היו אף תקוות שממשלת ישראל תחליט להשאיר בידינו את אותן פינות חמד מנחלתנו, או לפחות להאריך את ה”החכרה” בעוד כמה עשרות שנים. אך סוגיית אובדן הריבונות, סוגיית מסירת ארץ ישראל לידי זרים, כמעט ולא עלתה. אנו צריכים לשאול את עצמנו, שמא איבדנו משהו מתחושת הבעלות הברורה על ארץ ישראל, ולהתבונן באיזה עומק מסירת ארץ ישראל זרים באמת כאבה.
יתכן שישנה מחשבה ש”אין סיכוי למנוע את זה” (מה שלא היה נכון במציאות, שהרי היתה תקווה שהמקום ישאר בידינו, כנכתב לעיל). אך תחושה זו של “אין סיכוי”, סותרת לחלוטין את דברי הגמרא “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים”, ובסגנון דומה “אפילו חרב חדה מונחת על צווארה של ארץ ישראל, אל נתייאש מן הרחמים”. ובכל מקרה, גם אם באמת לא היה כל סיכוי למנוע את זה, לכל הפחות עלינו להביע כאב ומחאה.
הבעת הכאב והמחאה הציבורית נדרשים לא רק כדי למנוע את העבירה. הם נדרשים כדי שלא יראה כאילו אנו מסכימים עם הדבר, כאילו הדבר הותר, ונאמני התורה וארץ ישראל איבדו את השקפת עולמם ואת דרכם. ואנו נדרשים להרים קול כואב, ולו כדי לחנך את תלמידינו ואת הציבור פנימה, שמצוות ירושת ארץ ישראל קיימת בפני עצמה, גם אם אין שיקול “ביטחוני”.
גם כעת, אחרי שנהריים כבר נמסרה לערבים, תפקידנו לא הסתיים. ראשית צריך לנסות להציל את צופר. שנית, גם ביחס לנהריים, מחאה צריך לעשות. עלינו לחדד את הכאב כדי שלא נאבד אנחנו את הבערה הפנימית לארץ ישראל, כדי שלא נאבד אנחנו את הזעקה הפנימית שהיתה לו כה פשוטה “איך אפשר למסור את ארצנו לידי זרים?!”, וכדי שלא יכהו חושינו בעת אובדן מולדתנו לנוכרים.
ומתוך שנחדד ונרים את דגל האמת הפנימית שלנו, בע”ה נצליח להעביר אותה גם לאחרים. כך נצליח גם לחנך את תלמידינו, שאהבת ארץ ישראל וקישורנו לכל מקום בארץ חיינו ומצוות ירושתה לא פסו מן העולם, ובעת שיהיה לנו את הכח הפוליטי המתאים, בעזרת ה’ נשוב אל מלוא רוחב נחלתנו.
Rabbi Sholom Gold
Har Nof, Jerusalem
There was something hauntingly familiar about the question posed in the most recent issue of Viewpoint, “Why are serious Jews like us living in America?” It seemed like an echo from the distant past – and then it came rushing back. The question had indeed been asked before. It’s right there in the Kuzari, Rabbi Yehuda Halevy’s classic masterpiece of Jewish faith.
The Rabbi (chaver) in response to the query by the King of the Kusars, “Tell me some of the words that they (the Rabbis of the Talmud) said regarding Eretz Yisroel”. The chaver responds with a long list of Talmudic statements about Eretz Yisroel such as, “It is always better for one to live in Israel, even in a city that is mostly non-Jewish – than to live outside Israel – even in a city that is mostly Jewish. For anyone who dwells in Israel is like someone who has a G-d and anyone who dwells outside of Israel is like someone who has no G-d” …. The Rabbis praised “one who
comes to live in Eretz Yisroel during his lifetime rather than one who is transported there after his death … the air of Israel makes one wise … anyone who walks four cubits is guaranteed a place
in the world to come.”
The King responds with a variation on the theme of why is a serious Rabbi like you not living in Israel ? The Kuzari said: “If so, then you must have limited affection for your Torah. You have not made Israel your goal, nor your place of living and dying. Yet you say in your prayers: Have mercy on Zion for it is our life’s home. I see that all your knee bending and bowing toward Israel is mere flattery or insincere custom …” One could add the twice yearly L’shana Habaah BiYerushalayim at the end of Yom Kippur and the Seder night. What about Birkat Hamazon, especially the second blessing where we thank G-d for having “granted as a heritage to our ancestors a desirable, good, and wide land.”
How does one who has decided not to go on aliyah say all that and so much more? Major portions of our prayers focus on Eretz Yisroel and are known to all. I would add a prayer that is unfortunately overlooked. There is an amazing sentence in the Tachnun prayer we say on Mondays and Thursdays. Its significance casts a light on all of our prayers and confirms that Hashem does listen to us and answer our fervent requests. This prayer is one that defines the generation in which we live. For some strange reason I feel that we are hardly aware of the power of this prayer. But it’s there, tucked away in the folds of the long Tachnun. “Our Father, compassionate Father, show us a sign for good, לטובה אות ,and gather our scattered ones from the four corners of the earth. Let all nations recognize and know that You are the L-rd our G-d.”
Of all things, the most important sign for good we ask for is the ingathering of the exiles and we are the generation that in fact bears most eloquent testimony that He heard our prayers and He answered them.
From Rabbi Sholom Gold, here.
And not every bumper sticker needs a spot on your car!
(Cute license plate.)
יו”ל ע”י ‘ועד הורים’ – בהכוונת גדולי התורה שליט”א
[קול החינוך עוסק במלחמת מדינת ישראל בחינוך יהודי עצמאי.]
* למסירת מידע ומשלוח מסמכים בס”ד 03-691-5752, טלפקס: 6915752@okmail.co.il
Reprinted with permission.