Year: 2019

And You Thought the USG and Al Qaeda Were Enemies…!

Tulsi Gabbard is right. Trump supports al-Qaeda…just like Obama did

Like Trump’s Saudi Arabia policy, Obama inadvertently supported terrorists in the name of aiding allies

August 2, 2019 4:14 PM

Rep. Tulsi Gabbard made a comment during Wednesday’s Democratic presidential debate that left many scratching their heads

‘We were supposed to be going after al-Qaeda, but over years now, not only have we not gone after al-Qaeda,’ she said, adding, ‘our president is supporting al-Qaeda.’

Donald Trump is supporting al-Qaeda? Gabbard doubled down on her statement during a post-debate appearance on Fox News, saying that the Trump administration’s ‘support and alliance with Saudi Arabia that is both providing direct and indirect support directly to al-Qaeda.’

‘How can you say Saudi Arabia is a great partner in fighting terrorism when they are fueling and funding terrorist groups in Yemen?’ Gabbard added.

The congresswoman is correct. A CNN investigation found that American arms sold to the Saudis have ended up in the hands of terrorists, including al-Qaeda. You would think this would at least make the US question its alliance with the Kingdom.

Which is exactly what Tulsi’s fellow 2020 Democratic hopeful Sen. Elizabeth Warren did when she challenged the Trump administration on this front. So did conservative Republican Sen. Mike Lee and many other Republicans.

In mid-July, the Democratic-majority House voted to block arms sales to Saudi Arabia. The ayes included four Republicans, primarily in response to that government’s slaying of journalist Jamal Khashoggi. Still, Saudi support to terrorists using US dollars and weapons was also part of that opposition.

So, yes, Tulsi is correct. Donald Trump, however indirectly, ‘is supporting al-Qaeda.’

Just like Barack Obama did.

One of the primary criticisms of the Obama administration’s decision to arm Syrian rebel groups to undermine dictator Bashar al-Assad in that country’s civil war, is that some of those rebels were in fact terrorists, including al-Qaeda.

When the Senate Foreign Relations Committee voted to support Obama in this effort in 2013, Sen. Rand Paul staunchly opposed it and warned his hawkish colleagues. ‘This is an important moment,’ Paul declared, ‘You will be funding, today, the allies of al-Qaeda. It’s an irony you cannot overcome.’

Ever since, there have been multiple reports that the US was aiding al-Qaeda with its Syrian rebel support. Even President Trump acknowledged this, thus ending Obama’s policy in 2017.

Like Trump’s Saudi Arabia policy, Obama inadvertently supported terrorists in the name of aiding allies. There’s no getting around that fact.

Now, would Obama acknowledge he was supporting al-Qaeda? No. Would Trump? Hell no. Would the hawks who man the Washington foreign policy establishment ever admit their policies in Saudi Arabia and Syria were indirectly aiding terrorists? Never. Don’t expect them to even consider the possibility, before or after committing that act of insanity. Being part of the establishment means never having to say you’re wrong or sorry.

In fact, when Sen. Paul tried to warn his fellow senators six years ago that sending arms to Syrian rebels would end up helping terrorists, Sen. Marco Rubio scoffed, saying, ‘I don’t think any member of this committee would vote for anything we thought was going to arm al-Qaeda.’

But he did. They all did.

The US government, under the previous and present administrations, has pursued policies that have indirectly supported al-Qaeda. It has been a bipartisan policy, in whatever form it takes, under whichever president, that is as crazy as it sounds

Thanks to Tulsi Gabbard for reminding us.

Jack Hunter is a contributor to The American Conservative and the Washington Examiner and a former adviser to Sen. Rand Paul.

From Spectator USA, here.

‘Maskil’ Does NOT Equal ‘Rasha’!

What’s a ‘maskil’?

In the comments to this post I was asked (pressed?) “How do you define a maskil?” given that the meaning of the term is somewhat elusive, or rather what made (or makes) someone a maskil appears to be elusive. At the time I responded “It depends on time and place. The same definitions will not apply in late 18th century Berlin as in early 19th century Galicia or in mid 19th century Russia, although some common ground will be found between all of them. I cannot offer a concise definition, but I do have thoughts about it and I will happy to dedicate a future post to those thoughts.” This is that post.

Now, I am aware that historians of the haskalah (eg, Klausner, Zinberg, Feiner, Pelli) proposed definitions or modifications. But I am not going to touch on their views. I am also not going to subdivide by place or time. Rather, I will try to provide the common-ground criteria which I think are what a maskil should be defined by to correctly get at the term. So broadly speaking, there will be a list at the end of this post that can apply equally to late 18th century Berlin, mid-1820s Lemberg and late 1890s Odessa.

Awhile ago Gil had a post called Reflections on Who is a Maskil. His definition became so broad that somehow it allowed room for R. Hershel Schachter and R. Elchonon Wasserman to be maskilim. Obviously, I cannot accept that except as a fun exercise in arguing the absurd. Clearly being a maskil was something other than “a Jew who manifests an interest in Jewish history or Hebrew.”

Getting back to the thread which sparked this post, why isn’t the answer simple and why would it require a post at all? I think it’s because there are two kinds of people who want to know what a maskil is (sometimes both types are found in the same person). Someone who wants to know out of pure historical interest. It is obviously a fact that there was something called Haskalah and it was espoused by people called maskilim. What made them maskilim? Was it a time and place bound term? Then there are people who have inherited what we may as well call the traditional or Orthodox attitude toward Haskalah and maskilim, namely that it was a destructive and seductive force among European Jewry, and it spelled destruction of much of the character of traditional society, and to be fair, present sympathizers of Haskalah who do not have only a detached historical interests, perhaps those historians included.

Now, countless traditional stories and anecdotes, new and old, have to do with maskilim, whether it’s Rabbi Mordechai Gifter trying to foil the speech of a famous maskil (here) or Malbim giving a sharp reply to an arrogant question from a maskil (here), or the Neziv explaining his success in acquiring Hebrew language and grammar (here), or Elizer Ben Yehuda being bested in Hebrew proficiency by a ga’on (here) or the Vilna Gaon ordering lashes be applied to a maskil, perhaps the elusive or even fictional Abba Glusk [Salomon Maimon?] (here, and also see here). There are hundreds and hundreds of these stories. It is obvious from them that Haskalah is bad and the maskilim are the villains and seducers and on the wrong track, not to mention delusional, at best, about being enlightened.

Just search the online archive of part of the Israeli Yated Ne’eman’s English version for the word “enlightenment.” There are many such results, including the story that the famous maskil Adam ha-kohen tried to seduce the Chafetz Chaim in his youth toward Haskalah (here).

On the other hand, there are people who are identified as maskilim who appear not as villains but to have been semi-colleagues and friends of traditionalists, and at times they are even quoted as authorities in this or that matter. These do not usually appear in “stories,” because what’s the story in the Neziv being close with Shmuel Yosef Fuenn or R. Dovid Zvi Hoffmann writing about Shadal (Melamed Le-hoilII YD 16) that ידוע שהחכם הנ”ל היה מדקדק מאד במלותיו ועדותו עדות ברורה just after he quotes him concerning a tradition for the kashrut of pheasant? A better example than these is the case of Matisyahu Strashun, who was one of the most prominent maskilim of Vilna (1817-1885), and who I will return to in a moment.

Because of this latter phenomenon, or at least I think it’s because of it, when such figures come up the approach seems to be to disagree with the contention that they were really maskilim at all. This is what I encountered about Heidenheim. How could the author of a venerable commentary on Rashi, an excellent guide to the trope, the highly qualified printer of important works and authoritative prayer books, a man held in high regard by the Chasam Sofer be a maskil? The answer then for some would be that in light of the positive facts presented, he really was not a maskil at all, and it would be wrong to say he was.

That he was held in high regard cannot be questioned, I think. Moreover, although the Chasam Sofer refers to him as ר” , מו”ה and even once as הג”מ “ר, he usually refers to him by some variant of the title חכם, which while hardly insulting, especially the particular ways he uses it for Heidenheim, at that point in time already was the conventional way of refering to a maskilic scholar. This is suggestive both that the Chasam Sofer held him in good regard, but also knew very well what sort of scholar and man he was.

(In an article in Hakirah 4 called Setting the Record Straight: Was the Chasam Sofer Inconsistent? by Rabbi Nosson Dovid Rabinowich the question of Heidenheim is touched upon. Rabinowich notes that Heidenheim is not only said to be a maskil, but even took a Reform-friendly stance in a notorious instance. Unfortunately, Rabinowich only touches on the question, but doesn’t really probe Heidenheim further. Instead, he proceeds to deny strongly that another particular rabbi could be rightfully called a maskil.)

“Oh come, on. Heidenheim wasn’t really a maskil,” seems to be the attitude, and the reason? Because we don’t have a laundry list of negative things to say about him. I encountered this much more strongly on this thread, regarding Mendel Lefin. When I noted that he was a maskil, someone responded that him being titled that on the title-leaf of one of his books doesn’t mean he was a maskil, because the term was being used in its classical sense (see below). The problem with this analysis is that Mendel Lefin really was . . . a maskil! But he and Heidenheim are just illustrative of the fact that unless we’re playing with definitions “maskil” doesn’t mean “rasha who worked nefarious schemes in Europe from about 1775 to 1925,” although some or even many of the maskilim certainly might have been that. Maskil means espouser or participant in Haskalah. Obviously then I also contend that Haskalah doesn’t mean “Godless plot to secularize and introduce impurity into traditional Jewish society between 1775 and 1925,” although perhaps some manifestations of Haskalah were that.

Continue reading…

From On The Main Line, here.

I Was WRONG: The Gaon Does Mention ‘Bein Adam Le’atzmo’ (but No, He Doesn’t Mean It That Way!)

Time-hallowed “Bein Adam Lamakom” refers to mitzvos of only religious benefit, while “Bein Adam Lachaveiro” means mankind benefits as well, not instead (but see Pri Megadim cited here!).

Mussarites then introduced a third category, namely “Bein Adam Le’atzmo”. Hyehudi had earlier attacked the idea and some of the sources originally claimed for this concept, exposing them as completely irrelevant.

But I was wrong! As it happens, I found the Vilna Gaon does — elsewhere —  mention “Bein Adam Le’atzmo” (in different words). So, Mashgichim are not even unintentionally creative. Not that the Mussarites even know about this reference (though maybe they do, and I didn’t catch it); I providentially found it myself.

Aderes Eliyahu by the Gra on Devarim 32:5 (copied from here): 

… ודע שג׳ ראשי העבירות. ע״ז ג״ע. וש״ד. הם ג׳ דברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל ג״ח. והם ג׳ שלימות. בינו לבין נפשו. הוא תורה כמ״ש (פסחים ס״ח ע״ב) מעיקר׳ כי עביד אינש אדעתא דנפשיה קא עביד. ועבודה הוא בינו לבין המקום. וג״ח. הוא בינו לבין הבריות. וכן בטומאה ג״ע. הוא בינו לבין נפשו. שנא׳ נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה. ע״ז. בינו לבין המקום. ש״ד. בינו לבין חבירו. וכן בקדושה (ב״ק ל׳ ע״א) הרוצה למהוי חסידא יקיים מילי דאבות הוא מדות טובות שלימות נפשו. ואמרי לה מילי דברכות הוא בינו לבין קונו. ואמרי לה מילי דנזיקין הוא בינו לבין חבירו. וז״ש כאן שחת לו הוא העבירות שבינו לנפשו. לא בניו. אלו שבינו לבין המקום. דור עקש. שנתעקש עם הבריות.

(I intend to update previous articles to this effect ASAP, of course.)

But the context is still crucially different…

This is not about pseudo-religious, practically antinomian, universal “spirituality”, but the personal (both physical and soteriological) benefits taught of Torah learning. The Gra refers not to Mussar inspiration itself, unless qua Torah, nor even to teaching Torah to others, pace Rabbi Y. Gefen.

The Maharal’s introduction to Derech Chaim on Avos restates the Gra in more words:

… ומה שסובר רב יהודה שהחסידות תולה במילי דנזיקין ורבא סבר שהחסידות תולה במילי דאבות ולאמרי לה במילי דברכות, ופירוש זה כי שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג’ שלימות כוללים הכל ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות ואין להאריך כאן. וסבר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם. וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, שאם אין מקיים דבר זה וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא חסיד ולכך מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתירה, אבל כאשר נזהר במילי דנזיקין אף אם אין עושה בידים כלל רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק זה חסיד גמור. ולרבא דאמר לקיים מילי דאבות כלומר שעיקר החסידות הוא בזה כאשר הוא איש שלם בעצמו והמדות הטובות הם שלימות עצמו, וסבר רבא כי יותר ראוי שיקרא חסיד כאשר הוא שלם בעצמו דבר שמגיע לעצמו והוא עיקר יותר לחסידות, ולאמרי לה לקיים מילי דברכות הוא השלימות השלישי שהוא שלם עם בוראו לברך את שמו ית’ על כל דבר ודבר ואין שם שמים מסולק מאתו, וסברי דיותר ראוי שיהיה החסידות תולה בזה כאשר הוא שלם עם בוראו. ואפשר כי אין כאן מחלוקת כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם אינו יושלם עד שהוא חסיד גמור בג’ דברים אלו שמשלימים האדם עם בוראו ועם זולתו מבני אדם ויהיה שלם בעצמו גם כן ואז הוא שלם לגמרי. ועם כי יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מוכח על הפירוש שאמרנו…

Nonetheless, avoid Mussar expressions.

By the way (!לפי שרוצה לסיים בדבר טוב), the (kabbalistic) triune division in Chapter One of Rabbi Akiva Tatz’s “Living Inspired”, was perhaps glimpsed via Maharal, who came up with the idea of thesis/antithesis/synthesis way before Johann Fichte, see the end of Derech Chaim on Avos Perek Alef (I assume this is what is meant above: ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות):

ותדע כי אלו ג’ דברים שזכרו אנשי כנסת הגדולה הם כמו רוב מוסרי חכמים, שהם להשלים את האדם בכל צד וכמו שיתבאר בפרקים דבר זה, כי מספר שלשה כולל הדבר והפכו והאמצע בין שניהם, ולכך רוב המוסרים במסכתא זאת הם להשלים את האדם בדבר אחד ובדבר שהוא הפכו ובדבר שהוא כמו אמצעי ביניהם. ואנשי כנסת הגדולה אמרו הוו מתונים בדין ודבר זה הוא דין גמור, והפך זה ועשו סייג לתורה, שזהו הפך הוו מתונים בדין כי אין הסייג דין שהרי אין חייב מן התורה לגמרי, ואמר והעמידו תלמידים הרבה לברר התורה, כי אין זה כמו הדין שהדין מחויב אל הכל שיודעים שכך חייב בדין וכך הדין נותן לפי שכל האדם, ודברי תורה אף שהם מחויבים בעצמם ולכך התורה תקרא משפט בכמה מקומות, אבל שיהיה דבר זה מחויב לפי שכל האדם זה אינו שהרי לפי דעת האדם אין המצוה מחויבת מה שאין כך במשפט שהוא מחויב לפי דעת האדם. ולכך דברי אנשי כנסת הגדולה כוללים הדין המחויב והפך זה ועשו סייג לתורה שדבר זה אינו מחויב כלל ואמרו והעמידו תלמידים הרבה, כי דבר זה אינו דין כמו הדין שהוא מחויב מצד השכל של אדם וגם אינו בלתי מחויב רק הוא מחויב לפי דעת התורה, כי זהו ענין התלמידים לברר מה שחייבה התורה והוא התקון לתורה עצמה ובזה כללו הכל. והבן זה היטב ועוד יתבאר. וכן לפי מה שאמרנו כי אנשי כנסת הגדולה כללו חקים ומשפטים ומצות, הוא ג”כ כך כמו שאמרנו, כי חקים הפך המשפטים שהם ידועים טעם שלהם, והמצות אינם נגלים כ”כ ואינם נעלמים לגמרי, וכל זה כי דבריהם הם לתקן הכל כמו שאמרנו ויש לך להבין את זה מאוד.

התורה אינה תלויה במשה רבנו, ‘וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים’ – משך חכמה

משך חכמה שמות ל”ב י”ט:

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות א”י וירושלים כו’ המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא”י ובחו”ל [לבד מצות התלוים בארץ], וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה’ דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור (ע’ דברים ה, ה) אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחויבת המציאות, כי קוב”ה ואורייתא חד (זוהר פ’ אחרי עג) וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית”ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע”ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי’ גם חטא עגלי ירבעם יעוי”ש היטב למתבונן.

וע”ז צווח משה ככרוכיא האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה’ עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה,והראיה כי ל”ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה, (מכילתא בא ה) ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי”ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית (ע’ הושע ו, ז) הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה (ע’ יחזקאל ז, ב), וטיטוס נכנס לקדש הקדשים וזונה עמו (גטין נו:) ולא ניזוק כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה (ע’ שבת פח:) המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי”ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו’ (בבא בתרא צט) ודו”ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס”ת, והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח”ג פרק מ”ח.

וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר”ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית”ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה’ ותורתו הטהורה. וזה דברי (הגמ’) [המדרש] (שמות רבה מב-ו) בכל מקום ומכילתא (יתרו יט-ב) שגם על עת עמידת בהר נאמר (ובלבבם) [ובלשונם] יכזבו כו’ (תהלים עח, לו) שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל.ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב”ה יישר (שבת פז) שאמר לו הקב”ה פסל לך שני לוחות אבנים כו’ וכתבתי על הלוחות כו’ אשר שברת, היינו ג”כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש”י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית”ש הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל ית”ש וזכרו. וכמעט ע”ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה וכו’ השמר לך כו’ כו’ (דברים ד, ט. טו) ודו”ק.

ולפ”ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב”ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב”ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית, וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת (כא, ה) כי אמרו למה העליתונו שניהן שוין, באו אז הנחשים ונשכום יעו”ש ברש”י ודו”ק.

ובזה מבואר דברי התו”כ סוף פרק א’ (ויקרא ג) דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב”ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק”א ומש”כ נראה נכון ודו”ק.

…

וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו’ שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש, שקראו קודם שנבנה המשכן, וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק”ד [ירושלמי מגילה פ”ק], (ה”א ב:) לכן רוממו ה’ אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ה’ אלקינו שהוא המקדש כי הנקראים בשמו ודו”ק.

ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב’ בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים ומשאתו יעצו להדיח, כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים, ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו אז ימשוך להם טוב וכל שמן וכדברי הנשים הארורות, (ירמיה מד, יח) אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין הבורא יתעלה בעצמו, ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט”ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה, מי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט”ט שר הפנים ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה, וכמו שלא נופל דג קטן מדג הגדול בעצם בריאותו וכן לא נופל המורכב בד’ יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה איש כמונו בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט הבורא יתברך שמו, א”כ אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין, ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור (חגיגה יא:), שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים, וזה שאמר שמע ישראל ה’ אלקינו (דברים ו, ד), היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלקינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ה’ אחד, ואין אלקי זולתו כאשר ביארנו.

ויש להאריך בזה ואכ”מ.

וחסד לאומים חטאת: עוד בענין חילוק מצות צדקה מִ’צדקת’ האומות

ביאור הענין כבר הובא מרש”י משלי.

והנה חז”ל בפירוש, שמות רבה סוף פרשה ל”א:

“מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו”… כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהן יוצאין לעיירות וגוזלין ובוזזין וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם והמשל הדיוט אומר מנאפת בתפוחים וחולקת לחולין.

גרוע מעוף חסידה.