A lot is being written about the “Trump Peace Plan” and experts, on both sides of the political fence, are giving their side of what they think. It reminds me of a multiple-choice test:
A) I like the plan B) I do not like the plan C) I am somewhere in the middle D) None of the above My answer is simple. It is a definite, positive “D” – “None of the above”. Let me explain.
The Land of Israel belongs to the Nation of Israel. The overwhelming majority of the world believes that! The problem, however, is with our own people. Most Jews agree that Eretz Yisrael is ours but they say that we need to be realistic and not just idealistic. “Yes, this is the land of our fathers… of course it was given to us as an eternal inheritance… but we are now part of the family of nations… we can’t operate alone… we dare not make any decisions without approval of the USA…” These are daily quotes said by Jewish leaders and their puppet followers and this is what drives me nuts…
Dearest friends; when the Zionist movement started 120+ years ago, we had rights to the Land of Israel on paper only. We had the Bible, we had the deed to the land and we had the unbreakable chain of 2,000 years of prayers, hopes and tears… but we did not have the “keys” to the house.
That was when we needed the help of the nations of the world, so Hashem orchestrated a wonderful plan; Balfour declaration (1917), San Remo conference (1920), League of Nations vote (1947) – all so that His children could, once again, establish a Jewish State on His holy soil. For many years after the founding of the state, we were young and still needed the world’s help, as a child taking his/her first steps. However, those early, weak and feeble days are gone and today, the Jewish Nation can proudly stand on its own. Our IDF is strong, our economy is stable and – thanks to our Father and King – the world needs us a lot more than we need them.
What’s all this have to do with the Trump Peace Plan? Simply this; that even today, Israeli leaders and most Jews around the world believe that Israel cannot move a muscle without permission of the United States. Don’t get me wrong, I love America, I really do. My father, of blessed memory, fought for America in WWII and his brother was awarded a Purple Heart. An uncle of mine was a cop in the NYPD for 25 years, another uncle was a NYC judge and an aunt of mine was Labor Commissioner of NY State. All those people are now gone, but I listed them to show you how my family not only lived America, we loved – and bled – America. Therefore, my criticism is not at America nor at President Trump (who I support). Rather, my criticism is to all those who insist on keeping this relationship as one-sided, forcing Israel to get White House approval before we build a town or fire a bullet.
What independent and strong country worries so much about world opinion? Why does Israel have low self-esteem and a national inferiority complex? I wasn’t exaggerating when I wrote that the world needs us more than we need them. Need I remind you that Israel is always the first country to respond to the international community in times of tragedy? Who was the first country to send teams of doctors after earthquakes in Kashmir (2005), Haiti (2010) and Japan (2011)? Remember the tsunami in 2004? Israel sent 60 tons of aid to Indonesia and 82 tons of relief to Sri Lanka. We can do all these things but can’t declare “Zo Artzeinu” (This is our land) without approval from the UN, EU and USA?
This is what bothers me most about the peace process… that we made it into a “process”! Of course we should annex the land, declare sovereignty and make the entire country exactly the same. There’s no difference between Jerusalem and Jenin, Hebron and Herziliya or Ramallah and Ramle. Every inch of the Chosen Land belongs to the Chosen People but we lose that feeling – for ourselves and with the entire world – when we allow foreign governments to negotiate away parts of our country. It makes no difference what their intentions are… it is totally irrelevant. The fact that we allow the world to make demands – or else! – proves that we, ourselves, do not believe the land is truly ours.
Now you understand why, when asked about the “Trump Peace Plan”, my answer is “none of the above”. I don’t support it, I don’t oppose it and I am also not in the middle. To me, it is totally irrelevant because the only peace plan to consider is this one; “If you will follow My decrees and observe My commandments and perform them… I will provide peace in the land, and you will lie down with none to frighten you… You will pursue your enemies and they will fall before you… I will walk among you, I will be G-d unto you and you will be a Nation unto Me” (Va’yikra 26:3-12 – Stone Chumash)
That is the peace plan I support and will work hard to achieve. When that happens… when we come closer to each other, to the Torah and to Hashem Himself – everyone doing his/her piece – then we will have the true and everlasting peace we yearn for.
When we first came to Eretz Yisroel as a young couple, we did not give much thought to whether we “moved” here and to the possibility of “moving back.” We just saw ourselves as “living here.” This didn’t preclude us from moving back, but it did take our focus off the emotional issue of having left our familiar and comfortable place, and it allowed us to focus instead on “living” in the here and now.
One who moves from New York to Cleveland does not think too much about how long he will end up being in Cleveland. In this regard, our move to Eretz Yisroel was the same. We sought to ensure that our reasons for relocating should b’ezras HaShem work out, and we endeavored to establish a comfortable home here.
It would have been counterproductive to refrain from investing in the necessary arrangements to make ourselves comfortable. Why should we shlep all those personal items from back home if we were only here to try it out? But then, how would we ever have felt at home here if we had been conducting ourselves as if we were in a sleep-away-camp or bungalow colony, living out of the proverbial suitcase?
We did not plan to be in Eretz Yisroel: we planned for being in Eretz Yisroel. This meant taking the necessary steps to live comfortably. The Gemara (Kesuvos 112a) relates that R’ Ammi and R’ Assi would move from the sun to the shade and from the shade into the warm sunny area while teaching their talmidim. Rashi explains that they would move to the more comfortable spot so that they wouldn’t come to complain about living in Eretz Yisroel. They did not look to overcome the prohibition of speaking negatively about Eretz Yisroel by controlling their feelings; they ensured that they would not have anything to complain about.
It is not about giving Eretz Yisroel a chance to suit us: it’s about giving ourselves a chance to appreciate Eretz Yisroel. There are various jobs and other opportunities in Eretz Yisroel, and many of them require only a minimal effort or investment. We should also have a bit of faith in ourselves when trying to speak the local language, as most of us have a solid background in Lashon HaKodesh, and with a bit of practice, this will make our lives significantly easier (this goes for trying to understand the local mentalities as well). From our own experience, these adjustments for success have made a significant impact in enabling us to establish ourselves here in Eretz Yisroel.
Most significantly, to appreciate living in Eretz Yisroel we must educate ourselves a bit through the lens of the Torah. Moshe Rabbeinu davened five hundred and fifteen tefillos to merit entering Eretz Yisroel. Throughout our history, many anashim yereim u’sheleimim [righteous people] were moser nefesh [made sacrifices] to come to the Land and lived here besimchah despite much difficulty and hardship. HaShem Yisborach has thrown open the doors of Eretz Yisroel bechasdo hagadol (in His great kindness) and made living here infinitely more feasible than it has been since ancient times. Why is it that some people are not more open-minded about the opportunity to do what their ancestors would have been moser nefesh for, at a time when physical comforts are widely available here?
I am not minimizing the significant factors one must deal with in making such a move. I ask, though, do we identify with the ideals of our ancestors? Do we appreciate what it is that HaKadosh Baruch Hu so desires about this Land? Do we recognize the ruchniyusdik and halachic significance of living in the Holy Land? Do we appreciate walking, quite literally, in the footsteps of Avraham Avinu and Dovid HaMelech, where the pesukim of Torah come alive before us?
There is also much to say about the atmosphere in Eretz Yisroel. The reality of shavas vayinafash [HaShem’s “rest”] on Shabbos is significantly easier to sense and appreciate in Eretz Yisroel. The shuk (marketplace), teeming with people on Erev Shabbos, is quiet and empty before sunset. One can feel Shabbos or Yom Tov approaching from the very flow of traffic on the streets. The entire financial system, banks, and all, close down from Friday until Sunday. You know which Yom Tov is approaching for weeks or months beforehand just walking the streets or going into the shops. Shofaros are being blown at all hours of day and night during Elul, so too the sounds of sukkos being built from the beginning of Tishrei. On Sukkos itself, the streets and alleyways are filled with sukkos. Merchandise being sold in all stores varies accordingly in the weeks leading up to Chanukah, Tu BiShevat, Purim, Pesach, and Shavuos. You do not have to be an overly spiritual person to be affected by the kedushas hazman that can be felt in the air.
A final thought: As with any mitzvah or ma’alah ruchnis (spiritual virtue), the yetzer hara will make matters difficult. This is especially true regarding living in Eretz Yisroel where one can reach greater spiritual heights than in chutz laAretz. The avira deAr’a (air of the Land) promotes shteiging and a desire for greatness in Torah and avodah, and one can grow exponentially without the distractions of chutz laAretz. Also, people in Eretz Yisroel don’t seem to get old, only whiter. You can see seventy and eighty-year-old yungeleit going to beis medrash to learn with a frishkeit (freshness) and a lebedikeit (liveliness). This is truly the Eretz HaChaim.
Learning and Teaching
Though I spent some time in Eretz Yisroel when I was younger, I did not have the experience of learning in Eretz Yisroel as a bochur. I learned in Telshe Yeshiva Chicago for a couple of years and then in Yeshiva Rabbeinu Chaim Berlin until my wedding. I will never forget my first impression of the Mirrer Yeshiva when I first came to Yerushalayim as a yungerman—the overwhelming feeling of awe in a “neighborhood” of Torah. I learned subsequently in my grandfather’s kollelfor many years, and also had the opportunity to gain immeasurably from HaRav Yitzchok Berkowitz and HaRav Yechezkel Weinfeld. For the past ten years, I have had the privilege of learning and teaching in Yeshivas Tiferes Yisroel, a yeshivah for American bochurim.
מיליוני מהגרים הגיעו לאמריקה, עניים ומדוכאים, נקלטו והצליחו ללא עזרת המדינה. השחורים זוכים לכל תמיכה אפשרית כבר 50 שנים. למה מצבם רק הורע?
13.4% מאזרחי ארצות הברית הם שחורים, אפרו-אמריקנים. פרק העבדות בהיסטוריה האמריקנית הסתיים רשמית לפני כ- 150 שנים. כתם מעיק על המורשת האמריקנית שנשאה את לפיד החופש וזכויות הפרט. אפליית שחורים נמשכה גם לאחר ביטול העבדות ועוגנה בחוקי ג’ים קרואו בסוף המאה ה-19. חוקים של הפרדה גזעית בין שחור ללבן בבתי ספר ציבוריים, בתחבורה ציבורית, במסעדות, איסור נישואים בין גזעיים ועוד. אפרטהייד. החוקים היו בתוקף עד לשנות השישים של המאה ה-20 ונאכפו בעיקר במדינות הדרום. מאמצע שנות השישים הסתיימה האפליה הממוסדת נגד שחורים.
למרות שחלפו כבר מספר דורות מאז שחרור האזיקים, וכ-50 שנים של שוויון זכויות מלא, הקהילה השחורה ביססה לעצמה תדמית שלילית סטראוטיפית כמעט בכל תחום, למעט אולי באגרוף ובכדורסל…
השחורים, כאחת מקבוצות “המיעוטים” באמריקה – מפגרים בהשכלה, בהכנסה, במגורים ובמעמד החברתי אחרי כל קבוצת גזע אחרת באמריקה – הרחק מתחת אסייתיים, יהודים, הודים, לבנים וגם היספאנים.
השחורים “מצטיינים” באכלוס בתי כלא, פשע, אלימות, רוצחים ונרצחים, משפחות חד-הוריות, תוחלת חיים נמוכה. הם מהווים את הנטל התקציבי הגדול ביותר, כקבוצה, על מערכות הסעד והתמיכה הממשלתית.
נתונים מאתר ה- FBI מעלים כי כ-43% מהנרצחים באמריקה הם שחורים. כ-90% מהם נרצחו בידי רוצחים שחורים. השחורים אחראים בערך ל-50% ממקרי הרצח (2014). מספר האסירים השחורים גבוה כמעט פי 3 מחלקם באוכלוסייה – כ- 600,000 אסירים שחורים לעומת כ-500,000 לבנים (2010).
על רקע המציאות העגומה, מפליא למדי שהעוינות הגלויה של כלל הציבור כלפי השחורים כה מאופקת. תורמת לכך התרבות האמריקנית של הפנמת רגשות, “רגשי אשם” קולקטיביים על תקופת העבדות, ורוח “הכלת האחר והשונה” הנפוצה. הממסד והציבור כאחד, מתאמצים מזה עשורים להכיל ולמזג את השחורים.
הגירה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
אמריקה היא ארץ של מהגרים. עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת ההגירה לארצות הברית הייתה כמעט חופשית, אניות מהגרים פקדו את נמלי אמריקה דרך קבע. מעת לעת היו גלי הגירה של קבוצות אתניות הומוגניות. נציין שלוש קבוצות בולטות:
אירים – כעשירית מתושבי ארצות הברית הם ממוצא אירי. גלי ההגירה הגדולים מאירלנד היו בשנים 1841-1890. מהם, כמיליון וחצי היגרו בעקבות הרעב הגדול באירלנד באמצע המאה ה-19.
איטלקים – אמריקנים ממוצא איטלקי מהווים כ- 5% מתושבי ארצות הברית. בשנים 1900-1914 היגרו לארצות הברית כ-3 מיליון מהגרים מאיטליה.
יהודים – מספר היהודים בארצות הברית מוערך בכ- 7.5 מיליון. כ-2% מהאוכלוסייה. גל ההגירה היהודי הגדול התרחש בשנים 1880-1920. בשנים אלה היגרו למעלה מ-2 מיליון יהודים לארה”ב, עיקרם ממזרח אירופה.
ראוי להתעכב על גלי ההגירה כדי לנסות להבין מדוע השחורים נותרו מאחור.
רוב המהגרים לאמריקה, ובייחוד בגלי ההגירה, היו “דלת העם”. עניים ומדוכאים שחיפשו סיכוי לעתיד טוב. הם ברחו מדיכוי ופוגרומים כמו היהודים, נמלטו מעוני באיטליה או מרעב באירלנד. המהגרים, על פי ההגדרות המקובלות היום, נמנו עם “השכבות הנחשלות”, “אשכול סוציאו-אקונומי נמוך”. כמעט כולם לא ידעו אנגלית, חלקם אפילו לא ידע קרוא וכתוב בשפת האם.
הם חסכו פרוטה לפרוטה במולדתם ורכשו כרטיס באנייה לכיוון אחד. באמריקה לא חיכה להם “מרכז קליטה”, לא “סל קליטה”, לא “אולפן לאנגלית”. לא היו “דמי אבטלה”, לא “שכר מינימום”, ולא בריאות וחינוך חינם או “מענק הסתגלות”. הממשל האמריקני לא התערב בחייהם של המהגרים, לא היה משרד לקליטת עליה.
מיד עם הנחיתה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ידע המהגר שצריך לצאת לרחוב לחפש עבודה. בהעדר חוק שכר מינימום, לא קשה למצוא עבודה התחלתית בפרוטות בעבודות הקשות, המסוכנות והבזויות ביותר – זה יתרונם היחסי של מהגרים, בעיקר חסרי המקצוע. חריצות והתמדה עושים את שלהם. הדור הראשון חי לרוב בעוני דיבר בעיקר יידיש-אירית-איטלקית, הדור השני כבר דיבר וכתב אנגלית עם מעט מבטא זר, הדור השלישי כבר היה אמריקני לכל דבר.
אירים רבים, בעיקר פרוטסטנטים שהתיישבו באזורים חקלאים חיו במעמד של אריסים, קצת מעל למעמד של עבד. בתחילה עבדו תמורת קורת גג ומזון בלבד. הקתולים התיישבו בעיקר בערים והועסקו תחת שרביטם של “ראיסים” (אירים ותיקים) שסיפקו כוח אדם זול לתעשיות בהן נדרשה עבודה פיזית קשה תמורת תשלום נמוך. עבודות בניה קשות, חפירת תעלות, הנחת מסילות ברזל.
האירים זכו לייחס קשה ומפלה. דבקה בהם סטיגמה של שתיינים, רפי שכל, אלימים. מעסיקים העדיפו לשכור אירים על פני העסקת עבד שחור בעבודות מסוכנות כמו חומרי נפץ במחצבות, סבלות בנמלים. חייו של אירי היו שווים פחות מחייו של עבד שחור כי העבד נקנה על ידי המעביד תמורת כסף מלא. חיי האירי – בחינם. רבים סרבו להעסיק אירים או להשכיר להם דירות. המונח “נינה” היה נפוץ (No Irish Need Apply – NINA). שכונות של מהגרים אירים הותקפו באלימות בשנות ה-50 של המאה ה-19 בערים גדולות. עיקר הטענה נגד האירים הייתה “גזלת” מקומות עבודה.
חלפו מספר דורות והאירים השתלבו ונטמעו בחברה האמריקנית, נותרו רק בדיחות על אירים…
מיליוני האיטלקים שהיגרו לאמריקה בתחילת המאה ה-20, בעיקר לניו יורק, זכו לקבלת פנים שלילית כמו רוב קבוצות ההגירה. כמו קודמיהם, הם לא זכו לסיוע ממשלתי כלשהו ובכל זאת השתלבו תוך שני דורות בחברה האמריקנית.
2 מיליון מהגרים יהודים עניים ממזרח אירופה ורוסיה שהיגרו בתחילת המאה ה-20 מיהרו להקים ארגוני סיוע הדדי סביב בתי הכנסת וקהילות מאזורי מוצא משותף באירופה. יהודים עבדו בראשית דרכם בעבודות מלאכה זעירה כגון תעשיית הביגוד בסדנאות הזעה דחוסות (כינוי למתפרות הבגדים) ובעסקים זעירים. משפחות חסכו והשקיעו בהשכלת ילדיהם. הדור השני, המשכיל, כבר נהנה מהכנסה שהניב העיסוק במקצועות חופשיים תוך השתלבות בצמרת עולם התרבות, המדע והאקדמיה.
תוך כ-40 שנים היו היהודים למיעוט האתני העשיר והמשכיל בארצות הברית. כך גם כיום.
הצלחת היהודים באמריקה בולטת על רקע האפליה הקשה שהייתה מנת חלקם. אישי ציבור אמריקנים בולטים הפגינו אנטישמיות. באוניברסיטאות הצמרת הוטלו מכסות על קבלת יהודים (כי היו “יותר מידי” סטודנטים יהודים…). פרנקלין דלאנו רוזוולט כיהן כחבר המועצה של אוניברסיטת הרווארד (ומאוחר יותר כנשיא ארה”ב) קבע בעצמו מכסות להגבלת מספר הסטודנטים היהודים. ב- 1923 היה רוזוולט מודאג מכך ש”שליש מהסטודנטים שהתקבלו להרווארד היו יהודים” ופעל אישית להנהגת מכסה – לא יותר מ-15% יהודים באוניברסיטה! כך קרה גם באוניברסיטאות אחרות.
יהודים סורבו בקבלה למועדונים, בקבלה לעבודה למוסדות ציבור, לבתי חולים, משרדי עריכת דין ועוד.
המשותף לכל גלי ההגירה לאמריקה: מיליוני מהגרים עניים שנתקלו בקבלת פנים עוינת, לא זכו לשום סיוע מהמדינה, אך למרות זאת ביססו את מעמדם והשתלבו בעבודה קשה בחברה האמריקנית תוך מספר עשורים.
שני נערים שחורים פוסעים מולכם על המדרכה ברחוב צדדי…
אי אפשר להשוות בין סבל לסבל – בין העוול לשחורים לבין רמיסת אירים או אפליית יהודים. אבל קשה להימנע מהשאלה מדוע השחורים לא מצליחים להיחלץ מהתחתית.
אין באמריקה אפליה רשמית-ממסדית נגד שחורים כבר עשרות שנים. להיפך, יש אפליה לטובה, “אפליה מתקנת“. יש להניח שאנשים לבנים או הלבן-למחצה (היספאנים והודים לדוגמה) מפתחים, באופן פרטי, יחס מעורב אל הקהילה השחורה.
רשמית, כמעט כל אמריקני לבן שנשאל, יישבע שאינו מפלה וכי הוא נטול דעות קדומות נגד שחורים. אבל גם מי שנמנה עם “שמאל מתקדם” יתקשה לשקר לעצמו למרות העמדת הפנים החיצונית. כאשר צעיר לבן חוזר לביתו ברגל מהפגנה “נגד הגזענות”, וברחוב הצדדי מתקדמים מולו שני צעירים שחורים – פעימות ליבו מגיבות באופן שונה מאשר לו היו מתקדמים לעברו 2 נערים לבנים.
כך או כך, השחורים התדרדרו למקום בו הם שקועים בעשורים האחרונים – מקום גרוע. מציאות זו יוצרת תדמית סטריאוטיפית מוצדקת: קשה לאהוד שחורים שבוזזים חנות של נייק או זארה? מכאן ועד לחשש סטריאוטיפי משני נערים שחורים תמימים שפוסעים על המדרכה המרחק קצר.
נניח שהשחורים הם גל הגירה חדש לאמריקה… מהגרי שנות ה-60
לא נשכח את תקופת העבדות שהסתיימה לפני כ-150 שנים, אבל ננסה לבחון את השחורים כ”גל הגירה” גדול של כ-20 מיליון איש שהגיע לחופי ארצות הברית באמצע שנות ה-60, השנים בהן בוטלו שרידי האפליה הממסדית והחל עידן של תמיכה והעדפה.
אם כך, מדובר בגל הגירה דמיוני עם יתרונות רבים שלא היו לגלי הגירה קודמים. ראשית, היה איסור מוחלט על אפליה נגדם. שנית – כולם, מקטן ועד למבוגר דוברי אנגלית אמריקנית ויודעי קרוא וכתוב באנגלית. נתוני פתיחה ששום מהגר בעבר לא זכה להם. שלישית – “המהגרים” השחורים הגיעו אל חופי ארצות הברית ותוך מספר שנים זכו לחוקי “אפליה מתקנת” שהונהגו על ידי ממשל הנשיא ג’ונסון (Affirmative Action). עדיפות בקבלה לקבלת משרה ציבורית, עדיפות באוניברסיטאות, איסור על מבחני מיון לעבודה ששחורים עלולים להיכשל בהם. (הקדשנו לכך כתבה נפרדת כאן באתר).
ההעדפה המתקנת הפכה ל”אופנה” גם בסקטור הפרטי. תאגידים וארגונים רבים שמו להם כמטרה לקדם שחורים כדי לשוות לארגון תדמית “מתקדמת” שתואמת את ציפיות החברה האמריקנית והתקשורת. דירקטור שחור במועצת המנהלים תורם ליחסי הציבור ולתדמית התאגיד. תקינות פוליטית במיטבה. שום גל מהגרים בעבר לא זכה ליחס כזה.
מלכודת הדבש – מדינת הרווחה האמריקנית
הנשיא לינדן ג’ונסון מימש בשנים 1964-65 את חזון “הגדלות החברתית” (אולי קיים תרגום אחר ל- The Great Society). מערך חוקים “חברתיים” (סוציאליסטים) שהפך את ארצות הברית למדינת רווחה. הייתה זו “הפעימה השנייה” להעצמת מעורבות המדינה בחיי הפרט, בהמשך לצעדיו של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה-30 (ה”ניו-דיל”).
הנה רק חלק מהרפורמות החברתיות: מדיק-קר (Medicare) – ביטוח בריאות על חשבון המדינה למבוגרים מגיל 65 התכנית מכסה כמעט את כל ההוצאות הרפואיות. מדיק-אייד (Medicaid) – ביטוח בריאות למעוטי הכנסה על חשבון המדינה. ג’ונסון הכריז “מלחמת חורמה בעוני” (כידוע, היום העוני באמריקה כבר הודבר ואיננו…) במסגרתה נחקקו חוקים רבים ל”הדברת העוני”, ונולדו “זכויות” רבות. הוקמה רשות פדרלית לתמיכה במבוגרים מעל גיל 60, עיקר פעילותה מתבטא בהזרמת תקציבים למדינות למימון תכניות מקומיות. חוקק חוק ההזדמנויות הכלכליות במסגרתו מוזרמים תקציבים פדרליים למדינות לצורך “מלחמה בעוני”, הרחבת השכלה ורשת ביטחון לעניים ומובטלים.
ג’ונסון הנהיג את חלוקת “תלושי המזון” (Food Stamps) – תלושים לרכישת מזון על חשבון המדינה, להם זכאים היום כ-40 מיליון אמריקנים. מימון חינוך יסודי ועל-יסודי על חשבון המדינה. וכמובן חוק ביטוח לאומי נדיב שראשיתו בשנות ה-30. רשימה ארוכה של חוקים חברתיים נחקקו בשנים 1964-69; כן הוקמו עשרות רשויות פדרליות “חברתיות” באותה תקופה.
השחורים לא רק הוכרו רשמית כשווי זכויות, רוב רובו של הציבור האמריקני הלבן הפנים והאמין בכך. רוב הציבור ראה באפליה המתקנת הכרח. הציבור אפילו היה מוכן להקריב את ערך השוויון בו אמריקה התהדרה ולהפלות לרעה בני גזעים אחרים על רקע צבע עור כדי לקדם שחורים. הממשלה התערבה בהרכב הגזעי של האוניברסיטה ודרשה לקבל סטודנטים שחורים גם אם לא עמדו בתנאי הקבלה – אתה שחור? התקבלת! אתה סיני או יהודי? עוף לסוף התור! את האפליה מכנים, כמיטב מסורת השמאל, במילה אחרת שמסתירה אמת – diversity (גיוון חברתי).
נמשיך בסימולציה של כאילו-מהגרים: כ-50 שנים חלפו מאז “הגירתם” של כ- 20 מיליון שחורים לארצות הברית. הם נקלטו בתנאים פנטסטיים ששום קבוצת מהגרים קודמת לא זכתה. 50 שנים בהן המדינה עטפה את השחורים בסיוע בכל תכנית שניתן להעלות על הדעת; 50 שנים של תקציבי עתק שהוזרמו; מאות מוסדות תמיכה ממשלתיים הוקמו וליוו את השחורים, מאות אלפי עובדי מדינה שקדו על רווחת השחורים ושילובם בחברה; אפילו את החוקה כופפו למענם – הותרה אפליה נגד אחרים למען המטרה הנעלה – שילוב השחורים.
קשה להימנע מהשאלה איך כל המהגרים שאינם שחורים השתלבו, ללא כל עזרה ממשלתית, ואילו מצבם של השחורים רק הורע – למרות מעטפת הדבש וכפפות המשי? עוד יותר מפתיע כיצד מהגרים שחורים מניגריה, ברבדוס או ג’מייקה התקדמו במעלה הסולם החברתי והכלכלי בניגוד לשחורים אמריקאים שנותרו מאחור. מסתבר שהאפליה הכביכול “ממסדית” לא תקפה לגבי כל השחורים.
כיצד ייתכן שלאחר כל טריליוני הדולרים (28 טריליון דולר – פי 6 ויותר מתקציב המדינה השנתי הפדרלי!) שהושקעו, טענו המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות בפריימריס האחרונים שצריך להכפיל ולשלש את התמיכות: אליזבט וורן הציעה לגייס תקציבים באמצעות “מס עושר” וקנסות על פייסבוק וגוגל, אלכסנדריה קורטז לחלק מחדש את העושר באמצעות מס הכנסה של 70%, חוליאן קסטרו הציע להרחיב את האפליה המתקנת ואוניברסיטה חינם, קורי בוקר ואחרים דורשים להזרים כסף באמצעות “פיצויים” לצאצאי העבדים.
הם טוענים למעשה שמדינת הרווחה האמריקנית קרסה, נכשלה – לכן צריך להגדיל את המינון, ונראה מה יקרה לשחורים בעוד 50 שנים. אף אחד מהם לא שאל כיצד המהגרים הקודמים, חסרי הכול, נחלצו מהתחתית ללא עזרת המדינה אבל רק השחורים נותרו דפוקים למרות צלוחית הדבש?
ארבע אפשרויות עיקריות
הסיבה הראשונה: אולי הגזע השחור דפוק גנטית? אולי תקופת העבדות גרמה לטראומה פסיכולוגית שעוברת בתורשה? קשה לבדוק וקשה להוכיח. בעצם, אסור אפילו להציע ולבדוק היפותזה כזאת, סוף העולם. גזענות.
אפשרות שניה טוענת: מדינת הרווחה האמריקנית לא נכשלה, אלא לא יושמה נכון. טיעון דומה להגנה על הקומוניזם – “הרעיון מצוין אך היישום לא היה נכון”. בעיה קטנה: טרם נמצא הגאון שיודע איך “ליישם נכון”?
האפשרות השלישית הועלתה למעשה על ידי הדמוקרטים שהתחרו על המינוי למועמדות לנשיאות: המדינה השקיעה פחות מידי, צריך להגדיל השקעות ולהרחיב פי כמה את מדינת הרווחה.
האפשרות הרביעית בהמשך…
השחורים “נחתו” באמריקה אחרת, לא אמריקה של המהגרים הקודמים
לרוע מזלם של השחורים הם “נחתו” באמריקה בעיצומה של מדינת הרווחה “המודרנית”. התמזל מזלם של גלי הגירה אחרים שהגיעו לאמריקה, חסרי כל, טרם הקמתה של מדינת הרווחה האמריקנית.
המציאות הכריחה מהגרים קודמים לסמוך על עצמם, על כשרונם ועל סיוע הדדי וולונטרי בלבד. היה הכרח לעבוד קשה כדי להתקיים ולהתקדם – לסמוך על פרי עמלם למחיה בהווה ולחיסכון לעתיד. את המורשת הזאת של אחריות אישית הם הנחילו גם לדור השני שכבר גדל אל שפע יחסי.
המהגרים שקדמו לשחורים הגיעו אל חופי המדינה החופשית בעולם, רחוקה מעריצות מלך ודוכס; רחוקה ממחויבות לכנסיה ולבישופ. ארץ עם מינימום חוקים, מעט תקנות וביורוקרטיה, כמעט ללא גילדות מקצועיות בחסות המלך או איגודים מקצועיים בחסות החוק. אפשר היה לרכוש קרקעות זולות ולעסוק בחקלאות, קל היה להקים דוכן רוכלות ברחוב, מותר לפתוח מתפרה בבניין מגורים ומפעל במרתף. קל לקנות חלקת קרקע ולבנות.
לדוגמה: בין השנים 1916 לשנת 1960 תקנות הבנייה של ניו יורק (תב”ע) נערכו מחדש כ- 2,500 פעמים וצמחו מחוברת דקה לספר של 420 עמודים.
בהעדר “חוקי עבודה” קל היה למהגר חסר מקצוע למצוא מקום עבודה בשכר התחלתי נמוך מאד, להוכיח את יכולותיו ולהתקדם עם הזמן. לא היה חוק שכר מינימום.
השחורים נחתו באמריקה אחרת: לא עוד מדינת החופש שפגשו דורות קודמים של מהגרים. השחורים, שאמורים היו להשתלב ללא אפליה, נתקלו במדינה עמוסת רגולציה וחוקים מכבידים. חוק שכר מינימום מנע העסקת צעירים שחורים חסרי כישורים בשכר התחלתי נמוך, הם נשארו ברחוב.
מדינת הסעד סיממה את רוב השחורים בסיוע ובתמיכה כלכלית מכל סוג שהוא, הרגילה אותם לסם של קצבאות ותמיכות. כמו כל סם שמתמכרים אליו, צריך להעלות מעת לעת את המינון כדי לשמור על אותה רמת ריגוש.
לתא המשפחתי המסורתי, אבא-אימא-ילדים, היה יתרון כלכלי וחברתי באמריקה הישנה. אבא מתמחה בעבודה מחוץ לבית, אימא צמודה לילדים ודואגת לחינוך, או כל המשפחה עובדת בעסק המשפחתי הזעיר. ילדים הבינו משחר נעוריהם שרווחה מושגת בעבודה קשה. אין מתנות.
מה ראה הילד השחור? משפחה עם הורה אחד, אימא הולכת לדואר לקבל צ’ק מהמדינה ואם היא קצת עובדת – הילדים נשארים לבד, “מתחנכים” ברחוב השחור ומתפתים לפרנסות “קלות”. אימא הולכת לסופרמרקט עם תלושי מזון ללא כסף בארנק. אסור לילד לספר שאימא עובדת ב”שחור” כי אז הם יאבדו את קצבת האבטלה ותמיכות אחרות. בהמשך הילד שומע קללות נגד המדינה על הקצבה “הנמוכה מידי”. האימא לא מתחתנת כי אז קצבאות התמיכה יקוצצו. האימא “נשואה” למדינה.
הילד אינו מעריך עבודה כי הרווחה מגיעה מהממשלה, אינו מעריך את זכות הקניין כי מה שיש להם בבית הם “קיבלו”. הוא מבין שגם אחרים “מקבלים” וכנראה על חשבונו – כך מסבירים לו המנהיגים הסוציאליסטים. הוא לומד שאי השוויון אינו נובע מהבדלים בכישרון ועבודה אלא בגלל ש”האחרים מקבלים יותר” וב”חלוקה” לעולם יהיה אי-צדק.
מכאן ועד לביזה של חנות נייק בשדרה במנהטן המרחק קצר. החנות שייכת ל”אף אחד”. אין זכות לקניין – המדינה היא שמחלקת את העושר.
מעל ל- 77% מהילדים השחורים יש הורה אחד בלבד. מחקר ב-2006 העלה כי הסיכוי של גבר לבן בגילאי 30 – 34 להגיע לכלא עמד על 2.9%. הסיכוי של צעיר שחור גבוה פי שבעה – 20.5%. מסתבר שרוב הצעירים השחורים, שאינם בוגרי תיכון, עברו דרך הכלא לפחות פעם אחת במהלך חייהם עד גיל 34.
השמאל עשיר בניסיונות שווא של הנדסה חברתית, תיקון החברה האנושית בכוח. הניסיון עם השחורים – לקדם אנשים בזכות צבע עורם – נכשל.
מדינת הרווחה האמריקנית גרמה אסון לשחורים, לא פתרה שום בעיה. יתר על כך, קיומה של מדינת רווחה אינו מוסרי כי הוא כרוך בכפייה ובהפרת זכויות הפרט. מדינת הרווחה חייבת להחרים משאבים, לגזול את פרי עמלו של המוכשר והמצליח כדי לתת לאחרים. שוב ושוב מסתבר שמדינת הרווחה גם אינה מסוגלת לתת פתרון טכני.
רוח רעה נושבת מאמריקה. קשה להאמין שיהיו באמריקה שותפים רבים להשקפותינו.
