קיום התורה – דוקא בשם הפרגמטיות

תוכנית המאה, תוכנית טראמפ – הרב משה צוריאל

אפתח במשל.

יש לי מחשב, עדין ומשוכלל והוא התקלקל. ידעתי שאם אפנה לְיַצְרָן [חברה בחוץ לארץ], זה יעלה ביוקר. יש לי גיס שהוא אמנם חובָב אבל הוא אוהב להתעסק עם מחשבים. הבאתי לו המחשב שיתקן אותו. אחרי כמה שעות שפירק חלקים והרכיב שוב חלקים, “הרים ידיים” ואמר לי שהענין מסובך.

לכן פניתי לחנות מחשבים שבאזור שלי ובקשתי שיתקן. הוא ניסה שוב ושוב, והשיב לי המחשב בלתי מתוקן בטענה שהגיס שלי “שרף” כמה חלקים חיוניים שבמחשב, ובלי שישיג מחו”ל חלקי החילוף, אין בידו לתקן.

בלי ברירה, פניתי ישירות אל הַיַּצְרָן, אמנם שילמתי ביוקר [כמו שכל “עסק מורשה” דורש מחיר גבוה יותר] אבל הצליחו לתקן את המחשב כראוי ומועיל.

הנמשל: זה כבר מאה שנה ומעלה יש לנו בעיות עם האוכלוסיה הערבית שבארצנו. חלק מהם אויבים בפועל במעשי טרור, חלק מהם שונאים בלב ומעודדים בדיבוריהם את המחבלים, וחלק מהם אדישים ואינם נוקטים עמדה, אינם מוחים. סכסוך זה גרם לאיבוד הרבה מאד נפשות של הצד היהודי; במשך הזמן אלפי הרוגים ורבבות פצועים.

היו הרבה ניסיונות בעבר להביא לידי גמר הסכסוך על ידי חלוקת ארץ ישראל בין הצדדים. בשנת 1936 הגיעה ארצה ועדת הלורד פיל (הבריטי) ואחרי ששמעו עדויות של וייצמן ובן גוריון, וגם עדויות מהצד הערבי (המופתי) החליטו פשרה. 83 אחוז מהשטח של ארץ ישראל ממערב לירדן, לתת לערבים. 17 אחוז ליהודים. אז היו בארץ כמליון ערבים, ורק 400,000 יהודים [ראו מאמר בשם “ועדת פיל” בויקפדיה].

המהומות של הערבים המשיכו בכל עוז, ועדיין היה שפך דמים בארץ ישראל. בשנת 1947 ישבו באו”ם לדון בבעיה, וגם הם הציעו תוכנית “משופרת”. 62 אחוזים משטחי ארץ ישראל הנ”ל לערבים ורוב השאר להודים, אבל ירושלים ובית לחם ישארו נוטראליים, לא לאלו ולא לאלו. שוב פרצו פרעות מצד הערבים, ושוב שֶׁפֶךְ דם של יהודים.

גם אריק שרון, ניסה להרגיע תאבונם של הערבים. ויתר על כל גוש קטיף, וגם על ישובים בצפון ארץ ישראל. אבל אע”פ כן, המשיכו ברציחות היהודים ביתר שאת ועוז. אלפי הטילים שירו עלינו מאז התגברו, קצת מהם הגיעו עד תל אביב. כלומר, תאבון הערבים רק התגבר, למראה חולשתנו.

אחרי כל ניסיונות כזב אלו, מנסה עכשיו הנשיא טראמפ, ידיד ישראל, להביא שלום לעולם, להביא פיוס בין ישראל לערבים. איך? מתוך כל יו”ש, לתת לישראל 30 אחוז, ולערבים 70 אחוז, ולהשאיר 15 ישובים יהודיים כאיים תוך אוכלוסיה עוינת.

גם קרית ארבע וחברון יהיו מנותקים, כי הכביש לירושלים והכביש לגוש עציון יהיו בחלקם בשליטת הערבים. אותם יהודים שיש להם מקור פרנסה בירושלים או גוש עציון, והספקים המביאים מזון ושירות לאוכלוסיה, יהיו בסכנה נוראה אם יעיזו לנסוע יום יום מחוץ ל”תחום המושב”.

צה”ל, למרות יכולתו המבצעית, הוכיח חוסר הרתעה. דוגמא היא גניבת ציוד הלוחמה ממחנה צאלים, לפני שבוע, וחוסר תגובה הולמת. החשש מפני משפטים ע”י המשפטנים, מונע כל פעולה תקיפה.

לכן, אני אומר, אין עצה אלא לפנות ישירות אל הַיַּצְרָן, ריבונו של עולם. מה יש לו להציע? הוא כבר אמר דברו בתחילת פרשת בראשית, ועד תחילת פרשת בוא. איך? שואלים חז”ל, התורה היתה צרכה להתחיל בציווי המצוות “החודש הזה לכם” (שמות י”ב) ומדוע כל אריכות הדברים של סיפורי אברהם, יצחק ויעקב, וחזון משה רבינו בסנה?

אלא כל אלו נכתבו למען ללמד, כדברי רש”י: “שאם יאמרו אומות העולם לישראל ‘ליסטים אתם! שכבשתם ארצות שבעה גוים!’ הם אומרים להם ‘כל הארץ של הקב”ה היא. הוא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לאשר ישר בעיניו.

ברצונו נְתָנָהּ להם וברצונו נְטָלָהּ מהם וּנְתָנָהּ לנו”. כל ספר בראשית מדגיש שוב ושוב שהקב”ה הנחיל לנו את כל הארץ. כלומר הקב”ה הוא בעל הבית, והוא המחלק שטחים גיאוגרפיים לכל האומות. והוא זה שציוה לתת לנו את שלימות ארץ ישראל. יש לנו “טאבו” רשום בספר הספרים.

במאמר הנ”ל בויקפדיה (“ועדת פיל”) הובא כי בעדותו של דוד בן גוריון לפני הועדה, אמר “התנ”ך הוא המנדט שלנו” (מתועד ע”י אניטה שפירא, בספרה “בן גוריון, דמות של מנהיג”, עמ’ 93).

אבל כאן עוקץ הבעיה. המנהיגים הנוכחיים של מדינת ישראל (בשנת 2020) אינם מאמינים בתנ”ך, אינם מאמינים שהקב”ה הבטיח לנו, אינם מאמינים בהשגחה פרטית של הקב”ה. ובעיקר, ארץ ישראל היא בעיניהם רק פיסת נדל”ן, לא מורשת אבות. אפשר לסדר כל גבולות הארץ לפי צרכי השעה, לפי תפישה פּרַגמַטִית. לכן “קברו” את מסקנות אדמונד לוי שהוכיח חוקיות שלטונה של ישראל בכל מרחבי הארץ, כי לפני קום המדינה לא היתה שום ישות ערבית מדינית-פוליטית על חלקי ארץ ישראל. וגם החלטת “ליגת האומות”, בשנת 1921 אישרה זאת.

יש סיפור מענין במדרש מכילתא (בשלח). מלך אחד ציוה לעבדו לרכוש לו דג עבור סעודתו. העבד היה עצלן ומשתהה. ממתי שיצא לשוק לקנות, ועד שדיבר עם “חבר’ה” בדרך, ועד שצלה את הדג, זה הסריח. המלך זעם ופקד כי או יאכל את הדג, או יַלְקוּ את העבד חמשים מלקיות, או ישלם קנס כך וכך כסף. אותו העבד היה קמצן, וחס על הכסף. אמר “מה בעיה? אוכל את הדג”.

ניסה ללעוס, אבל לא היה יכול לבלוע, מרוב מיאוס. בקש שיתנו לו מים לשתות אגב אכילתו. אבל למרות זאת הרגיש מהומות בבטנו, וידע שיקיא עוד בטרם יספיק לגמור אכילת הדג. בקש להפסיק ואמר “הנה גם אם ילקו אותי, עם משחות יעברו הכאבים תוך יום או יומיים”. התחילו במכות, אחת, שתים, שלוש… אחרי כמה מהן אמר העבד, אני אמות כאן. תפסיקו! והחליט לשלם את הקנס שהוטל עליו.

גער בו המלך: “הוי טיפש. היית יכול לשלם בהתחלה והיית נמנע מהצרות! למה אין לך שכל?”.

כך בימינו, כל התוכניות שהוצעו על ידי הגוים, נידונים לכשלון. יש רק דרך אחת להגיע לידי שלום. לקיים דְבָרוֹ של הקב”ה, שהוא הַיַּצְרָן. מה שהבטיח הקב”ה לאברהם אבינו: “בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת” (בראשית טו, יח).

ואשרר למשה רבינו הבטחה זאת:

“וְאִם יַרְחִיב ה’ אֱלֹוהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ” (דברים יח, ט). “כל הארץ”, הדגשה על מלת “כל”.

ודאי לעת הזאת אין כוונתנו לכבוש כל הנ”ל. אבל לתת ממה שיש כבר בידינו כעת? אין זאת אלא איוולת. הכל מפני שאינם מאמינים בדברי התורה, ואינם סומכים על הקב”ה, הַיַּצְרָן של כל העולמות.

יש עוד זמן לעצור, להגיד לנשיא טראמפ, “תודה רבה על מחשבתך. אבל היא לא תצליח, כי הקב”ה אמר לנו אַחֶרֶת”.

הועתק מאתר ערוץ שבע.

בענין אלו המחליטים שלא יתכן שהישוב בא”י יתגלגל ע”י רשעים

תהילים ע”ח מ”א-מ”ב:

וישובו וינסו אל וקדוש ישראל התוו. לא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר.

וורט חזק בשם הגר”א שפירא, ר”י מרכז הרב:

“וקדוש ישראל התוו”, אלו אנשים העושים תוואי להקב”ה. בדרך זו תלך או בדרך זו אך לא בזו, שאינה מקובלת עלינו.

חינם: ספר ‘למען בית ה’ אלוקינו’ – לחיזוק עליה בטהרה להר הבית והשבת עבודת המקדש

למען בית ה’ אלוקינו אבקשה טוב לך

©
להערות והצעות
לתרומות ועדכונים
בכל ענייני הקונטרס
0583241437
r583241437@gmail.com
בקרוב יצא מהדורה נוספת של הקונטרס
ניתן להתעדכן במייל הנ”ל

Download (PDF, 18.84MB)

לחץ כאן לשותפות מאובטחת בכרטיס אשראי.

Click here for a partnership with the author (secure payment).

Reprinted with permission.

How to Teach Torah Online with Screencasting – A Great Guide

Everything You Need to Know About Building a Great Screencast Video

APRIL 26, 2020


KAREEM FARAH

 

Early in March, the COVID-19 pandemic led to a domino effect of school closures. Overnight, educators were forced to rethink their instruction as they moved online. Thankfully, most aren’t comfortable simply replacing themselves with cookie-cutter, ready-made content built without the unique needs of their students in mind. They miss their students, and their students miss them, so they are willing to put in the hard work to ensure that their authentic teaching styles remain intact. This should not be a surprise to anyone who understands the art of teaching; technology simply cannot replace teachers.

One of the most effective ways to move instruction online is to build screencast videos. Screencast videos are unique because they are actual recordings of your computer screen or tablet as opposed to a video of an in-person lecture. They are a powerful way to deliver instruction, but they do require a fair amount of time and planning, which I have learned through a lot of trial and error. Building effective screencasts continues to be the barrier that stops educators from making a smooth transition to distance learning, so I have put together the following tips to help guide you through the process.

MY OWN SCREENCAST JOURNEY

As an educator myself, I spent several years developing screencasts and making mistakes along the way. I was fed up with lecturing and was determined to find a better way to tailor my instruction to students’ needs. I knew technology could be a powerful tool to amplify my impact, but I wasn’t willing to replace my lectures with a disembodied voice on a screen who didn’t know my students. So five years ago, I made the commitment to eliminate lectures from my classroom and replace them with instructional videos I created myself. This allowed me to facilitate a blended, self-paced, mastery-based classroom built on the backbone of high quality feedback and differentiated instruction:

Years later, I left the classroom to launch The Modern Classrooms Project, a nonprofit that equips and empowers educators to create blended, self-paced, mastery-based classrooms of their own. Through our in-person trainings and our Modern Classroom Essentials* course, we have supported teachers as they learn how to:

  • Plan and record their own instructional videos
  • Build student-friendly websites for instructional content
  • Design effective self-paced learning experiences for students at all levels

The following tips align with what we teach participants about creating their own instructional videos.

START WITH THE RESEARCH

When launching distance learning and meeting students’ needs, it can be tempting to dive head first into instructional video creation without actually understanding what works. But before you start investing countless hours of time and energy constructing videos, it’s important to understand what the research says about cultivating engagement.

VIDEO LENGTH

The research on how long instructional videos should be is incredibly clear and tells a simple narrative: Keep it short. The ideal length should be under 6 minutes. Between 6 and 9 minutes, engagement drops slightly.

Image from Brame, 2015.

After 9 minutes, engagement drops considerably, and if your video is over 12 minutes, you have a real problem on your hands. It is important to note that the majority of these studies have been conducted on young adults, so for younger students try to keep it 6 minutes or under (Brame, 2015).

These time recommendations can make educators anxious. It can be hard to imagine how to synthesize concepts or skills in such a short span of time. One of the beauties of instructional video creation is it forces you to think about delivering content in a lean way. What is essential? What is not? And where can students discover the content for themselves without you walking them through the process?

A simple way to make videos short is by chunking more frequently. Educators are used to thinking about lessons in 45-, 60-, or 90-minute blocks of time. When you use instructional videos, those constraints disappear. A 10-minute lecture that is designed as part of a 60-minute lesson can be chunked into two 5-minute videos, each of which then becomes part of a 30-minute lesson (Ibrahim et al., 2012).

It also helps to speak quickly and enthusiastically. Teachers are used to speaking slowly and enunciating very clearly, but that is not necessary in a screencast; in fact, it can be quite boring. Instead, speak fast and use conversational language to bring your authentic self into the picture (Guo et al., 2014). Don’t worry that students won’t be able to follow if you speak too quickly; they can always rewind the video and watch sections again. And don’t be afraid to make mistakes—a few of these will make your video sound more genuine.

VIDEO DESIGN

Next, let’s talk about design principles. First off, minimize text (Guo et al., 2014). Nothing is less engaging than an instructional video with a whole bunch of typed up text. It is especially redundant when you simply read the text during the recording. You might as well just send them a document and have them read it over instead. When possible, always accompany what you say with visuals (Brame, 2015).

Second, instructional videos do not need to be pretty; they need to be personal. Your students want to hear from you; otherwise you could just send them existing videos from YouTube. Research has shown that engagement increases when students know their own teacher is behind the screen delivering the instruction (Li et al., 2016).

Lastly, interactivity is engaging. Embedding pop-up questions into your videos provides great checks for understanding. Moreover, accompanying videos with guided notes helps kids stay focused and ensures that the information travels with them to their next task or assignment (Lawson et al., 2006; Vural, 2013; Zhang et al., 2006).

Continue reading…

From Cult of Pedagogy, here.

 

American Unemployment: Scarier Than You Thought

Why the Current Unemployment Is Worse Than the Great Depression

04/24/2020

Listen to the Audio Mises Wire version of this article.

The latest report on new unemployment claims was abysmal, coming in at 4.4 million last week, some 100,000 more than surveyed economists had expected. The continuous claims came in at just under 16 million, an all-time record. Mainstream labor economists estimate that, all things considered, the actual unemployment rate now (which is only officially reported with a lag) is above 20 percent—a rate not seen since the darkest days of the Great Depression. Indeed, all of the job gains since the Great Recession have been wiped out in just a matter of weeks.

What’s worse, even though the official unemployment rate is probably not quite as high as it was in 1933 (when it averaged 24.9 percent), there are reasons to believe that our labor market is currently in even worse shape economically than it was at the lowest depths of the Great Depression. Furthermore, once we take into account insights from Austrian capital theory, we can see why Keynesian hopes for a rapid recovery—and calls for longer lockdowns due to health concerns—are misguided.

Why the Current Unemployment Is Worse Than the Great Depression

In the first place, there is a technical reason that the government’s official unemployment figures for 1933 are misleading: at that time, people who held “make work” jobs funded by government relief efforts were counted as unemployed. (In my opinion, this was the correct judgment.) If instead we use adjusted figures (according to Darby 1976) then annual unemployment during the Depression peaked at 22.5% in 1932. In other words, if we count unemployment in the 1930s the way we count it today, then arguably the “official” rate is already the worst in US history, period.

However, besides this technical issue, there is a much more fundamental difference between unemployment in the early 1930s and today: back then, the people out of work had been laid off. Yet today, the people out of work are in lockdown.

This is an enormous distinction. When the economy crashed following the stock market in 1929, consumers restricted their spending according to their preferences as to what was most expendable. Some businesses went under completely—and these were the businesses that were the least important, according to their customers.

At the same time, plenty of other businesses remained afloat, but they cut back their workforces. Again, businesses laid off the most expendable workers, as judged by the managers/owners.

Intuitively, during the Great Depression and any other standard recession, for that matter, the economic system sheds those jobs that are the least important, in order to gradually reallocate workers into niches that are more appropriate. The deeper the malinvestments have been during the boom phase, the more workers will find themselves in unsustainable outlets when the crash occurs. But given the fact that X percent of the jobs need to disappear, the market economy during a normal downturn sheds them in the most economical areas, causing as little disruption to the flow of goods and services as judged by the consumers.

In complete contrast, today the principal criteria for which 20+ percent of current workers have lost their jobs are (1) they don’t work in an occupation that can be done from home and (2) they aren’t deemed “essential” by government officials. Naturally, these criteria don’t come close to approximating what is the most economical way to shed jobs, from the perspective of consumers.

An Analogy with the Household Budget

In the previous section, I argued that our current labor market disruption was much more economically significant than what was seen even during the depths of the Great Depression. Let me use an analogy to drive home the point.

Suppose your household were forced to restrict its spending by 25 percent. (Indeed, this might not be a mere hypothetical for many unfortunate readers right now.) However, there are two options for achieving this outcome. Under Option #1, the adults in the household get to decide where they will cut their spending, subject to the requirement that they reduce the total by 25 percent.

Under Option #2, an outside government official—in consultation with various experts—forces the household not only to cut spending by 25 percent, but also specifies where the spending cuts will occur.

Which option would be more burdensome? The answer is clearly #2.

Likewise, given that the economy has to endure an unemployment rate above 20 percent, it’s far preferable if consumers and business owners get to effectively pick (through voluntary market actions) which workers are laid off. It is far more devastating to endure our current situation, in which the workers who have lost their jobs have been selected by technological facts (i.e., whether a job can be done remotely) or through the political process.

Continue reading…

From Mises.org, here.