Dear Diaspora Rabbi: Kindly Sign Your Own Name at the Bottom and Hand This Out

Letter from a Diaspora Rabbi

Dear Congregant,

In the last few weeks, our lives have dramatically changed. Our routines have been interrupted. We are confused, frightened, and unsure what will be from one day to the next like never before in our lives. This period has been a time of reflection and soul-searching for us all, and I have come to a painful realization that I must share with you.

I have misled you.

I didn’t do this on purpose. I didn’t even do this consciously. But deep down, a small part of me always knew that I was misleading you, and today I have to come clean.

Let me explain.

I developed a love for Torah in my yeshiva years, and wanted to continue learning throughout my life on the same level. Becoming a rabbi was virtually the only way to ensure that. Our community is full of professionals and businessmen who serve the community in many ways. They also have a great love for Torah; they attend shiurim, they make time for learning whenever possible, they seek guidance when questions come up, and they run their homes in the spirit of Torah. I have the greatest of respect for them. But I needed more. I needed to be surrounded by Torah at all times.

I knew that becoming a “Torah professional” and earning a living at the same time would be very challenging. Desirable positions are scarce, and there is great competition every time an opportunity opens up. At the same time, those fortunate enough to obtain one of these positions have to walk a tightrope to keep them.

Nevertheless, making it as a rabbi was my goal. I studied diligently, built my resume, and did everything I could to make connections in the right places. I accepted internships and entry level positions at prominent institutions to get my foot in the door. Eventually, I received an opportunity for a full-time position at a small shul, and I stayed there for two years to develop my skills and make a name for myself. When a better opportunity opened up, I jumped on it. One thing led to another, until I became the senior rabbi of our wonderful kehilla, a position I have enjoyed for more than fifteen years – an eternity in this profession.

I realize now that my career path as a rabbi has been little different than that of a secular professional. I was little different than the doctor, lawyer, or businessman I always secretly felt were spiritually beneath me. Every step of the way I was simply trying to climb my version of the corporate ladder, and when I reached the peak I wanted only to maintain my position.

I was always on the lookout for those who could bolster my career, and I shamelessly groveled to them. I would immediately identify those who pulled the strings in the shul and the community, and made sure to stay on their good side. When they engaged in behaviors that were unseemly or worse, I looked the other way. I rationalized. It was the only way to become a rabbi and remain a rabbi, I told myself. It was the only way to influence the community in the long term, I told myself. If I didn’t do this I would be out of a job and someone else would do it; better me than the next person, I told myself.

All of this is probably true. Too many of my colleagues lost their positions after ruffling the wrong person’s feathers, or giving the community mussar that it didn’t want to hear, or failing to sufficiently please the big shots. I had to choose between making some difficult compromises to serve as a rabbi and make any kind of difference, subsisting on a part-time rabbinic position in no-man’s land, or leaving the field entirely.

I cannot fault myself for making the difficult compromises. But I fault myself that they were not difficult. I lost my way. I cared more about making it as a rabbi than living up to the great responsibility of being a spiritual leader, a true teacher of the Torah. I lost sight of the ideals of my youth, of the mission I was supposed to be on, and became just another corporate professional with a title and an office.

The past few weeks have helped me to realize what I always knew deep down. I refrained from giving you tough mussar because I was afraid of jeopardizing by job. I discouraged young people from making aliya because I was afraid our membership would age and die out. I discouraged older people from making aliya because I didn’t want to lose their money and stability. I discouraged myself from making aliya because I wouldn’t be able to make it as a rabbinic professional in Israel.

I always had reasons, of course. I knew all the right Torah sources and practical arguments to justify my position. But deep down I discouraged aliya because of fear, for myself and my personal dreams, not because I really believed it was what Hashem wanted.

I lied to myself, and I misled you. I cannot live with this lie anymore. I’m sorry. From the depths of my heart and soul, I beg your forgiveness.

Maybe it is easier for me to realize this now because our shuls, yeshivas, and organizations are all closed. We don’t know when or if they will be able to reopen. Economic hardships might make it impossible for many of them to survive even in a best-case scenario. Dreams of climbing the ladder in one’s rabbinic career are less relevant than ever before, as the only pulpits these days are virtual.

So be it. My repentance may not be perfect, but repent I must. I now encourage us, all of us, to make aliya. Enough with the excuses. Enough with the personal considerations. Enough with the biased arguments. We know deep down that Hashem wants us to return home, all of us. We need to do everything possible, both individually and as a community, to make that happen without further delay.

My final service to you as senior rabbi will be to serve as a true spiritual leader and faciliate our return to Israel, starting with me and my family, and whoever is willing to join us. I am prepared to sacrifice my prestigious position and lucrative salary to settle for being an ordinary citizen in Israel, if that’s what it takes. I am prepared to sacrifice my inflated notion of serving the Jewish people to return home and bring others with me. Indeed, there can be no greater service than that. Once I am there, I will find another way to serve the Jewish people, if necessary.

My family has already started preparing for aliya and I encourage all of you – all of you! – to do the same immediately. Let us reunite in Jerusalem with joy, and march forward bravely through the unknown toward a wonderful, glorious future.

 

Signed,

Rabbi ___________

Reprinted with permission from Chananya Weissman.

ABOUT THE AUTHOR
Rabbi Chananya Weissman is the founder of EndTheMadness and the author of seven books, including “Go Up Like a Wall” and “How to Not Get Married: Break these rules and you have a chance”. Many of his writings are available at www.chananyaweissman.com. He is also the director and producer of a documentary on the shidduch world, Single Jewish Male, and The Shidduch Chronicles, available on YouTube. He can be contacted at admin@endthemadness.org.

Read By Lonely Loners – Hyehudi’s Most Popular Articles

  1. תיקוני תשובת המשקל לפגם הברית ועוד – חלק שני
  2. שיר הקורונה: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם
  3. Shlomo Carlebach: A Gifted Musician But Also a Child Molester
  4. Nachlas Hashem
  5. מי שאינו יודע חשק אשה אינו יכול להיותו אוהב וחושק באלוה
  6. A Call to Reexamine Questionable Davening Practices
  7. כיצד העלימו הרב שך ואנשיו את דעת גדולי ישראל בעד ארץ ישראל

Best-read by subscribers:

  1. וחקר כבדם כבוד
  2. FREE: Download ‘Making of a Godol’ Here!
  3. הרבי מויז’ניץ: יהודים יראים אין מקומם בבתי דין של הרבנות הראשית
  4. Actions Speak Louder Than Words: Rabbi Meir Kahane a ‘Racist’?!
  5. FREE BOOK: The Thirteen Principles of Faith
  6. שונה הלכות המבואר’ – תמצית הלכות פורים ומגילה’
  7. Offer Korban Pesach? But the International Uproar Will Be Deafening!
  8. Corona: Knowing Who To Trust Is Trickier Than You Think
  9. עם כאלו מתירים, מי צריך אוסרים?! – הרב אשר וייס בענין הערמה במכירת חמץ
  10. Ari & Ari: How To Bake Your Own Hand-Made Matza In an Emergency

See you soon in Jerusalem!

VIRAL POEM: Go Into Your Room and Take a Good, Hard Look at Yourself

“Come Home”

E.G.

A pandemic poem – well, it’s about time!

Haven’t heard enough? Now hear it in rhyme!

I hope you’ll read on, though I suspect that you will, Something tells me that you have time to kill.

But what can I say that has not been said?
What can I write that you have not read?

You’ve seen every meme, you’ve heard all the news, You’ve shared and reposted your medical views.

And why not just say it – it’s all pretty depressing, Solitude can turn out to be quite distressing.

How long ago did my fourteen days start?
Misery does not love being six feet apart.

So while most of you read this locked up in your room, With your browser tab firmly pinned onto Zoom,

I hope you find solace in the words I impart,
As they come to you straight from my quarantined heart.

I can’t begin to pretend I’ve figured anything out, I have no idea what all this is about,

I’m okay at math, that much I can tell,
But Divine calculation isn’t where I excel.

So I’ve thought as hard as my fried brain will allow, Not about “Why?” but rather “What now?”

What to do now that there’s nothing to do?
How to approach this as a God-fearing Jew?

Well I think it is crucial that we make one thing clear, Hashem has His plan – there’s no need to fear.

Sometimes what we know is what must be stressed, God is good, God is kind – this is all for our best.

And with that as a pretext, what can we now gain? Hashem doesn’t just put us through haphazard pain.

Behind all these masks, a purpose is hiding,
With every gloved hand, His hand is guiding.

“Come home,” Hashem says, “I want you alone.” “Cancel, rebook, rain-check, postpone.

There is only one way to bring this about,
I am hereby declaring a global TIMEOUT.”

“Come in from your classrooms, your carpools, your schools, Come in from your minyans, your kollels, your shuls,

I know this is scary, and daunting, and new,
But right now this is what I want you to do.”

“Come in from your parties, your shows and your plays, Come in from your workplace, your 9:00 to 5:00 days,

Close all your stores, every stall, every shop,
Come in, My dear child, come in and just STOP.”

“I am closing all borders, no airports, no planes, No busses, no Ubers, no subways or trains,

You have nowhere to be, you have nothing to do, No need to make time – I’ve made it for you.”

“And now that there’s nowhere and no one to meet, Nothing to run to, to catch, host, or greet,

Now that I’ve filtered you down to your core,
Who are you when there’s no one to be anymore?”

And it’s this very question that runs through my mind, Stripped down to my essence, who will I find?

“Who am I?” I wonder, and “Who am I not?”
And what do I do if it’s not who I thought?

Well time’s on our side, no argument there,
With these extra hours, how will you fare?

Are you really the person that you’ve claimed to be? “Come in,” Hashem says, “It’s just you and Me.”

Cry out to the Heavens, Hashem saves every tear, Give Him each worry, each burden and fear,

There’s no need to rush, Hashem stopped the clock, He shut down the world so that you could talk.
So stop and assess; rest and reflect,
And if you find that you must; pause and perfect.

These days are so precious, and rare, and bizarre, Use them and find out who you really are.

And even more vital than the person you see,
Who is it Hashem intends you to be?

Where are you going, and are you on your way?
Will you get there tomorrow with your deeds of today?

So embrace this brief time that we’re spending apart, Search through your soul and open your heart,

Leave outside out, take your journey indoors,
STAY INSIDE, SAVE A LIFE; it may just be yours.

Man plans, God plans better; there’s no in-between, Bitachon is stronger than COVID-19,

Trust in Hashem, His ways are directed,
Start the spread of emunah till the whole world’s infected.

May we merit a future that is blissful and sweet, Hand in bare hand, we will dance through the street,

The world will rejoice in reason and rhyme,

As Hashem calls us home for the very last time.

In the zchus of a speedy Refuah Sheleima for all those affected by COVID-19.

Download (PDF, 71KB)

[Forwarded.]

האם המפר בידוד בעת הזאת פסול לעדות‎? – בית דין שערי שלום

בס”ד, ו’ ניסן תש”פ

לידידי הנעלה הגר”מ ציון שליט”א

בדבר שאלתו “האם מי שמפר בידוד בעת הזאת פסול לעדות”, הנה כידוע לצערינו הרב כבר בעש”ק פרשת פרה הודיעו הרשויות לאסור קיום לימודים בכל בתי הספר ותלמודי התורה ועוד שורה של הנחיות שנועדו לשמירת חיי הצבור בארה”ק, ותיכף ומיד לאחר השב”ק, כאשר נודע לנו שכמה מורי רעות חברו בענין זה לאנשי הפוליטיקין ממפלגות השמאל והרוסים האנטישמיים, ופירסמו ‘פסק’ לציבור שיש להפר את ההנחיות, הזדרזנו בבד”צ שערי שלום להוציא פסק הלכה ברור בענין בזה”ל:

1)     מאחר דקי”ל (בשלחן ערוך או”ח סימן שכ”ח ס”י וסימן תרי”ח ס”א) שמחללין שבת ויום הכיפורים עפ”י מומחה עכו”ם, א”כ הדבר פשוט שלאחר שחיוו גורמי המקצוע את דעתם לאסור קיום לימודים בימים אלו מחשש הידבקות במחלת הקורונה וכ”ש מחמת חשש הדבקת אחרים – א”כ אסור בשו”א להפר את הוראתם, והאומר אחרת מכך הרי זה בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

2)     וז”ל מרן בעל השבט הלוי (ח”י סימן רצא) “אשר כתב שעשיתם תקנות גדולות בסביבה שלכם למנוע הסכנה בדרכים ע”י התאונות שגורמים שפיכת דמים הרבה ונספו גדולים וטובים, יש לשבח אתכם על כך ולחזק ידכם, ושכל בי”ד בעירו עם מנהיגי הצבור חייבים לעשות למנוע נזקין מהתושבים. ואין לזה שייכות אם יש דינא דמלכותא או אין דינא דמלכותא, דהתקנות שנעשו ע”י השלטון נעשו לטובת הצבור למנוע אסונות, ואם לא נעשו על ידם הי’ חיוב עלינו לעשות כזה, ויפה העיר כב’ מתשובת מרן הח”ס חו”מ סי’ מ”ד. ובא וראה לשון הרמב”ם פ”ח מרוצחים ה”ה, וחייבים בי”ד לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן, ומסירין מהם כל מכשול וכל תקלה ואין מניחן בדרך לא תל ולא גיא וכו’ ודרך ערי מקלט ל”ב אמות רוחב, ואעפ”י שזה דין מיוחד לרוצחים מדין תכין לך הדרך, מכ”מ פשוט שממנו לומדים לפי המצב להסיר תקלות מר”ה, ועיין ב”ק נ’ ע”ב ובהרבה מקומות דאסור להזיק ר”ה שגורם תקלה, וברמב”ם פי”ב מנזקי ממון ופי”ג הכ”ב והכ”ג וכ”ד בזה, וממילא נשמע דמצוה להסיר מכשול הרבים בכזה. ועיין כתובות קי”ב ע”א, ר’ חנינא מתקן מתקלי’ ופרש”י משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים ע”כ, וק”ו להסיר סכנה שבתקופה שלנו שאורבים יום יום בדרכים בעו”ה. וממילא פשוט דאסור ע”פ הלכה לעבור ברמזור אדום בכל הזמנים גם כשאין מכוניות מתקרבות ממש דהירוס הסדר מביא לידי סכנה בנפש כידוע. וממילא מצוה לעורר ולהוכיח לאדם שלא ציית לתקנות שנעשו לטובתו ולטובת הצבור כולו שע”י דרכיו הבלתי ישרים, מביא עצמו ואחרים לידי סכנה. והקב”ה יסיר מעמנו שוד ושבר, וכל המתחסד עם הבריות הקדוש ברוך הוא מתחסד עמו, ויזכה לאורך ימים”, עכ”ל.

3)     ויעו”ע בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ קמח) מש”כ “בענין אם מותר למסור לשלטונות את אלו המסכנים עוברי דרך ע”י אי זהירות בהנהגתם בכלי רכב”, עש”ב.

4)     ההולך ללמוד בבית מדרש בצבור בימים אלו, וכן השולח את בניו ללמוד בתלמוד תורה בציבור בימים אלו – הרי”ז בכלל מצוה הבאה בעבירה, ולא קיים מצוה כלל, כ”א רק איסורים חמורים מאוד.

5)     יש לחזק בפרט בימים אלו את לימוד התורה בביתו, ובפרט מוטל הדבר על אברכי הכוללים שליט”א להמשיך בסדרי הלימוד הרגילים של הכולל בתוך ביתם, ולקיים ביתר שאת את דבריו של מרנא החפץ חיים (בספרו תורת הבית פרק א) “צריך האדם לקבוע איזה מקום בביתו שבכל עת שהוא פנוי מעסקיו יפנה תיכף לשם וימצא שם את שאהבה נפשו ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא“.

אך לדאבון כל לב, חלק מהציבור לא נשמע לפסק הנ”ל, ואולי גם אשמים אנחנו, שמפני הבהילות שהיתה נראית לן אז להוציא את הפסק במהירות, לכן לא היה נראה לנו שיש סיפק בזמן כדי לכנס מותב תלתא לדון בעניין, וקיבלנו את ההחלטה במושב של שני דיינים, אשר לכך כדי למנוע מהמלעיגים ללעוז שזהו “בית דין חצוף” ואין צורך לקיים את הוראותיו, לכן נחתם הפסק ע”י מזכירות הבד”צ, בלא שמות הדיינים כנהוג, ושמא זו היתה הסיבה לכך שפסק זה לא נתקבל כ”כ בציבור, בחושבם שרק יד העסקנים בדבר ולא הבד”צ עצמם עומדים מאחורי הפסק, והשם הטוב יכפר בעדנו, לאשר עד נאמן הוא כי כוונתנו היתה לטובה.

והנה בענין השאלה לגבי פסלות לעדות, הדבר ברור שעם כל המצב החמור בו אנו נתונים כיום, עכ”ז לא ניתנה התורה למרמס לעשותה פלסתר ולעקמה לפי צורך השעה, ולא נהיה אנן כאותם מורי רעות ש’פסקו’ בשעתו שהנוהגים אחרת מהם בהנהגה צבורית כלשהי, וממושמעים לרב גדול פלוני שאינו לרוחם שלהם, המה פסולים לעדות, תצילנה אזניים משמוע זאת, שאין לך עושה תורתו קרדום ע”מ לקנטר גדול מזה, וכבר אמרו ע”כ חז”ל ש”טוב לו שלא נברא”, ואחרים ‘פסקו’ שאלו שמעלימים הכנסות ממס הכנסה ומסתמכים על דעת מרן החזו”א זיע”א ועו”פ גדולים שהתירו זאת המה פסולים לעדות, עפ”ל,  ובכגון דא נאמר “מפרסמים את החנפים מפני חילול השם”, ודי בזה לע”ע.

וע”כ ראשית יש לבאר שישנם ב’ סוגים של חובת בידוד, דהיינו מצב אחד שבו רמת הסכנה מגיעה כדי חיוב בידוד מדאורייתא, ומצב שני שבו רמת הסכנה כשלעצמה אינה מחייבת בבידוד מהתורה, רק שמטעם ‘לא פלוג’ ואולי מעוד טעמים גזרו הרשויות חובת בידוד, שאז על אף שבאופן כללי כמובן שאין לחוקי המדינה שרובה חילונית שום תוקף של תקנות הקהל, וזאת מכמה טעמים הלכתיים נכונים וברורים שאין כאן המקום להאריך בהם כעת, מ”מ בעניינים כאלו וודאי שכן יש להם תוקף של תקנות הקהל לכל דבר וענין, וכמבואר גם בשבט הלוי שהבאנו בהחלטת הבד”צ הנזכ”ל, ותקנות הקהל יש להם דין של חיוב דרבנן גמור כמבואר בפוסקים בדוכתי טובא, ואכמ”ל.

וע”כ לענין פיסול לעדות תלוי הדבר בזה, שאם מדובר על איסור דרבנן, כי אז הרי בוודאי שאינו נפסל לעדות בלא התראה קודם לכן וגם רק לאחר הכרזת שמו בבתי כנסיות, כדקי”ל בחו”מ סי’ לד סעיף כג וסעיף כד. וי”א שגם לאחר כל אלו אינו נפסל לעדות אלא רק אם היה בזה חימוד ממון, וכדהביא הרמ”א שם בסעיף ג. אך אם מדובר על איסור דאורייתא, כי אז נפסל לעדות גם בלא הכרזה, ומ”מ אכתי נחלקו בזה הפוסקים לגבי התראה אם בעינן, ומי אנחנו להכריע בינותם. ועכ”פ בוודאי שאם הוא שוגג שאז לכו”ע אינו נפסל לעדות כלל, וכאיתא שם בסעיף ה. ובספק אם הוא שוגג ג”כ אינו נפסל, וכאיתא ברמ”א בסעיף כג שם שבכל ספק פיסול מוקמינן גברא אחזקתיה.

וקמיה הבורא ית”ש אפול בתחינה שיחוס ויחון על צאן מרעיתו, ויסיר מגיפה מעלינו.

החותם בדמע

ידידו עוז

פנחס שפירא

בית שמש

Download (PDF, 218KB)

Reprinted with permission.