Proof Advertisers Can’t MAKE YOU Do Anything

Michael Bloomberg’s Failed Ad Blitz Reminds Us Advertisers Don’t Force People to Do Anything

Michael Bloomberg dropped out of the Democratic Party’s primary this week, but not before he spent more than $500 on political advertisements. According to Bloomberg (the news service, not the man),

Through Friday [Feb 21], he’s spent $505.8 million on broadcast, cable, radio and digital ads, according to Advertising Analytics. That’s an average of $5.5 million a day since he officially became a candidate.

It’s also $190 million more than all of his active Democratic rivals combined, including billionaire hedge-fund founder Tom Steyer, have spent on political ads.

This all netted Michael Bloomberg a whopping twenty-seven delegates. That’s more than $18 million per delegate. This means Bloomberg didn’t even succeed in becoming a spoiler or a kingmaker at the Democratic convention this summer.

In short, the failed Bloomberg ad blitz serves as a helpful reminder that advertising doesn’t actually make people do anything. Ads on YouTube and TV—even when they are released in a veritable torrent as Bloomberg’s ads were—are not enough in themselves to convince people to vote for someone.

We saw a similar issue during the 2016 election, when Hillary Clinton outspent Trump 2 to 1. Indeed, among so-called outside groups (such as super PACs), “Pro-Clinton ads outnumbered pro-Trump ads 3 to 1—a mind-numbing 383,512 ads for Clinton compared to 125,617 supporting Trump.”

This isn’t to say that having $500 million lying around for advertising makes no difference. It may be that if Elizabeth Warren had had that sort of advertising budget, she might have been able to compete better with Bernie.

But the fact remains that if an advertisement asks a person to take some sort of action—whether it’s buying Acme zit cream or voting for Michael Bloomberg, that action has to be something that the person targeted by the ad is open to doing. That is, the person being asked to buy or vote must have been already “conditioned”/”brainwashed”/”socialized”/”educated” in such a way that the advertisement’s request for action seems like a good thing.

Often, ads simply stand no chance of succeeding because they’re not addressing what the target audience is inclined to desire.

Ludwig von Mises realized this long ago and noted,

It is a widespread fallacy that skillful advertising can talk the consumers into buying everything that the advertiser wants them to buy. The consumer is, according to this legend, simply defenseless against “high-pressure” advertising. If this were true, success or failure in business would depend on the mode of advertising only. However, nobody believes that any kind of advertising would have succeeded in making the candle makers hold the field against the electric bulb, the horse drivers against the motorcars, the goose quill against the steel pen and later against the fountain pen.

Examples of this phenomenon abound. In recent years, for example, we’ve seen articles on how so-called Millennials are uninterested in buying what the funeral industry is selling. That is, expensive coffins and funerals are highly profitable for funeral homes, but fewer people under fifty are interested in buying. They want less-profitable cremations. So, the funeral industry has had to change the way it does business. But this raises a question: why should the funeral industry change anything? Why not just run a bunch of advertisements telling people to buy $20,000 coffins? Then surely everyone will buy them, right?

But that’s obviously not how it works.

And then there’s the story of the American waterbed industry. Many people over forty may still remember the time in the 1980s when all the cool kids had waterbeds. But then they fell out of favor and waterbed stores collapsed in a heap of irrelevance during the 1990s. But why did the waterbed merchants allow that to happen? Why didn’t they just run a bunch of advertisements telling people to buy waterbeds?

People do what advertisers tell them to do, right?

After all,  we’re told that “Russian hackers” with some targeted online ads — many of which were little more than low-budget unsophisticated memes — “swayed” the 2016 election and somehow turned Hillary voters into Trump voters.

The next time a modern-day McCarthyite insists that the 2016 election was stolen by Russian memes, let’s keep in mind that with $500 million, Bloomberg couldn’t manage to convince more than a few voters to vote for him instead of for Joe Biden, who apparently thinks he’s running for the US Senate.

So, let’s just chalk up the failed Bloomberg campaign to yet another case of how all the ads in the world won’t convince people to buy a product — or vote for a candidate — they don’t like, don’t want, and generally regard as useless.

From LRC, here.

עם כאלו מתירים, מי צריך אוסרים?! – הרב אשר וייס בענין הערמה במכירת חמץ

Mechiras Chametz

א

 

מקור מנהג המכירה

 

שנינו בתוספתא פסחים פ”ב ה”ו ישראל וגוי שהיו באין בספינה ויש חמץ ביד ישראל מוכרו לגוי או  נותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו במתנה גמורה”, ומברייתא זו המקור לדין  מכירת חמץ לנכרי, והובאה הלכה זו בסימן תמ”ח ס”ג עי”ש.

אמנם, שני הבדלים בין המכירה הנהוגה בזמנינו למכירה זו שבתוספתא דמכירה זו  אקראית ופרטית היא משא”כ זו שבזמנינו שהיא קבועה וכללית, ובאמת נרעדו אמות הסיפים כאשר  הנהיגו מכירה כללית ע”י רב העיר לפני כמאה ושמונים שנה.

בימי החת”ס כנראה עדיין לא נהגו במכירה כללית דבשו”ת או”ח סי’ קי”א כתב דיש לכל רב לדרוש  בשבת הגדול ולהסביר לעם את ענין המכירה פרטיה ודקדוקיה הרי שבזמנו לא היתה מכירה כללית  אלא כל מי שהיה חמץ ברשותו היה מוכרו לנכרי בעצמו, אך בישועות יעקב סי’ תמ”ח ס”ק ה’ כתב  ששמע שבמקצת קהילות נהגו במכירה כללית ומשבח מנהג זה.

בקהלת יאס פרצה מחלוקת גדולה כשרב אחד הנהיג מכירה כללית והגרא”מ טויבש מחה כנגדו  ובשו”ת אורי וישעי סי’ קכ”א כתב לדחות מנהג זה ובשו”ת נאות דשא סוף ח”א הובאה תשובתו של הגר”ש קלוגר  בשבח מנהג זה אמנם שוב חזר בו וכתב דיצא שכר מנהג זה בהפסדו.

ומכל דברי האחרונים הנ”ל  מבואר דבאותו זמן נהגו אף במקומות שהנהיגו מכירה כללית שהרב קנה את החמץ מכל בני קהלתו  וחזר ומכרו לגוי אך בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ב ח”ב סי’ ע”ז הביא כמנהג דידן שהרב הוא מורשה  למכור חמצם של בני קהלתו, אך הגאון בעל שו”מ דוחה גם מנהג זה עי”ש. אמנם מאז ועד ימינו נשתרש  מנהג זה בקרב כל הקהלות ואין פוצה פה ומצפצף וברור שיש במנהג זה תקנה גדולה למנוע איסור בל  יראה מרבים מעמי הארץ.

ב

 

בחשש הערמה במכירה

 

והנה ידוע בשער בת רבים לכל יודעי דת ודין, שיטת הבכור שור בפסחים כ”א דמכירת חמץ באמת  הערמה היא ואין לסמוך עליה אלא בדרבנן אך כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי אין האיסור  מה”ת ושוב מהני מכירה זו. וגם בקצוה”ח נקט דאין מכירה זו נצרכת אלא מדרבנן כיון דמדאורייתא  סגי בביטול עיין בדבריו בסי’ קצ”ד סק”ג שכתב דאף דקנין אודיתא אינו אלא מדרבנן מהני בחמץ כיון  דמדאורייתא בביטול סגי עי”ש.

אך רבים מן האחרונים חלקו עליהם ונקטו דאין מה שמוכר בכלל הביטול כלל וממילא המכירה נצרכת  מה”ת, כ”כ החת”ס בשו”ת או”ח סי’ ס”ב ובשו”ע הרב בסדר מכירת חמץ ובפמ”ג סימן תמ”ח א”א ס”ק  י’ ומשו”כ נקטו דבאמת המכירה מכירה גמורה היא ומהני אף בדאורייתא וכך כתב המקור חיים בסי’  תמ”ח סק”ט עי”ש.

ולכאורה מסתבר כדבריהם דאם מבטל גם מה שהוא עומד למכור איך ימכור דבר שאינו שלו  דלרוב הראשונים ביטול הוי הפקר, ואף לשיטת רש”י והרמב”ם דביטול אינו הפקר אלא מדין תשביתו  הוא, מ”מ איך ימכור את מה שביטל כעפרא דארעא, והלא סתירה גמורה היא, ועוד דלכאורה נראה לשיטה זו דאינו יכול כלל לבטל את מה שרוצה למכור כדי לא להפסידו וכונתו לחזור ולקנותו דהרי חזינו דאינו כעפרא דעלמא אצלו, אלא מסתבר דמה  שמבטל אינו מוכר ומה שמוכר אינו מבטל.

אמנם במקום אחר כתבתי לבאר דאין בהכרח סתירה בין שני ענינים אלה, דהלא באמת מבטל ביום  י”ד את כל החמץ שלו בין הידוע ובין שאינו ידוע לו וכך גם במכירה הוא מוכר את כל החמץ שברשותו  אף החמץ שאינו ידוע לו אף שכבר ביטלו. ופשר הדבר כך הוא לענ”ד, כיון שיש מפקפקים בתוקף מכירה  זו כמבואר דעת הבכו”ש כוונתו לבטל גם מה שבכלל המכירה על הצד שאין זה מכירה גמורה, וכיון שיש  צד פקפוק בביטול וכמ”ש הר”ן בריש פסחים שמא לא ביטל בלב שלם, והרע”ב שם כתב דיש חשש  שמא ימלך על ביטולו, ועוד די”א דלא מהני ביטול בחמץ ידוע, ולצד זה כונתו למכור גם מה שביטל, סו”ד הרי זה כאילו מבטל ומוכר על תנאי ושני ענינים אלו משלימין זא”ז (ועיין מש”כ בזה במנחת אשר לפסחים סי’ י”ד).

והנה נהגו רבים שלא למכור חמץ גמור ושלא להנות מחמץ גמור שנמכר בפסח כמבואר באליהו רבא  בסי’ תמ”ח וכ”כ בשו”ת עטרת חכמים חו”מ סי’ י”ד שמעולם לא אכל חמץ שנמכר בפסח וכ”ה באגרות  סופרים בשם הגרעק”א, וגם חומרא זו יסודו בפקפוק על תוקף המכירה, ואפשר דסברי דאין הביטול  חל על מה שמכר, והוי תרתי לריעותא, דכיון שאינו מבטל את מה שמוכר ואין המכירה גמורה ממילא  נוגע באיסור תורה ולכן החמירו שלא למכור חמץ גמור וכז”פ.

ג

 

אם ניתן לסמוך על מכירה לקויה

 

ובמנחת אשר לב”ב סי’ מ”א אות ב’ כבר הבאתי את מש”כ החת”ס בשו”ת יו”ד סי’ ש”י לפקפק על מכירת  חמץ, דהלא אנן סהדי דאין הגוי מכוין כלל לקנין גמור וכל מכירה זו אינו בעיניו אלא מעין טקס דתי  שאין בו ממש, וכתב החת”ס דאין לנו ענין אלא להוציא את החמץ מרשותנו ומה לן אם הגוי קונה או  לא, ולא יהא אלא הפקר די בכך כיון שעכ”פ יצא מרשותינו, ותמהתי על דבריו דהלא אם לא יקנה הגוי  אין זה הפקר כלל אלא נשאר בבעלות גמורה של ישראל וכמבואר בב”ב קל”ח ע”א בתוד”ה כאן דאם הקונה לא קנה  נשאר הדבר ברשות המוכר כיון שקנין אין כאן והפקר אין כאן.

ושוב כתבתי דיש ליישב דבריו לפי”ד המשאת בנימין סי’ נ”ט שחידש לגבי מי שמכר חמצו לגוי  בקנין כסף בלבד, דאין צריך לחשוש בו לחמץ שעבר עליו הפסח, דכיון דגילה דעתו שלא ניח”ל בחמצו  לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ”ש הר”ן בריש פסחים דמה”ט מהני ביטול בלב ושלא בפני  שלשה והביאו הבית יוסף בסי’ תל”א עי”ש, ולפי”ז י”ל כן אף בסברת החת”ס דכיון שהישראל מכר  כדין הוי הפקר ע”י גילוי דעתו אף אם מסיבה כלשהי לא חל הקנין.

ובספר נהר שלום או”ח תמ”ח דחה את דברי המשאת בנימין דלא כתב כן הבית יוסף אלא ליתן טעם  במה שכתבו כמה ראשונים דיכול לבטל חמץ ע”י השליח אבל אין זה הלכתא פסיקתא, ועוד דהב”י כתב  שם עוד טעם לחלק בין הפקר דהוי משום נדר ולכן לא מהני ע”י שליח לביטול חמץ דאין בו גדר נדר  כלל עי”ש, ונראה ברור דהנהר שלום חשב דכונת המשאת בנימין לדברי הב”י בסי’ תל”ד דמיירי בענין  הביטול ע”י שליח אבל באמת כונתו לדברי הב”י בסי’ תל”א דמביא דברי הר”ן בענין ביטול בלב דמהני  משום גילוי דעתא וז”ב (דבמשאת בנימין נכתב בטעות הדפוס בית יוסף סי’ תל”ה עי”ש).

 

ד

 

אך באמת צע”ג לסמוך ע”ד המשא”ב להלכה ואנא אנו באים בסברא זו, וכי מי ששכח למכור חמצו  לשעה לפני סוף הזמן ושוב אין ביד לבצע את המכירה עד עבור הזמן, והוא בוכה ומתאונן על מר גורלו שלא מכר חמצו, נאמר דגלי דעתיה דלא  ניח”ל והוי הפקר ממילא, או מי שחשב שעשה קנין המועיל אך הקנין לא נעשה כדין כלל נימא דסגי  בגילוי דעתא, ומה בין קנין כסף דלהרבה פוסקים לא מהני בגוי למי שלא עשה שום קנין המועיל, וע”כ  צריך למתוח קו בגדר זה של גילוי דעתא, דא”א בשום פנים שכל גילוי דעת שיהיה יועיל להפקיע איסור ב”י  וב”י.

ולול”ד המשאת בנימין היה נראה לחלק דע”כ לא כתבו הר”ן והב”י אלא במי שכונתו ברורה להפקיר  אלא שלא השלים תנאי ההפקרה ולא הפקיר כדין דהיינו שלא עשה כן בפני שלשה ולא הוציא בפיו בזה  חידש הר”ן דמהני ג”ד, דכל מה דבעינן הפקר בפה ובפני ג’ אינו אלא להשלים ולהוכיח גמר”ד, ובגילוי דעת סגי, אבל כשלא התכוין להפקיר כלל אלא להקנות והקנין לקוי ולא חל לא מהני ג”ד  כלל לעשותו הפקר דאין הג”ד מחדש חלות שלא התכוין האדם לעשות.

וראיתי שוב שהאחרונים כבר נתקשו ונתחבטו בסברת המשאת בנימין, ובשו”ת חמדת שלמה או”ח סי’  א’ כתב לבאר דכונתו דבאמת עיקר חלות הקנין מצד גמ”ד דמקנה הוא ומשו”כ מהני בג”ד, אך דרך זה  אינו מובן דמלבד מה שביארתי במנח”א לב”ב סי’ ל”ב דלא מהני גמ”ד במקום קנין אלא בשגמר ומקנה  מתוך שמחה יתירא בלבד ולא בקנין דעלמא, אך יותר נראה פשוט דבעינן עכ”פ שיתכוין להתחייב או  להקנות במחשבתו ולא כשמתכוין לעשות קנין ולא עשה קנין המועיל דנאמר דהוי הפקר וז”פ בעיני.

ובשו”ת אבני צדק או”ח סי’ נ”ב כתב בד”א דמהני גילוי דעתא רק בקנין כסף דמהני תנאי שיהני קנין  כסף אף במקום דלא מהני מעיקר הדין וכמבואר בקידושין דף כ”ה דאף דאין הכסף קונה בקרקע עד  שיכתוב שטר מ”מ מהני תנאו לקנות כסף עי”ש.

אך באמת זה תמוה דאיך יהני תנאי לחדש קנין שאינו מועיל מה”ת, וע”כ לא אמרו אלא במה דלא  מהני קנין כסף משום שלא גמר ומקנה משום שלא סמכא דעתיה דבזה מהני ג”ד דשפיר סמכא דעתיה,  אבל במה דלא מהני ביה הקנין מעיקר הדין מה יהני תנאו לשנות דין התורה, ואף במה שתיקנו חכמים  דלא מהני כסף במטלטלין נחלקו הפוסקים אם מהני תנאו דהנה הבית יוסף בסי’ קצ”ח כתב דמהני  והדרכי משה שם תמה עליו דע”כ לא אמרו דמהני תנאו אלא בקרקע אבל לא במטלטלין שתיקנו  חכמים לבטל קנין כסף משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטיך בעלייה וכ”כ הש”ך שם בסק”י לדחות  דברי הב”י וכדבריהם מבואר בחידושי הריטב”א בקידושין שם.

אמנם להלכה הסכים הרמ”א עם דברי הב”י שם וצ”ל דכך תיקנו חכמים שלא לבטל לגמרי קנין כסף  ובמקום שהתנה להדיא מהני הסכמת בעלי הקנין, משא”כ בקנין כסף דגוי דלא מהני מעיקר דין תורה.  וכיוצא בזה נתקשיתי בדברי הקצות שם בסי’ קצ”ח ס”ק ג’ דפשיטא ליה דלשיטת הב”י מהני התנאי גם  בגוי וצ”ע לענ”ד אמנם המג”א בסי’ תמ”ח ס”ק ד’ הוכיח מדברי המשאת בנימין דלא צריך מסירת  מפתח במכירת חמץ, הרי לכאורה דנקט הלכתא כהמ”ב, אך אפשר דלא הוכיח אלא במה שמבואר  מדבריו דל”מ מסירת מפתח אבל אין בהכרח דהלכה כותיה גם במה שחידש דמהני קנין כסף לחוד, אך  באמת זה תלוי בהבנת דברי המג”א דהנה הפמ”ג שם בא”א סק”ה כתב לדון בדברי המג”א דהמ”ב  מיירי בענין שהחמץ בעיר אחרת ולכן אין ריעותא בקנין כשלא מסר לו מפתח משא”כ כשהחמץ בעיר  שבו הקונה ומוכח מקושיתו שהבין הוכחת המג”א ממה שלא כתב המ”ב דצריך מסירת מפתח (ולפ”ז  י”ל כנ”ל דלא הוכיח מדבריו אלא הלכה זו דל”צ מסירת מפתח) אבל בשו”ת צ”צ או”ח סי’ מ”ד כתב  לבאר כונת המג”א להוכיח מכל עיקר סברת המ”ב, דכמו דמהני ג”ד לשוויה לקנין כסף קנין המועיל  בגוי כמו”כ מהני דלא נצטרך מסירת מפתח ומוכח דהמג”א נקט עיקר להלכה כשיטת המ”ב ודו”ק  בכ”ז כי קצרתי.

ומשום כ”ז נראה דצ”ע אם לסמוך על דברי המשאת בנימין בזה להלכה.

מאתר תבונה, כאן.

ביאור ‘ממחרת השבת’: חז”ל מול הצדוקים

מתוך “תיק ידען” – השגות הרב יהושע ענבל על ירון ידען ימ”ש בעמ’ 183 מס’ 254:

גם אם היה הדבר נכון ש”בצורה פשוטה וישרה” יותר קל להבין את דעת הצדוקים, אין זה אומר שזהו הפירוש האמתי. שהרי המחבר בעצמו הסביר את כוונתו לא כך, מצוה זו נהגה בכל שנה ושנה, וחכמים ידעו וקיבלו את פירושה במסורת. וגם תרגום השבעים שנוסד עוד קודם הופעת הצדוקים בעולם מתרגם כמסורת חז”ל. הויכוח הוא האם לפרש את הפסוק “ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה” כמחרת יום השביעי בשבוע, או “השבת” ככנוי לחג הראשון של פסח. ובספר יהושע מפורש כדעת חז”ל: “ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה“. האבן עזרא אמנם כתב כי אפשר לפרש ממחרת הפסח ממחרת יום הקרבת הפסח, – דהיינו יום ארבעה עשר. אבל אין לפירוש זה על מה שיסמוך, שהרי הפסח נאכל בליל חמשה עשר, ומה הטעם להגדיר “ממחרת הפסח” את רגע השחיטה, ולא את יום אכילת הפסח, המכונה בעצמו “חג הפסח”. מלבד שהפסוק ביהושע סובב על לשון התורה וכשהוא כותב “ממחרת הפסח” ברור שהוא מתכוין ל”ממחרת השבת” של התורה.

הסבה שנקטה התורה בשם “שבת” ביחס לפסח תלויה במבנה הסגנוני של כל סיום ספר ויקרא, שכולו עוסק בשביעיות ובשבתות. פרק כג’ מתחיל בדין שבת, פרק כה’ עוסק בשבת הארץ, ובספירת שבע שנים שבע פעמים, ובעונש למבטלה: עונש שבע על חטאותיכם, שביתת הארץ בגלות כנגד אי שביתתה בשמיטה. שם נזכרות גם שבע קללות, והמשפט האחרון משתמש שבע פעמים בשורש שבת: “אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה“. ואם נשוב לפרק כג’: נזכרת בו המלה “השביעי” שבע פעמים, והוא מדבר על שבעה מועדים, ועל שבעה כבשים מוקרבים, המועדים בהם פותח הם בחדש השביעי. פרקים אלו באים להדגיש כי שבת בני ישראל בארץ, תלוי בשביתתם בשבת ובשביעית, ובמנין שבע שנים שבע פעמים. באם לא ישבתו תשבות הארץ. בימי גלותם. ברור שלכן נקטה התורה את היום בו מתחילים לספור שבע שבועות בכל שנה בכנוי “שבת” בו מתכנה גם יום טוב לפעמים. ואילו יהושע שהוציא את הדברים מהקשרם כותב בפשיטות “ממחרת הפסח”.

את שאר ספרו של הרב ענבל ניתן לראות כאן.

יערה אביבי – כפיית גט פסולה בב”ד המחוזי מטעם בירושלים

קיום שטר מודעא ע”י בד”צ שערי שלום:

Download (PDF, 588KB)

צו מניעה מבד”צ שערי שלום:

Download (PDF, 59KB)

מכתב הגר”א שטרן שליט”א מאשדוד:

Download (PDF, 146KB)

הגר”מ אייכלר שליט”א, רב חסידי סלונים בירושלים ואב”ד בבד”צ מחזיקי הדת מצטרף (המפנה לספר משפטי ישראל):

Download (PDF, 27KB)

בירור הלכתי נרחב ששלחו דייני אשדוד לרבני מונסי:

Download (PDF, 160KB)

Reprinted with permission.

הנוסח החסידי הוא זר ומוזר

כידוע, אחת הסיבות להתנגדות לחסידים היתה שינוי הנוסחאות ושינוי המנהגים.

לגבי שינוי המנהגים איני חושב שכיום יש זכות לאיש מהצבור הליטאי הקלאסי להביע דעה נגד החסידים, שכן החסידים שמרו על המנהגים לא פחות ממה ששומרים עליהם הליטאים בימינו. זאת ועוד, נדמה שאצל החסידים היה מין עיקרון מדור מסוים (עכ”פ כך המציאות בפועל) שלא לשנות. מסיבה זו, ניתן למצא כמעט בכל חסידות מנהגים ישנים מאד שנהוגים היו גם באשכנז. לעיתים אף מדובר במנהגים שהתבטלו ברוב הקהילות.

וכעת לענין שינוי נוסח התפילה.

הבה נתעלם מ”סיפורי הסבתות” אודות “מניין תיבות” מדוקדק (יתכן שאמנם נאמרו דברים מסוימים כסימן לזכור את הנוסח או מטרה אחרת). כל מי שמנסה קצת להתחקות אחרי “הנוסח המדויק” של אנשי כנסת הגדולה, מגיע למסקנה אחת ויחידה: אין לנו נוסח כזה כי מעולם לא היה נוסח כזה. בפרט אם נתייחס לכלל של “לשון חכמים לחוד”, הרי סגנון שנהג בזמן אנשי כנסת הגדולה לא יישאר כצורתו אלף שנים מאוחר יותר.

מבית מדרש מסוים יצאו “מסורות קדומות” כביכול על נוסח התפילה המדויק ביותר, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. בעיות מסוימות שלא עלו בקנה אחד עם הקביעות האלו באו על פתרונן דווקא באותו בית מדרש, ע”פ אותו עקרון. לדוגמא: הגאונים כבר נחלקו לגבי אמירת ‘זכרנו’ ו’מי כמוך’. אחרי הכל, לא קל היה לבטל נוסחאות באשכנז. אז מה עושים? גם ל’זכרנו’ ו’מי כמוך’, ‘וכתוב’ ו’בספר חיים’ נמצא מניין תיבות מדויק…

אצל הספרדים מניין התיבות לא שיחק תפקיד חשוב, ובכל זאת, ניתן למצא גם שם “עניינים” מהסוג הזה. מזמן התפשטות הקבלה הספרדית, אנו מוצאים גם אצל הספרדים רמזים על מניין התיבות, וכדו’.

מה היה הנוסח באשכנז לפני חסידי אשכנז? משהו שמורכב בעיקר מנוסח ארץ ישראל ומעורב בו נוסח בני בבל. נוסח זה התמיד גם אח”כ (עם שיפוצים קלים, כפי הנראה), אלא שנקבעו בו מסמרות על ידי חסידי אשכנז.

מה ההבדל בין קביעת נוסח מסוים וקבוע אותו אסור לשנות (יתרה מזאת, ניתן למצא קללות ואזהרות חריפות מאד למי שיעז לשנות משהו ממנו) והוא בעצמו תוצרת של שינויים קלים, לבין קביעת נוסח קבוע המעורבב מנוסח אשכנזי וספרדי?

גם הנוסח החסידי אינו אחיד   ̶ שלא לדבר על בדיחות של ממש שניתן למצא בחסידויות מסוימות (למשל, “חננו מאתך חכמה בינה ודעת דעה בינה והשכל”, וכיו”ב). אבל בסך הכל, מה הבעיה להתפלל בנוסח הזה אם זה עושה למישהו “טוב על הנשמה”, והוא בטוח שזהו הנוסח שנקבע על ידי הבעש”ט שקבלו בחלום מהאר”י שקבלו בחלום מהרמב”ן שקבלו בחלום מרשב”י שקבלו בחלום מאחיה השילוני?

(מאת החפץ בעילום שמו)