Year: 2020

The Brisker Rav is famous for his lesson of parsimony from “The Rule of Three” Simanei Shoteh (Chagigah 3b-4a):

היכי דמי אי דעביד להו דרך שטות אפילו בחדא נמי אי דלא עביד להו דרך שטות אפילו כולהו נמי לא לעולם דקא עביד להו דרך שטות והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה והמקרע את כסותו אימור בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכולהו הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכל.

By the way, here is the Chazon Ish in Hilchos Tola’im  (Y.D. 14:7 s.v. Veha) in a weaker case:

והא דנמצאו ג’ אסור ואחד או שנים מותר, נראה דהיינו ביש ספק אי אתו מעלמא, או נתגדלו בפירי, ובזה יש חזקה דתלתא, דאין לנו להחזיק שקרו ג’ מקרים נפרדים אלא יש לתלות שכל הג’ סיבה אחת להם, והיינו שטבע הפירי להתליע, והיינו טעמא דקטלנית כדאמר יבמות ס”ד ב’, מעין גורם מזל גורם, אבל אם אין גורם אחד לשלשתן לא שייך חזקה דג’ מקרים אינו גורם להרבות המקרים, וכן בוסת אמרינן שיש כאן טבע קימת לראות להפסקת זמן זה, או ליום זה בחדש ולכן אמרו נדה ל”ט א’ שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כיון שאין כאן טבע קיימת רק מקרים, וכ”כ בפ”ת בשם מהרש”ל שאם אין מצוי בו כנימא באופן דודאי מעלמא אתו אף אם יש ג’ אין חוששין דלמא איכא אחריני, ומש”כ בפ”ת בשם אחרונים לנטות מזה אינו מובן, ומיהו נראה דאם נמצאו אחד או שנים אף בברור שלא נפלו מעלמא וכגון שהן באוכל עדיין, מ”מ הקדירה מותרת דתולין שחד פירי נלקה ואין זו ריעותא על חבריו, אבל אם נמצאו ג’ הוחזק שכל הפירות באילן זה או בערוגה זו נלקו וחשיב כרוב המצוי שהן מתולעות.

Adding at the end:

ומה שהקשה בח”י שם מג’ מתים דאמרינן דזו שכונת קברות, התם נמי קבורתן בשכונת קברות חשיב כטבע שסיבה אחת הביאתן למקום זה, שמנהגו של עולם ליחד שדה קברות, אבל אין דרך לקבור מתים בשדות בלתי מוכנות לכך.

(בביאור פרשת שמע “ובלכתך בדרך“:)

ומה שנאמר בדרך בפתח, כמשמעו בדרך הידוע והוא דרכי ה’, כמו שכתוב דרך פקודיך כו’ (תהלים קיט כז), פרוש אף כשהוא עוסק במצוה לא יפטור את עצמו מן התורה, וצריך להתנהג את עצמו על פי התורה והנהגותיה, וכל זה קאי על ואהבת את ה’ וכו’ (דברים ו ה), רצה לומר שיקבל עליו על מלכות שמים, הן בכל אלה כנזכר לעיל, הן באכילה ושתיה, וכמו שכתוב לאכל לחם לפני האלקים (שמות יח, ועיין גם בראשית לז כה) והן בממונו, בכלם יהיה על מוראו יתברך עליו, ואהבתו לא יסור ממנה אפלו רגע אחת.

Anti-Zionists habitually compare their opponents to the Biryonim losing on the eve of the Churban (ignoring our vastly differing results!).

Here is a typical quote:

בענין המרידות ברומאים למה לא הזכיר את הגמ’ בגיטין כי רק הבריונים רצו להילחם ברומאים אבל ר’ יוחנן בן זכאי חשב שצריכים להכנע להם, ועי’ במהרש”א שהבריונים גרמו את החורבן והגלות כי לא רצו להכנע לרומיים, וכן הגר”א (הובא באבן שלמה) כתב שכאשר הקב”ה מוסר את ישראל ביד איזה אומה צריך להכניע לה ולקבל באהבה, וזה היה סיבת חורבן הבית וגלותינו שלא שמעו בקול ירמיה להכנע למלך בבל, וכן בית שני חרב ע”י רשעת הפריצים שלא שמעו לקול החכמים להכנע לרומיים וכו’ וכ”ש מלכי חסד שאנחנו חוסים כעת תחת צל כנפי חסדיהם אנו צריכים לקבל עולם עלינו באהבה ולהתפלל בשלומם…

But the point is, it’s all about context.

Tosefta A.Z. 1:3:

רבי שמעון בן אלעזר אומר אם יאמרו לך ילדים בנה בית המקדש אל תשמע להן ואם יאמרו לך זקנים סתור בהמ”ק שמע להן מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וראיה לדבר רחבעם בן שלמה.

And the rebels were only the proximal cause.

To quote myself:

… When you are sovereign or powerful, it’s a desecration of God’s name to snivel. When you are weak and subjugated to others, the right course of action is flattery and gifts. There is no debate what Yaakov was, in fact, doing here, either. The only disagreement evident among Torah commentators is about which of these states biblical Yaacov found himself. (And no matter how militarily weak, there are times to rebel and rely on Hashem, as did the Maccabees!)

Chazal do criticize him for “acting the sheep”. But when that is what you (either personal or national) need to be doing, such as when traveling to your Caesar in Rome to defeat an evil decree, go ‘learn from the master’ of the tactic: Yaacov.

By the way, this is another thing anti-Zionists get wrong. Even if/when Jews are not a national entity, avoiding confrontation, too, has limits, and each situation must be judged anew. They never judge anything religious anew, sadly.