עיון ברש”ר הירש בעניין “יושבי ביתך”
(אברהם אופנבכר, תורת החיים, שיעור ה’, י”ז תשרי ה’תשע”ט)
“אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” (תהילים פ”ד:ה’). מה זה “יושבי ביתך”? ולמה אשריהם של יושבי בית ה’? ולמה זה מסתיים ב”סלה”? בעזרת ה’ נענה על כך מתוך דברי רבינו הרש”ר הירש לסידור, על ה”אשרי” הראשון, בפסוקי דזמרה של שחרית (עמוד מ”ז):
מזמור זה מתחיל בפסוק: “תהילה לדוד ארוממך”. הפסוק “אשרי וגו'”, תהילים פ”ד:ה’, קדם לו, הואיל וממנו למדים לשהות שעה קלה קודם לתפילה כדי לכוון את לבו, כלשון חז”ל: “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת. מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא: אשרי יושבי ביתך”, למעשה אפילו הישיבה גרידא בבית האלוהים, יש בה משום השראת אווירה טובה על רוח ונפש, שהרי מהרהרים בה’ ובייעודו של המקום, להתנשא אל ה’ ולטהר את עצמו לפניו.
“יושבים בביתך” לא נאמר, כי אם “יושבי ביתך”. אין התקדמות אמיתית לקראת הישע כשיושבים רק לפרקים בבית ה’, אלא חייבים לקחת איתו את הרשמים, בהם התרשם שם, לחיים שבחוץ, ובכך, כביכול חיים כל ימי החיים בבית ה’ – “יושבי ביתך”. בדרך זו מהווים כל החיים שיר השירים המפרסם שמו יתברך. כך נמצא השתלבות לרעיון שבפסוק – תהילים קמ”ד:ט”ו – שההתקדמות הבלתי פוסקת לישע מובטח לעם המשעבד את עצמו – “ככה” – במעשיו ובגורלו להדרכת ה’ ולהנהגתו כאלוהיו.
הרש”ר הירש פותח קודם בשאלה, מדוע מקדימים למזמור “תהילה לדוד” (תהילים קמ”ה) את הפסוק הלכאורה לא קשור: “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה”? אז ברור, כהנחת יסוד, שאם זה יובא אז יובא כאן, בריש “תהילה לדוד”, ולמה? כי עיקר פסוקי דזמרה זה פרקי “הללויה” שהם ה”הלל בכל יום” (שבת קי”ח ע”ב, עיין שם ברש”י), לכן לפני פסוקי דזמרה נאמר פסוק זה.
אבל באמת, מה העניין בפסוק הזה? אז מה זה “אשרי”? “כל התקדמות לטוב ולישע הנה מנת חלקו של זה” (רש”ר הירש על בראשית ל’:י”ג). אשרי מי שמתקדם והולך ומתפתח בדרך הטוב. ומי הוא המאושר הזה? “יושבי ביתך”, וכמו שכותב הרש”ר הירש על הפסוק הזה בתהילים: “מה מאושרים ומתמידים בהתקדמותם הם אלה שאינם מרוחקים מביתך”. מי שיושב בבית ה’ – הוא המאושר.
לכן מקדימים בפסוק זה את פרקי ה”הלל בכל יום”, כדי לומר לאלה הבאים בשערי בית ה’ להללו, כי זה המאושרים שבאים להלל את ה’ בביתו, כמו שעושים בשחרית ובמנחה בקוראנו את הפסוק הזה. אמנם, כמו שמציין הרש”ר הירש גם בסידור, והן בתהילים: “לא יושבים בביתך הם, כלומר שבים אל ביתך לפרקים, כי אם יושבי ביתך, עושים את כל חייהם עלי אדמות בביתך, כלומר בסביבתו הקרובה במקום, אשר כל חייהם מהווים שיר המפרסם אותך בהתגלויותיך”.
ההבחנה הזאת בין “יושבי ביתך” לבין “היושבים בביתך”, כפולה: הן מצד שהם לא מתיישבים אקראיים ארעיים אלא יושבים בהתמדה, והן מצד שזה לא הישיבה אלא מושג הישיבה, כמו שיתבאר בהמשך בעזרת ה’. והנה זה מזכיר את דוד המלך: “חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך” (תהילים קי”ט:נ”ט), ואמרו ז”ל: “אמר דוד: ריבונו של עולם! בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות” (ויקרה רבה ל”ה:א’).
מה הכוונה במדרש? וכי באמת לא היה דוד מגיע לשום מקום מלבד בתי כנסיות ובתי מדרשות? אלא שבסופו של יום, תמיד רגליו היו מכוונות לבית ה’, תמיד הכיוון שלו היה להגיע לבית ה’, להפוך כל מקום שהוא מגיע אליו לבית ה’, ושבסוף כל ייעודו לחזור לבית ה’. ככה גם “יושבי ביתך” הם גם אלה שלא נמצאים פיזית בבית ה’, אך שם זה מקום בקביעות שלהם, וכמו שאמרו ז”ל: “עשה תורתך קבע” (אבות א’:ט”ו), ולאידך: המלאכה ארעי (ברכות ל”ה ע”ב), ומה הכוונה בכך?
לאו דווקא שמי שעוסק במלאכתו רוב היום הא העושה מלאכתו קבע ותורתו ארעי, כי הרי דוד המלך היה עסוק מאוד בניהול הממלכה, וכי באמת עסק רוב היום בתורה? אלא, ששאלת הקבע והארעי איננה שאלת זמן ותפיסת מקום אלא שאלת חשיבות, מה יותר חשוב: המלאכה או התורה? התורה היא החשובה, ולכן גם המלאכה הארעית היא מכוונת לקיום התורה, וכך גם כל דרכיו של דוד היו מכוונות לבית ה’, לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
והנה, לא כתוב “לומדי ביתך” או “מתפללי ביתך” וכדומה, אלא מה? “יושבי ביתך”, מה העניין דווקא בישיבה? “אפילו הישיבה גרידא בבית האלוהים, יש בה משום השראת אווירה טובה על רוח ונפש”. לא צריך ללמוד או להתפלל כדי לקבל את ההשפעה הטובה של בית ה’. ללמוד ולהתפלל אפשר גם במקום אחר, אבל הישיבה בבית ה’ זה רק בבית ה’. זה דומה למה שאמרו על ארץ ישראל: “אווירא דארץ ישראל מחכים” (בבא בתרא קנ”ח ע”ב), יש משהו ב”אוויר”, בחוויה בעצם ההימצאות במקום מסויים, גם בלי לעשות כלום שם.
הא, אבל יתכן רק לשבת בארץ ישראל ולא לעשות כלום ולהחכים? וכי יתכן והאדם יקבל השפעה טובה מבית ה’ כשהוא יושב באופן פסיבי ולא עושה כלום? הרי יש מספיק אנשים שישבו בבית ה’ שנים ולא נראה שהיה עליהם השפעה כזו או אחרת, ולכן מה העניין? אלא צריך יותר מזה, כי הרי לא “יושבים בביתך” אמור, שזה יכול להיות גם מי שיושב שם בקביעות, אבל הוא לא מ”יושבי ביתך”, זה לא ה”מקום” שלו, הוא לא התחבר למקום.
איך מתחברים למקום? אז הסיבה לכך שאפילו הישיבה גרידא בבית ה’ יש בה משום השראת אווירה טובה על הרוח והנפש, מסביר הרש”ר הירש, שזה משום: “שהרי מהרהרים בה’ ובייעודו של המקום, להתנשא אל ה’ ולטהר את עצמו לפניו”. אבל הבה נדייק, הרי להרהר בכך אפשר גם כן במקום אחר, ולכן נראה שאין הכוונה שהאדם היושב בבית ה’ מתנתק וככה משקיע את כל כוחותיו להרהר בקדושה, אלא משהו קצת אחר.
כשהאדם יושב ופותח את הלב לשאוף את ה”אוויר” של המקום, אז מאליו הוא יבוא לידי הרהור בה’ ובייעודו של המקום, לרצות להתנשא אל ה’ ולטהר את עצמו מכל טומאה. הרי כבר אמר הרמב”ם ז”ל: “אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה” (איסורי ביאה כ”ב:כ”א), דהיינו, שהאדם המשתומם ולא חושב, שהוא פנוי מחכמה, הוא לא מתפלל ולא לומד וכדומה, אז הוא מתחבר לרוח המקום, ואם זה בית כנסת או בית מדרש, הוא מתחבר לקדושת המקום (עיין בזה בספר המקנה על קידושין כ”ט ע”ב בעניין אווירה של ארץ ישראל).
אם אדם נמצא בסתם מקום, הוא יתחבר לאוויר של המקום הסתמי הזה, ואז בוודאי יבוא לידי הרהור עבירה חלילה, אבל אם הוא בבית הכנסת או בבית המדרש, ולבו פתוח לשאוף מאוויר המקום, והוא מביט במקום ומתחבר אליו בעומק, הוא מ”יושבי ביתך”, אז הוא יתחיל להרהר בה’, ב”בעל הבית” של המקום, ומרוב המראה המרשים שעומד לנגד עיניו באופן חי וקיים ופיזי ומוחשי ביותר, אז הוא יהרהר על ייעוד המקום הזה, וממילא יבוא מאליו לידי מחשבות על היטהרות והתנשאות קרבה אל ה’.
חוץ מזה, שהאווירה הטובה שיש בבתי כנסת ובתי מדרש, של אנשים מתפללים ולומדים וזה, זה יכול לסחוף את האדם למחשבות דומות. זה נותן אווירה טובה, ולא לחינם שמיניסטים מחפשים בתי מדרש סוערים ותוססים כי זה נותן אווירה טובה לרוח ולנפש. זה גם יסביר מדוע יושבים דווקא בבית הכנסת שעה קלה לפני התפילה ולא בבית, ולמה? כי עצם הישיבה במקום כזה עם אווירה טובה, עם אוויר טוב, עוזר לאדם לכוון את לבו, בלי מפריעים חיצוניים שיש באוויר של מקומות אחרים שמחניקים את הנפש ולא מאפשרים לאדם לכוון את לבו בקלות כל כך.
אבל חוץ מהנקודה הזאת, של השייכים בית ה’, שזה מקומם ולא מקום אחר, יש גם את הנקודה הפשוטה, כי: “אין התקדמות אמיתית לקראת הישע כשיושבים רק לפרקים בבית ה'”. בפרק השני לאחרון ב”יסודות החינוך” כרך א’, על חובת האם בישראל בחינוך הבן, הרש”ר הירש מסביר שאין להסגיר את התורה כמו איזו דת בתוך “היכל הדת” כזו או אחרת, לא משנה כמה מרשים ויפה יהיה, כי לא כך הם חיי תורה.
“אלא חייבים לקחת איתו את הרשמים, בהם התרשם שם, לחיים שבחוץ, ובכך, כביכול חיים כל ימי החיים בבית ה'”. בעצם, במובן מסויים, כשדוד אומר שהוא חישב ללכת לבית פלוני וכדומה, ואז יצא שהגיע לבית כנסת או בית מדרש, זה בעצם האמירה כי בית ה’ לא היה איזה מקום פיזי מסויים, “היכל דת” ותו לא, אלא כל מקום שהוא הלך אליו, כל מקום שהוא “התיישב” בו, נהיה כמו בית ה’, שהאור והקדושה והיראת שמים וכו’ שהתגלו בבית הכנסת או בבית המדרש, התלוו אליו לכל מקום שהלך.
ככה, אפשר לחיות תמיד בבית ה’, ככה האדם הוא מ”יושבי ביתך”, מהאלה שיושבים בבית ה’ – בכל מקום שהם הולכים, ולא רק יושבים “לפרקים” בבית ה’ כשהם מגיעים למבנה של בית הכנסת או בית המדרש. וכך גם יובן, ש”לפרקים” זה גם יכול להיות עשר שנים כאברך בישיבה, ואז אחר כך “יוצאים לחיים” ושוכחים את בית הכנסת ובית המדרש מאחור, או כאשר האדם מרבה לשבת בבית המדרש או בית הכנסת אך בצאתו הוא עוזב את הרשמים שקיבל משם מאחורה, כמו צב שמשאיר את שריונו מאחור.
“בדרך זו מהווים כל החיים שיר השירים המפרסם שמו יתברך”, כי אין חלק בחיים שלא קשור לתורה. אם בת כנסת ובתי מדרש הם בגדר “בית ה'” כי שם מתגלה שם ה’, אז בכל מקום האדם ילך ויפרסם את שם ה’, ואז בעצם המקום ההוא ייהפך גם הוא ל”בית ה'”. עיין בקונטרס “תכלית הכוסף” (דרשה לבין המיצרים א’), בפרק התשיעי (האחרון) ביארתי בעזרת ה’ איך האדם לוקח את בית המקדש לביתו והופך את הבית שלו לבית המקדש, אבל זה גם נכון כלפי כל מקום שהאדם הולך, אם זה בית האבל או בית המשתה או איזו מסיבה או חגיגה וכדומה.
רק מי שהוא מ”יושבי ביתך” כנ”ל אז אשריו, הוא תמיד ילך בדרך הישר ומתקדם לישע ולטוב באמת, כי הוא תמיד עם “בית ה'”, ולא יפול חלילה לאחר עלייה נפלאה בבית ה’ חזרה למטה כשעזב את בית ה’. והנה, הרש”ר הירש ממשיך ומסביר, בעצם, מדוע מתחילים את מזמור קמ”ה עם הפסוק הראשון מהמזמור הקודם: “שההתקדמות הבלתי פוסקת לישע מובטח לעם המשעבד את עצמו – ככה – במעשיו ובגורלו להדרכת ה’ ולהנהגתו כאלוהיו”.
כך כותב הרש”ר הירש שם בתהילים: “אשרי המשעבד עצמו בגורלו ובמעשיו להדרכת ה’ והנהגתו”. מה הקשר? אז הישיבה בבית ה’, כאמור: “מתמסר אל הרעיון המתבטא במקדש; אף הוא מחדיר אל לבו את המחשבות וההחלטות הנלמדות מבית ה’; שכן רק על ידי כך יכולה הישיבה בבית ה’ להיות מטרה של כיסופים אנושיים” (רש”ר הירש על ויקרא ח’:ל”ה), שכן על ידי התמסרות גמורה לה’ הוא בעצם לא רק “יושבי” בבית ה’ אלא הוא “יושבי ביתך” ומפיץ את האור הזה החוצה והופך כל מקום ל”בית ה'”.
לפני הפסוק האחרון במזמור קמ”ד דוד מתאר איך עם ישראל משועבד לה’, ולכן מסיים בכך ש”אשרי” מי שהוא משועבד לה’, שהוא מוצא את כל אושרו ושמחתו וטובתו בה’, ולא רק “מרצה” אותו לפרקים, ולכן “אשרי” מי ש”ככה לו” – שהוא משועבד לה’, ש”ה’ אלוהיו”. ואחרי שהאדם משבח את המשועבד לרצון ה’, את אלה שהם “יושבי ביתך” של ה’, אז הוא הולך ומשבח ומפאר את ה’, לא כאיזה אל הוא בא לרצותו, אלא בתור אלוהיו ואדונו שמדריכו בכל חייו, ומשבחו ומהללו ומגדיל את טובו בעיני הבריות שגם הם יזכו לטובה הזאת ויתחברו אל “יושבי ביתך”.
והדבר הזה הוא מאוד חשוב, הרעיון הזה של “יושבי ביתך”, ולכן דוד מסיים את הפסוק עם המילה “סלה”, וכמו שמבאר הרש”ר הירש: “קבל את מה שנאמר קודם בטרם תשמע דבר חדש, כנס עתה במחשבה את כל אשר שמעת, שכן ראוי הוא לשמירה, להתבוננות, לשיקול הדעת ולשהייתה הנפש בו” (רש”ר הירש על תהילים ג’:ג’).
עוד לפני “אשרי העם שככה לו”, עוד לפני זה, רק על הרעיון של “יושבי ביתך”, שהם “עוד יהללוך” בגלל שההלל שלהם זה לא רק שירי ריצוי ופיוס בשעת עבודת הפולחן שלהם ב”היכלות” האלה, אלא זה “הילול” של אורח חיים שלם ומלא בתור “יושבי ביתך”, שההילול הזה הוא קידוש השם של הפצת אור ה’ בכל מקום והפיכת כל מקום ל”בית ה'”, ורק הרעיון הזה שדווקא ההלל הגדול יבוא מ”יושבי ביתך”, ולא מזה שהם יבואו לבית ה’ להללו אלא שהם יפיצו את אור ה’ בעולם בתור “יושבי ביתך” – זה דורש באמת מחשבה רבה והתבוננות עמוקה לפני שממשיכים לדבר על כך ש”אשרי העם שככה לו”, כי עוד לפני שרואים שגם בפן הלאומי זה דבר “מאושר” וטוב, קודם כל צריך להבין שזה מתחיל בפרט אשר הוא מאושר בעבודתו יתברך בתור “יושב ביתך” תמיד ולא לפרקים.
וה”עוד יהללוך סלה” זה גם בתור פרטים, שאז במצטבר כל הפרטים האלה מעצבים את האומה הישראלית, ואז “אשרי העם שככה לו”, שכל פרט ופרט ממנו הוא מ”יושבי ביתך”, ואף אם רוב היום שלהם איננו ב”בית ה'” של בתי כנסיות ובתי מדרשות – אך לשם מועדות רגליהם, וכל מקום שהם מגיעים הם הופכים גם אותו ל”בית ה'”, כי שם זה ה”מקום” ששם הם “יושבים” בהתמדה תמיד, ולכן גם כל מקום שמגיעים אליו מקבל מהרוח הזאת של בית ה’ שתנהל את המקום לפי רצון ה’. ומתוך מצב הפרטים – גם “אשרי העם שככה לו”, כאשר “ה’ אלוהיו”.
