Thank God!
None of the horrors committed by Lenin, Stalin, or other Marxist-Leninist regimes can match the monstrousness of Marx’s communist “ideal.”
Source: Classical Economics, p. 333
By Lipton Matthews
Mises.org
November 10, 2020
The study of slavery is one of the most contentious issues in contemporary America. But frequently this history is abused by thinkers across the spectrum to score political points. To understand the complexity of such an institution, we must desist from underestimating the role of minorities such as African Americans and Native Americans in it. For much of history, slavery was the norm, and by downplaying nonwhites’ involvement, we diminish their humanity. Pursuing one’s self-interest to acquire profit or power is consistent with human nature. Depicting minorities as innately virtuous relegates them to the status of infants. Instead, we should aim to highlight their autonomy as rational agents who sought to fulfill specific objectives in the context of a slave economy. Blacks and American Indians possessed the capacity to be just as calculating as white slave owners, and it is patronizing to suggest that they failed to perform as self-interested actors.
One of the earliest reports on black slave owners was pioneered by historian and activist Carter G. Woodson. Woodson advanced what is widely known as the theory of “benevolent slaveholding.” According to this view, black slaveholders primarily purchased relatives and friends from white masters to provide them with a better quality of life. To curtail the growth of the free black population, restrictive laws were instituted, thus making it difficult for black slave owners to manumit slaves without approval from the state. In South Carolina, for example, after 1820 free blacks who bought relatives, spouses, or friends had to receive permission from the state prior to manumitting enslaved Americans. Hence, purchasing black slaves from white owners was a strategy used by free blacks to secure a greater degree of freedom for their loved ones. Indeed Woodson’s thesis remains popular among academics, as adumbrated by Philip J. Schwarz: “Increasingly restrictive legislation, stringent economic conditions, the choice of many free blacks to own other blacks only temporarily, and perhaps the aversion of other Afro-Americans to human bondage guaranteed, that free black possession of human property would be significant only as an anomaly, not as a typical experience.” Though Woodson’s theory is still influential, many have charged that he minimized the materialistic tendencies of African American slave owners.
Larry Koger in his groundbreaking text Black Slaveowners: Free Black Masters in South Carolina, 1790–1860 disputes the dominant narrative propagated by disciples of Woodson:
When Carter G. Woodson asserted that free blacks purchased slave relatives and friends, he was quite correct. However, free blacks who held loved ones bought other slaves to be exploited for profit. To classify these transactions as benevolent would be a mistake. Even though these slaveowners usually demonstrated benevolent behavior towards their slave relations and friends, a commercial and materialistic exchange existed between them and their slaves purchased as investments. In fact, the free blacks who maintained a dual relationship with their slaves had no universal commitment against slavery. To them, slavery was an oppressive institution when it affected a beloved relative or a trusted friend, but beyond that realm, slavery was viewed as a profit-making institution to be exploited.
Other scholars implore us to not be shocked that blacks in America expressed an interest in owning slaves, as summarized by Calvin Wilson: “The Negroes brought with them from their native land African ideas and customs. Many of those brought thence to America had been slaves in their own lands. Others had been owners of slaves in Africa. In both cases, they were used to slavery. It did not, therefore, seemed unnatural for a Negro in America to hold his brethren in bondage when he had become free and able to buy his fellows.”
Also, like their white peers, some black slave owners were notorious for their brutality. Ronald E. Hall in his landmark publication An Historical Analysis of Skin Colour Discrimination: Victimism among Victim Group Populations challenges the assumption that black owners were always humane using the example of William Ellison: “William Ellison is prominent for both his wealth and the cruelty toward his black slaves, for which he was known among Southern blacks and whites. Historians for whatever reasons have attempted to justify his version of victim-group discrimination perhaps as a matter of political correctness.”
Yet if you assume that Hall’s commentary on Ellison is an anomalous case, then maybe this condemnation of black slave owners by a Louisiana slave featured in Frederick Law Olmstead’s Journeys and Explorations in the Cotton Kingdom will alter your perspective: “You might think, master, dat dey would be good to dar own nation; but dey is not. I will tell you de truth, massa; I know I’se got to answer; and it’s a fact, dey is very bad masters, sar. I’d rather be a servant to any man in de world, dan to a brack man. If I was sold to a brack man, I’d drown myself. I would dat—I’d drown myself! Dough I shouldn’t like to do dat nudder; but I wouldn’t be sold to a coloured master for anything.” Clearly, Woodson’s thesis is untenable.
With greater potency than most writers Hall discredits the position that black slaveholders were mainly motivated by humanitarian concerns:
In most instances of black slave ownership, the records suggest that blacks who owned black slaves did so for the same reasons as whites: profit….Astonishingly, in 1860 there existed at least six Negroes—likely light-skinned—living in Louisiana who owned 65 or more slaves. Among them C. Richards and P.C. Richards who owned 152 of their black brethren as slaves to work their sugarcane plantation. A similarly impressive Louisiana free Negro Antoine Dubuclet owned in excess of 100 dark-skinned black slaves. He was also in the sugar business and boasted an estate estimated to be worth in (1860 dollars) $264,000. To put Dubuclet’s wealth in context, the mean calculation of wealth for Southern white men at the time averaged $3,978.
Similarly, Native Americans were also players in slavery, and it must be noted that the institution existed before the arrival of Europeans. According to the scholar Joyce Ann Kievit: “Many North American Indian tribes practiced some form of slavery before Europeans arrived in North America. The status of slaves varied from tribe to tribe. Some slaves were exploited for labor, others were used for ritual sacrifice, a few provided for the needs of women whose husbands had been slain in war, and many were adopted into the tribes.” However, with the introduction of plantation slavery by European settlers, Native Americans became alert to the financial opportunities that could be gained from this venture.
Barbara Krauthamer shrewdly dispels the notion that Native Americans had less interest in exploiting black slaves for monetary benefit:
From the late eighteenth century through the end of the U.S. Civil War, Choctaw and Chickasaw men and women held people of African descent in slavery. Like their white Southern counterparts, Indians bought, sold, owned, and exploited black people’s labor and reproduction for social and economic gain. Choctaws and Chickasaws purchased slaves—men, women, and children—to work on their Mississippi farms and plantations and to serve in their homes…Choctaws and Chickasaws understood that slavery allowed for the accumulation of personal wealth.
Neither should we entertain the fable that Indian slave owners were universally generous. R. Halliburton in an intriguing book, Red over Black: Black Slavery among the Cherokee Indians, argued that the treatment meted out to black slaves ranged from kind to excessively atrocious, indicating that generalizations about slave masters are often inaccurate.
To imply that only white people have a vicious ability to calculatingly pursue their interests at the expense of others is insulting to blacks and American Indians. Inherent in humans is the passion to achieve distinct objectives even when they are inconsistent with the goals of the wider group. Romanticizing the history of minorities to portray them as saints is quite dehumanizing. The racist subtext is that white people are uniquely human because they possess the fortitude to outwit competitors.
Note: The views expressed on Mises.org are not necessarily those of the Mises Institute.
Woke journalists no longer see their profession as dedicated to uncovering truth, but as a means of advancing the cause
Almost 70% of American Jews, just slightly less than the percentage who always vote Democratic, believe Republicans are anti-Semitic, according to a recent American Jewish Committee poll.
That’s odd. Isn’t the Republican Party the one totally unified in support of Israel? Hasn’t the Trump administration moved aggressively against campus anti-Semitism?
But the AJC poll was nothing compared to a recent email from one of my closest and most brilliant law school friends, who wrote with unfeigned horror of President Trump as “the opening chapter in my American Jewish nightmare saga.” In the “hard core of his support, the rock-solid, rock-brained inhabitants of the ‘Red States,’ ” my friend sees “the SS,” who will become “a mass of armed, violent, encouraged, entitled, enthused pogromists roaming the land.”
With the passing of the second anniversary of the massacre of 11 Sabbath worshippers at the Tree of Life Synagogue in Pittsburgh, it is impossible to argue that there are not violent right-wing anti-Semites in America. In country of over 330 million people, there are many. But I doubt that many KKK supporters or neo-Nazis vote — Republican or otherwise — or that they see Trump, with his Jewish daughter and son-in-law, as their leader.
ADMITTEDLY, if one’s only connection to being Jewish is a Jewish last name, one’s chief fear might be of a neo-Nazi going through the local phone directory in search of Jewish names. But if one is concerned about the ability to live as an identifiable Jew in the United States and to pass on that identity to one’s children, there are far greater reasons to fear.
The greatest threat going forward is an ideology that explicitly rejects the liberal order in which American Jews have flourished. And unlike neo-Nazis and white supremacists, who exist at far edge of American society, this anti-liberal ideology, whether styled as critical race theory (CRT) or “social justice” or something else, has made deep inroads into the main institutions of American life — the universities, the press, corporate America, and the Democratic Party.
Angela Harris, a proponent, writes in Critical Race Theory: An Introduction, “Critical race theory questions the very foundations of the liberal order, including equality theory, legal reasoning, Enlightenment rationalism, and neutral principles of constitutional law.”
In “The Roots of Wokeness,” Andrew Sullivan analyzes the major elements of the ascendant ideology. First, the rejection of “objective truth,” borrowed from post-modernism, in favor of “competing narratives,” to be employed to gain power, in a zero-sum game between oppressed groups and their oppressors. That explains why today’s woke journalists no longer see their profession as one dedicated to uncovering truth, but rather as a means of advancing the cause. They view censorship with equanimity.
Thus Twitter CEO Jack Dorsey told a Senate committee last week that Hunter Biden’s authenticated and never denied emails are the kind of “misinformation” that Twitter bans. But Ayatollah Khamenei’s Holocaust denial or a senior Chinese minister’s assertion that the US deliberately spread COVID-19 are not.
The AP stylebook instructs journalists to eschew the word “riot” in favor of “protest,” no matter how violent or destructive the unrest. “Looting” is also racist, according to AP, and only distracts from the underlying grievances of the looters.
In the new dispensation, group identity is everything, and the individual members of oppressed groups have no right to think for themselves. As Rep. Ayanna Pressley, a “Squad” member, puts it, “We don’t need any more black faces that don’t want to be a black voice.” When Joe Biden quipped, “If you don’t vote for me, you ain’t black,” he was in tune with critical race theory.
EVIDENCE OF THE INROADS of the new ideology and its deleterious effects on Jews are all around us. Take the mainstreaming of Louis Farrakhan and Al Sharpton. Farrakhan has been haranguing against “Jew devils” for decades. Yet leading Democratic congresswomen, the attorney general of Minnesota, and one of the chief organizers of the Women’s March — which could make no room for Jewish groups — are acolytes. A glowing op-ed in the New York Times on the 25th anniversary of the Farrakhan-organized Million Man March made no mention of his open anti-Semitism, prompting former Times editor and columnist Bari Weiss to tweet that the Times has adopted “a worldview in which Jew hatred does not count.” (Weiss, it will be remembered, resigned from the Times after it did nothing to address the hostile workplace created by woke Times colleagues who publicly labeled her a “Nazi” and a “racist,” put ax emojis by her name, and repeatedly asked her whether she was “writing about the Jews again.”)
From Jewish Media Resources, here.
דרישת ציון על טהרת הקודש ◆ דעת תורה בנושאי ארץ הקודש ת”ו
Reprinted with permission.
בעקבות הפולמוס בעולם ההוראה בעניין היתר ‘מסירה’ לשלטונות כנגד העוברים על תקנות משרד הבריאות, ובמענה לפניית רבה של שכונת רמת שלמה הגאון רבי מתתיהו דייטש כתב השבוע הגאון רבי משה שטרנבוך מכתב מיוחד בו קבע כללים על היתר המסירה.
במכתבו קבע כי יש להבחין בין הוראות שבהפרתם יש סכנה מוחשית וממשית – כמו חולה מאומת המסתובב בין אנשים המוגדר כרודף גמור, לשאר תקנות המועילות אך לא נתקנו אלא לשמירה והרחקה יתרה למנוע צד נזק בספק ספיקא, [כמו הטלת סגר מוחלט בימים מסוימים וכדו’] בהם אין להתיר באופן גורף ויש לשאול שאלת רב בכל מקרה לגופו.
במכתבו אף ביקש מרבני הערים לגלות אחריות ולהטיל סנקציות באמצעות בתי הדין נגד מפירי התקנות וההוראות באופן המסכן את תושבי העיר.
המכתב המיוחד נכתב במענה לפנייתו של רבה של שכונת רמת שלמה הגאון רבי מתתייהו דייטש שביקש מהגר”מ שטרנבוך לכתוב תשובה מפורטת בנושא הטעון והמתגלגל בימים אלו בבתי הרבנים, מה הם הכללים להתיר למסור למשטרה את מפירי תקנות הממשלה בנושא השמירה מנגיף הקורונה.
במענה לשאלתו, כתב הראב”ד תשובה הלכתית ארוכה, ובה הוא קובע כללים בנידון, ומורה כי יש להבחין בין הוראות שבהפרתם יש סכנה מוחשית וממשית – כמו חולה מאומת המסתובב בין אנשים שדינו כרודף גמור, לשאר תקנות המועילות להסרת המגיפה אך לא נתקנו אלא לשמירה והרחקה יתרה למנוע צד נזק בספק ספיקא, [כמו הטלת סגר מוחלט בימים מסוימים וכדו’] בהם אין להתיר באופן גורף ויש לשאול שאלת רב בכל מקרה לגופו.
בדבריו מדגיש כי כל אחד חייב לשמור את תקנות הרופאים, אך יחד עם זאת ההיתר למסור לשלטונות אינו גורף, וכי בכל מקרה יש לשאול שאלת חכם לאחר הצגת שלל המקרים,
במכתבו כתב כי מי שמסכן את הרבים, יש חיוב גמור על כל אחד למסור אותו לשלטונות, וזאת לאחר התראה כדת וכדין: “לעומת זאת, מי שמסכן את הרבים חייבים למוסרו לשלטונות לאחר שמתרים בו, ואם אפשר להם מוטב שיזהירוהו תחילה על ידי בי”ד או על ידי הרב דמתא, (שלפעמים בהתראה בעלמא אינו מאמין שבאמת ימסרוהו), ואם בכל זאת הוא מתעקש בדרכו ואינו מקבל את ההתראה, או שאי אפשר להתרות בו, דינו כרודף שחייבים למוסרו לשלטונות כדי שיכפוהו שלא יסכן את רבים, וכל זה ג”כ רק לאחר שמקבלים היתר מרב מובהק שיש בזה סכנה לרבים, דאל”ה נתת תורת כל אחד בידו, וכל אחד ימסור חבירו לשלטונות על ידי החלטתו ושיקול דעתו שהדבר נידון כסכנה.
בהמשך מכתבו כותב עוד כי הגדרת העניין מסורה אך ורק לידי בעלי ההוראה ולא “לראשי השלטון החופשיים” כלשונו: “כלל הדבר בזה אינו נקבע ח”ו לפי החלטת ראשי שלטון החופשיים שאין להם השגה בכללי דיני התורה, והגע עצמך, הרי הם לבד משנים את תקנותיהם מזמן לזמן, והיאך יתכן שייקבעו דיני איסור מוסר לפי רגע שינוי החלטתם, ובוודאי אין הדבר תלוי אלא בדעת תורה, ובכל מקרה יש לקבל היתר מרב מובהק אם נחשב בגדר “מזיק את הרבים”.
בדבריו מדגיש כי אין לראות במכתבו כזלזול בהוראות הרופאים, ואף הוא עצמו נזהר ושומר על כל הוראות הרופאים, ורק בדיני מסירה יש להבחין בין המקרים: “הן אמת שתקנות כיוצא באלו נתקבלו בכל העולם כולו, ובוודאי אף אנו שומרים את כלל הרחקות הרופאים בעניינים אלו, אבל משום זה לא נחרוץ דינו של העובר על כל תקנה שהוחלטה על דעתם בלבד כ”מזיק את הרבים”, ובפרט שיש מהתקנות שלא נתקנו אלא כשמירה והרחקה יתרה, ויש לדון כל מקרה לגופו”.
בשלב זה של מכתבו, עובר הגר”מ שטרנבוך שליט”א לקבוע כללים ברורים להלכה למעשה במפירי הוראות משרד הבריאות לשמירה והגנה מנגיף הקורונה: “להלכה למעשה נראה, שמי שיש לו סימני המחלה, וכל שכן אם ידוע בבירור שחלה במחלה, ויוצא להסתובב בין אנשים, מצווה להתרות בו מיד, ואם אינו מקבל ההתראה או שאי אפשר להתרות בו, דינו כרודף שחייבים למוסרו לשלטונות כדי למנוע היזק הרבים.
“אבל בכל שאר התקנות, הכל תלוי לפי העניין, ואין לכל אחד להכריע בזה לפי שיקול דעתו מהו בגדר “סכנה” על פי דין תורה, אלא יש לשאול ולקבל היתר מתלמיד חכם ובעל הוראה מובהק, וחלילה להסתמך בזה על שמועות בעלמא, או על הקשת מקרה למקרה בלא קבלת היתר מפורש מבעל הוראה מובהק.
לקראת סוף מכתבו יוצא הגר”מ שטרנבוך בהוראה לרבני הערים לפעול להטלת סנקציות דרך בתי הדין על מפירי ההוראות: “באופן שניכר שיש פירצה בעיר, ורבים אין שומרים על תקנות ההרחקה שנתברר לפי דברי הרופאים שהם מועילים לצמצם את המגיפה, מוטל על רבני העיר לפעול ולטכס עצה היאך לגרום לציבור לשמור היטב על התקנות בלא שום פירצה, ובמקום הצורך יש לבתי הדין להטיל קנסות וכיוצ”ב לאחר התראה כדין תורה, אך לא ירעו ולא ישחיתו לעבור בחטא חמור דמסירה בלא שיקול דעת בכל מקרה לגופו”.
את מכתבו מסכם במילים קצרות: “סוף דבר, דין מוסר אינו תלוי בדין תקנת המדינה, אלא בהכרעת חכמי התורה מהו בגדר רודף, ויש לדון בכל מקרה לגופו, ובעוה”ר רבים מדמים שההחלטה אם נקרא רודף או לא, נעשה תלוי בשיקול הדעת של החופשיים ראשי השלטון כאן רח”ל, וזהו גופא חילול השם שאין כמוהו, וכמו שכתב הגר”א (חו”מ סימן כ”ו) שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני העכו”ם, הרי הוא כופר בקב”ה ובתורה, שנאמר כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים.