We have already published Avigdor Peretz on the importance of prudent frugality.
Here is another Chazal in the same line (Pesachim 114a):
אמר רבה בר בר חנה א”ר יוחנן משמיה דר’ יהודה בר’ אילעי אכול בצל ושב בצל ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך פחות ממיכלך וממשתיך ותוסיף על דירתך כי אתא עולא אמר מתלא מתלין במערבא דאכיל אליתא טשי בעליתא דאכיל קקולי אקיקלי דמתא שכיב.
Reprinted with permission.
Reprinted with permission.
Donald Trump is visiting a primary school and he visits one of the classes. They are in the middle of a discussion related to words and their meanings. The teacher asks the President if he would like to lead the discussion of the word “tragedy.”
So the illustrious leader asks the class for an example of a tragedy. One little boy stands up and offers: “If my best friend who lives on a farm, is playing in the field and a runaway tractor comes along and knocks him dead, that would be a tragedy.”
“No,” says President Trump, “that would be an accident.”
A little girl raises her hand: “If a school bus carrying 50 children drove over a cliff, killing everyone inside, that would be a tragedy.”
“I’m afraid not,” explains the exalted leader. “That’s what we would call a great loss.”
The room goes silent. No other children volunteer. President Trump searches the room. “Isn’t there someone here who can give me an example of a tragedy?”
Finally, at the back of the room, little Johnny raises his hand. In a quiet voice he says: “If Air Force One carrying you was struck by a missile and blown to smithereens, that would be a tragedy.”
“Fantastic!” exclaims President Trump, “That’s right. And can you tell me why that would be a tragedy?”
“Well,” says the boy, “because it wouldn’t be a great loss and it probably wouldn’t be an accident either.”
ספר אמונה ובטחון חזו”א פרק ד’ י”ד:
ואמנם החלי האנוש הוא השפלות, המדה השפלה אין לה מזור בקריאת דברי מוסר, וצריך הבראת נפשו בשרשו ולהרימו מטיט היון, ותיקונו הוא בקניית חכמה, כי בנפש כל האדם אסמים בנוים לרוחה, אוצרות פנוים בשביל חכמה דעה בינה והשכל ונפש כל חי משתוקקת למלאתם, ואמנם מן התאוות הגופניות הפנאה לתשוקות אחרות אשר לא יעזבו שרש וענף לתשוקת החכמה, והשמיעה בלימודים וההאזנה במדע היא המנצחת הבטוחה עלי תאוות ההגשמה ונטיות הזרות, כי אמנם אין תיקון המדות שולל מהאדם אהבת עצמו, כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית בהרכב המכונה של זה החי הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש אדם אלא סתירת הויתו, המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אשרך עלי חלד, ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות, ולהיות נכנע לד’ ולתורתו – תכלית החיים בעולם הזה ובעוה”ב.
כעי”ז בשו”ע או”ח ר”נ א’:
ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים; ור”ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול; ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת. הגה – ויש להשחיז הסכין בערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה (כל בו וב”י בשם ספר חיי עולם).
הנה לנו עוד חילוק בין ספרי מוסר קדמונים לבין “בעלי מוסר” שבימינו.