פנים. יום. ילד ואביו עומדים במעלית. האב מחזיק שקית זבל. לפתע, הילד שולף בקבוק ריק מהשקית. “אבאל’ה, לא הבטחת שתזרוק בקבוקים למיחזורית?”. הפרסומת ממשיכה, ובסוף האב משליך את הבקבוק למיחזורית, והילד מסכם: “אבאל’ה, בקבוקים לא נופלים בפח. רק במיחזורית!”.
פרסומת נחמדה, באמת. אבל האם הילד הסביר לנו בעצם למה למחזר? לא ממש. בעצם, אם נחשוב על זה, האב בזבז זמן יקר בהליכה עד למיחזורית וזריקת הבקבוק. ייתכן שהוא עורך דין מצליח וכל דקה מזמנו עולה יותר ממה שעולה הבקבוק המלא. למה באמת שימחזר?
“זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזאת”
ובכן, התקשרתי לתאגיד המיחזור אל”ה, לברר את העניין.
“תאגיד המיחזור שלום, מדברת טליה”
“שלום טליה, ראיתי את הפרסומות של תאגיד המיחזור – זה מטורף לא למחזר, חייבים למחזר, ולא הבנתי למה בעצם צריך למחזר”.
“כי… זה חשוב לאיכות הסביבה”.
“איך זה חשוב לאיכות הסביבה? אשמח לשמוע”.
“באופן עקרוני במקום לזרוק את הבקבוקים ולא לעשות אתם שום דבר, שהם יזהמו את הסביבה, אז אנחנו ממחזרים את הבקבוקים ומייצרים מחומר שכבר השתמשו בו בקבוקים חדשים או סלסלות”
“כן, אבל בקבוקים לא מזהמים את הסביבה אם נזרוק אותם לפח, הם פשוט הולכים לאתר הטמנה ונמצאים שם. באיזה מובן הם מזהמים את הסביבה? לעומת זאת כשאתם לוקחים את הבקבוקים, גורסים אותם ומתיכים אותם, זה צורך הרבה מאוד אנרגיה ויוצר הרבה מאוד זיהום, ומשתמשים בהרבה מאוד מים וכוח אדם בשביל זה, המשאיות שאוספות את הבקבוקים גם כן משתמשות בהמון אנרגיה, אז אני שואל איך זה מסייע לסביבה? אולי זה דווקא מזיק לסביבה?”
“הבנתי אותך. תמתין איתי על הקו, בסדר?”
– (ממתין)
“תודה על ההמתנה, תראה אני אתן לך את הטלפון של המשרד לאיכות הסביבה, תשאל אותם”.
ובכן שינסתי אצבעותיי והתקשרתי למשרד להגנת הסביבה.
“פניות ציבור”
“שלום, הפנו אותי אליכם מתאגיד המיחזור אל”ה בקשר לשאלה שלי. ניסיתי לקרוא, גם באתר שלכם וגם באתר של אל”ה, ולא הצלחתי להבין – למה למחזר?”
“מזתומרת?”
“למה זה טוב?”
“למה זה טוב למחזר?!”
“כן”
“בכללי או בקבוקים?”
“באופן כללי. תשמעי, אני יודע שיש דברים שכדאי למחזר, מתכות למשל, מפעלים עושים את זה מעצמם, סימן שזה טוב להם. אני שואל על דברים שלא יעילים כלכלית, שאחרת לא היה צריך לעודד אותנו, לעשות פרסומות, וכן הלאה. ואני רוצה לדעת: למה?”
“אתה יודע, זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזו. קרן! בואי תעזרי לבחור…”
(מנגינת המתנה ממוחזרת)
“טוב, אתה יכול להגיע לאתר שלנו…”
“את יכולה להסביר לי במילים שלך למה למחזר? הרי לך ברור שצריך למחזר, אז אשמח אם תסבירי לי למה”.
כאן באה שיחה ארוכה שבמהלכה לא הצלחתי לחלץ הסבר ברור למה למחזר (בכל זאת, פעם ראשונה ששואלים אותה שאלה כזו!), והופניתי לעוד טלפון, הפעם של ראש אגף פסולת מוצקה במשרד, שלא ענה לטלפון. מבוי סתום. אך לא אמרתי נואש, וזכרתי שבחיפוש גוגל “מיחזור” הופיעה פרסומת של עמותת “אדם טבע ודין”. אבוי, גם שיחת טלפון לשם לא הניבה מענה אנושי באף שלוחה הגיונית.
בצר לי, ניגשתי שוב לאתר של המשרד להגנת הסביבה, ובין הררי ההסברים על איך וכיצד להפריד פסולת, סוגי פחים שונים והיטלי סילוק פסולת, מצאתי גם מסמך קצר שיוכל אולי לעזור לי.
אוצרות טבע נגמרים?
“תמונת מצב: אוצרות טבע נגמרים, פסולת נערמת”, זועקת הכותרת. “משאבי הטבע, כמו כל אוצר, פוחתים ומתכלים, ואם עושים בהם שימוש בלתי מבוקר ומנצלים אותם ניצול יתר, הם עלולים להיעלם”.
הגיוני. הפלסטיק, לדוגמה, הוא תוצר לוואי של נפט. ואם הנפט עומד להיגמר בקרוב, הרי אכן ראוי כמה שיותר למחזר כדי להימנע מבזבוז. יש רק בעיה אחת עם הטיעון הזה: אילו הוא היה נכון, הוא היה משתקף במשתנה החשוב ביותר של המוצר: המחיר. נניח שהנפט עומד להיגמר, נגיד, בתוך עשרים שנה. אחר כך לא יהיה יותר נפט. בכלל. כפועל יוצא, כיון שהביקוש גדול וההיצע קטן, המחירים היו מזנקים מיד, כבר עכשיו. אך למעשה, מחירי הנפט כלל אינם משקפים את הטיעון הזה. תוכלו לקנות בשוק חוזה סטנדרטי המתבסס על מחיר חבית נפט בעוד שלושים שנה, ואף אנליסט אינו צופה עלייה תלולה במחירי הנפט בעתיד הנראה לעין. נכון, המאגרים הזמינים ייגמרו מתישהו, אבל גם אם עד אז לא יימצאו מאגרים חדשים, הרי ייהפך כלכלי לפתח מאגרים שאנו יודעים על קיומם אך לא משתלם לפתח אותם, פשוט משום שיש מאגרים קרובים יותר.
כך גם לגבי אוצרות טבע אחרים: מחירי אוצרות הטבע הולכים ויורדים, בניגוד גמור למצופה מהם אילו באמת הם היו הולכים להיגמר לנו. בשנת 1980 ערכו הכלכלן ג’וליאן סיימון והאקולוג פול ארליך התערבות בדיוק בשאלה הזו: הם בחרו חמישה סוגי מתכות, כאשר סיימון טען שמחיריהם ירדו בתוך עשור, ואילו ארליך טען שהם יעלו (בהתחשב בהנחה שהם אוצרות טבע מתכלים). התוצאה? מחירו של כל אחד ואחד מסוגי המתכות הללו ירד באופן משמעותי בתוך העשור. ההסבר של סיימון היה פשוט: ההתקדמות הכלכלית מייצרת אפשרויות נוספות לניצול מתכות ולהפקתן, כמו גם למיחזור כלכלי, כלומר כזה שאכן יוצר ערך, לא כזה שיש צורך לסבסד. לפיכך במידה רבה קשה לומר שאוצרות הטבע עומדים להיגמר בטווח הנראה לעין.
נגמר המקום בכדור הארץ?
נחזור למסמך של המשרד להגנת הסביבה. “במדינת ישראל הקטנה והצפופה האתגר גדול שבעתיים”, מזהיר אותנו המסמך. “השטח הזמין לטיפול בפסולת מוגבל, ואם לא נצמצם את כמות הפסולת בכלל ואת כמות הפסולת המיועדת להטמנה בפרט, נמצא את עצמנו ללא פתרון בשנים הקרובות”. עוד אנו למדים מן המסמך שבשנת 2008 נוצרו בישראל כ-7 מיליון טון פסולת.
7 מיליון טון! כשחושבים על זה, זה לא כל כך הרבה. למעשה גם אם המספר היה כפול ומשולש, זה היה מעט מאוד. נכון שבישראל יש עתודות שטח יקרות, אבל יש בה גם המון המון שטחים ריקים. 20 אלף קילומטרים רבועים זה הרבה מאוד שטח. קחו מפה של מדינת ישראל בקנה מידה של 1:50,000 והציבו במקום אקראי בנגב בית של מונופול. רוב הסיכויים שבאותו מקום יש בעיקר כלום ושום דבר, ואם תקימו שם אתר הטמנה תוכלו לפרנס את הפסולת של מדינת ישראל למשך שנים ארוכות מאוד.
חישובים שנערכו בארה”ב העלו שכל הפסולת של ארה”ב במשך 1,000 שנה תוכל להתמלא באתר בהיקף של 16 מייל רבועים. שטח מכובד בלי ספק, אבל מדובר בחלק מזערי מן הארץ הענקית הזו. חישוב דומה לגבי מדינת ישראל ילמד אותנו שאין שום בעיה של מחסור בשטחים פתוחים בעשרות או מאות השנים הקרובות. אה, ועוד משהו. אתר הטמנה יכול לפעול במשך שנים רבות ולאחר מכן להיאטם ולהתכסות, ופארק נאה יכול להיבנות עליו. לא מאמינים לי? קפצו לפארק אריאל שרון, המוקם על מזבלת חירייה.
מיחזור מזהם יותר
ומה לגבי זיהום? במטמנות החדשות, בארץ וגם בעולם, נערכות בקרות מחמירות לגבי זיהום הקרקע, המים והאוויר. לעומת זאת, מפעלי מיחזור אינם כה תמימים. גם הם מזהמים, ולעתים מזהמים מאוד. מפעלי מיחזור נייר, לדוגמה, מזהמים כמויות גדולות של מים תוך כדי הכנת הנייר לשימוש חוזר. משאיות לפינוי אשפה מזהמות לכאורה באותה מידה כמו משאיות לפינוי פסולת למיחזור, ואולם כיון שפסולת מיחזור נמצאת במשקל נמוך בהרבה על פני אותו תא שטח, הרי שמשאיות אלה בזבזניות הרבה יותר, גם בדלק וגם בכוח אדם.
ואם הזכרנו נייר, שמא תאמרו שחשוב למחזר נייר משום שיערות הגשם עומדים להיעלם? גם זה מיתוס שכדאי להיפטר ממנו. אילו יערות הגשם היו המקור היחיד לנייר, והם לא היו מתחדשים, הייתם רואים זאת גם במחירי הנייר; מיחזור נייר היה הפוך למשתלם בפני עצמו ולא כדי “להגן על הסביבה” אלא מבחינת יצרני הנייר, במטרה להגן על חומרי הגלם שלהם. ובדיוק מהסיבה הזו היערות אינם עומדים להיגמר: יצרני הנייר נוטעים ומגדלים יערות לשימושם העסקי, כך שלמעשה צמצום במיחזור רק יגדיל את כמות השטח הירוק על פני כדור הארץ, ולא להפך. שימוש בנייר ממוחזר לא יגדיל את כמות העצים, בדיוק כשם שסגירת מקדונלדס לא תוביל לעלייה בכמות הפרות בכדור הארץ אלא להפך. ואם לגבי הפרות ניתן עוד לטעון טענה מוסרית, שמוטב שתהיינה פחות פרות ובלבד שהקיימות לא תישחטנה בידי אדם, לגבי עצים הטיעון נשמע מפוקפק במיוחד.
ג’ובים וג’ובות
טיעון נוסף שנשמע בזכות המיחזור, בעיקר בארה”ב, הוא טיעון “מקומות העבודה”. המיחזור יוצר מקומות עבודה! זה טיעון שפוליטיקאים אוהבים לטעון, והוא אומלל במיוחד. ברור שהמיחזור יוצר מקומות עבודה, כמו כל פרויקט ממשלתי. אך באותה מידה, כפי שהעיר ג’רי טיילור, גם איסור על שימוש במיכון חקלאי ייצור מקומות עבודה – ואף אחד לא מעלה על דעתו לטעון לטובת מהלך שכזה. זאת משום שאלו יהיו עבודות גרועות, בשכר נמוך, ואילו מקומות עבודה רבים אחרים ייעלמו – עבודות טובות יותר, בשכר גבוה יותר ועם יעילות גבוהה יותר.
העיתונאי ג’ון טירני, בכתבה מופתית בניו יורק טיימס, עמד גם על הזמן המבוזבז בהפרדת הפסולת. הוא ביקש מסטודנט מאוניברסיטת קולומביה לבדוק כמה זמן הוא משקיע בהפרדת פסולת לפי חוקי עיריית ניו יורק, והעלה שאם ישלמו לאדם שכר טיפוסי של עובד ניקיון, עלויות הטיפול בפסולת תהיינה 792$ לכל טון פסולת. הרבה מאוד כסף. בצירוף להיטלים השונים של עיריית ניו יורק דאז על שליחת פסולת למזבלות, והשקעה במשאיות מיחזור, הסכום הכולל הגיע להפסד של 3,000$ לטון; הרבה מאוד כסף שהלך לפח, פשוטו כמשמעו; כסף שיכול היה ללכת לפרויקטים מועילים יותר, בחינוך או בבריאות או בנושאים אחרים.
ארגוני פשע ירוקים
וזה רק קצה הקרחון. חוק הפיקדון, לדוגמה, שקבע תוספת של עשרות אגורות לכל בקבוק או פחית, שיוחזרו עם המסירה למיחזור, יצר בעיות אחרות. הידועה בהן היא התועלת הבלתי צפויה לארגוני הפשע: ארגונים אלה משתמשים בפחיות ובבקבוקים כדרך להלבין כספים בצורה יעילה, כשכל מה שצריך לעשות זה לשלם תמורתם בכסף שחור לאספני הפחיות ואז לקבל בחזרה מהמרכולים כסף נקי ולבן למהדרין. בעיות אחרות הן עצם התייקרות המוצרים, בפרט עבור אלה שעלות האחסון או ההובלה של הבקבוקים למיחזור אינה שווה להם את עשרות האגורות הללו; וכאב הראש הגדול של בעלי המרכולים הצריכים לאחסן את כל הבקבוקים הללו, בלי שהם מקבלים כל תשלום על כך. כאב ראש שמיתרגם להעלאת החסמים לפעילות בשוק ולעליית יוקר המחיה עוד יותר.
הכסף יענה את הכול
כיצד נדע אם “כדאי” למחזר או לא? מה הקריטריונים? הקריטריון הפשוט ביותר הוא זה שמלמד אותנו מייקל מאנגר מאוניברסיטת דיוק: הכסף. אם מישהו מוכן לשלם לנו עבור הפסולת שלנו, סימן שמשתלם למחזר אותה. אם אני צריך לשלם כדי שייקחו ממני את הפסולת, הרי שמדובר, פשוטו כמשמעו, בפסולת. יש פסולת שכדאי למחזר, ועסקים ממחזרים מעצמם, בלי לשאול אותנו. יש גם זמנים קשים שבהם כדאי למחזר יותר פסולת: באופן כללי, מיחזור ושימוש-מחדש הם תסמונת לחברה ענייה או כזו שנמצאת במצוקת משאבים; אך לראות חברה עשירה נמצאת בקדחת מיחזור, יש בכך מן הסוריאליזם.
אם יש סיבה כלכלית למחזר, היא תופיע די מהר בצורת כסף. אם אין סיבה כלכלית למחזר, והטיעונים הם מצד “טובת הכלל”, יש לבחון אותם בקפדנות: האם עומד להיגמר המקום לאיחסון פסולת? (לא) האם מיחזור מזהם פחות מאשר השלכת פסולת? (לא ממש) האם עומדים להיגמר המשאבים? (ממש לא, ומחיר המשאבים מעיד).
דת יקרה, יקרה מדי
לעומת המיחזור כבחירה מושכלת בנסיבות מסוימות, קיים כיום המיחזור בצורה נרחבת בהרבה – כדת של ממש. מאמינים נלהבים המשננים לילדים הקטנים את הסיסמאות, עם מעט מאוד ראיות או טיעונים הגיוניים. והמחיר שהדת הזו משיתה על הציבור, הוא נרחב בהרבה ועמוק בהרבה וכופייני בהרבה מהמחירים שפעילים חילוניים מתלוננים עליהם בכל הנוגע ליהדות. חלק ניכר מהמסים שלכם, אם בצורת תקציב המשרד להגנת הסביבה או הארנונה, עוברים לתקצוב הדת החדשה ומאמיניה, ובפרט אנשי העסקים הממולחים שזיהו את ההזדמנות ונהנים מתקצוב ממשלתי בלי שיתרמו תרומה של ממש לציבור, כזו שהציבור ישלם עליה מרצונו החופשי. בכירי תאגידי המיחזור נהנים מהכספים שלכם, ובכספים האלה משתמשים כדי ליצור פרסומות לילדים שלכם, כדי ליצור לחץ פסיכולוגי עליכם, שתרחיבו את תקציביהם.
זוכרים את הפרסומת מן ההתחלה? היא פונה לילדים, ולא במקרה. קל הרבה יותר להעביר ילדים אינדוקטרינציה, בלי הנמקות רציונאליות של ממש. כפי שכתב סטיבן לנדסברג במאמרו “מדוע אינני סביבתן”, כמו אידיאולוגיות כופייניות אחרות, סביבתנות שמה לה למטרה ילדים באופן ספציפי. ועם זאת, גם מבוגרים שאינם עוצרים לחשוב לרגע, ושנוטים להשתמש ברגש על פני השכל, יכולים להיקלט באותה סערת אידיאולוגיה חסרת ביסוס. למעשה מיחזור הפך לדבר כה מובן מאליו, עד שכמעט אף אחד אינו עומד ושואל את השאלה הפשוטה הזו: למה? “זו פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזו”, הודתה הנציגה מהמשרד להגנת הסביבה. אבל אני מאמין שככל שיותר ויותר אנשים יעצרו ויבדקו את הנושא, ייתכן שנוכל להפסיק את הסחרור.
מה לעשות בינתיים? כפי שוויקיפדיה מלמדת אותנו, כדי שמיחזור יעבוד יש צורך בכמות גדולה ויציבה של חומרים למיחזור שיזרמו למפעלים. כן, אותם מפעלים מזהמים, שמנהליהם נהנים מכספי הארנונה והמע”מ שלכם. המעט שאתם יכולים לעשות הוא לנסות לעצור את המכונה. בפעם הבאה שאתם מחזיקים בקבוק פלסטיק ביד, השליכו אותו לפח ולא למיחזורית. זכרו: אולי זה מטורף לא למחזר, אבל מטורף עוד יותר כן למחזר.
מאתר מידה, כאן.
