רבנות משועבדת לשונאי יהדות – התוצאות

 בוקר טוב אליהו / הרב אליהו קאופמן

ח”כ בצלאל סמוטרי’ץ וחבריו – מהימין הדתי – לאומי, זועקים “גיוועלד” כנגד פסיקתו של בית המשפט הישראלי נגד הרב שמואל אליהו, “רבה של צפת”. אבל כול זועקי האימים הללו – על כיפותיהם הסרוגות, שוכחים כי בדיוק לפני מאה שנה בדיוק נתנו רבותיהם את הסכמתם לכך שמערכת חילונית, ואף אנטי דתית, תהיה זו שתחליט עבור הדת היהודית כיצד יראו פנייה ואיזה דברים דתיים יהיו מותרים לומר ואלו יהיו אסורים לומר. אז במקום להתבכיין אולי מוטב לדתיים הלאומיים שיודו כי “הרבנות הממלכתית” ו”חזון תנועת “המזרחי” פשטו את הרגל ועכשיו הם פשוט רק פושטים את ידם לרחמים של “דמעות תנין”…

לכאורה הייתה צריכה להיות עמדתי – בפרשת העמדתו לדין של הרב שמואל אליהו מצפת, עמדה חד משמעית לטובת זכותו, כרב, לומר את אשר הוא מפרש ומבין ויודע כ”דברי תורה” וכ”הלכה פסוקה”. למרות שבעניין דבריו על הערבים אני חולק על גישתו התורתית – הנובעת ממיזוג היהדות עם הציונות והלאומנות הנכרית, הרי שאין לי ספק שאסור לסתום פיות להשקפות תורתיות שונות, בכול הויכוח על ההלכה והיהדות בדורנו. אבל…

האבל ההיסטורי

ה”אבל” שלי קשור למה שקרה בדיוק לפני מאה שנה. רבי שמואל אליהו – בנו של הרב הגאון מרדכי אליהו, ונצר לנכדי הגאונים מבבל, הכניס את עצמו מראש למלכוד שאותו זיהו גדולי ישראל של שנת תרפ”א, כאשר הוקמה ה”רבנות הראשית לישראל” ע”י התנועה הציונית החילונית והאנטי דתית, בחסות כידוני הנכרים הבריטים. סיום מלחמת העולם הראשונה הביא לתחילה הפגיעה במוסד הרבנות האמיתית בארץ ישראל, לאחר ארבע שנות מלחמה ואי סדר של מלחמה עולמית, שבעקבותיה באו הבריטים במקומם של הטורקים. שלוש שנים לאחר שהבריטים כבר שלטו היטב בארץ הקודש – והמיעוט הציוני והחילוני הפך בקרב היהודים לשליט מטעם השלטון החדש, הוקמה גם “המערכת הדתית” החדשה של הישוב היהודי, ישן כחדש. אם בימי הטורקים הייתה לדת היהודית את האוטונומיה – ואפילו את העצמאות שלה, למשול דתית עפ”י תורת ישראל, הרי שבימי הבריטים הכול השתנה, והיה אפילו יכול להיות גרוע יותר אלמלא הישוב הישן עמד על רגליו האחוריות. אם את האינטרס של התנועה הציונית האנטי דתית אפשר היה לקלוט מלכתחילה – בניסיון ליצור מערכת “דתית” מטעמם, הרי שיש להוסיף כאן מספר שורות על המערכת הבריטית עצמה. הטורקים שמשלו כאלף וחמש מאות שנה בארץ ישראל חיו תמיד תחת משטר מוסלמי משל עצמם, שהיה נטוע וטבעי בחברתם ולכן הם גם הבינו את רצון העצמאות הדתי של רבני ישראל – ובראשם “הראשון לציון”, הרב הכולל של ארץ ישראל, שהיה ממוצא ספרדי. הם גם הבינו את חשיבות אי התערבותם בחיי הדת של היהודים בכלל, כולל של היהודים האשכנזים, שבמשך הדורות הגיעו לארץ הקודש, על רבניהם העצמאיים. מנגד, הרי שבריטניה ורוסיה היו שתי המדינות היחידות באירופה – שקרוב לאלפיים שנה, כופפו את המערכת הדתית לצרכי המדינה ולצרכי המלכות החילונית שלהם. ברוסיה זה החל בראשות הצארים – ובראשם יקתרינה הגדולה, והמשיך לימים במיוחד ע”י הקומוניסטים הבולשביקים ואילו בבריטניה עשו זאת מלכי אנגליה. הכנסייה בבריטניה לא השתייכה לעולם הקתולי, ולימים גם לא השתייכה גם לעולם הרפורמטי שקם אח”כ, ולא היה לה קשר עם האורתודוכסיה הפרוסלאבית ו/או היוונית. המלכים האנגלים קבעו את דרכה של הכנסייה בארצם, הם התערבו בחוקיה, ובמיוחד הם מינו את ראשייה. לא לחינם נקראה הכנסייה בבריטניה בשם “הכנסייה האנגליקנית”. לפיכך הרי שלבריטים לא הייתה זרה בקשת הציונות החילונית לפרק את ההנהגה הדתית הישנה של הישוב האשכנזי הישן, ועימה גם לבטל את תפקיד “הראשון לציון”, הספרדי. שלוש שנים ניסו בני הישוב הישן – אשכנזים כספרדים, לבטל את רוע הגזירה, אבל בשנת תרפ”א היא נחתה עליהם, אם כי במינון פשרני מסוים, ממה שרצו מלכתחילה ראשי הציונות, ובראשם חיים ויצמן, האיש שגדל מדינית והשקפתית בבריטניה. לא רק שהבריטים עמדו לצד הציונות – במאבק האנטי דת הזה, אלא שראשיהם בארץ ישראל היו יהודים בריטיים בעצמם, כאלה שגדלו והתחנכו במדינה היחידה באירופה של אז, שלא הייתה בה יהדות ומסורת תורתית. כאלה היו קולונל קיש, הרברט סמואל, נורמן בנטובי’ץ וחבריהם. כול הסיפור הזה שווה מאמר מחקרי בפני עצמו אבל הסיפא היה שהוקמה “רבנות” מטעם הציבור החילוני עם פיקוח של שלושה “יועצים” חילוניים ועם בוחרים חילוניים, ואף אנטי דתיים, כדי להחליט עבור הדתיים כיצד ישנו את דתם.

האיש שידע מראש את “חוקי המשחק”

הרב שמואל אליהו – עם כול הכבוד לכך שגדל על ברכי אביו – גדול דור בפני עצמו, ידע שהוא נכנס לכהן ב”רבנות” שתהיה כפופה לבית המשפט החילוני, שבו יושבים לא מעט אנטי דתיים בנשמתם. הרב שמואל אליהו ידע מראש כי אמירותיו ופסקיו יוגבלו ע”י השלטון החילוני, והוא נתן לכך את הסכמתו, מיד משנכנס למערכת הזו, ע”י כניסתו אליה. הייתה לו אפשרות אחרת כמובן – כמו למשל “העדה החרדית” מירושלים, שלבסוף (עם הקמת “הרבנות הרשית לישראל”) קיבלה מהבריטים אוטונומיה מ”הרבנות הראשית”. אי לכך הרי שדייני “העדה החרדית”, ועימם בתי הדין החרדיים הפרטיים, אינם “עובדי מדינה” הכפופים לחוקי תקשי”ר חילוניים, ולכן הללו יכולים לומר ולפסוק את מה שהם רואים בכנות, כפירושם ופסיקתם מהתורה ומהיהדות. אבל הרב שמואל אליהו – בנו של “רב ראשי” לשעבר, ידע היטב למי הוא כפוף ומי משלם את משכורתו, ושמזמן “רב ממלכתי” איננו עצמאי באמת משום שבכניסתו למערכת ה”ממלכתית” הוא ויתר מראש על עצמאותו ועל כפיפותו לחוקי התורה והדת בלבד. לצערי הרב, אני חייב להודות שבית המשפט החילוני צודק באשר לפסיקתו נגד הרב שמואל אליהו, שכמו רבנים דתיים לאומיים כמותו הם שוב ושוב פוסחים על שני הסעיפים וחושבים לאכול את ה”עוגה הממלכתית” וגם להשאירה שלימה. כאשר הציבור הדתי – לאומי קשר את עצמו ל”רבנות הממלכתית” ולמדינה הציונית הוא היה צריך להבין כי זו מחירה של הסכמה להפוך יהדות לדמוקרטיה נכרית ושום ניסיון ל”שבירת כלים” לא יגשימו לציבור הזה את החלום הדמיוני שלו, לכפות את דעותיו גם כשהוא מיעוט, עפ”י אותם חלומות קדומים והזויים של ראשיו ורבניו שמכרו את בכורת היהדות עבור נזיד העדשים הפוליטי.

העוקץ שבפסיקת בית המשפט

יש לציין שלא במקרה נפסק מה שנפסק בבית המשפט נגד הרב שמואל אליהו. בעוד פחות משלוש שנים תתקיימנה הבחירות ל”רב הראשי לישראל” – והפעם יבחר רק רב אחד בלבד, ויותר ממישהו היה מעוניין שהרב שמואל אליהו לא יהיה מועמד לתפקיד הזה, מעצם עצמאותו היתרה. אביו של הרב שמואל אליהו – הגר”מ אליהו זצ”ל, ידע להיזהר בדבריו והגיע לתפקיד של “הרב הראשי לישראל”, אבל בנו, הרב שמואל אליהו, הצליח באמירותיו המקוממות לתת למתנגדיו את החבל המשפטי שבו ישתמשו כדי למנוע ממנו להיות המועמד ל”רב הראשי לישראל” הבא.

מאתר יורה דעה, כאן.

Rabbi Yitzchok Dovid Smith’s Corona Halacha MANIFESTO

Exposing the Lies We’ve Been Told About Covid, Shutting Shuls, Supposed “Upticks” and More

By Rabbi Yitzchok Dovid Smith

September 17, 2020

Download PDF version

Rabbi Yitzchok Dovid Smith
Passaic Park, New Jersey
(973) 771–6503
PassaicClarity@gmail.com
By the Grace of G-d
10 Elul 5780
August 30, 2020

L’chvod* HaRosh HaYeshiva, Rabbonim[1], Members of the Passaic-Clifton COVID-19 Task Force[2], Members of the Medical Committee of the Passaic-Clifton COVID-19 Task Force[3], Shlita[4]:

Sholom u’vrocho,

It is imperative that this community be restored to a rightful setting where Torah is paramount, and individuals are respected.

In the ongoing debates about masks and coronavirus vaccines, I suggest that the masks and the prospect of vaccines are a valid concern but still is a distraction.  The real issue is that the government has decreed who is essential and who is not essential.  Essential people can make a living.  Those decreed non-essential cannot make a living and either starve or become a ward of the state.  There is no basis or definition in any law, just decrees.  The fact that the Jews are not singled out is no comfort – this is war against humanity.  The danger of such decrees cannot be overstated, and they must be rejected.[5]

There is no place in Torah for a Jewish community to be governed by a committee of medical doctors.  Nor by an unelected committee composed of Rabbonim, politicians and doctors.

The concept of a doctor in Torah, and the permission to heal, is based on a personal relationship between a doctor and an individual patient where the doctor is both an expert in a relevant disease and knows the patient personally.  Such a doctor is a doctor that a Rov has permission to listen to and to take into consideration the medical insights of the doctor as to that patient.  However, a doctor cannot make decrees for a community of individuals that he has never met, or knows nothing of their health, and/or regarding a disease that he has no personal experience with.

Civilization is going through the writhing pangs of the establishment of public health supremacy which intends to overrule all other considerations, including Torah.  Public health is not ‘refuah’ in Torah.  Public health is not a substitute for Torah.

In Round One of the Public Health decrees, the Rabbonim were overwhelmed with pressuring doctors and threats of ventilator shortages[6] and news reports of hospitalizations and deaths and not given proper access to evaluate the metzius hadevorim and innocently made decisions accordingly.  But there has now been plenty of time to become knowledgeable and there remains time to use the remaining days and weeks to become knowledgeable.

A Rov must educate himself in the metzius hadeovrim.  He must also educate himself in the skills necessary to understand and evaluate the metzius hadevorim. For example, in the current situation, a Rov must learn basic statistics and understand a numerator and a denominator and the elements that contribute to the increase and decrease of each of those and what effect that has on such output numbers as infection rates and mortality rates.  Just as a Rov cannot make a ruling in industrial kashrus without taking the time to investigate and understand modern food production methodologies, so too a Rov cannot merely ratify the recommendations of a doctor or a group of doctors who have been trained and influenced in universities and training programs to further the public health program.[7]

Furthermore, a Rov must investigate alternative viewpoints.  Science is predicated upon a process of hypothesis and challenge.  It is impossible to claim that a decision is made based on ‘science’ if no challenge is allowed or investigated.  Just as a Dayan cannot make a ruling without hearing the opposing side, decrees cannot be made upon the people, if they can be made at all, without a thorough investigation as to whether Torah and the metzius hadevorim support such a decree.

A Rov must research and understand the cruel history of public health and its methods and goals.  That is part of the metzius hadevorim.

Continue reading…

From Emes News, here.

הרב אליהו ובר: דין לולב בשבת בזה”ז שעיקר היישוב בארץ ישראל

בעניין גזירת ד’ אמות ברשות הרבים

היינו טעמא דשופר, היינו טעמא דלולב, היינו טעמא דמגילה,

(היינו טעמא דהזאה והיינו טעמא דטבילה)

עניין א’: שופר בשבת ראש השנה

מבואר במשנה במסכת ראש השנה (פרק ד’) שכשראש השנה חל בשבת אין תוקעין בשופר בגבולין אלא במקדש, וכשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו ביבנה ונחלקו תנאין לגבי שאר בתי דינים אם תוקעין בהן או לא, ואמרו שם בתלמוד (בבלי כט:) שגם לפי הצד שכל בית דין תוקעין נחלקו אם צריך בית דין שהוא קבוע עיי”ש.

שם במשנה חלקו בין ירושלים ליבנה שביבנה תוקעין רק בבית דין (ולחד מ”ד רק בבית דין שקדשו בו את החודש) ובירושלים תוקעין בכל עיר שהיא רואה וקרובה וישומעת ויכולה לבוא עיי”ש, והנה יש לעיין משחרב בית המקדש האם נתבטל עניין תקיעת שופר בירושלים או שנשאר דין התקיעה בירושלים גם אחרי החורבן.

והנה בבבלי שם (כט:) הביאו הסבר בשם רבי לוי בר לחמא שיש חילוק בין שבת לחול שבשבת נאמר זכרון תרועה ובחול נאמר יום תרועה, והק’ על זה שהרי איסור תקיעה בשבת אינו אלא מדרבנן ואם הוא דאורייתא איך תוקעין במקדש עיי”ש, והמסקנא דברי רבה שגזרו שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים.

אמנם הירושלמי שם (הלכה א’) דרשו מקרא “רבי אבא בר פפא אמר רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון יתיבון מקשיי אמרין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אין דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה אין לית הוא דבר תורה אף במקדש לא ידחה, עבר כהנא אמרין הא גברא רבה דנישאול ליה אתון שאלון ליה אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין” וממילא תחילת הסוגיא נראה שהביאו כסדר הבבלי את הלימוד מהחילוק של יום תרועה וזכרון תרועה, אבל בהמשך לא הביאו מסקנת הבבלי אלא המשיכו לדרוש מן המקראות את דחיית שופר שדוחה את השבת.

“רבי זעירה מפקד לחברייא עולון ושמעין קליה דרבי לוי דרש דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן ועל ואמר קומיהון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, מעתה אף במקדש לא ידחה תנא באחד לחדש מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה, תני רבי שמעון בן יוחאי והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין”, והנה הביאו מקרא לדרוש שתוקעין בשופר בראש השנה שחל בשבת בכל מקום שיודעים שהוא אחד לחודש ואח”כ הביאו הדרשה שתוקעין במקום הקרבנות.

והנה אפשר להבין בדברי הירושלמי שדחו הדרשה של אחד לחדש וממילא העיקר הוא רק והקרבתם שתלוי במקום הקרבת הקרבנות וממילא כשאין קרבנות אין תוקעין כלל בשבת ורק רבן יוחנן בן זכאי תיקן זכר למקדש שיתקעו ביבנה ובמקומות בתי דינים, וכך נראה בדברי הירושלמי בהמשך (הלכה ב’) שביארו את הטעם לחילוק בין ירושלים ליבנה בעניין העיירות הסמוכות שבירושלים תקנו חכמים שיתקעו בכל המקומות הסמוכים ויבנה שהוא עצמו תקנה לא תקנו במקומות הסמוכים כי אין תקנה אחר תקנה, וממילא ההבנה בדברי הירושלמי שמדאורייתא אין מצוות שופר בראש השנה שחל להיות בשבת כשאין קרבנות, אמנם מדרבנן תוקעין בכל מקום שיש בית דין, אבל להבבלי מדאורייתא תוקעין בכל מקום ומדרבנן אין תוקעין אלא בירושלים ואחר החורבן בבתי דינים.

מנהג ישראל בתפילת ראש השנה לחלק בין שבת לחול שבשבת אומרים “זכרון תרועה” ובחול אומרים “יום תרועה” ולכאורה יש לזה מקום רק לדברי הירושלמי אבל להבבלי לעולם הוא יום תרועה, אבל נראה שאינו ראיה ממנהג העולם שנהגו כהירושלמי שבמסכת סופרים (פרק יט’) אמרו “אם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה”

והנה יש לדון במה שאמרו שבבית דין תוקעין, מהו טעם הדבר? שאם הטעם שבבית דין אין חשש שיעבירנו כיון שהבית דין זהירים, לכאורה א”א לומר כן כי הרי מבואר שם בבבלי שביבנה היו תוקעין בפני בית דין גם יחידים וחזינן שלא חששו לכך, אלא צריך לומר שהטעם הוא שמשום אימת בית דין יזהירו על כך, ובדומה לירושלים שיש לומר שמפני מורא מקדש לא חששו להוצאה כי זהירים יותר, וכמו שמצאנו (ברכות נב:) ‘אוכלי תרומה זריזין הן’ (שבת כ.) ‘בני חבורה זריזין הן’ (שבת קיד:) ‘כהנים זריזין הן’ (שבת כט:) ‘בית נתזה זריזין הן’ (ירוש’ פסחים פרק א’ הל’ ד’) ‘בית דין זריזין הן’ וכו’, וממילא יש לדון לפי זה שאין הנושא בבית דין סמוכין אלא בית דין קבוע זהירין ולא יבואו להביא ד”א ברה”ר ולא גזרו על זה.

אבל יש לומר טעם אחר שכיון שמצינו בירושלמי סברא שלמדו מ’באחד לחדש’ שהנושא הוא שיודעים שהוא אחד לחדש ושאלו על זה דאם כן בכל מקום שיודעים שהוא אחד לחדש יתקעו עיי”ש שלכן דחו זה הטעם, ומ”מ יתכן שבתקנת ריב”ז לדורות תיקן לפי סברא זו ולכן לא התיר אלא בבית דין שקדשו בו את החודש, ומה שהתיר שאר בתי דינים הוא רק כשהיו משיאין משואות וכמבואר בירושלמי (פרק ב’ הל’ א’) שרבי ביטל את המשואות וממילא אחר שבטלו המשואות לא היו תוקעין רק בבתי דינים הסמוכים לבית הוועד כי הם ידעו שהוא ‘אחד בחדש’ ושאר מקומות לא היו תוקעין, וסמך לדבר נראה מדברי הבבלי בסוכה (פרק ד’ מג.) שאמרו שם שהטעם שלולב אינו דוחה שבת בחו”ל כיון שלא בקיאי בקיבועא דירחא ומשמע שתלוי בעניין הזה דחיית השבת, ואם כן ה”ה שופר אינו דוחה שבת רק במקום דבקיאין בקיבעא דירחא ואף בזה לא תקנו אלא בבית דין שאז זה דומה קצת למקדש.

וראיתי במאירי במגילה מגילה ד: שביאר שהטעם ששופר אינו דוחה שבת כי אינו מבטלו לגמרי כי יש יום למחרתו ולולב ישנו בשאר ימים עיי”ש, ונראה שהבין שאם ר”ה יום אחד ודאי שתוקעין בו וזה מתאים להנ”ל שבמקום שבקיאין בקיבעא דירחא תקנו לתקוע בשבת וכשאין בקיאין אין תוקעין.

וראה במדרש רבה ויקרא “ר’ יוחנן וריש לקיש הוון יתבין מתקשין ואמר תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אם דבר תורה הוא ידחה בגבולים אם אינו דבר תורה אפי’ במקדש לא ידחה עד דאינון יתיבון מתקשין עבר כהנא אמרין אתא מרא דשמעתא ניזיל ונשאל ליה אזלין ושאילון ליה אמר לון כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם הא כיצד בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין אמר רשב”י ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חדש ואל ידחה בגבולין שאין יודעין בזמנו של חדש דאמר רשב”י יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אשה מקום שהקרבנות קריבין”, ברבה כאן יש שני סברות בעניין התקיעה בשבת טעם א’ שהם בקיאין בקיבעא דירחא ובגבולין אין בקיאין וטעם שני שהוא מקום שהקרבנות קריבין והנה טעם השני הובא בירוש’ תחילת פרק ד’ בר”ה, ומתוך הדברים רצוני לומר שבאמת עיקר מצוות שופר הוא רק במקדש ואפילו בחול ובגבולין מצוותו הוא בזכרון תרועה בלבד מזכירין אבל אל תוקעין אמנם תקנו חכמים לתקוע בשופר אף בגבולין ובדרך זו מקיימים מצוות זכרון תרועה אמנם בשבת שהיה חשש שמא יעבירנו או ממילא לא היו בקיאין בקיבעא דירחא רחוק מתחום ירושלים ואז הדין זכרון תרועה, אמנם במקדש שם הוא מהתורה לתקוע בשבת ובכל המועדות מצווה לתקוע בחצוצרות ובר”ה מריעין ולמידין מיוה”כ שהוא בשופר, ובאמת מלשון המקרא י”ל שביוה”כ כתיב “בכל ארצכם” ובר”ה לא נאמר בכל ארצכם והברייתא בבבלי בתחילת פרק ד’ בר”ה שביוה”כ כל יחיד ויחיד חייב ובר”ה חייבים רק בבי”ד שקדשו בו את החודש עיי”ש ואין כל יחיד חייב לתקוע ונראה כנ”ל שמצוות ר”ה הוא רק במקדש, ולכן כשישבו ביבנה לא רצו בני בתירה לתקוע ולא שמא יעבירנו כי אז לא היה יכול ריב”ז לומר נתקע ואח”כ נדון אלא מטעם זה לא חששו כיון שהיו בית דין אמנם ס”ל שאין מצוות תקיעה גמורה כשאינו במקדש וריב”ז לא חשש לזה ורצה לתקוע לקיים זכר למקדש וכשיטה הנ”ל, אמנם כשכבר תוקע מקיים בזה מצוות עשה של זכרון תרועה ולכן בירוש’ (פרק ד’ הל’ י’) איכא למ”ד שבשבת ראש השנה הולך למקום שמברכים כיון שמצוותו בכך, וכן לשון הירושלמי שם הל’ ב’ ירושלים דבר תורה וריב”ז מתקין על דבר תורה והוא מדבריהן עיי”ש ומשמע שמדאורייתא אין שופר רק במקדש.

רש”י עה”ת בפר’ בהר הביא דרשת הספרא שאין תקיעת שופר בגבולין בר”ה אלא ביוה”כ ונראה כמו שכתבתי למעלה שמדאותא אין תקיעות בגבולין אלא בבית המקדש, (אמנם הרב עקיבא יוסף שלזינגר כתב בקובץ תל תלפיות תרס”ו עמ’ 54 שתקיעות ר”ה הוא צער ואין ראוי אלא לב”ד שיודעים שלא להצטער וכ”ש כשחל בשבת, עיי”ש בדבריו המעניינים), והאריך בעניין הזה ועורר הרבה מהומות בזה וכיון שכל דבריו נכתבו דרך תערובת לא נתבררו דבריו דרך מסודרת ובקובץ תל תלפיות (תרס”ד מעמ’ 196 והלאה) הביא הרבה טעמים לדבריו ונראה שיש לסדר את טעמיו כדי שהמעיין יראה את דבריו ולא בבלבול כ”כ.

  1. טענתו שיש לפסוק כדעת הרי”ף שתוקעין בפני בי”ד והביא כמה ראיות בכמה סעיפים שהיו מהראשונים שנקטו כן וגם בבית יוסף כתב שלא הכריע בזה ורצה לומר שאף הרמב”ם ס”ל כן עיי”ש, וטענתו שבית דין א”צ קבוע ואף אם ידחו דבריו מסכים לאסוף כג’ דיינים וכו’ עיי”ש באורך טענותיו, וכנגדו טענו הרבה חכמים שלא מצינו שנהגו כן מהרי”ף ועד היום הזה ואף תלמידי הרי”ף לא נקטו כן והרמב”ם כתב להדיא דבעינן סמוכין ואף שהרעי”ש ביאר שיטת הרמב”ם מ”מ ודאי הוא דוחק וגם בש”ע לא הביא אפשרות זו ועוד טענות בעניין הזה, ועיקר הטענה דס”ל דבעינן ב”ד קבוע ואולי הרי”ף היה בגדר הזה אבל היום אין ב”ד קבוע.

אמנם רצה לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ ישראל בעניין הזה, שעיקר קביעות החודש קשורה לקביעות של בני א”י עיי”ש בדעת הרמב”ם בזה, [אמנם הרמב”ם (פרק ב’ משופר הל’ ט’) כתב שצריך בי”ד סמוך ובהל’ י’ רצה לומר בכסף משנה שהרמב”ם חזר בו אבל נקט בדבריו שצריך כל בית דין שיודע בקביעות החודש ומשמע שאם עושים יומיים לא שייך לתקוע] וכתב הרעי”ש שכשיש כב’ אלף יהודים בארץ הקדש הדין משתנה עיי”ש ואז מועיל כג’ וזה התחיל רק בתקופתו כזו כמות של יהודים בארץ ישראל ובזמנינו (שזה לא היה בזמן הרעי”ש) שיש ששים ריבוא בארץ ישראל לכאורה הדין יכול להיות שונה, אבל מהרמב”ם קשה לטעון כן כי לדבריו בעינן סמוכים וזה אין בזמנינו אמנם להרי”ף יתכן שתוספת זו של כב’ אלף שהיה בזמן הרעי”ש ותוספת ארץ ישראל וכ”ש בזמנינו שיש ששים ריבוא יש תוספת סיוע לשיטת הרי”ף.

  1. טענה שניה שיש לתקוע בירושלים וכדברי הראב”ד (פרק ב’ משופר הלכה ח’) שבירושלים שהמשנה מדברת זה רק אחרי החורבן עיי”ש ומוכח שיש חילוק בין ירושלים למקדש, גם רבינו חננאל ר”ה (ל.) כתב שתוקעין בירושלים אף בלא בי”ד עיי”ש.
  2. טענה שלישית שבתוספות ר”ה כט’ ס”ל שבשופר לא רצו לעקור לגמרי התקיעה וע”כ שגם כשגזרו השאירו פתח לתקוע באיזה מקום ולכן התירו לבי”ד לתקוע ולפי””ז יש לסדר שיתקעו שלא יהיה בלי תקיעה, וממילא ההחלטה היכן לתקוע היא או בירושלים או בבית דין קבוע או בזמן הרי”ף שלא היה יישוב יהודי בירושלים כלל סידר הרי”ף שיתקעו בבית מדרשו, אמנם אם לא תוקעים בשום מקום זה בעיה בתקנת חכמים כי התקנה היתה שלא תתבטל התקיעה מישראל, (תוספת שלי: ואולי כך הבינו בלשון המקרא “יום תרועה” שצריך לתקוע באיזה מקום והנהיגו כך במקדש/בירושלים/בב”ד בשונה מיום הכיפורים של יובל שהדין “תעבירו שופר בכל ארצכם” ולכן יש חיוב לתקוע באיזה מקום וממילא הכי ראוי להחזיר את זה לירושלים ששם יש דעות שנשאר המצווה).
  3. הרמב”ם בפירוש המשנה (ר”ה פרק ד’) כתב להדיא שתוקעין בירושלים וכל ירושלים נקראת מקדש לעניין הזה ולפי דבריו בהלכות י”ל שהוא רק בזמן שבית המקדש קיים ודלא כהראב”ד שבאופן כזה תוקעין רק במקדש אלא להיפך שבזמן ביהמ”ק כל ירושלים נקראת מקדש (תוספת שלי: ומתאים למה שהעירו במקום אחר דלא כהביכורי יעקב שיש לולב דאורייתא כל שבעה שכל זה הוא רק בזמן שיש מקדש, אמנם למי שחשש לדעת הביכורי יעקב ע”כ ס”ל שאף להרמב”ם בירושלים תוקעים בזמן הזה, ומה שכתב הרמב”ם בהלכות דבעינן בית דין סמוך היינו לא בירושלים ומח’ הרמב”ם והראב”ד האם בזמן המקדש תוקעין בכל ירושלים או רק במקדש ועל אחרי החורבן לא נחלקו) אמנם מלשונו בהלכות שתולה העניין בבית דין הגדול נראה שכיון שיש דין זמן בי”ד כמבואר בסוגיא דר”ה שם ולכן ביאר שכל ירושלים תלויה בבית דין הגדול אמנם אחר החורבן שאין בי”ד הגדול יש לתקוע לפי זמן בי”ד אחר, (תוספת שלי: ולכאורה היום שאין זמני בית דין הזמן צריך להיות לפי הזמן הראוי להית דין שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביים היינו מאחרי הנץ עד תשע ומחצה וצ”ע).
  4. בתוך כל טענותיו כתב כמה סברות נוספות שהיום לא שכיח רה”ר אז אין טעם לגזירה, ואף אם הוא ספק הו”ל ספק דאורייתא לחומרא וספק גזירה לקולא ולכן יש לתקוע כיון שיש שיטת הרי”ף אז יש ספק אם גזרו וממילא כשאין אנו יודעים אז גם אם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא”ת הוה ספק, ועוד כתב אח”כ לגבי ספק שבות ומצווה דרבים וכו’ ורק התוקע עובר וכו’, כל טענות האלו יש להם מקום אחרי שהוכרע שהדבר הוא בתורת ספק לפי הכללים ולא היה לו להביאם רק אחרי כל הטענות העיקריות וצ”ע, ובאמת הרבה מהחולקים עליו נתפסו על טענות אלו ודחאום וכך כתבו שדחו כל דבריו, (וכן מה שהוסיף מתקיעה בעת צרה וכו’) ולכן על טענות האלו לא אנסה להשיב ולא לדחות אותו ולא את החולקים עליו אא”כ יתברר שיש בדבר ספק גמור ואז יש להביא את הטענות הללו להכריע מצד הספק והאם טענות אלו יש בכוחם להכריע מצד הספק להתיר ולא לומר שוא”ת עדיף.
  5. את כל אדרתו סיים שבי”ד הגדול שמעו תחילה טענותיו ובסוף דחאום וכתב שם שאין נאמנות לבתי דינים כיון שהם תלויים בממון הכוללים עיי”ש באריכות שא”א לקבל דבריהם מטעם הזה וכו’, בקובץ תל תלפיות תרס”ה עמוד 45 מספר מעשים נפלאים שהיו לו בעניין תקיעת שופר ואיך קבלו דבריו וכמה קנאים הרסו לו (כדרכם עיי”ש) ושם בעמ’ 53 ביאר למה בבי”ד לא שייך הגזירה שמא יעבירנו ולפ”ז מובן שלא גזרו בשום בי”ד כי תקיעה זו היא רק תקיעה ציבורית ולא פרטית.
  6. שם (תל תלפיות תרס”ה) עמוד 69-70 הביא הרב שלמה ברודי אב”ד אונגוואר הטענה משני ימים טובים של ר”ה שכשלא בקיאין בקיבעא דירחא אין לתקוע וכך נראה דעת הכסף משנה בדעת הרמב”ם (ועל פי סברא זו אף נראה לי שאין לתקוע כיון שמדינא עושים שני ימים ראש השנה שהרי הסנהדרין גלו ממקום למקום, וכל מה שתקעו בירושלים בזמן ריב”ז לחלק ראשונים הוא כיון שהיו משיאין משואות), והרעי”ש דחה טענה זו כיון שלדבריו הרי”ף הוא חידש את שני הימים וכך הבינו האדר”ת והגרש”ס עיי”ש ולכן נקטו כהרי”ף וס”ל שה”ה בשופר הלכה כהרי”ף אמנם אם אין הלכה כהבנתו זו אלא כפי הידוע שכנראה בארץ ישראל היו מנהגים חלוקים בעניין שני ימי ראש השנה וכפשט הסוגיא שכל מקום המרוחק מבית הוועד כדי הילוך מיל יש לו לעשות שני ימים וכיון שבית הוועד גלה ממקום למקום יש לעשות שני ימים יו”ט בכל מקום וממילא אין ראיה לדין השופר, ואולי זה כוונת הרב ברודי אמנם טענתו שכתב הוא מצד שמא ישתכח וכדברי המאירי שהובא לעיל עיי”ש, ומה שהקשה על הרעי”ש מלולב שאחר חורבן ודאי המשיכו לתקוע אבל לא נטלו לולב כמו שאמרו בבבלי אמנם זה יש לדחות וכמו שמוכח בירושלמי ובעוד מקומות שבארץ ישראל ודאי המשיכו ליטול לולב אחרי החורבן, וגם בשאילתות (ויקהל סז’) כתב שתלוי בבקיאין בקיבעא דירחא וזה החילוק בין שופר ולולב של זמן התלמוד לזמן הזה (היינו לפי”ז לולב נוטלין ושופר רק בבית דין וכנ”ל).

עניין ב’: לולב בשבת סוכות פרק א’ (ביום הראשון ובשאר ימים, במקדש ובגבולין)

המעיין בשיטת הבבלי יראה שנאמרו בזה שתי סוגיות בפרק רביעי בסוכה, בהתחלה (מג.) נקטו פשוט שאחר החורבן נוטלים בארץ ישראל לולב בשבת והוכיחו מהמשנה בפרק ג’ שכל העם מוליכין לולביהן לבית הכנסת ועל כרחך מיירי אחר החורבן כי בזמן הבית מוליכין לולביהן להר הבית כמבואר במשנה בפרק ד’ ואח”כ תקנו ליטול בבתיהם, אמנם בהמשך (מד.) נקטו שבארץ ישראל אין נוטלין לולב בשבת ומה שקשה מהמשנה בפרק ג’ תירצו שמדובר בזמן בית המקדש בגבולין עיי”ש.

והנה הטעם שהוצרכו לחזור בהם מהמסקנה הראשונה, הוא מכיון שהקשו על ערבה אמאי לא דחיא שבת בארץ ישראל ותחילה תירצו שאינו חל אף פעם בשבת, ואז כי אתא רבין אמר שזה יוצא בשבת ואינו דוחה, והק’ על זה מה החילוק בין לולב לערבה ותירצו שכיון שמצוות ערבה במקדש בזקיפה לכן אינו דוחה בגבולין והקשו על זה שיש ראיה שערבה בנטילה ואז תירצו שכנראה אף לולב אינו דוחה שבת בארץ ישראל.

והנה מתוך לשון הסוגיא נראה שלא היו בקיאין במנהג ארץ ישראל רק יישבו את סתירת המשניות על פי חשבון הסוגיא, אמנם לכאורה אם היו יודעים שהמנהג בארץ ישראל היה ליטול לא היו נוקטים כן והיו מיישבים יישוב אחר רק ביארו דברי רבין שאמר לא דחי דהיינו שאינו דוחה בין לולב ובין ערבה, והטעם שהגיעו למסקנא זו הוא מהקושיא בהבדל בין לולב וערבה.

והנה בהמשך הסוגיא בדף מד. אמר רבי יוחנן שערבה מצוותו בזקיפה ולא בנטילה וממילא לא חשש לקושיא מהברייתא קודם לגבי ערבה שאינה בנטילה ודחה דברי ר”ל שאמר שמצוותו דווקא בנטילה, ולא דחו דבריו מהברייתא כיון שיש לבארה באופן אחר שהרי כמה אמוראים שם ס”ל שערבה בזקיפה ולא בהקפה אלא מקיפין בלולב ולכן סוגיא שם ס”ל שאין ראיה מהברייתא ומה שאמרו תיובתא היינו רק לזה שהבינו שאין כלל נטילת ערבה במקדש אבל אינו תיובתא לעניין זה שעיקר מצוות ערבה הוא בזקיפה בצדי המזבח, ולפי מסקנא זו אין צריך להגיע למסקנת הגמ’ אח”כ שאין לולב בארץ ישראל אלא נשארים עם המסקנא שלפני זה שנוטלים לולב בשבת בארץ ישראל.

וביותר שבהמשך הסוגיא אמר רבי יוחנן שמבבל הגיע השמועה של עניין נטילת ערבה בשביעי ומשמע שבארץ ישראל לא נהגו כן אלא אגב בני בבל, וממילא פשוט שלא דחו את השבת שהרי בבבל ודאי לא דחו ואם כן צריך לומר שמסקנת הסוגיא הראשונה היא העיקרית להלכה שהרי מה שהביא למסקנה בדף מד. הם דברים שאינם להלכה, שהרי אם כל נטילת ערבה בשביעי היא רק מנהג נביאים ואפילו אם היא יסוד נביאים כיון שאינו דאורייתא ואינו זכר למקדש הדבר ברור שלא ידחה שבת ואין קושיא מלולב ולא צריך לבוא למסקנא זו שאין נוטלין לולב בשבת.

והנה יש לברר מה היה המנהג בפועל בארץ ישראל, והנה בירושלמי עירובין פרק ג’ הל’ ט’ מבואר שהמנהג שנוטלין לולב בשבת ושכך היה המנהג הפשוט בארץ ישראל, וגם בספר החילוקים שבני ארץ ישראל נוטלין לולב בשבת.

ומצאתי עתה בכמה פיוטים לרבי אלעזר ברבי קליר שמזכיר את נטילת הלולב בשבת, (את הפיוטים קבלתי מתוך מהדורת פיוטי ר’ אלעזר בירבי קליר לסוכות שמכינים שולמית אליצור ומיכאל רנד, קבלתי אותם באדיבות שולמית אליצור)

מתוך שבעתא לליל שבת סוכות: וישמחו כל / אסיפת אמונים, באוסף אסיף איסוף ז[מנים], בשבת וסוכה / מזומנים, להלל בארבעת <<מינים>>, להיתגו[נ]ן בסוכך מיומנים, ב<רוך… מגן>

מתוך שבעתא לליל שבת סוכות: תשבו לעד ובנחת תשואננו, להתקדש בשנים וחסד אל תנו, לולב ליטול ורנן חננו, לירידת טל חיים בו תענו, הקיצו ורננו לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. ברוך…מחיה.

מתוך פיוט נוסף שחתום שמו של רבי אלעזר ברבי קליר:

בכן יעמסו בו בעונג בלקח מוסר ובעת הזאת יקחו בו אפילו בשבת (בעונג) בלקיחת הדבר

אגד נטועים אגוד ומאוסר ויקחו בו אגודת המינים (שהם נטועים) כשהם קשורים זה בזה

יום ראשון דוחים לשאת ולהלל ביום הראשון דוחים שבו נושאים את המינים ומהללים

שאר ימים אם נגע יחשב בש[בת] חילל ובשאר הימים שחלו בשבת אם נגע בו יחשב שהוא חילל שבת

ונראה כך מלשון השאילתות דרב אחאי (שאילתא סז’) וזה ששנו חכמים חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה בזמן חכמים הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד לבנה בדיקדוקי סוד העיבור היה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת ומקרא מגילה בשבת ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת שחל ראש השנה להיות בו אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות לבנה ובדיקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב לברך בו בשבת ואפילו בבית וכן בשופר וכן במגילה אמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ומצאתי בספר שיעורי הגרי”ש סוכה (מא:) שהקשה מפני מה הרי”ף הביא את הדין שהמוציא בשבת פטור, והביא שיש שתירצו שכיון שמדאורייתא קיים מצוה לכן הביא הרי”ף תירוץ זה ודחאו הגרי”ש שהרי אינו טרוד במצוה, ומסקנת הגרי”ש שכאשר עיקר היישוב הוא בארץ ישראל אם רוב ישראל עליה נוטלין לולב בשבת גם לפני ביאת המשיח עיי”ש, וממילא נראה שהיום שעיקר היישוב בארץ ישראל (גם אם זה לא רוב היושבים כאן) מכיון שכל העינים בכל המקומות נשואות לארץ ישראל כידוע וממילא יש ליטול לולב בשבת בזמן הזה, וכך נראה מלשון הנצי”ב מרומי שדה מד. “ונראה דלא משום זה אלא לאחר חורבן בית המקדש דהוויין עיקר ישוב ישראל בחו”ל מיגררן יושבי ארץ ישראל אחר מנהג כלל ישראל ולא דחיין שבת מה שאין כן לפני חורבן בית המקדש היה עיקר ישראל בארץ ישראל”

סדר הנטילה ע”פ המבואר בתלמוד שהמשנה של בית הכנסת נאמרה אחרי החורבן: כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת בערב שבת, ובשבת קדש סדר התפילה כבכל שבת ויום טוב ולפני ההלל נוטלין לולב כסדר התפילה בכל השנים ומשוררים עמו את ההלל והרוצה להמשיך בנטילת הלולב רשאי אבל אין להניחו על גבי קרקע ואם צריך ברכת כהנים וכדומה ימסור לחבירו ואח”כ יקח ממנו, ולכן אף הנוהגים לעשות הקפות אחרי מוסף במקרה כזה יש להקיף מייד אחרי ההלל, וראוי שהבעל קורא וכן העולה לעליית שביעי יחזקיו הלולב עד אחרי קריאת התורה אבל אינו לעיכובא, ואחרי התפילה משאירים את הלולב בבית הכנסת.

סדר זה שאין להניחו הוא מלשון הירושלמי בסוכה פרק ג’ הל’ יא’ “אמר ר’ אילא ותניי תמן כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו. נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו. לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו. הניחו בארץ אסור לטלטלו. א”ר אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנייה” וברייתא מקבילה בבבלי סוכה (מא:) “תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו” ומוכח מהלך זה מן הסוגיא בירושלמי שם שיש חילוק בין שבת יום טוב שהלולב אסור בהנאה מלבד לצורך מצוותו ולכן אם הניחו אסור לטלטלו אבל בבבלי הסוגיא לגבי יו”ט שחל בחול או חוש”מ ולכן הסדר שונה.

Yom Kippur Is Over. Time For Teshuva!

Shabbat Shuva lessons from a tangent by Radak

Tehillim 146:3 says as follows: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. “Don’t trust in the generous, in human beings, who do not have salvation.” We say this every day in our morning prayers.

Radak writes as follows:

אם לא ברצון האל אין ביד האדם להושיע חבירו מצרתו כי לה‘ לבדו התשועה והוא יסובבנה על יד בני אדם

“If not for the will of God, it is not in the hands of Man to save his fellow from his trouble, for salvation belongs only to Hashem, and He will orchestrate it through people.”

This is a straightforward explanation that is shared by the other commentators.

Radak then goes off on a striking tangent:

כמו שסיבב תשועת גלות בבל על ידי כורש וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגוים שיעיר את רוחם לשלחם כמו שכתוב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה‘” וזה יהיה לפי שבטחו ישראל בגלותם באל ית‘ לבדו

“Just as He orchestrated the salvation of the Babylonian exile through Koresh, and so in the future He will orchestrate the redemption of Israel through the gentile kings; He will awaken their spirits to send them [the Jews back to Israel]…and this will be because the Jews in their exile trusted only in Hashem.”

This is yet another clear source that the modern return to Israel, which was orchestrated through the miraculous consent of the nations (something they have been repenting ever since) is the divine will. Those who insist that a return to Israel is illegitimate or theologically irrelevant until Moshiach arrives and open miracles occur are sorely mistaken.

The fact that the majority of Jews who unwittingly heeded this divine call were not spiritual role models does not invalidate the divine call or the salvation contained therein, which religious Jews must embrace. Israel is the real deal and Jews should return en masse. It’s not yet everything you want it to be? That’s part of your job. Come home and make it better.

It is also noteworthy that Radak chooses this as his example for the lesson of the pasuk. We would more instinctively think of a sick person going to a doctor, a pauper seeking charity from a rich person, or an accused person standing before a judge that their salvation is really in the hands of God alone. Radak takes this opportunity to remind us that our national salvation is also in the hands of God alone.

Too often we get lost in the constant feed of news updates and political machinations, and may lose sight of the fact that politicians and world leaders are little more than marionettes in God’s hands. It’s easy even for educated, religious Jews to forget themselves and believe it’s a matter of playing the game and pushing the right buttons. No such thing. All the exterior trappings are merely a cover for the divine will, which we can only influence through teshuva, tefilla, and tzedaka.

The Jews who stubbornly remain in exile by choice must internalize Radak’s message, that the redemption in our times mirrors the redemption of the Babylonian exiles.

The Jews who have already returned to Israel must internalize the second message, that the furthering of our redemption will not be achieved by playing political games or trusting in human elements here or abroad. Such machinations lead us only to outsmart ourselves and delay the redemption process. We must do only what the Torah indicates in each situation, put our trust only in God, and let Him run the world.

Two timely examples:

1) Our ability to daven with a minyan, let alone in shul as we were accustomed to, has been severely curtailed. Religious Jews have expended great efforts to daven as normally as possible in light of the ever-changing restrictions, and have lobbied politicians for restrictions to be relaxed wherever prudent. How much effort have we spent beseeching Hashem to remove the curse and restore the privilege of davening together normally?

2) For all the virtual ink that has been spilled on Halachic minutiae related to the coronavirus (which I do not intend to devalue), how much have we delved – as a tzibbur – into the underlying spiritual causes of this plague and its effects? In past generations the primary response to plagues would be for the community to publicly examine its ways and attempt to rectify its failings.

Today the mere suggestion that anything is a divine punishment invites scorn and censure even from “religious” Jews, and any attempt to connect a problem to a precise sin (as opposed to vague calls for us to be more kind, etc.) receives heated condemnation. This fear of offending the overly sensitive and over-reactive among us guarantees that we will fail to uncover the spiritual cause of our problems, let alone collectively address them.

Claiming that we cannot understand God’s messages denies God’s ability or willingness to send us messages we can understand, obviates the point of divine messages, and dooms us to even harsher messages. There is no Torah basis to feign humility when tragedies occur and claim we cannot possibly decipher their cause; on the contrary, both individually and collectively it is our duty to keep searching and trying until we get it right. At worst we might fix a problem that is unrelated to the situation and be forced to identify other problems as well.

It is well past time Jewish communities all over the world got together, honestly examined their collective ways, identified glaring shortcomings, and resolved to rectify them together. Even if we cannot be sure that we will correctly identify the spiritual cause of the plague – and this is something we should pray for – we can be sure that our efforts will get Hashem’s attention like little else and arouse divine mercy.

____________

www.chananyaweissman.com

https://www.facebook.com/etm.shabbatons