מדוע לימוד מקצועות חול בסיסיים, כמו אנגלית ומתמטיקה, הוא מעשה בלתי לגיטימי בחינוך החרדי לבנים? נכון לשנת הלימודים תשע”ז, מתוך כ-110,000 תלמידים בנים במוסדות החינוך החרדיים בגיל בית־הספר היסודי, כן ירבו, רק כ-24% למדו אנגלית ומתמטיקה.[1] מהם, רק אחוז קטן ממשיכים ללמוד בישיבות תיכוניות וניגשים לבחינות הבגרות במקצועות אלו. מדוע?
עבור לומדי התורה – אלו שבעצמם ספונים באוהלה של תורה, ואלו שמעוניינים שבניהם יקדישו את חייהם אך ורק ללימוד תורה – שאלת הלימודים הכלליים פחות אקטואלית. מבחינתם, העיסוק באנגלית ומתמטיקה אינו אלא ביטול תורה. ההשתתפות בשוק התעסוקה אינה עולה על דעתם, ובתחרות על משאב הזמן היקר, היתרונות של ידיעת אנגלית או תחביר תקין אינם גוברים על הפסד של לימוד תורה. אך עיסוקנו אינו ביחידים אלא בציבור – ובמישור הציבורי ברור שלא כולם נמצאים במקום הזה.
כבר היום כ-50% מהגברים החרדיים עובדים לפרנסתם, כאשר ברוב הקהילות הם עושים זאת על דעת רבניהם. גם בקהילות שבהן הדבר פחות שכיח, מה שנכון בעיקר בציבור הליטאי, רבים רואים ביציאה לעבודה, אם עבור עצמם ואם עבור ילדיהם, אופציה לגיטימית. אך לא רק בציבור הליטאי אין הבנים לומדים לימודים כלליים. ככל הידוע לי, גם בבתי הספר החסידיים לא מלמדים לימודים אלו כלל, ואף בבתי הספר של מעיין החינוך (היום: “בני יוסף”) עושים זאת בצורה חלקית ומזולזלת מאד. מדוע? הרי הבנות בחינוך החרדי יכולות ללמוד אנגלית ומתמטיקה ברמה סבירה, וכולם יסכימו שאין בלימודים הללו חשש כפירה. מנגד, ברור לכל שהעדר לימודי אנגלית ומתמטיקה מקשה משמעותית על השמה בתעסוקה איכותית. מדוע אפוא אין אנו דואגים לעתידם?
הרי הבנות בחינוך החרדי יכולות ללמוד אנגלית ומתמטיקה ברמה סבירה, וכולם יסכימו שאין בלימודים הללו חשש כפירה. מנגד, ברור לכל שהעדר לימודי אנגלית ומתמטיקה מקשה משמעותית על השמה בתעסוקה איכותית. מדוע אפוא אין אנו דואגים לעתידם?
השאלה מתעצמת אם מוסיפים לה את ההיבט הכלכלי – הדאגה למשק הישראלי ולעתידה של החברה החרדית עצמה. אין זה סוד שהשמה במקצועות איכותיים במשק דורשת ידיעה במקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית. להימנעות של החינוך החרדי מלימודים אלו יש השפעה ברורה על עתידן של החברה החרדית ושל המדינה כולה: על חוסנה ושגשוגה של הראשונה, ועל יציבותה הכלכלית של האחרונה. בוודאי שזהו היבט רב-משקל שראוי לנו להיות מוטרדים ממנו.
ניתן לומר שזוהי שאלה תורנית-הלכתית, וממילא התשובה עליה אמורה להינתן בבית המדרש, ולא במאמר פובליציסטי – אך איני סבור כך. התמיכה בלימודים כלליים בסיסיים, אלה שנדרשים לצורך כמעט כל תעסוקה באשר היא, עולה מתוך מאמרי חז”ל ידועים: “האב חייב בבנו… וללמדו אומנות”;[2] “לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה”.[3] יש אמנם בספרות התורנית מקורות רבים הנוגעים בשאלת לימוד חכמות חיצוניות, אך נושא זה אינו עומד בלב הדיון הציבורי. בבתי ספר של החינוך העצמאי למדו תמיד לימודי חול, ובארה”ב נהוג כך אפילו בישיבות הקטנות. אין אדם הסבור שמקומות אלו פועלים חלילה בניגוד להלכה.
במאמר זה אני מבקש לדון בדברים מנקודת המבט של האיש הפשוט, ההדיוט, שאיננו לא רב וגם לא כלכלן, אך הוא אב למספר בנים המתחנכים במוסדות חינוך חרדיים למהדרין. מדאגה פשוטה לעתידם של אותם ילדים ובאמצעות השכל הישר, אני מבקש להעלות סוגיה רגישה זו וללבן אותה ברצינות, בכבוד ובאחריות.
תירוצים לא משכנעים
כשהעליתי את תהייתי בפני חברי, גיליתי כי רבים מהם מוטרדים כמוני מעתידם הכלכלי של ילדיהם, אך הם משוכנעים כי העדר לימודי החול לא ישפיע עליו. אבקש להציג כמה מן התשובות ששמעתי, ולהסביר מדוע אינן מספקות.
תשובה נפוצה אחת שקיבלתי היתה: “אין טעם להשקיע בלימודים ממושכים של מתמטיקה ואנגלית, כי מי שירצה לעבוד יוכל להשלים אותם בקלות בגיל מבוגר”. טענה זו אמנם פופולרית, אך למרבה הצער הנתונים מראים כי היא שגויה לחלוטין. דו”ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2019 חשף את מה שהיה ידוע כבר זמן רב קודם לכן – רק מעטים מצליחים להשלים את הפערים הלימודיים בגיל מבוגר: “שלושה מכל ארבעה גברים חרדים שמתחילים מכינות קדם אקדמיות אינם מסיימים תואר… רק 45% מהגברים החרדים שמתחילים ללמוד במכינות הקדם אקדמיות ימשיכו לתואר ורק 24% יסיימו תואר (אחד מארבעה). 76% ינשרו”.[4]
הגורמים לנשירה זו, על פי המחקר שנערך עבור מבקר המדינה, הם “העדר מושגים בסיסיים במקצועות הליבה, המעבר מהישיבות למערכת לימודים שונה לגמרי, והעובדה שהסטודנטים החרדים הם בדרך כלל בעלי משפחה”.[5] קשה להתווכח עם עובדות. יעיד כל מי שניסה להשלים מקצועות אלו בגיל מבוגר: זה קשה, מפרך ולעתים בלתי אפשרי. בסופו של דבר, מעטים אמנם יצליחו לעבור את המשוכה ולהשלים את הידע החסר; רבים, למרבית הצער, ייכשלו בה.
נוסף לכך, גם אם נניח שאכן ניתן להשלים את החסר בגיל מבוגר, ההשלמה היא בבחינת “פלסטר”, דרך של בדיעבד למי שלא למד. היא אינה מצדיקה את השלילה הראשונית של לימוד מקצועות אלו, שהיא ללא ספק “דרך המלך”.
להיכן נעלם השכל הישר? הרי אם היה זה כל כך קל להשלים לימודי אנגלית ומתמטיקה במשך חודשים ספורים בגיל עשרים, איזה שוטה היה משקיע את זמנו בלימודי מקצועות אלו במשך שנים ארוכות, החל מכיתה ג’ ועד כיתה י”ב? איזו מדינה היתה מבזבזת הון עתק על לימודים מיותרים כל כך?
ועל הכל, אני מבקש לתהות: להיכן נעלם השכל הישר? הרי אם היה זה כל כך קל להשלים לימודי אנגלית ומתמטיקה במשך חודשים ספורים בגיל עשרים, איזה שוטה היה משקיע את זמנו בלימודי מקצועות אלו במשך שנים ארוכות, החל מכיתה ג’ ועד כיתה י”ב? איזו מדינה היתה מבזבזת הון עתק על לימודים מיותרים כל כך? אם מיליארד סינים מבינים שזה נחוץ, כך גם 300 מיליון אמריקנים, 800 מיליון אירופאים ו-8 מיליון ישראלים, אז ככל הנראה שווה לנו לשים לב ולהבין שמסלול הלימוד של חודשים ספורים בגיל מבוגר אינו אפקטיבי.
תשובה נוספת, אף היא שכיחה במיוחד, טוענת כי “אין צורך אמתי לדעת אנגלית ומתמטיקה. את הכסף הגדול עושים אלו שבקושי יודעים כמה מילים באנגלית”. אלו מביאים אנשי עסקים פופולריים ומוכרים בתור דוגמא לאנשים שעשו את הונם בלי לרכוש השכלה בסיסית במקצועות הליבה.
ובכן, את ההפרכה לתשובה הקודמת קל להעביר גם לתשובה זו. נכון, יש כאלה שלא סיימו את התואר הראשון, והפכו למיליונרים. אך לעתים קרובות זה לא שהם לא היו יכולים להשלים את התואר; הם פשוט היו מספיק חכמים ויצירתיים לעזוב עוד לפני הסוף, ולהקים את המיזם העתידני שיכניס להם כסף רב. ברור שזוהי דרך של יחידים, ולא דרך לרבים, שמורכבת מהמסלול הידוע של לימוד מקצוע (אומנות) ועבודה באותו התחום.
תארים אקדמיים רבים, בפרט בתחומים ריאליים, דורשים ידע מתקדם באנגלית ובמתמטיקה. לא אטרח לצטט כאן מחקרים המשווים בין רמות השכר של בעלי תואר אקדמי ובין רמות השכר של שאינם בעלי תואר אקדמי – הפערים ברורים וגלויים לכל מי שמכיר את השוק. גם אם יהיה מי שיטען כי לפערים אלו סיבות מגוונות שאת חלקן ניתן למנוע, יהיה עליו להודות כי במציאות הקיימת – שאין כוונה לשנותה בעתיד הקרוב – רכישת תואר אקדמי מקנה יכולות השתכרות גבוהות יותר.[6] בנוסף לכך, גם מי שאין נפשו חפצה במסלול האקדמי, הרי שידע באנגלית (לצד מקצועות נוספות) עשוי להיות חיוני גם במקצועות שאינם דורשים מסלול אקדמי. אפילו בתור רב, דיין ומגיד שיעור, השפה אנגלית מקנה מגוון אפשרויות שאינן קיימות עבור מי שאינו דובר.
יש גם מי שענה לי, וזוהי כבר תשובה חדשה: “לדעת אנגלית טוב אפשר רק באמצעות צפייה בסרטים”. נו, איזה חרדי מעוניין לתת לבניו לצפות בעולם שלם של תרבות חילונית רק כדי שהוא ידע אנגלית?
כך או כך, כל המתעלמים מהטעם העקרוני של ההתנגדות, ומנסים לשכנע את עצמם שלימודים אלו אינם באמת נחוצים, שוכחים פרט אחד קטן: הבנות של כולנו לומדות אנגלית ומתמטיקה. אם זה כל כך לא נחוץ, האם לא חבל על הזמן ועל הכסף?
הורדת קרנה של תורה
ההתנגדות ללימודי חול בחברה החרדית היא אידאולוגית: לא הלכתית ולא טכנית, אלא אידיאולוגית.
יש הטוענים שלימוד מקצועות חול נחשב לדבר שלילי בגין אחת הסיבות הגוזרת את נחיצותם: האקדמיה. גדולי ישראל חוששים כיום חשש רב מפני השפעתה של האקדמיה, ומסיבה זו הם אינם מעוניינים להכניס לימודי ליבה לבתי הספר היסודיים. אך תשובה זו אינה מספקת, מכמה טעמים. ראשית, סכנת האקדמיה אינה מיוחדת לגברים. היא רלוונטית לא פחות לנשים, ולמרות זאת הן לומדות מקצועות חול. היהדות החרדית יודעת להילחם בסכנת האקדמיה בדרכים אחרות, ואין צורך לשלול לשם כך את לימודי החול כולם. יתרה מזו, ההימנעות מלימודי מתמטיקה ואנגלית יוצרת מצב שאלו שיוצאים לאקדמיה מגיעים דווקא למקצועות “מסוכנים” יותר, כמו משפטים, חינוך, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. מקצועות אלו אינם דורשים ידע רחב במתמטיקה ובאנגלית, וניתן להשתלב בהם בקלות יחסית גם ללא לימודי ליבה. לעומת זאת, אם היה בידי יוצאי החינוך החרדי ידע טוב יותר של מקצועות החול, סביר להניח שהם היו מעדיפים מקצועות מכניסים יותר ורגישים פחות מבחינה רוחנית, כמו הנדסה, מדעים וכלכלה. נוסף לכך, ההתנגדות לאקדמיה היא עניין חדש יחסית, ואילו ההימנעות מלימודי ליבה עתיקת יומין. נראה אפוא כי יש סיבה עמוקה יותר המביאה את החינוך החרדי להתנגד ללימודי ליבה בתלמודי התורה.
המאבק הראשון בשינוי תכני הלימוד בחינוך הילדים מתחיל עם הופעת ההשכלה האירופית ותנועות ההתבוללות, הרפורמה והחילון שבעקבותיה. אחד הראשונים שהציעו להוסיף לימודי חול אל תכנית הלימודים היה נפתלי הרץ ויזל, מראשוני המשכילים, בקונטרס “דברי שלום ואמת”:
והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה’, שהן חקי האלהים ותורותיו. […] ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות […] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן.[7]
גדולי הרבנים באותו דור התנגדו לרפורמות שהציע ויזל, ומשם ואילך הפך המאבק בהכנסת לימודי חול למאבקה של היהדות הנאמנה בהשכלה.
בדרך כלל אנו מפרשים את הסכנה שבהשכלה בתור חשש מפני דעות של כפירה. אולם, חשש זה אינו מסביר מדוע יש להתנגד ללימודים כמו מתמטיקה ואנגלית. בלימודים אלו אין כאמור חשש כפירה, ואכן, אין לנו בעיה שבנותינו ילמדו זאת. נראה שיש חשש מיוחד מהכנסת לימודים אלו לחינוך הבנים. מדוע? הלא בוודאי איננו רוצים לשלול מילדינו עתיד תעסוקתי שיאפשר להם פרנסה ברווח ובכבוד. מדוע אפוא אנו מתנגדים כל כך לעשות את המעט היכול לעזור להם בכך? לעניות דעתי, התשובה לכך טמונה בחרדה החרדית – המוצדקת בהחלט – מירידת קרנם של חיי תורה. חרדה זו התפתחה לתפיסה תרבותית-אידאולוגית מורכבת ומשמעותית, ויש בה יותר מאשר חשש מהשפעות זרות.
בנאום המפורסם ביותר של מרן הגרא”מ שך זצ”ל, הלוא הוא “נאום השפנים והחזירים”, מתבטאת לדעתי תפיסת העולם העומדת ביסוד שלילת לימודי החול. הרב שך תיאר בנאומו את כליל תפארת השבת היהודית, הניכרת בארחו ורבעו של היהודי הפשוט המסובב כל השבוע בכפרים עם מרכולתו, וכעבד המשרת את אדוניו מביא לבני הכפר את הסחורה שהם זקוקים לה. אולם, כאשר הוא חוזר אל ביתו בערב שבת, הוא פושט את בגדיו הצואים ולובש לפתע מלכות. עתה הפך העבד הנקלה למלך היוצא במאור פנים לקבל את שבת המלכה.
מה התכוון הרב שך להעביר למאזיניו בתיאור מכמיר לב זה? הוא התכוון לזעוק זעקה גדולה ומרה: אין בעולם כולו שום תוכן, שום ערך ושום טעם, מלבד התורה והמצוות, מלבד ה’יידישקייט’! הסכנה הטמונה בהכנסת לימודי חול לתלמודי תורה אינה שילדינו ידעו קצת אנגלית ומתמטיקה ויוכלו לפרנס בבא היום את משפחתם בכבוד. הבעיה אינה גם שלימודים אלו יביאו אותם לאקדמיה. הבעיה היא שההשכלה במקצועות חול עלולה להוריד בעיניהם את ערכה של התורה.
הסכנה הטמונה בהכנסת לימודי חול לתלמודי תורה אינה שילדינו ידעו קצת אנגלית ומתמטיקה ויוכלו לפרנס בבא היום את משפחתם בכבוד. הבעיה אינה גם שלימודים אלו יביאו אותם לאקדמיה. הבעיה היא שההשכלה במקצועות חול עלולה להוריד בעיניהם את ערכה של התורה
הפחד הגדול של הרב שך ושל שאר גדולי ישראל היה, שלימודי החול יגרמו ליהודי שלא להעריך עוד את השבת, את היידשקייט, את התורה והמצוות – שהתפיסה התמימה של “כי הם חיינו ואורך ימינו” תאבד ממנו. הם חששו שהבלעדיות של התורה תאבד, שהיא תעמוד במדף אחד לצד ספרי האנגלית והמתמטיקה. זוהי הסיבה העמוקה ליחס העוין לכל מה שמריח ממנו ריח של השכלה.
אבקש להבהיר עמדה זו בציטוט מדברי הרב מרדכי ברויאר (המפורסם גם בזכות “שיטת הבחינות” שפיתח כדי להגן על התנ”ך מפני ביקורת המקרא הכפרנית). הרב ברויאר עצמו לא נמנע מהשכלה חולית, אבל הסביר באריכות את ההתנגדות הרבנית להשכלה:
מלחמת ראשי הישיבות בהשכלה לא היתה, ולא יכולה היתה להיות, מלחמה במדעים ובמקצועות התלויים בהם, אלא גדולי ישראל נלחמו על עצם מעמד התורה בישראל. לשעבר, הכיר כל אדם מנסיונו האישי את מעלתו היתרה של העיסוק בתורה, שכל עסק אחר לא ישווה לו; שהרי כל היום הוא עסק במלאכתו […] הסיפוק היחיד שהוא מוצא בה, שהיא נותנת לו די מחסורו אשר יחסר לו כדי להחיות את נפשות בני ביתו. ורק כאשר הוא חוזר ממלאכתו לעת ערב והולך לבית המדרש כדי לשמוע שם שיעור גמרא, הוא ימצא סיפוק אמיתי. או אז הוא רואה, שכל היום עסק בדברים חומריים, גשמיים שהנפש לא תימלא בהם, ורק עתה הוא עוסק בעבודה אינטלקטואלית שהשכל מוצא בה עניין; הוא מקשה קושיות ושומע תירוצים שכולם בתחום הרוח. וכאשר הוא משווה את השעה הזאת של קורת רוח עם מה שעשה כל היום במסגרת מלאכתו, נדמה לו שכל היום לא היה כדאי אלמלא זכה עתה לעסוק בתורה. ומיד הוא לומד לאהוב את התורה ולכבד את התורה, ובכל לב הוא מברך את ברכת התורה שאיננה רק ברכת המצוות, אלא היא ברכת שבח והודיה לה’ שהעריב על פיו את דברי התורה ושם את חלקו בין יושבי בית המדרש, שהעיסוק הרוחני הוא העונג היחיד של חייהם.
והאמור בכבוד התורה אמור גם בכבוד לומדיה. כאשר אדם הולך בשבת לבית הכנסת ורואה ב’מזרח’ את הרב שאור התורה קורן מעור פניו, מאליו הוא מעריץ את האיש הזה וחולק לו כבוד, שהרי הוא יודע את עומק ההבדל שבינו ובין הרב: הוא עסק כל השבוע בעניינים חומריים, שכולם בתחום המעשה הגשמי ורוח אין בהם; ואילו הרב הזה הוא איש רוח אמיתי, שהדבר היחיד המעניין אותו הוא התלמוד ומפרשיו. כל השבוע היה מוטרד מסתירה מזעזעת בין שני מאמרים של הרמב”ם, שלית נגר ובר נגר דיפרקינה. וכאשר מצא בסופו של דבר את הפתרון, היה רוצה לצאת בריקוד מרוב שמחה. וכל באי בית הכנסת חשים בשמחה הזאת של איש הרוח שהתגבר על בעיה שכולה בתחום הרוח. איך אפשר שלא להעריץ את האיש הזה שכל מעייניו הם שכל והיגיון ורוח!
אולם כל הכבוד הזה וכל המעמד הזה הועמד בסכנה על ידי ההשכלה, שהרי היא שתגרום שהצעירים העוזבים את הישיבה לא יתפרנסו כזגגים או כסוחרים, אלא ילכו לאוניברסיטה ויתפרנסו אחר כך כרופאים או כפיסיקאים. ועתה הגע בעצמך: אדם יושב כל היום במעבדה וחוקר תופעה בתחום מחקר הטבע ובסוף מוצא פתרון חדש שאיש לא מצא לפניו – רק מי שזכה להישג כזה מכיר את הסיפוק ואת השמחה שהוא גורם לאדם […] וכאשר הוא חוזר מן המעבדה לעת ערב והולך לבית המדרש כדי ‘לקבוע עתים לתורה’ – גם אם נתמזל מזלו, ומגיד השיעור הוא מומחה וגדול בתורה, הרי בלי משים הוא משווה את החוויה הרוחנית של לימוד התורה לחוויה הרוחנית של העיסוק בפיסיקה, ולא תמיד ברור לו איזו משתי החוויות האלה גדולה יותר. וכעין זה ממש כאשר הוא הולך בשבת לבית הכנסת ורואה שם את הרב. הוא יודע שהרב הזה עסק כל השבוע בענייני רוח – ממש כשם שהוא עצמו עסק כל השבוע בענייני רוח. והרי הוא שואל את עצמו: היש באמת בינינו הבדל כל כך תהומי?
נראה לי, שזהו בדיוק המצב שגדולי ישראל ביקשו למנוע כאשר נלחמו מלחמת חורמה בהשכלה.[8]
תיאור מדויק זה מלמד אותנו כי הרבה לפני שעלינו לחשוב על חרדה מפני תופעת החילון, עלינו לחשוב על חרדה מפני הערך והטעם שבני אדם עשויים למצוא בעולם שמחוץ לתחומי התורה והמצוות. זוהי החרדה הבסיסית שבזכותה זכינו לכינוי “חרדים”.
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בדבריו של מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל. בשנת תשע”ב, בעת ביקורו באירופה, הוא נאם בפני יהודי צרפת ואמר את הדברים הבאים: “מה החינוך היום? החינוך הוא תורה! ותורה! ותורה! אין זולת זה שום דבר אחר. רק תורה. ומי שרוצה להיות מאושר שילמד את הבן שלו תורה”.[9] דברים אלה מבטאים עמדה נחרצת, אף נחרצת מאוד, הרואה בלימודי חול וברכישת מקצוע דבר בעייתי, שלא לומר שלילי. אבל לימודי החול אינם בעיתיים בגלל תוכן ספציפי שיש בהם, אלא משום שהם מורידים מהבלעדיות של התורה.
אם באתם לשאול מהי הבעיה באקדמיה, זוהי אפוא התשובה: האקדמיה יוצרת אצל האדם עולמות תוכן ורוח מגוונים ומרתקים, שגם אם אינם מנוגדים לעולמה של תורה, הרי שאינם כרוכים בתורה
החברה החרדית מוכנה להכיל בקרבה סוחרים, עסקנים, בעלי אומנויות שונות; אך היא איננה מוכנה להכיל מקצועות שכרוכים בהכשרה אקדמית גבוהה. אם באתם לשאול מהי הבעיה באקדמיה, זוהי אפוא התשובה: האקדמיה יוצרת אצל האדם עולמות תוכן ורוח מגוונים ומרתקים, שגם אם אינם מנוגדים לעולמה של תורה, הרי שאינם כרוכים בתורה.
כאשר אנו שואלים מדוע עולם התורה אינו רואה בעין יפה לימודי מקצועות חול בסיסיים, ואף מביע לכך התנגדות אקטיבית – נדמה כי זוהי התשובה.
***
כידוע לכל, התורה אינה שוללת את ההשתלמות בידיעות כלליות, ואפילו שלא לשם פרנסה. גדולי ישראל המפורסמים ידעו היטב מדעים כלליים, ודי להזכיר את הספר “איל המשולש” של הגר”א, ואת דברי תלמידו ר’ ישראל משקלוב, בהקדמתו ל”פאת השלחן”: “כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו […] וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא”. החשש מפני לימוד מקצועות אינו השפעה זרה, וגם לא ביטול תורה. החשש הוא ירידת קרנה של תורה.
הדאגה לעתידם הרוחני של ילדי אכן עומדת מעל הדאגה לעתידם הכלכלי, אבל השתים אינן מבטלות זו את זו. כיצד יתפרנסו בני ללא כלים בסיסיים בשוק התעסוקה? האם יכול אני להיות סמוך ובטוח שכולם יוכלו לשבת באוהלה של תורה ולהיפטר מעול דרך ארץ?
האם תשובה זו מניחה את הדעת – את דעתי או את דעת אחרים? האם היא מורידה מדאגתנו לעתיד ילדנו? באשר לעצמי, קשה לי לקבלה. הדאגה לעתידם הרוחני של ילדי אכן עומדת מעל הדאגה לעתידם הכלכלי, אבל השתים אינן מבטלות זו את זו. כיצד יתפרנסו בני ללא כלים בסיסיים בשוק התעסוקה? האם יכול אני להיות סמוך ובטוח שכולם יוכלו לשבת באוהלה של תורה ולהיפטר מעול דרך ארץ?
בעשרות השנים האחרונות, לא רק שלא מצאנו פתרון מניח את הדעת ללימודי חול על טהרת הקודש, אלא שמצבם של לימודים אלו רק הורע. בשנים עברו, רוב בתי הספר החרדיים שהשתייכו לחינוך העצמאי לימדו לימודי חול ברמה סבירה. היו מעט תלמודי תורה שלא היו שייכים לחינוך העצמאי, אבל בהם למדו רק אותם מעטים שייעדו את עצמם לעתיד תורני. אולם, בדור האחרון, ירדה קרנם של לימודי החול. תלמודי תורה ללא לימודי חול כלל הפכו לנורמה, וגם בחינוך העצמאי הלכו מקצועות אלו ודעכו.
עברו יותר ממאתיים שנה מראשית ההשכלה, ונסיבות דורנו שונות בתכלית מהנסיבות דאז. ולמרות זאת, המאבק להחדרת לימודי חול לחינוך התורני עדיין נדמה למאבקם של המשכילים, המבקשים להידמות לחברה החילונית, בשלומי אמוני ישראל המבקשים לחנך יהודים טובים שעבורם השבת היא פסגת השבוע והתורה היא טעם החיים. אני סבור שאסור לנו להשלים עם מצב זה. למען עתידנו ועתיד ילדינו, צו השעה הוא להקים מוסדות חינוך על טהרת הקודש שמשלבים לימודים כלליים ברמה סבירה. אין הדבר תלוי אלא בנו.
[1] הנתונים מבוססים על: צ’רנוביצקי ופלדמן, החצר האחורית של החינוך בישראל: מערכת החינוך החרדית, תמונת מצב והמלצות מדיניות, ינואר 2018. http://www.berl.org.il/wp-content/uploads/2018/02/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA.pdf
[2] בבלי קידושין כט, א.
[3] שם פב, א.
[4] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3761631,00.html
[5] שם.
[6] וראה מאמרו של אלי מורגנשטרן, “חשיבותו של החינוך הריאלי” https://iyun.org.il/article/education-and-jobs-market/mathematics-education/
[7] נפתלי הרץ ויזל, דברי שלום ואמת, פרק א. וראה: עמית עומר, סקיולריזם חרדי ועורמת ההיסטוריה, צריך עיון, כ”ו אב תשע”ז.
[8] הרב מ’ ברויאר, “מלחמות אבודות מראש”, מסכת, חוברת ג, תשס”ה, עמ’ 141-140.
[9] יתד נאמן, 03.09.2012.