Year: 2021

Lecture #04a: Rav Dessler’s Second Thoughts

• Rav Tamir Granot

We concluded the previous lecture by noting that despite his conservative position, negating any ideological innovation or criticism, even Rav Dessler does take a new look at the history of the Jewish nation in the modern era, prior to the Holocaust and following it. Interestingly, he refuses to acknowledge the innovation inherent in his own words.

The Essence of our Era

We are struck dumb at the terrible destruction that has been visited upon us in our generation, and we ask ourselves: For what reason has God done this to us… What is this great wrath? Let us examine this.

The entire period that preceded the destruction was a time of when the burden of the exile was lightened upon the shoulders of the Jewish people. Even a hundred and fifty years ago, Jews were rejected and despised among the peoples of the world. It was only in recent generations that the nations began to ease our yoke and to extend to us rights and conditions equal to their own; thus began the period of the “Emancipation.” In recent years there has even been talk about the Land of Israel and the possibility of it being given to us as a place of habitation and rest. Those same nations for whom we were previously the subject of scorn and disdain, and who considered us the lowest of the low – even for them, the Land of Israel is the Holy Land, and yet still God put it in their heart to think about giving it to us.

Clearly, the period of the Emancipation was ordained by God to serve as a preparation for us for the coming of the Messiah, and it was for this purpose that the burden of exile was lightened upon us. For the preparation for the time of the Messiah requires of us much spiritual work in order to attain the level of redemption, and a situation of constant trouble and frequent humiliation is not conducive to producing the necessary boost to ascend. Thus, this new illumination and the easing of our situation came about in order that we should use them for the purposes of holiness. But since we have turned the purpose upside down, and instead of understanding the hint from Above to prepare ourselves for redemption out of joy and expanding our consciousness, we used the new situation mingle with the gentiles and to learn from their ways, therefore there awaited us the well-known danger of preparation for holiness that its not realized – as explained above. (And the fact that the destruction came only now, even though the process of assimilation was one that has developed gradually for a long time, is because God is long-suffering and does not bring punishment until the measure of sin is full, and there is no longer any hope of [a positive] influence bringing about a repair. Thus we find in the case of the First Temple, which stood for a long time with the “ten miracles” still being maintained in it, even though Menashe had long ago placed an idol in the Sanctuary.) [And if after the terrible destruction there comes about another period of grace, we should not repeat our transgression, but rather recognize the hints from Above and be inspired to return in full repentance.] (Mikhtav me-Eliyahu, part IV, p. 124 [Heb.])[1]

As we know, the spiritual leadership of European Jewry was divided as to the significance of the Emancipation.  Some rabbis – including the Chatam Sofer in Hungary, Rav Tzvi Elimelekh Shapira of Dinov in Galicia, and Rav Schneur Zalman of Liadi in White Russia – rejected the Emancipation, recognizing that it would lead to an abandonment of religion and to assimilation.  On the other hand, Rav Samson Raphael Hirsch in Germany viewed it as a blessing, just as he regarded the Enlightenment itself as a source of spiritual blessing for the Jewish people rather than as a spiritual threat.  There were also other leaders, such as the Maggid of Kozhnitz (among the Chassidim) and Rav Yaakov Ettlinger of Altuna, Germany, who regarded the very fact of an improvement in the situation of the Jews as a Divine act of kindness, and saw no reason to oppose it.  Of course, Rav Dessler’s words, cited above, represent a clear deviation from the position of opposition and rejection – a position which, with time, was also upheld by Rav Elchanan Wasserman, who was the focus of a previous lecture.

However, Rav Dessler takes a step further and asserts that the Emancipation was a Divine act of kindness in preparation for the Final Redemption.  In other words, it should be viewed as part of a positive development in history, which is proceeding towards the redemption of Israel. 

A hundred years earlier, a similar theme had been proposed by Rav Tzvi Hirsch Kalischer, who explains in his book Derishat Tzion that the Emancipation is not – as the “enlightened” Jews believe – a gateway to the intermingling of Jews within their countries in Europe, but rather a platform for creating the political conditions that will allow the Jewish nation to act, vis-א-vis the nations as well as within itself, to promote a process of national awakening.  (This theory turned out to herald the Zionist enterprise.)

Rav Dessler continues Rav Kalischer’s view in that he identifies the positive aspect of the Emancipation as a stage leading towards redemption, but he is not prepared to draw the same conclusion arrived at by his predecessor.  While Rav Kalischer believed that the proper response to God’s blessing in the form of Emancipation was practical action, using political and economic tools to achieve the goal of Jewish redemption, Rav Dessler insists that the comfortable situation brought about by the change in the gentile attitude was supposed to be used for spiritual, internal development and refinement, in order to become ready for and worthy of the redemption.  To this view, an understanding of the Emancipation as an invitation to assimilate among the nations does not prove, retroactively, that it was a negative phenomenon; rather, it points to a catastrophic missed opportunity, since in its wake came the Holocaust.

The establishment of the State of Israel, which had just came about when Rav Dessler’s above words being written, is also viewed by him as one of God’s mercies, to which we should respond with repentance and good deeds.  This does not represent any kind of ideological shift, since the conclusion that he draws is, ultimately, a conservative one: our mission is to elevate ourselves through repentance and Torah study, etc.  However, his words do represent a new perspective – perhaps even a new historical world-view – that detects within the modern era some significant progress towards redemption, both in terms of the process of awarding rights to the Jews in Europe (late 18^th-century onwards), and in terms of the establishment of the State of Israel.

I believe that Rav Dessler’s words should also be viewed within the spiritual and social context of the early years of the State’s existence.  Rav Dessler was the mashgiach ruchani (spiritual counselor) of the Ponivezh yeshiva in Benei Berak, which was headed by the Rabbi of Ponivezh, Rav Yosef Shelomo Kahaneman zt”l.[2] Rav Kahaneman had welcomed the establishment of the State of Israel and perceived it as a sign of “Divine awakening” in anticipation of the redemption.  He ordered that the Israeli flag be displayed at his yeshiva, and he hosted leaders of the State.  It may be assumed that Rav Dessler’s positive view – which has no basis in the teachings of either the Chafetz Chaim nor Rav Wasserman, whom he had defended so passionately in his letter on “Faith in the Sages” – arose from the sense of elation that overtook even some of the Charedi leadership in the early years of the State, and from his closeness to Rav Kahaneman.

Rav Dessler himself passed away in the year 5714, and it is difficult to know whether he maintained his view or whether it changed.  In later Charedi literature, a positive view of the Emancipation or of the State of Israel – in fact, any positive view of Jewish history in the modern era as following some sort of process – is unacceptable.

Translated by Kaeren Fish

[1] This section of Mikhtav Me-Eliyahu has not yet been translated into English in the Strive for Truth series.

[2]   Rabbi Yosef Shelomo Kananeman (1886-1969), also known as the Rabbi of Ponivezh, was Rosh Yeshiva of Ponivezh in Lithuania prior to the Holocaust, and was the founder and first Rosh Yeshiva after its subsequent re-establishment in Israel.  Rabbi Kahaneman was born in the town of Kuhl in Lithuania.  He studied at the Telz yeshiva, under Rabbi Eliezer Gordon and Rabbi Shimon Shkop.  Thereafter he spent a year at the yeshiva of Novhardok, and three more years at the yeshiva of Radin, under the Chafetz Chaim.  He married the daughter of the rabbi of Vidzh, and took up the rabbinate there when his father-in-law was appointed rabbi of Vilkomir.  In 1916 he became head of the yeshiva at Grodno, where he became known as a man of exceptional organizational abilities, and from then he started establishing similar yeshivot.  In 1919, with the passing of Rabbi Yitzchak Rabinowitz, he was appointed rabbi of Ponivezh, where he immediately established a yeshiva called “Ohel Yitzchak,” in memory of his predecessor.  During the years 1923-1925 he served as a member of the Lithuanian parliament.  He remained the rabbi of Ponivezh up until Lithuania was annexed to the Soviet Union in 1940.  During the German occupation he remained outside of Lithuania and thus was saved; the same year, he moved to Palestine and settled in Jerusalem.  In 1944 he initiated, with the help of the Chazon Ish, the establishment of a yeshiva in Benei Berak, named after his community which had been eradicated.  The permanent building of the yeshiva was completed only ten years later, and its inauguration was held on the 27^th of Sivan, 5713 (June 10^th, 1953), commemorating the anniversary of the Nazi invasion of Lithuania.

From VBM, here.

לא כול הנוצץ הוא משי ו/או זהב / הרב אליהו קאופמן

    פרשת חשיפת מעלליו של יהודה משי זהב איננה מפתיעה בגילוייה והיא טרפה את הקלפים ממסד שרצה לקדמו בפוליטיקה החרדית. התקשורת הכללית איננה “כבשה תמימה” בטיוח ההיסטורי. וגם “העדה החרדית” יכולה הייתה למנוע את החילול השם הזה לפני עשרות שנים עם מספר פשקווילים בלבד.

    פרשת החשדות סביב יהודה משי זהב מסיימת אצל רבים מתושבי שכונת “מאה שערים” בירושלים כארבעים שנות סיוטים של פחד. אצל אחרים, שלא היו תושבי השכונה, היא סיימה כשלושים שנה שבהן נודעו למעלליו. הדברים היו ידועים גם לעיתונאים ולאנשי ציבור – ובמיוחד במפלגות הליכוד, “קדימה”. מאז שנות השמונים של המאה העשרים ידעו יהודים חרדים להתרחק מהאיש הזה. עוד לפני המושג “שמפניה” כבר זיהו אותו במאה שערים” כאחד שיתאים למושג, רק בהבדל אחד – אבישי רביב זוהה עם השב”כ ויהודה משי זהב זוהה עם המשטרה. ביקורתי איננה אישית אלא נגד רשויות החוק בישראל, נגד התקשורת, ובמיוחד נגד ראשי הציבור הפוליטי, שידעו אבל ציידו אותו בכוח ופעלו להאדרת שמו כדי לבנות “חרדים חדשים”. חלק מהעובדות שאציין היו ידועות לאלה שהפכו אותו ל”גיבור חרדי” והעטירו עליו “פרסים” כדי לבקוע ביהדות החרדית. אני מאשים את ראשי ה”עדה החרדית” שידעו מיהו האיש אבל מעולם לא הוציאו עליו כרוז בלשון “ובערת הרע מקרבך”, ולא מעט בגלל הנפוטיזם של האיש. משי זהב לא היה חרדי במהות ההלכתית של המושג כבר משנת 1990, ויש הטוענים שלא היה חרדי כבר מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים – כולל בימים שהיה מנהיג מחתרת “קשת”.

                                                קשת בענן

     עיתונאים בכיר לשעבר בעיתון דתי – לאומי נלחם שנים נגד האיש ויידע את המשטרה על כך אבל הם הגנו על משי זהב. פעם – בשיחה עם קציני משטרה בכירים, התריס העיתונאי לעברם כי “אתם מגנים עליו כי הוא סוכן שלכם”. לפני עשרות שנים נקשר שמו של משי זהב לניסיון התנקשות בעורך עיתון חרדי בחו”ל – לאחר שהעורך פרסם עליו “פרטים”. מי שנדקר במקומו היה חסיד חב”ד שיצא ממערכת העיתון ושהתוקפים טעו בזיהויו. המחתרת “קשת” סימנה בשנות השמונים של המאה העשרים את ההתקוממות החרדית של נגד ארכיאולוגים עקב חפירות קברים. ב”עדה החרדית” בירושלים מעולם לא נתנו ידם לפעילות כזו אלא מחו נגד הארכיאולוגים באופן ספונטני. המחאות הטרידו את הגורמים הממסדיים, ו”קשת” כנראה הוקמה על רקע זה כפרובוקציה להכפשת “העדה החרדית”, וכך ההפגנות תתקפלנה. כשנלכדה “קשת” – בפברואר שנת 1989, נתגלו בה כחמישה מבני משפחת משי זהב, ובראשם יהודה משי זהב. חצי שנה אח”כ  כבר התחולל “המהפך” הרעיוני של האיש, לדבריו עקב “פרשת דרדור אוטובוס 405 ע”י פלשתינאי”. הוא לא ישב ארוכות על פרשת הטרור של “קשת” . כבר בראשית שנות השמונים של המאה העשרים עדכנו אנשי “נטורי קרתא” – ובראשם הרב המנוח משה הירש (שגם נפגע ממנו מחומצה בעינו), כי יש להיזהר מהאיש משום “שמדובר בסוכן משטרתי”. לצד כול הסיפורים הללו פורסמו בע”פ ההאשמות שכיום הוא חשוד בהן, אבל החרדים שחיו בסביבתו פחדו ממנו פיזית וחששו גם לגיבוי המשטרתי שלו. אלה אינם סיפורים בעלמא משום שבשורות הבאות אביא לכם כמה עובדות על פרובוקאטורים שפעלו “בחסות החוק”. בראשית שנות התשעים של המאה העשרים – סביב פרשת הרב עוזי משולם הי”ד, יצא לי להתחבר לקצין משטרה לשעבר, שהיה מעורב בחשיפת העוול שנעשה לעמוס ברנס ע”ה. בהתחברותי אליו ניסיתי לדלות ממנו מי היו סייעני המשטרה בסקטור החרדי – בימי הפגנות השבת בשנות ה-70 של המאה ה-20 בירושלים. הוא סיפר לי על צעיר חרדי אדמוני שהיה כול שבת מגיע למקום ההפגנות ומלבה אותן בזריקת ביצים. הקצין סיפר לי כי הוא היה דואג לשולחו למעצר ב”מגרש הרוסים”. אבל בכול פעם המתפרע היה חוזר כעבור שעה קלה וממשיך לזרוק עליו ביצים, עד למעצרו ואח”כ שחרורו הבא. באחד הימים צלצל הקצין למפקדו ודרש להבין כיצד הלה מוחזר על ידם שוב ושוב. מפקדו של הקצין ענה לו כי “אתה תעשה את עבודתך והמודיעין שלנו יעשה את עבודתו”.

                                            משי זהב לא לבד

    ארגון הזיהוי לקורבנות טרור היה קיים לפני הפיכתו של יהודה משי זהב ליו”ר שלו. בימי “פיגועי השלום” של אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, סייעו מתנדבים חרדים להצלות הללו. הם התנדבו לשמה והציבור אהב אותם – כולל בתקשורת. זה היה בימים שהקרע בין החילוניים לחרדים היה גדל על רקע כישלון “התרגיל המסריח” של שמעון פרס, ואח”כ על רקע הקמת ממשלת השמאל. המתנדבים החרדים עוררו התפעמות בציבור החילוני והמתח החל לקרוס. מנגד נראה היה שהתדמית המפחידה של הציבור החרדי – דמוגרפית ואלקטוראלית, עומדת להתפוגג ומישהו בממסד החליט שצריך להכניס לארגון הנחמד הזה איש מטעם הממסד שימשוך את הציבור החרדי לקוטב “החרדים החדשים”. כך מסתמא צנח לפתע סוחר הסוכריות – משי זהב, לתוך היו”רות של ארגון זק”א, שכבר לא היה רק וולנטארי אלא עסק בפוליטיקה ממש – העברת חרדים לכיוון “הממלכתי”. זה היה אחד הכיוונים של אותם הימים – כשהממסד בנה ארגוני פעולה לכיוון יצירת ה”חרדים החדשים”. כך נבנה באות ימים ארגון “מנוף” – שמטרתו הייתה להוריד את לחץ התקשורת החרדית נגד בריונות המשטרה באירועי הפגנות השבת ברחוב בר אילן בירושלים ומנגד לתקוף את ארגון ההגנה על קברי ישראל – “אתרא קדישא”. באותם ימים השתתף גם דודי זילברשלג (לימים גם הוא נתפס בפרשה מביכה…), מחותנו של יהודה משי זהב, בפעילות ממסדית להחלשת גורמים אקטיביים חרדים בענייני קברים ונגד ההתנגדות לחינוך החילוני ולכניסתו למוסדות חינוך חרדיים. לאורך כול אותן השנים הרי ש”החרדי החדש” – גם אם היה מכוער, הרי שקודם ע”י הממסד והתקשורת הישראלית, והם נתנו לו את הזרקורים לכך רק משום שהאויב האמיתי שלהם היה בהתעצמות היהדות החרדית. רבנים צדיקים ונקיים כעמרם בלויא, דוד שמידל ועוזי משולם היו תמיד הרבה יותר מסוכנים למיינסטרים החילוני, מאשר טיפוסים מפוקפקים כמשי זהב, זילברשלג ודומיהם. כך השתלחה התקשורת ברבנים צדיקים ומנגד היא חיפתה על משתפי”ה. “הזעזועים” מפרשת משי זהב, של הח”כיות מיכאלי וזנדברג, הם בעיני צביעות, שהרי לא יתכן שעיתונאית לשעבר וח”כית כיום – כמיכאלי, לא ידעה על מה שכולם ידעו על משי זהב. וכנ”ל לגבי זנדברג. לשתיים היסטוריה של בניית מערכת אנטי חרדית בפוליטיקה – מתוך הציבור החרדי, כדי שיספיק להן לסתום את אפן כשסירחון קשה מגיע מ”חרדים חדשים” הלוחמים נגד עולם התורה.

                                             “הדג מסריח מהראש”

     בתחילת שנות האלפיים הזדמנתי לעיר הבלגית אנטוורפן. ארגון זק”א ערך שם מגבית. הציבור החרדי בעיר החרים את האירוע. הם ידעו היטב מיהו יהודה משי זהב – שיוצג שם ע”י אחיו המנוח, משה. שני רבנים בלבד נכחו בקהל המצומצם. הגעתי לשם בהזמנה של שגריר ישראל בבלגיה – שאול עמור. הדברים ששמעתי ממנו זעזעו אותי. מכבודו של האח המנוח לא אפרט עליו אבל לגבי יהודה משי זהב הרי שדבריו של עמור היו ממש בגדר “ביקורת קטלנית” תוך טענתו שמדובר “בעולם הפשע, ורק ה’ הטוב יודע באמת לאן הולך הכסף”. הוא טען שם עוד טענות מפלילות שלא אעלה אותן ואני שאלתי אותו מדוע הוא הגיע לערב הזה ונשא נאום תמיכה בארגון ובראשיו ? עמור טען כי “ביבי נתניהו (אז שר החוץ), ובמיוחד אהוד אולמרט (אז מקורבו הבכיר של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון), הכריחו אותי להגיע וטענו כי יהודה משי זהב הוא התקווה שלהם לשינוי החברה החרדית “. לימים הסתבר לי שמכתביו של אולמרט – אסיר לשעבר, היו מפתח חשוב של משי זהב לתרומות. על ענייני גיוס הכספים לזק”א הספקתי לשמוע גם מנדבנים יהודים מבריטניה, בטוענם כי “הרבנית יעקובובי’ץ (אשת הרב הראשי לשעבר שם) היא אישה תמימה שמזרימה סכומי עתק ליהודה משי זהב, מבלי לבדוק כמונו, לאן הסכומים באמת מגיעים “. נחזור לאמצע שנות התשעים של המאה העשרים. באותם ימים התיישב משי זהב על כיסא יו”ר זק”א והחל להתגרות ברבים. חבר ילדות – בלש פרטי, פגש אותי בירושלים. האיש היה בסערת רוחות וסיפר לי על פרויקט שביצע במעקב אחרי משי זהב, תוך צילומי סתר בלאס ווגס ובהוליווד שבארה”ב, במלונות הפאר, ואת כול מעלליו של משי זהב שצילם שם. “העבודה” הייתה בשליחותו של רב מאוד בכיר כיום בש”ס, שרצה להפסיק את הטרדותיו של משי זהב נגד ש”ס. הקלטת הועברה אליו. מאז משי זהב לא העיז להטריד את ש”ס. או – אז נזכרתי כי שנתיים קודם לכן סיפר לי אברך כולל כיצד בנו הסתבך בארה”ב בפלילים בגלל חברותו עם משי זהב, אך האחרון כמובן שהצליח לחמוק מהפללה.

                                       הסיבה האמיתית לשקט

     אפשר להמשיך ולספר כאן עוד מעללים אבל המטרה שלי איננה להפליל את משי זהב, שנמצא גם אחרי טרגדיה קשה במשפחתו. המטרה שלי היא להפנות את הזרקורים לאלה שידעו את האמת אבל דאגו להכשירו משום היותו אלטרנטיבה לחרדיות. כזה הוא דוב אלבוים – עוד פליט מהיהדות החרדית שזכה להשתלב בתקשורת החילונית רק משום שכ”חוזר בשאלה” הוא הרים את הדגל האנטי חרדי, ואף הקים פרובוקציה ששמה “ישיבה חילונית”. לפני כארבע שנים הוא אירח בתוכניתו את משי זהב ופיאר אותו כמי שפתח פתח ליחסים חדשים בין חרדים לחילוניים. שם הוא הדגיש את השרות הצבאי של בניו של משי זהב, וכמובן שאלבוים הציג באור שלילי את היהדות החרדית. מחברותי עם אחיו של אלבוים – יהודי חרדי מלונדון, אני יודע כי אלבוים ידע על מעלליו של בן דודו, יהודה משי זהב, אבל בריאיון לא היה זכר ל”ידע” הזה. ואם אלבוים ידע אז מדוע שבטלויזיה וב”ידיעות אחרונות” לא ידעו ? אבל כמובן שהלוחמה נגד היהדות החרדית ונגד עולם התורה חשובים יותר מכול מלחמה “מוסרית”, עבור “יפי הנפש” מהתקשורת ומהממסד הישראלי. כמובן שאלבוים לא לבד. במשך יותר משנה חוקרים ב”הארץ” את הפרשה הזו. והנה עכשיו – ממש עם הטרגדיה של מות הוריו של משי זהב ושל אחיו, הוא הוזמן לכול תוכנית אפשרית כדי להלום ביהדות החרדית וברבניה. כך למשל גב’ לוסי אהריש – שמתחפשת ל”יהודיה חילונית” תחת התואר המכובס “ישראלית”, העניקה לו פתחון פה נגד החברה החרדית בעניין ה”קורונה”. שם הוא האשים את כול הרבנים החרדים כ”מכחישי שואה”. אברי גלעד – איש תקשורת שעוד לא החליט אם הימין או השמאל הם השקפותיו, ידע להציע לציבור החרדי לקחת את משי זהב כמנהיגו. וכשתקשורת “מציעה” דבר כזה הרי ש”הבישול” כבר נעשה. אין לי ספק שגם אברי גלעד וגם לוסי אהריש שמעו ממעללי האיש הזה אבל “כול המצר לישראל נעשה לראש”. “פרס ישראל” היה צריך להיות הדחיפה החזקה לכך שמשי זהב יקפוץ כיתה בפוליטיקה האנטי חרדית. אבל “רבות מחשבות בלב איש המה ועצת ה’ תקום”. “מי שמחלל שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי”.

                                             שטיפת מוח חולנית

     בציבור החילוני עובדת שטיפת מוח שכול מי שהוא חרדי הריהו חשוד בפלילים ובעבירות מוסר ואילו “החרדים החדשים” הם כולם “טוהר המידות”. את האוויליות הזו משפריצים מהתקשורת ומהממסד הישראלי, אבל גם מ”מערכות הביטחון” הצבאיות והאזרחיות. לא פלא הוא שבכול פעם שנתפס “חרדי – לייט” באיזו עבירה מיד הציבור החילוני נדהם ואילו התקשורת והממסד הצבועים מתנהגים כ”שלושת הקופים”. כך זה קרה בפרשת דודי זלברשלג, כך הכשירו את בנו הבעייתי, כך הפך אלי ביתן הקומוניסט ל”חרדי” ב”ערוץ 11″, כך הפך הליצן קובי אריאלי ל”דובר חרדי” וכך זה קרה עשרות שנים עם משי זהב. אבל האמת היא הפוכה: ככול שהיהודי הוא חרדי יותר כך הוא הגון ונקי יותר ואילו אלה שמתחפשים לחרדים, אבל חיים כחילוניים, הם הצבועים והמושחתים. אפילו עיתונאי מהשמאל – שאיננו אנטי חרדי, כמו חיים ברעם, נפל קורבן לשטיפת המוח הזו. זה קרה לאחר שהתבררו עבירותיו של אורי לופוליאנסקי – ראש עיריית ירושלים לשעבר, כנוכל מסייע לאולמרט. ברעם הודה שחשב כי לופוליאנסקי הוא אדם נקי “בגלל מתינותו כלפי החילוניים”. אבל ל”מתינות” הזו – ול”קירוב הלבבות של חרדים עם חילוניים”, יש תמיד מחיר בשקלים, בדולרים ובשררה.

                                       האשמת “העדה החרדית”

     אני מאשים אף את ה”עדה החרדית” בסירחון הזה. אני יודע היטב שהם סבלו ממנו רבות ואף ביקשו לא להניח על מדפיהם את תיקיו בביה”ד שלהם, אבל כמו שהם תמיד ידעו לצאת במודעות נגד, כאשר מישהו סרח בדיני ממונות או כנגד הרדיו “קול חי”, כך היה צריך לצאת במודעה כי האיש הזה איננו עוד חלק מ”העדה החרדית”. ב”עדה החרדית” ידעו שדעותיו השתנו רשמית בשנת 1989 אבל עד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים הוא המשיך להיות איש הקשר שלהם בהפגנות בירושלים. זכורני כי המנוח הרב אברהם רביץ – אז ח”כ ויו”ר “דגל התורה”, פתח את פיו נגד משי זהב, באחת ההפגנות, וטען כי “לא פלא שהפגנות ה”העדה החרדית” עוברות בשקט כי משי זהב מתמרן זאת עבורם עם המשטרה שלו”. ב”עדה החרדית”. הם ידעו היטב כי סיפור “הקמב”ץ של העדה החרדית” הוא בלוף וזהו שם חילוני ותקשורתי בלבד כדי להלהיט יצרים ממסדיים נגד היהדות החרדית, אבל איש מ”העדה החרדית” לא מצא לנכון להוציא מודעות כי אין תפקיד כזה ואין בכלל איש כזה, שמכהן בתפקיד. אם הם היו פועלים בזמן הרי שכול החילול ה’ הזה היה נחסך מאיתנו.

מאתר יורה דעה, כאן.

LESSONS FROM THE CLASSIFIEDS

From Mishpacha, here.