הרב חיים אינהורן מגדיר את תפקידו של ארגון קדושת ציון

הדבר המרכזי שקדו”צ עושה זה לחבר בין ירושלים שבסידור לירושלים של קו 402, בין ארץ ישראל של ‘לעתיד לבא’ לאדמה החומה והאספלט האפור הזה, בין היהודי ל’ירודי’, בין המח ללב, בין השם צבקות לצור ישראל.

ביום ההוא יהיה ה’ אחד.

The Irony of Anti-Zionism

Feeling Persecuted Among Jews, Anti-Zionist Jews Wish For Some State Where They Might Find Refuge

Anti-Zionists fear that they cannot entrust their continued existence to the whims of the majority of their ethnic minority.

Berkeley, April 14 – A group of Jews whose ideology denies the centrality, necessity, and morality of Jewish sovereignty, and thus pits them against the vast majority of their coreligionists, has begun to sense that the animosity they face from other Jews over the issue has victimized them and rendered them dissidents, making them unsure they can rely on the forbearance of that majority to guarantee the minority’s safety and raising the question whether it might be time to consider establishing a country of their own where they can take control of their own security.

Anti-Zionists, a sliver of a Jewish population that already represents only a fraction of a percent of the world’s population, have in recent months noticed a sharpening increase in animosity from other Jews, more than ninety percent of whom identify as Zionists and see anti-Zionists as merely another variety of antisemite. The loosely-affiliated anti-Zionists fear that they cannot entrust their continued existence to the whims of the majority of their ethnic minority, and, seeking ways to ensure their future without depending on that unreliable majority, have hit upon the notion of creating a sovereign state where they can develop, sustain, and defend themselves not through the fickle mercies of the rest of Jewry.

“It might be time to consider taking matters into our own hands,” allowed Richard Silverstein, a Seattle-area blogger. “For too long, we’ve simply assumed, or been unwilling to contemplate alternatives, that the best we can do is try to be model citizens of this nation, contribute as best we can, and maybe expect the majority to accord us rights, or at least not molest us. But it’s been more than a century has passed since the inception of anti-Zionism as a movement, more than a century in which we’ve proven to the vast majority of other Jews exactly what we contribute to them, and for some reason that’s only increased resentment. There’s still outright hate that I admit flows in both directions.”

“So perhaps we should remove ourselves from the need to depend on their good graces,” concurred Max Blumenthal. “If only there were some place we could call our own home, really just our own, where we wouldn’t have to define ourselves only by contrast to the majority; where we could nurture a culture that’s truly ours and not just an outgrowth of perpetual outsider status among our own people. Most importantly, we’d be free of the immediate and direct interactions with people whose treatment of us on a good day involves spitting and insults.”

“Gosh, if only there were some visionary who could articulate something compelling for us to follow,” he added.

From PreOccupied Territory, here.

בענין מנהג בני עדות המזרח שנותנים את הס”ת בתוך תיבת עץ

שואלין ודורשין בענין תיק של ס”ת

הרב יעקב בצלאל חרר – תל מונד

נשאלתי מיחיד מבני עדתינו שכתב ס”ת, ורצה לדעת אם יניחנו בתוך מעיל עשוי בד כמנהג אבותינו, או יעשה כפי מנהג בני עדות המזרח שנותנים את הס”ת בתוך תיבת עץ, וביקש לדעת אם יש נפקותא בזה לדינא.

תשובה בודאי שראוי לאחוז במנהג אבותינו הקדושים נוחי נפש, שהוא מנהג ותיק ועתיק מזמן נתינת התורה לישראל, והוא טוב והגון יותר מן המנהג של בני עדות המזרח שנותנים ספרי תורה שלהם בתוך תיבת עץ.

והנני לבאר שיחתי, שכן מבואר הדבר בדברי רבותינו, כמבואר בהדיא במסכת סופרים פי”ד הלכה י”ד וז”ל; גולל ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו וכו’. ע”ש. וכן איתא שם פ”ג הלכה י’ אין פוחתין בתורה פחות מג’ דפין וכו’. ע”ש. ומרן ז”ל בבית יוסף או”ח סי’ קל”ד, הביא דברים אלו, כיעו”ש. וכן הביאו הדברים הרב אליהו רבה והרב פמ”ג שם, והרב ערוך השלחן שם אות אות ג’. והרב חסד לאלפים שם אות ד’ והבי”ד מרן החבי”ף ז”ל בספר חיים סי’ ג אות ב’ וכ’ דיזהר שיגלול הספר על שלשה דפים, לא פחות ולא יותר, ע”ש. ובאמת שכן מצאתי בספר האשכול הל’ ס”ת.

ומבואר מדברי מסכת סופרים הנז’ בהדיא שלא היו עושין ספר בתוך נרתיק כבני עדות המזרח, שהרי בספרי תורה של בני המזרח אין אפשרות לפתוח שלשה עמודים, אלא עמוד אחד בלבד.

וראיתי שבבתי כנסת של בני תימן שיש להם ספרים בתוך תיבות עץ מניחין תחילה את הספר על התיבה ומושכים את היריעה ומראין לעם ג’ דפים. אך גם מנהגם לא הונח לי, שהרי בסופו של דבר נמצא שגללו ו’ דפים, ג’ מכאן וג’ מכאן, וזה דלא כדברי מסכת סופרים. מה גם שאינם מחזירים הס”ת לימין ולשמאל לפניו ולאחריו אלא צריכים כל הקהל לעמוד במקום אחד ולראות את גלילת העמודים, ולכן ברור שהעיקר כמנהגינו.

עוד מצינו לרבנו המהרי”ק ז”ל בשורש נ”ד שהאריך לבאר הדין בעת הגבהת ספר התורה שהכתב צריך להיות מול פני המגביה, ותוך הדברים כ’ בזה”ל; שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם שלא להפוך הס”ת כלל, ואדרבה תמיד פני הספר כלפי הש”צ למה ניזיל בתר איפכא אף כי כתב בעל העיטור כי כן המנהג להיות פני הס”ת אל מול פני הגולל, הלא אנו רואים שלא פשט המנהג ההוא בכל קהילות הקדש אשר ידענו ואשר שמענו וכו’ ואומר בירושלמי אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ובמקום ההיא אומר ראה היאך הציבור נוהג, ומנהג אבותינו תורה היא. ואם אין ישראל נביאים בני נביאים הם, ע”ש. והבי”ד מרן בב”י או”ח סי’ קמ”ז, ע”ש.

ובודאי שאי אפשר לקיים שיהא הכתב מול פני המגביה בס”ת של בני עדות המזרח, שאצלם בעת ההגבהה הכתב הוא דווקא מול פני העם ולא מול פני המגביה. וזה שלא כעדות המהרי”ק שכל הקהילות הידועות נהגו שיהא הכתב מול פני המגביה. אמנם למנהגינו ההגבהה נעשית היטב. וגם המגביה זוכה ורואה את הכתב, וידועים דברי המקובלים שהאדם זוכה למשוך עליו אור עליון כשמגביהים הס”ת ומסתכל באותיות, וכמבואר בשעה”כ ובפרי עץ חיים לרבנו האר”י זלה”ה.

עוד אמרו רבותינו בשלהי מגילה (לב, א), הגולל ספר תורה צריך שיעמידנו על התפר. ע”כ. והנה הטעם הוא כדי שאם יקרע יקרע במקום התפר ולא תקרע היריעה, ומה שייך חשש זה בספרים של בני עדות מזרח שהרי נתונים המה תוך תיבה ואינם זזים משם, ואין שייך שום חשש קריעה כלל. ואין לחשש זה שום יסוד. אבל בס”ת שלנו שייך שפיר חשש קריעה. וזה מוכיח שס”ת שלהם היו כס”ת שלנו ללא שום תיבה.

ועוד אמרו שם (וכ”ה במס’ סופרים פ”ג ה”י), הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ ואין גוללו מבפנים, וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ. ע”כ. והנה גם זה לא שייך בס”ת המונח תוך תיבה שאין בו שום הידוק ורק סוגרים עליו את התיבה ותול”מ.

ועוד אמרו שם, עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ספר תורה הגוללו נוטל שכר כולן, דאמר רבי יהושע בן לוי עשרה שקראו בתורה הגולל ספר תורה קיבל שכר כנגד כולן. והנה גם בזה לא ידעתי מה גלילה שייכת בס”ת של בני עדות המזרח, שהרי סוגר את התיבה ותול”מ, אך למנהגינו שפיר איכא גלילה ועיטוף הספר, ויש בו טירחה של מצוה. ובהדיא איתא במסכת סוטה (לט, ב), א”ר תנחום אמר ריב”ל אין המפטיר מתחיל עד שיגלל הספר, ופירש”י שם כדי שלא יהא הגולל טרוד. ע”ש וכן פסק הרמב”ם ז”ל פי”ב מה’ תפלה הי”ג ובטוש”ע או”ח סי’ קמ”ז סעיף ז’. וכל זה לא שייך בספר של בני עדות המזרח שסוגרו מיד בלא שום טירדה. ואין בו שום מצות גלילה.

ונמצינו למדים מכל דברי רבותינו שהמנהג הפשוט מקדם קדמתה עוד קודם זמן התלמוד הוא כמנהגנו דווקא.

ויש שביקש לומר דהא תליא במחלוקת רש”י ותוס’ במנחות (לג, א), גבי העמדת המזוזה, כיצד מעמידין אותה עומדת ישרה או מושכבת, וילפי לה מס”ת ולוחות שבארון אם היו עומדים או שוכבים, דלסוברים שס”ת בעמידה ממילא גם קריאתו בעמידה, ולסוברים שהוא בשכיבה ממילא קריאתו בשכיבה. ואחר המחילה אין הדבר נכון, דשם לא איירו אלא גבי הנחת ס”ת ולוחות בארון, אבל לא בהנחתם ע”ג התיבה לקורא בהם, והדברים ברורים כיעוי’ כ”ז בב”ב יד, א.

ובאמת שמנהג בני אשכנז וצרפת ואיטליא וכל קהילות בני ספרד, הן במרוקו ואלג’יר, הן בתורכיה ויון ויגוסלביה ובולגריה ואמשטרדם ולונדון, אצל כולם הס”ת אינו מונח בתוך תיבה אלא עטוף מעיל. והם עיקר מנין ובנין קהילות ישראל. ולבי אומר לי שאותם קהילות שנהגו להניח ס”ת בתוך תיבות עץ עשו כן, מפני הלחות הגבוהה שהיתה במקומותיהם שגורמת למחיקת אותיות וקלקול הקלף, כאשר ידוע תוקף הלחות בבגדד שממנה יצאו רוב הספרי תורה בשנים האחרונות לערי המזרח. או יש לומר שעשו כן מפני נזק הבא לס”ת ע”י טלטול, ומפני שלא היו להם בתי כנסת קבועים, וגם שבקיץ היו מגפות מצויות בערים והרבה בורחים אל ההרים עם ספרי תורה, ומפני דאגתם לספרים שלא יקרעו הניחום בתיבות עץ, וכמן כן היו חוששים שלא יכרסמו העכברים את הספרים, ואולי גם חששו לדיחוק הכתב שלא ימחק מפני הגלילה בעמודים, ועל כן הניחום תוך תיבות דווקא, וכיון שנשתרש המנהג נשתרש [ואגב דע שיש בתים לספרי תורה הבאים מערי תונס וטריפולי שאינם מעוגלים אלא בעלי כמה צלעות, וכשפותחים התיבה היא נפתחת באופן שמתגלה לעיני הרואה ג’ עמודים, ומזה נראה שגם המה חששו לדברים הנ”ל הנאמרים באמו”צ].

ובודאי שמעיקר הדין יש לעשות ס”ת עם מעיל כמנהגנו כפי שנתבאר, מה גם, שגם הקריאה יותר נוחה, שהרי בס”ת של בני עדות המזרח קשה לקרוא פרשת שירת הים ופרשת האזינו מפני שהדף רחב. ובספרי תורה שלנו הקורא רואה היטב את אשר לפניו. מה גם ידוע מנהגן של ישראל שהעומד ליד הקורא עושה לו סימני הטעמים באצבעותיו, ובספרי תורה שלנו המונחים בשכיבה הקורא רואה היטב את הסימנים בעת קריאתו, משא”כ בס”ת של בני עדות המזרח שהספר עומד ולא שוכב, קשה לכוין את הסימנים ויש להעלות האצבעות ולהורידם לפי גובה הדף.

ועוד ראיתי בהרבה מקומות במרוקו שהיו שמים בד דק לבן לאורך הס”ת כדי לשומרו מנזק וממחיקת הכתב, ובערי טורקיה עושים אותו קצר יותר ולא על פני כל הספר, אלא אורכו ד’ יריעות מעלה מטה, ועוטפים את הספר בו, במקום שבו קוראים, ובסיום הפרשה מזיזים את הבד לפרשה הבאה, ותמיד הרואה את גב הספר רואה בד נאה ורקום ולא רואה את גוף הקלף, והוא דרך כבוד ויקר.

על כן ודאי שיש להקפיד במנהגנו שמנהג ותיקין הוא, ועל ידו מתקיימים כל דברי רבותינו ז”ל כתקנם, ודי בזה.


לתגובות 7130305@gmail.com

(פורסם בגליון דורות “אורה של יהדות מרוקו לדורותיה” גליון 11)
Reprinted with permission.

Important Notice Regarding Johnson & Johnson’s Covid-19 Vaccine

CDC and FDA recommend US pause use of Johnson & Johnson’s Covid-19 vaccine over blood clot concerns