מצות ‘ועשית ככל אשר יורוך’ לא נאמרה לגבי מועצת חכמים רבנים וגדולים וכיוצא
בס”ד
בדין: ועשית ככל אשר יורוך ובדין אפי’ על ימין שהוא שמאל .
שאלה
האם שייך בימינו הדין של ועשית ככל אשר יורוך, ואפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל.
תשובה
התורה אמרה (דברים י”ז) כי יפלא ממך דבר וגו’ וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך בו, ובאת אל הכהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו’, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו’ ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ע”כ.
ופירש רש”י על אתר וז”ל וקמת ועלית – מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות, ימין ושמאל – (ספרי) אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכו’ ע”כ.
וידוע כי פרשה זו עוסקת בדין זקן ממרא, שאחר שחלק עם חכמי עירו, עלו לשאול לבית דין הגדול שבירושלים, שהם סנהדרין של שבעים ואחד, וקיבלו מהם ההוראה שהורו, אין עוד רשות אפילו למופלא שבדיינים לחלוק ולהורות אחרת, ופירשו שם חז”ל על פסוק ימין ושמאל אם אומרים לך על ימין שהוא שמאל דהיינו אפילו אומרים לך על איסור חלב שאינו חלב אלא שומן ומותר באכילה, ולדעתך הם טועים, חובה לקבל דבריהם ואסור להורות היפך מה שהורו, ולמותר לציין דאיירי בראוי להוראה, ואפי’ הכי אין להמרות את פי בי”ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאת תורה לכל ישראל והראוי להוראה שחזר לעירו אחר ששאלו לבי”ד הגדול והורה כדעתו שלא כהוראת בי”ד הגדול הוא הנקרא זקן ממרא על פי בי”ד שמיתתו בחנק.
ודין זה נתבאר בגמ’ סנהדרין (סו:) במשנה: זקן ממרא על פי בי”ד (שמיתתו בחנק) שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט שלושה בתי דינים היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית, באין לזה וכו’, ואם לאו באין להם לאותם שעל פתח העזרה וכו’ , ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה’, חזר לעירו וכו’ ואם הורה לעשות (שלא כהוראת בי”ד הגדול) חייב ע”כ.
והרמב”ם בפ”א מהל’ ממרים ה”א וב’ כתב וז”ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה שנא’ על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכו’ כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנא’ לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ע”כ.
וכתב עליו הרדב”ז שם וז”ל ועל המשפט אשר יאמרו לך זו מצות עשה, ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך זו מצות לא תעשה, ימין ושמאל אפילו נראים בעיניך על שמאל ימין ועל ימין שמאל שמע להם ע”כ. (והוא מספרי).
נמצינו למדין שמצות ועשית ככל אשר יורוך אפילו על ימין שהוא שמאל ולהיפך, שייך דוקא בהוראת בי”ד הגדול שבלשכת הגזית שבירושלים לבדם, ולא שייך גבי שום בי”ד אחר או חכם גדול ומורה הוראה ואפילו בי”ד של אותה העיר שהם מרא דאתרא אם יורו על ימין שהוא שמאל דהיינו להתיר את מה שידוע שאסור או לאסור את המותר אסור לשמוע להם, וכפי שנבאר להלן שלא זו בלבד שאין חייב לשמוע להם אלא אף זו שאסור לשמוע להם.
אמנם, ודאי שיש מצוה לשמוע בקול בי”ד וחכמי ישראל ומורי ההוראה וכו’ בהוראות של דנין הצריכים הכרעה בשיקול דעת, ולדמות מילתא למלתא וכו’ , ובשאלות המתחדשות בכל דור ודור לדעת מה יעשה ישראל, באלו יורו המורים שבכל דור ודור ומפיהם אנו חיים, אך אין להם כח להורות על ימין שהוא שמאל ולא על שמאל שהוא ימין, דדין זה ניתן לנו רק גבי בי”ד הגדול שבלשכת הגזית שבירושלים לחודייהו, ולא לשום חכם בישראל יהי’ מי שיהי’.
ואדאתינן להכי, עלינו המלאכה לברר עוד בגדר המצוה של לעשות ע”פ בי”ד הגדול ואפילו על ימין שהוא שמאל, והוא שיש הפרש גדול בין המצוה לעשות על פיהם, ובין האיסור להורות שלא כהוראתם, ונבאר הענין.
התורה אמרה (ויקרא ד’) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה’ אשר לא תיעשינה ואשמו ונודעה החטאת וגו’ והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת וגו’ וסמכו זקני העדה וגו’ חטאת הקהל היא.
וצריך להבין לכאו’, דהיאך יתכן שכל הקהל נעלם מעיניהם אחת מכל מצות ה’ ואשמו, ועוד אח”כ נודעה החטאת לכל הקהל וכו’,
ופירשו לנו חז”ל במסכת הוריות (ד.) הורו בי”ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם וכו’ פטור מפני שתלה בבי”ד, הורו בי”ד וידע אחד מהם שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהם וכו’ הרי זה חייב ע”כ.
א”כ מציאות זו שנעלם אחת מכל מצות ה’ מכל הקהל וחטאו כולם ואשמו, ושוב נודעה החטאת לכל הקהל, שייכת רק בהוראת בי”ד הגדול לכל ישראל ועשו כל ישראל על פיהם על ימין שהוא שמאל, ושוב נודעה החטאת לבי”ד הגדול שהם שגו בהוראה לכל ישראל, ואז בי”ד הגדול מביאין פר בן בקר לחטאת על כל ישראל.
ופירשו בגמ’ שם (הוריות ד.) בהוראת בית דין הגדול- שהורו כולם, ולא היה אחד בהם שאמר להם טועים אתם, דוקא אז יעשו ישראל עם פיהם מה שהורו, ועם כל זאת, אם יש תלמיד שהגיע להוראה שהוא מבין שהם טעו, והלך ועשה כהוראתם שהורו, ולא כדעתו שטעו, הרי זה חייב לעצמו כעובר מדעת עצמו על אחת מכל המצוות, ואינו יכול לתלות בהוראת בי”ד הגדול, אלא יהא חייב מזיד או שוגג וכפי שיתבאר.
כתב הרמב”ם בפי”ג מהל’ שגגות הל’ א’ וז”ל כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, אם שגגו בי”ד הגדול בהוראה והורו להתירו, ושגגו העם בהוראתם, ועשו העם והם סומכין על הוראתם, ואח”כ נודע לבית דין שטעו, הרי בי”ד חייבים להביא קרבן חטאת על שגגתם בהוראה וכו’, ושאר העם פטורין מן הקרבן, ואע”פ שהם העושים, מפני שתלו בבית דין ע”כ.
דהיינו אע”פ שהעם הם שחטאו ולא הבי”ד, אלא הבי”ד רק הורו לעשות, אך לא עשו את אותה הוראה בפועל, בכל זאת הבית דין הם מביאים קורבן חטאת ולא העם, מפני שהעם בעשותם תלו בהוראת הבית דין.
ובהל’ ב’ שם כתב וז”ל במה דברים אמורים שבי”ד חייבין ואלו העושין על פיהם פטורין מן הקרבן, כשהיו המורים בי”ד הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עמהם בהוראה, ויהיו כולם ראויין להוראה וכו’, ויהיו העושים שוגגים על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו וכו’, אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים, הרי בית דין פטורין מן הקרבן, וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו ע”כ.
ובפי”ג ה”ה כתב וז”ל וכן אם לא היו העושין שוגגין על פי ההוראה, הרי בית דין פטורין וכל העושין חייבין, כיצד, הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתו שמצוה לשמוע מבית דין אע”פ שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו וכו’, במה דברים אמורים, כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור, שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית וכו’ ע”כ .
ובסוף פי”ג כתב הרמב”ם עוד וז”ל הורו בי”ד בשגגה, וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהן, ואעפ”כ עשו הקהל על פיהם, אלו ואלו פטורין מן הקרבן, בי”ד פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעתם, וכל העושין פטורין מן הקרבן, מפני שמזידים הם, שהרי ידעו שטעו (הבי”ד) ושאין ראוי להורות ע”כ.
הראת לדעת, דברים ברורים ונכוחים לכל בר דעת:
א. כל מצות התורה של ועשית ככל אשר יורוך, ולא תסור ימין ושמאל, שפירושו אפילו על ימין שהוא שמאל, הוא דוקא בהוראת בי”ד הגדול של שבעים ואחד, שבלשכת הגזית, עם כמה וכמה תנאים, שרק בהתאסף כולם יחד אז יהא החיוב לעשות כהוראתם אפילו על ימין שהוא שמאל, ובאם יחסר אחד מן התנאים, לא זו בלבד שאין מצוה לעשות על פיהם על ימין שהוא שמאל, אלא אף זו, שהעושה על פיהם חטאו ישא האיש ההוא אם מזיד מזיד, ואם שוגג יביא חטאת קבועה.
ב. גם בהוראת בי”ד הגדול של שבעים ואחד, שבלשכת הגזית, וראש ישיבה עמהם וכו’ באופן שמלאו כל התנאים לקיים המצוה לעשות כהוראתם על ימין שהוא שמאל, מצוה זו חלה רק על עם הארץ, שדימו שהדבר שהורו בו הבי”ד, כדת הורו, וחטאו בשגגה על פי הוראת הבי”ד, כי הם סומכים על הוראתם ותולין בבית דין, או אפילו על חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אך אינו יודע שבי”ד טעו בדין זה. אך אם הוא חכם או תלמיד שהגיע להוראה, ויודע שבי”ד טועין בדין זה, ובכ”ז עושה כהוראתם על ימין שהוא שמאל, אין זה מקיים מצות ועשית ככל אשר יורוך, אלא אדרבא נקרא עובר מדעת עצמו על אחת מכל מצות ה’, וחטאו ישא האיש ההוא.
ג. גדר חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אינו דוקא כמופלא שבדיינים וכדו’ דהא כתב הרמב”ם בפי”ג ה”ה שם והב”ד לעיל, שאם ידע אחד מן הקהל שטעו, ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתו שמצוה לשמוע מבי”ד אע”פ שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו וכו’, בד”א כשהיה זה שידע שטעו, חכם או תלמיד שהגיע להוראה וכו’ ע”כ. נמצא גדר חכם או תלמיד שהגיע להוראה, יכול להיות שיודע בדין זה, שכל בית דין הגדול טעו והוא אינו טועה בדין זה, ובכ”ז טועה הוא בדין שעולה על דעתו שמצוה לשמוע להוראתם אע”פ שטעו, וגם זה אסור לו לעשות על פי הוראתם, ואם עשה בטעותו על פיהם חייב חטאת קבועה וז”פ.
ד. לא נאמרה מצוה זו של ועשית ככל אשר יורוך אפילו על ימין שהוא שמאל, לגבי שום מורה הוראה בישראל, ולא לגבי נביא או שופט באיזה דור שהוא, ולא לגבי שום בי”ד או מועצת חכמים ורבנים וגדולי התורה , או מרא דאתרא יהיה מי שיהיה, ופשוט שאין לעשות על פיהם על ימין שהוא שמאל, וק”ו וב”ב של ק”ו שאין לחכמי התורה ותלמדים שהגיעו להוראה (וכמו שפורש גדרם לעיל) לעשות על פיהם על ימין שהוא שמאל, כי לא נאמר זה אלא על בי”ד הגדול של שבעים ואחד שבלשכת הגזית וכו’ .
ומסתברא מלתא, דיש לנו ללמוד בק”ו, מדין זה שנאמר גבי הוראת בי”ד הגדול שבירושלים, דברים ברורים לגבי הוראות ופסקי הלכה של חכמי הדור שבכל דור ודור, גם כשאין ההוראה על ימין שהוא שמאל, אלא הוראה בדברים הצריכים שיקול הדעת ולדמות מלתא למלתא, וכו’ אשר מורים לנו בהם גדולי המורים אשר מפיהם אנו חיים, וכדלהלן.
א. פשוט וברור ולא צריכא למימר, שאם שאל השואל את פי המורה והורה לו מה שהורה, עליו לעשות ככל אשר יצא מפי המורה, כל זמן שלא התיר את האסור או אסר את המותר, וכן בכל הוראת חכם לקהלו אף שלא נשאל מאתם, על הקהל לעשות ככל אשר יצא מפיו, כ”ז שלא התיר את האסור וכדו’, וז”פ.
ב. אם שומע את ההוראה מי שהוא ג”כ חכם, אף שאינו כאותו החכם הנשאל, או שהוא תלמיד שהגיע להוראה אף שבודאי אינו בדרגת המורה או בדרגת הבי”ד שנשאלו או שהורו מעצמם, אבל אותו חכם או תלמיד סובר שטעה המורה בדין שהורה, מסתבר שאין לו לעשות כהוראתו, ועכ”פ לחומרא ודאי אית ליה למיחש, ואם יכול הוא לישא וליתן עמו עד שיבין טעם הוראתו, הנה מה טוב, ואם א”א לו מאיזה סיבה שהיא, ודאי שלא יעבור על דברי תורה על פי דעתו, וק”ו מבי”ד הגדול.
ג. וכן אם יודע שלמורה שהורה חסרה ידיעת פרטים במציאות בדין שהורה, אם מחמת שלא ידע להגיע אליהם, (או מחמת שמאן דהוא הסתיר ממנו ביודעין מסיבה כל שהיא), והדבר ברור שאם היה יודע אותו המורה את אותם פרטים, היה מורה אחרת, בודאי, כי טרם כל עליו להודיע למורה את אותם פרטים שלדעתו אינו יודע, כי אולי יחזור בו המורה ממה שהורה, או יסביר לו המורה דעתו, שידע הפרטים ואעפ”כ הורה מה שהורה. ואם אינו יכול להודיע למורה מאיזו סיבה שהיא, או יקח זמן עד שיוכל להודיעו וכו’, והזמן גורם, ודאי שאין לבנתיים לאותו תלמיד לעשות כהוראתו, כל זמן שלפי דעתו טעה המורה בהוראתו, אלא יעשה כפי שרואה הוא הדין ע”פ דעתו, ועכ”פ לחומרא, למיחש מיהא בעי וכנ”ל.
ולחוורי מילתא, ניקח בדרך משל את המחלוקת הידועה בשנים האחרונות בין גדולי הפוסקים בדין מצות הפורים בשכונת רמות בירושלים, אם ינהגו בי”ד או בט”ו, (ולמותר לציין שאין כאן שום נקיטת צד בענין), ודאי שההכרעה בזה תלויה בעיקר במדידה וראיה, דהיינו אם יש לשכונת רמות דין סמוך ונראה לירושלים המוקפת חומה מימות יב”נ אם לאו, ואחר שמורה הוראה א’ הורה לעשות פורים בי”ד, ומורה הוראה ב’ הורה לעשות בט”ו, וברור לתלמיד אחד שהגיע להוראה, שמורה פלוני הורה כפי שהורה, משום שמדד וראה רק ממקום מסויים, ואילו ימדוד ויראה ממקום אחר שלא היה שם, אזי יורה אחרת, ודאי כי אז אין לו לאותו תלמיד שהגיע להוראה לעשות כפי שהורה אותו מורה בלתי ידיעה מספקת לפי דעתו, ואפילו הוא רבו או מרא דאתרא וכו’, אלא עליו לעשות כפי ידיעת עצמו בדין זה, ואם יעשה כפי ההוראה שהורה המורה, שלדעתו טעה המורה, הרי זה יברך ברכות לבטלה וכו’ ושוב, כי הדברים ק”ו מהוראת בי”ד הגדול, שעליהם נצטוינו ועשית ככל אשר יורוך אפילו על ימין שהוא שמאל, ובכ”ז כשיודע שהם טועים אסור לו לעשות על פיהם, ק”ו גבי שאר חכמים שלא יעשה על פיהם כשיודע שהם טועים, וז”פ.
ולכאורה יש להקשות ממעשה דרבן גמליאל ור’ יהושע (ר”ה כה.) גבי קידוש החודש שרבי יהושע לא סבר כרבן גמליאל, וגזר עליו רבן גמליאל לבוא אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו של רבי יהושע, ואפילו נהי דרבן גמליאל הוי בי”ד הגדול, ומצוה לעשות ככל אשר יורו אפילו על ימין שהוא שמאל, אך רבי יהושע שסובר שטעו הלוא אין לו לעשות על פיהם, ואיך יכפה עליו רבן גמליאל לעשות שלא כדין לחלל יום הכיפורים, אתמהה, ועוד וגדולה מזו, הרי לא היה זה בהוראת בי”ד הגדול של שבעים ואחד שבלשכת הגזית, דקידוש החודש בשלושה ולא בשבעים ואחד, ור”ג הי’ ביבנה, ואפילו שהיה ר”ג אב”ד ונשיא ישראל אך לא שיך גביה ועשית ככל אשר יורוך אפילו על ימין שהוא שמאל, וא”כ אמאי גזר אר’ יהושע לחלל יום הכיפורים שחל בחשבונו.
אך לא היא, דמעיקרא קושיא ליתא, דהתם כשהלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע מיצר, אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו, וכן כשבא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס והוא הוא שהקשה בתחילה היאך מעידין על האשה וכו’, אך אמר לו אם באים אנו לדון אחר בית דינו של ר”ג צריכים אנו לדון אחר כל בי”ד ובי”ד וכו’, ובאמת אחר ששמע רבי יהושע דרשה זו של אשר תקראו אתם, עשה כגזירת רבן גמליאל והלך ליבנה במקלו ובמעותיו ביוה”כ שחל להיות בחשבונו, ולא כדעתו שהיה ר”ג מוטעה, והטעם הוא, משום שדין זה הוא דוקא בקידוש החודש כפי שאמר לו רבי עקיבא לרבי יהושע (שם במשנה) יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר”ג עשוי, שנא’ אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו, ורש”י פי’ אשר תקראו-בקריאת בי”ד תלאו הכתוב.
ובגמ’ שם עוד א”ל רבי עקיבא לרבי יהושע הרי הוא אומר אתם אתם אתם, אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו מוטעים, והשיב לו רבי יהושע עקיבא נחמתני ניחמתני, ואז נטל רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל ר”ג וכו’, הרי מפורש הטעם שקיבל ועשה רבי יהושע כדעת רבן גמליאל אפילו שחשבו למוטעה, רק משום דרשה זו שקיבלה, שהיא רק בקידוש החודש, ולא משום הוראת בי”ד הגדול, ואף לא הביאה הגמ’ שום רמז בזה מדין הוראת בי”ד הגדול, וק”ו כשאינה כלל הוראת בי”ד הגדול, שהרי היו ביבנה כנז’, אלא דין מיוחד הוא בקידוש החודש וליכא למילף מינה, וד”ב.
ויש להעיר אחהמח”ר, לענין מה שנפרץ בעוה”ר בדור האחרון (אולי קצת קודם), שמפרסמים דבר רב פלוני או מועצת רבנים אלמונית או בי”ד פלוני בשימוש הצווי של ועשית ככל אשר יורוך ולא תסור, ויש המגדילים לעשות בפירוש לומר אפילו על ימין שהוא שמאל, בזמן שאין כאן לא מצות עשה של ועשית ככל אשר יורוך, ולא לא תעשה של לא תסור, וק”ו שלא על ימין שהוא שמאל באם ההוראה היא באמת על ימין שהוא שמאל וכדלעיל וא”צ לכפול הדברים, וממה נפשך, אם ההוראה היא לא על ימין שהוא שמאל, אלא הכרעה בשיקול הדעת וכדו’, הלא בלא כל אזהרות הנ”ל שאינם שייכות, חובה על כל איש ישראל לשמוע בקול רבו או רבותיו ולעשות על פיו ככל אשר יצא מפיו יעשה כדת של תורה, כל זמן שלא הורה להתיר את האסור, ואין צריך לפרסם בלשון אזהרה דשייכא רק גבי בי”ד הגדול, ואם אכן ההוראה היא להתיר את האסור דהוי להורות על ימין שהוא שמאל, הלא אפילו גבי בי”ד הגדול אין לשמוע להם כשהוא תלמיד שהגיע להוראה ויודע שטעו , וק”ו שאין לו לשמוע למי שאינו בי”ד הגדול והורה על ימין שהוא שמאל, ומי שיעשה על פי הוראה זו על ימין שהוא שמאל ממורה שאינו בי”ד הגדול, בודאי נקרא עבריין שוגג או מזיד וחטאו ישא, ואם הוא עם הארץ שאינו יודע אם הוראה זו מוטעית וגם אינו יודע דדין זה שייך רק גבי בי”ד הגדול, ויעשה על פי הוראה זו על ימין שהוא שמאל, בודאי תהיה חטאתו תלויה בצואר מי שהטעוהו בפרסום זה, ולהם לא יכופר בפר של ציבור, דגם כפרה זו לא שייכא גבם רק לבי”ד הגדול, ואמנם בהוראות שונות שמפרסמים הנז’ עם ציווי של ועשית ככל אשר יורוך ולא תסור וכו’ יש צדדים דהוו כעל ימין שהוא שמאל, ואכמ”ל וההי”ב.
טרם אכלה לדבר, פתק בי קלא ת”ח מחשובי יקירי קרתא דשופריא יצ”ו, לבאר עוד אודות מ”ש הרב בעל החינוך במצוה תצ”ה-לשמוע בקול בי”ד הגדול, דכתב בסו”ד וז”ל, ונוהגת מצוה זו בזמן שבי”ד הגדול בירושלים בזו”נ שהכל מצווים לעשות ככל אשר יורו וכו’, ובכלל המצוה ג”כ לשמוע ולעשות בכל זמן כמצות השופט כלומר החכם הגדול אשר יהיה בנינו בזמננו, וכמו שדרשו ז”ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו’, ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה ככל אשר יורו מבטל עשה זה ועונשו גדול מאד וכו’ עכ”ל.
וכן עוד במצוה תצ”ו-שלא להמרות על פי בי”ד הגדול, כתב הרב בס”ד וז”ל ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזו”נ, ועובר ע”ז ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה כגון באחת מי”ג מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכו’ עבר על לאו זה וכו’ עכ”ל.
דלכאו’ נראה מדבריו אלו שסובר שדין של ועשית ולא תסור ואפי’ על ימין שהוא שמאל נאמר לא רק גבי בי”ד הגדול אלא גם גבי כל חכם שבכל דור ודור, ואפי’ לגבי יפתח בדורו, אתמהה, וכי יעלה על הדעת שמצוה עלינו לשמוע ולעשות גם ע”פ יפתח בדורו אפי’ אם יורה על אכילת חלב הקיבה שכולו מותר כשומן, ומי שימרה את פיו יהיה דינו זקן ממרא, ודאי לא יתכן כן בכוונת הרב ז”ל, ובאמת חל עלינו חובת הביאור בהרחבה קצת לברר מקחו של הרב בזה.
וכדי להבין דברי הרב בעל החינוך לאשורם, נקדים לברר דרכו של הרב בחיבורו, שבכל מצוה אחר שמבאר מהות המצוה, ושורשי המצוה, ודיני המצוה ומקורה, ובמי ומתי נוהגת המצוה וכו’, דרכו לכלול לעיתים עוד פרטים שונים מעין אותה המצוה ודינים שיש להם סמך באותה המצוה לרבות מצוות ותקנות דרבנן וכו’, ואז יאמר הרב מכלל המצוה דין פלוני ותקנה פלונית , או יש אשר יאמר ולענין חיוב דין פלוני כך וכך, ופשוט וברור שמה שכולל הרב בדינים אלו אין בהם כל דיני אותה המצוה שעוסק בה ולא אותו עונש של העובר עליה וכדו’, וניקח ד”מ במצוה ל”א-לקדש השבת בדברים, בסו”ד כלל ג”כ איזה יין הראוי לקידוש ואיזה שאינו ראוי וכו’ ודיני הברכה על הבשמים וכו’, דודאי פרטים אלו אינם דאוריתא אבל פרטים אלו שייך לבארם בכלל מצות לקדש השבת בדברים.
וכן עד”ז במצוה נ”ח-לדון בדין טוען ונטען, נקט הרב בסו”ד פרטים רבים מן התורה ומדרבנן ובהם גם תקנות דרבנן ולא חש לפרש אלו דאוריתא ואלו דרבנן, ע”ש. וכן דרכו הרבה עד”ז.
וכן במצוה קפ”ח-דיני העריות האסורות, שם מפורש יותר דרכו של הרב בזה, שכתב בסו”ד מה שאסרו חז”ל בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו ולא ירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא נשחוק עמהם כלל ואפי’ להריח בבשמים שעליהם אסור וכו’, והאריך הרבה בפרטים של איסורי דרבנן בזה בד בבד עם איסורי תורה שהם בכרת ומיתות בי”ד ומלקות, ובודאי לא כיוון הרב לומר שיהא העובר על איסורי דרבנן בכרת או מיתת בי”ד וז”פ, וכהנה רבות נמצא בדרכו דרה”ק המסולאת בפז וא”צ להאריך בזה.
וה”ה בנדו”ד, ודאי לא כיוון הרב לומר שיהא החיוב לעשות ע”פ הוראת כל חכם שבכל דור ודור אפי’ על ימין שהוא שמאל, ואפי’ ע”פ יפתח בדורו כשמואל בדורו, שזהו נגד מקראות מפורשים וגמרות ערוכות ודעת כל הראשונים, (ומה שחלקו הראשונים הוא רק באיזה סוג הוראת בי”ד שיך המצוה על ימין שהוא שמאל, אם רק בדינים המפורשים בתורה או גם בי”ג מדות שהתורה נדרשת או הלל”מ או אפי’ בתקנות דרבנן ואכמ”ל, אבל כו”ע מודו שהבי”ד ששיך גבייהו המצוה הוא רק בי”ד הגדול שבלשכת הגזית, עיין בדבריהם בארוכה). אלא כוונתו לכלול במצוה זו את החובה הפשוטה שבודאי מצוה לשמוע בקול החכמים שבכל דור ודור ולציית להוראתם, כי זה הוא עמוד החזק שהתורה נשענת בו, כלשונו, ולא יהא חורבן הדור איש הישר בעיניו יעשה, אך בודאי אין לשמוע למי שאינו בי”ד הגדול על ימין שהוא שמאל להתיר איסור תורה או לאסור המותר, שזוהי עיקר המצוה, והיא נאמרה רק גבי בי”ד הגדול שבלשכת הגזית. והדברים ק”ו, דהא אפי’ גבי בי”ד הגדול אם יש חכם או תלמיד שהגיע להוראה ויודע שטעו הבי”ד אסור לו לעשות כהוראתם לפי דעתו שהם טועים, וכפי שנת’, ק”ו שאסור לעשות ע”פ חכם שאינו בי”ד הגדול כשיודע שהוא טועה.
וכן מוכח כוונת הרב במ”ש בתו”ד וכמו שדרשו ז”ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו, וכי ס”ד שכיוון לומר שיפתח בדורו יהיה לו הדין של בי”ד הגדול, שאם יורה להתיר חלב הקיבה כולו נשמע לו להתירו כמו שמצוה לשמוע לשמואל בדורו עם בי”ד הגדול ? ח”ו, אלא כוונתו בודאי שמצוה לשמוע ליפתח בדורו בגזירותיו כמלך והנהגתו בשאר ענייני המלכות, אך לא בחכמת התורה, וכפי שהגביל זאת הרב בסו”ד במצוה תצ”ו הנז”ל.
ובאמת הדברים מדוייקים להפליא בלשון הרב ז”ל במ”ש בסו”ד במצוה תצ”ה, שפתח באומרו ונוהגת מצוה זו בזמן שבי”ד הגדול בירושלים בזו”נ שהכל מצווין לעשות ככל אשר יורו, וסיים, ובכלל המצוה ג”כ לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט כלומר החכם הגדול וכו’ וכו’, וכי סתר דבריו בתוכ”ד, אלא חילק בפירוש שאין חיובם שוה, שהמצוה הזו לעשות אפי’ על ימין שהוא שמאל נוהגת רק בזמן שבי”ד הגדול בירושלים, שהכל מצווים לעשות ככל אשר יורו ואפי’ על ימין שהוא שמאל, אך לשמוע בקול חכם שבכל זמן וזמן בלי על ימין שהוא שמאל זה נוהג בכל זמן, והוא גם בכלל המצוה, אך לא עיקר המצוה שדיברה בה תורה, דאילו הכא אפי’ על ימין שהוא שמאל, ואילו הכא רק לשמוע בקולם וללכת בעצתם וכו’ אך לא על ימין שהוא שמאל, וה”ז כמבואר.
וכן דייק הרב ז”ל בדבריו במצות ל”ת תצ”ו-שלא להמרות ע”פ בי”ד הגדול, שכתב בסו”ד וז”ל ואם בענין זה נחלק אחד הראוי להוראה במה שיש על זדונו כרת ובשגגתו חטאת על בי”ד הגדול, שנעשה בזה זקן ממרא בזמן שנדין דיני נפשות, וזהו אומרם ז”ל אפי’ אומרים לך על ימין שהוא שמאל וכו’, ויש בענין זה תנאי אחד לפי מ”ש ז”ל במס’ הוריות שאם היה בזמן הסנהדרין איש חכם וראוי להורות וכו’ והורו בי”ד הגדול בדבר שלא כדעתו, שאינו רשאי להתיר לעצמו וכו’, והגביל הרב את דבריו באומרו, ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית. ושוב הוסיף, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזו”נ ע”כ. הרי שחילק במפורש, בין נוהגת מצוה זו שהיא בזמן הבית בלבד, לבין ענין החיוב עלינו לשמוע לחכמינו וגדולינו ושופטינו שבדורנו שהיא בכל זמן, וכי סתר דבריו בתוכ”ד? אלא שמצות לא תסור ואפי’ אומרים לך על ימין שהוא שמאל, נוהגת רק בזמן הבית דהיינו בבי”ד הגדול שבלשכת הגזית דוקא, אך החיוב לשמוע בלי על ימין שהוא שמאל נוהגת בכל זמן, וגם זה נתבאר כל צורכו.
ואכן מובן היטב ג”כ מה שהזכיר הרב במצוה תצ”ו בתו”ד ענין ר”ג ור”י במס’ ר”ה, שגזר עליו ר”ג על ר”י לבוא אצלו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו, דלכאו’ מה ענין זה לזה, דמה שגזר ר”ג על ר”י לקבל דבריו ומה שלסוף קיבל ר”י את דבריו, לא היה זה מדין המצוה לשמוע בקול בי”ד הגדול, ושלא להמרות את פיהם, כיון שר”ג היה ביבנה, ואפי’ היה נחשב בי”ד הגדול הלוא אין מצוה זו גבי בי”ד הגדול אלא כשהם במקומם בירושלים בלשכת הגזית, כפי שנתבאר במקראות ובגמ’ ובראשונים, ואין חולק בזה, ואף הרהמ”ח עצמו כתב זה בסמוך, שדין זה שחיב לעשות ע”פ אפי’ על ימין שהוא שמאל, נוהג רק בזמן שנדין דיני נפשות, וכשגלתה סנהדרין ממקומה כבר לא דנו דיני נפשות, וכ”כ בסוף מצוה תצ”ה דנוהגת בזמן שבי”ד הגדול בירושלים, אלא הטעם שגזר ר”ג על ר”י ושר”י קיבל גזירתו, הוא מטעם שבקידוש החדש תלתה התורה את הדבר בבי”ד דוקא, כמו שדרשו (ר”ה כ”ה.) ע”פ אשר תקראו אתם במועדם, אשר תקראו, בקריאת בי”ד תלאו הכתוב (רש”י), אתם, אפי’ שוגגים אפי’ מזידים אפי’ מוטעים, וכיון שאמר ר”ע דרשה זו לר”י ושכך לימדו, א”ל ר”י לר”ע, עקיבא נחמתני, ואז קיבל גזירת ר”ג והלך אצלו במקלו ובמעותיו, ולא משום שזו הוראת בי”ד הגדול דלא שייכא התם, וכפי שנתבאר כ”ז לעיל בארוכה, ומה שהביא הרב ענין זה כאן במצות שלא להמרות ע”פ בי”ד הגדול, כי כן דרכו כמשנ”ת, וגם כאן כלל הרב עם עיקר המצוה, ענינים נוספים שהם מעין המצוה, שהוא מצוה לשמוע בקול החכמים, ושהמעט יבטלו דעתם לדעת הרוב וכד’, ואע”פ שאינם ממש בכלל מצות לא תסור, דאילו לא תסור היא אפי’ על ימין שהוא שמאל, ואילו בשאר ענינים אין הדין של אפי’ על ימין שהוא שמאל,
וכן מוכח דעת הרב, שכתב בפירוש במצוה ד’-קדוש החודש וז”ל, לקדש חדשים ולעבר שנים בבי”ד גדול בחכמה בארץ וכו’, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בי”ד הגדול וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל וכו’ יש לו רשות לעשות מצוה זו, ובסו”ד כתב ונוהגת בכל מקום ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו ע”כ. הרי שאין קידוש החודש שייך דוקא בבי”ד הגדול, אלא בכל בי”ד שהם סמוכים, וא”כ איך יהיה בו חיוב של לא תסור אפי’ על ימין שהוא שמאל, ולמה גזר ר”ג על ר”י, אלא כפי שבארנו שתלאו הכתוב בבי”ד ולא ביחיד, ואפי’ בי”ד מוטעים וכו’ נתקדש החודש, ולכן חיב היה ר”י לקבל עליו דעת ר”ג, ולא משום לאו דלא תסור דשיך רק בהוראת בי”ד הגדול.
וכן יובן היטב מ”ש הרב בתו”ד ג”כ ענין תנורו של עכנאי, שכתב בפירוש שהוא משום אחרי רבים להטות, ולא משום לאו דלא תסור, וא”כ מה עניינו למצוה זו שהזכירו כאן, אלא כפי שהקדים לכך הרב בדבריו, חשיבות הענין לשמוע בקול הגדולים, ושהמועטים יטו אחר הרבים, גם כשאינם בי”ד הגדול, כי כל אלו הם מעין המצוה הזו, וכמ”ש שם וז”ל ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו ז”ל לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפי’ יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצותם, דלכאו’ תתמה הלוא זוהי עיקר פשט המצוה, ומאי קאמר ע”ד האמת והשבח הגדול, אלא שרוצה להורות לנו הדרך לאורה נלך, מדין זה של בי”ד הגדול גם לשאר עניינים, כמה חשוב לשמוע בקול הגדולים, ולהטות אחר הרבים, גם כשאינם בי”ד הגדול, כדי לחזק עמוד שהתורה נשענת בו, אך בודאי לא כיוון שיהיו הכל שווין במעלתם לבי”ד הגדול שבלשכת הגזית, ושיהיה מצוה לעשות על פיהם אפי’ על ימין שהוא שמאל.
ובאמת, בכגון דא צריכי לאודועי , מה נורא מעשה המדפיסים ששלחו ידם בקדשים להגיה בספרים שלא מדעת, שעשו תיקונים מהעולה על רוחם בספר החינוך, ותיקונם קילקולם, בסדור המצוות בספר בסדר אחר שלא כבראשונה, ובחילופי תיבות בתוך דברי הרב, ועוד הוסיפו לשנות בכותרות של המצוות ובשמותם במפתחות, ששינו שם ממה שהיה כתוב בדפוסים הקודמים, וכן גם בנדו”ד , שבכל הדפוסים הקודמים מדפוס ונציאה רפ”ג ואילך תמצא במפתחות, ובדפוסים שאחריו גם בכותרות שהוסיפו לכל מצוה, תמצא כתוב על מ”ע זו “מצוה לשמוע מכל בי”ד הגדול שיעמדו להם לישראל בכל זמן”, ובדפוסים האחרונים שינו וכתבו “לשמוע בקול בי”ד בכל זמן”, והשמיטו תיבת “הגדול” , וכן במצות ל”ת של לא תסור, שבראשונים כתוב “שלא להמרות ע”פ בי”ד הגדול שיעמדו לישראל”, ובדפוסים האחרונים שינו לכתוב “שלא לסור מדבריהם”, דנשמע דקאי אכל בי”ד שדיבר במצוה שלפניה, כפי ששינו בסדר החדש שעשו בספר, וכפי ששינו שמה במפתחות ובכותרת, ואכמ”ל, ויש בזה משום גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, ותלו בוקי סריקי באילני רברבי, מה שלא דיברו ולא עלתה על לבם, ולא על חנם הזהירו רבותינו יד המגהת בספרים וכו’ ב”מ, ודי בזה.
עד כאן לענין בירור דברי הרב בעל החינוך בדין זה, ודרכו בקודש בספרו.
לסיכום:
א. מצות ועשית ככל אשר יורוך, ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, שעליו דרשו חז”ל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שייכת רק גבי בי”ד הגדול, של שבעים ואחד, שבלשכת הגזית בירושלים, עם עוד כמה תנאים שנת”ל.
ב. ומשכן, אין דין זה נוהג בימינו כלל, כי אין לנו בי”ד הגדול שבלשכת הגזית, וחוץ מהוראתם אין לעשות על פי הוראת שום בי”ד או מורה הוראה או מועצת חכמים ורבנים או מרא דאתרא אם הורו על ימין שהוא שמאל.
ג. בהוראת בי”ד הגדול שבירושלים שהורו על ימין שהוא שמאל, החובה לעשות על פיהם הוא דוקא לעם הארץ ולכל העם בשגגה מי שאינו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל מי שהוא חכם או תלמיד שהגיע להוראה ויודע שטעו, אסור לו לעשות על פיהם על ימין שהוא שמאל, ואם יעשה חטאו ישא האיש ההוא ואינו יכול לתלות בבי”ד.
ד. גדר חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אינו דוקא שיהיה חכם גדול או מורה הוראות בכל התורה, אלא אפילו שהוא יודע בדין זה שטעו מה שהורו, ומאידך הוא אינו יודע שאסור לו לעשות על פיהם כשיודע שטעו, גם זה בגדר חכם או לפחות תלמיד שהגיע להוראה, והוא בגדר שאסור לו לעשות על ימין שהוא שמאל על פיהם.
ה. ומשכן, בכל הוראה שמורים המורים בימינו, כיון שאינם בגדר בי”ד הגדול וכו’, אם מבין איזה תלמיד שהגיע להוראה, או לפחות בדין שהורו הוא הגיע להוראה, ומבין שטעו, בודאי ובודאי שאסור לו לעשות על פיהם על ימין שהוא שמאל, ואפילו אם טועה רק במצות העשיה על פיהם, שחושב שאפילו טעו מצוה לעשות על פיהם, גם זה חטאו ישא לבדו, ולא יוכל לתלות בהוראתם, מכיון שיודע שטעו, וק”ו מבי”ד הגדול כמש”נ.
ו. בהוראות בדינים שמורים המורים בימינו, בהכרעות בדבר התלוי בשיקול הדעת וכו’ לדעת מה יעשה ישראל, ואין בהוראה זו להתיר את האסור או לאסור המותר, בודאי שמצוה וחובה לקבל ולעשות על פיהם מה שהורו המורים או הבי”ד או מרא דאתרא, ככל היוצא מפיהם יעשה.
ז. ואם הוא חכם או תלמיד שהגיע להוראה, ודעתו נוטה לצד אחר שלא כפי שהורה המורה, נראה דמבעי ליה למיחש, ולשאת ולתת עם המורה בצדדי טעמי ההוראה שהורה, ואם לאחר מכן עדיין דעתו נוטה לצד אחר, עליו לעשות בינו ובין עצמו כפי מה שנראה לו להלכה לפי דעתו ולא כפי מה שהורה המורה שלדעתו טעה, ואין צריך לומר שיעשה בדעת באופן שלא יגרום מחלוקות בישראל.
ח. למותר לציין, שבפסקי דין שניתנו בדינים שבין אדם לחבירו ע”י בי”ד או בורר וכו’ שנידונו הצדדים אצלם אין שיך כל זה.
ולמותר לציין, שחכם או תלמיד שהגיע להוראה הוא באמת בר הכי ולא חכם בעיניו, והכל יעשה בתבונה ובדעת, ובכבוד חכמים ובטכסיס תלמידי חכמים לכבודה של תורה ולומדיה,
וה’ יתברך יעבנ”א.
ע”כ מה שהשיגה ידי יד כהה
בעזר החונן לכבודה של תורה
הצעיר עשב”א דדבר”א
(המאמר מאת החפץ בעילום שמו.)