Followed by English…
מאמר מתוך ספר “כהן ונביא” חלק ג’ (הרב מאיר כהנא זצ”ל):
מורה נבוכים למיואשים
(10/12/76)
אני זוכר אותו היטב. היה זה אדם בגיל העמידה, שמנמן ונינוח. את שאלתו שאל כשעווית של בוז מרוחה על פניו. אני בדיוק סיימתי לדבר בפני המתפללים באחד מבתי הכנסת בארה”ב, ואז הוא שאל את שאלתו, אותה שאלה שכה רבים רואים בה שאלת מחץ – “וכמה תומכים יש לך כאן? וכמה יש לך בישראל?”. שמעתי את השאלה הזו פעמים רבות מספור, ולעולם היא נשאלת תוך אותה הבעת פנים מזלזלת ובתרועת ניצחון. אולם יודע אני, כי בד בבד עם אותו ביטחון מופגן כלפי חוץ, טמון כאן ניסיון קרוב לנואש להעלות את אותה שאלה מתוך שארית נשימתם האינטלקטואלית על-ידי אנשים, אשר לא נותרה כל תחמושת אחרת באמתחתם והם אינם יכולים עוד להתדיין ברמה המהותית. “כמה אנשים תומכים בך?”. הנחת היסוד העומדת מאחורי המילים הינה ברורה. אם יש לאדם תמיכה, אזי הוא צודק, אם אין לו – הוא טועה. זהו המדד של האיש הקטן, של זה שאין לו שום מידה של ביטחון עצמי בדעותיו שלו וביכולותיו, שאינו מאמין בעצמו. זוהי הנחת היסוד שמוכרחים להניח כל אותם אנשים חלשים ומפוחדים, אלו אשר זקוקים לאישור ההמון ואשר שואבים את נחמתם ממספר האנשים שמסכימים לדעתם, שכן אין בכוחם לעמוד בפני עצמם. זוהי ההנחה המבוססת על הנוסחה לפיה רוב דמוקרטי שווה אמת, וממנה בהכרח נסיק כי ריצ’רד ניקסון המנצח בבחירות לנשיאות ארה”ב ב-1972 או אדולף היטלר עטור הניצחון ב-1932, אשר נתמכו על-ידי מספר עצום של אנשים – הינם בהכרח שווי-ערך למושג “אמת”. פרושו של דבר הינו שהעם היהודי – טיפה מן הים בקרב המון גויים אשר דוחים את היהדות – צריך לשאול את עצמו לגבי צדקת דרכו, שכן כה מעטים הם “תומכיו”…
ישנם אנשים הנכנסים עקב כך למצב של יאוש, וישנם שמאבדים תקווה. המילים הבאות מיועדות עבורם.
האמת מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה נחלת הרוב, אף לא נחלת רבים, כל עוד היא נותרת בעינה קשה, מרה ותובענית. מעולם בתולדות עם ישראל – או בתולדות האנושות בכלל – לא נוצרו דברים גדולים עקב תמיכת ההמון או ביוזמת רבים. אדם קרוב אצל עצמו, שדה ראייתו מוגבל, וכן גם שאיפותיו – שאיפות המוגבלות לצרכיו ורצונותיו האישיים. האדם הממוצע אינו מנהיג, כי אם מונהג, הוא זקוק לאישורם של ידידיו ונחרד מעצם המחשבה על סטייה מהקו המקובל והמכובד. לסטות, לקרוא תיגר על המצב העכשווי, לבקר את ההנהגה, לדרוש ולפעול למען שינוי רדיקלי – כל אלו אינם בשבילו. לא שהוא מרוצה מהמנהיגים; לא שעמוק בלב הוא אינו יודע כי המצב הוא בכי רע. נכון יהיה לומר, כי הוא פשוט אינו מעוניין להיות מעורב בדברים הנחשבים למסוכנים – לא מסוכנים בעצם, ואף לא כאלו אשר עצם היותו מעורב בהם ידביקו עליו תווית של “מהפכן” ובכך הוא יאבד את תמיכת ידידיו והמעגל החברתי הקרוב בו הוא נמצא. נכון יהיה לומר, כי כפי שקורה בהרבה מקרים, הוא מעדיף שלא להביט לעבר המציאות הבלתי נעימה, לעבר האמת המרה. כמו ילדים, מעדיפים היהודים שוקולד על-פני תרופה כאשר הם חולים. הם מעדיפים להסתכל לכיוון השני מתוך תקווה שאיכשהו הבעיה תיעלם. יש להם רתיעה טבעית מ”לעשות גלים”, מ”להרים ראש”, מ”ליצור בעיות”. או שלפעמים הם פשוט עצלים ובלתי אכפתיים בכדי לעשות את מה שצריך.
בסיכומו של דבר, אותו “רוב” התומך בקו הממסדי אינו בנוי על הסכמה רעיונית עם אותו קו השקפתי, כי אם על חוסר אכפתיות, פחדנות, עצלות, נטייה להשתייך לעדר ושאיפה למעמד חברתי. וכן, ישנו גורם נוסף – קנאה באותו אחד שמעז לעשות את מה שהם יודעים שנכון, אולם מתוך פחד הם נמנעים מלעשותו.
מעולם לא יצאה לדרך מהפכה גדולה, אלא על-ידי מעטים. שום שינוי רדיקלי לא נתקבל מעולם על-ידי הממסד ומעולם הוא לא נתמך בהתלהבות גלויה על-ידי הרוב. כל חוזה וכל יהודי רדיקלי מאז ומעולם זכה שירגמוהו באבנים, לא בדולרים. כל מי שאמר אמת היה מבודד ומנודה עם קומץ תומכים שעה שהרוב אחז בבטחה במוסכם ובמקובל וישב לו בשקט – ולעיתים אף יצא בגינוי חריף כנגד אותו קיצוני מרגיז.
אברהם אבינו נקרא “אברהם העברי”, וחז”ל לימדונו כי נקרא כך משום שכל העולם עמד מעבר אחד, ואילו הוא – מהעבר השני[1] – מהפכן, בודד, צודק. מובן מאליו, כי הוא ידע שבדידות וחוסר תמיכה אין להם דבר ולא חצי דבר עם צדקת דרכו. מובן מאליו, כי אברהם ידע, שרוב, עצום ככל שיהיה, יכול לטעות, ובדרך-כלל הוא טועה. מובן מאליו, כי הוא הבין, שכוחות הממסד, מתוך חשש שמתקפותיו עליהם יחשפו את ערוותם ברבים ויערערו את אחיזתם בשלטון, יעשו כל שביכולתם על-מנת לחסלו. מובן מאליו, כי ידע אברהם, שאחרי שיאמר את דבריו ברבים, כה רבים יהיו אלו אשר לא יבינו אותו, וכה רבים יהיו אלו אשר לא ירצו להבין אותו, וכה רבים יהיו אלו אשר יפחדו להבין אותו, ומתוך אלו שכן יבינו וילכו אחריו, כה רבים ינטשו אותו במרוצת הזמן. (ומה באמת קרה לאותן נפשות, “הנפש אשר עשו בחרן” (בראשית י”ב, ה’), אשר חז”ל מלמדים אותנו כי מדובר בכאלו שנתגיירו והצטרפו לדת האמת (בראשית רבה ל”ט, י”ד)? ללא ספק, אחר שנתגיירו הם נטשו במשך הזמן, וזאת בשל חוסר יכולת וחוסר רצון להקדיש את חייהם לאותה מטלה קשה אשר אין בצידה הכרת הטוב – מהפכה רעיונית).
אברהם העברי ובניו, בני ישראל – “כי אתם המעט מכל העמים” (דברים ז’, ז’) – מהווים עדות ניצחת ומובהקת לכך שהאמת אינה נמדדת על-פי מספרי תמיכה. היא עומדת בפני עצמה, בזכות עצמה, והיא ניצבת על פסגות ההרים הבודדים עבור אותם מעטים אשר יעזו לטפס עליהם ויזכו לאחוז בה.
כמה שהם פוחדים, האנשים הקטנים, מפני אותם מעטים שהם מכירים ויודעים שהם מרוממים יותר מהם! כמה שהם משמיצים אותם ומצליפים בהם מכות פראיות מתוך היסטריה! כמה שהם קטנים, וכמה שהם נעשים קטנים עוד יותר, שעה שמתוך חוסר יכולת להתדיין ולהתעמת בנוגע לאמת ושקר, הם נסוגים לעבר מנהגם המושרש, אותה התפלשות ברפש, כאותו תינוק המתבוסס בבוץ ומתיז אותו לכל עבר. זאת, מתוך תקווה שבאמצעות לכלוך והשמצות יעלה בידם לעשות את מה שאינם מסוגלים בשל מוגבלותם המובנית – הן רגשית והן שכלית – על-ידי דיבור ומעשה.
יֵדַע היהודי, אותו יהודי הרואה את האמת, מפנים אותה ומבקש להפיצה הלאה, כי הוא יצטרך לעמוד בפני שני אויבים קטלניים של כל מהפכן – בדידות והשמצות. מצד אחד, הם יתקפו אותו מתוך מרירות, מתוך נקמנות, על רקע אישי, בתקווה להרוס אותו ואת שמו – ואין שקר שלא יעשו בו שימוש לשם כך. מאידך, הם ינסו לבודד אותו ולמנוע ממנו לדבר בפני יהודים, אף כי בכך יחשף לעיני כל כי “סובלנותם הליברלית” ומחויבותם לחופש הביטוי אינם אלא שקר וזיוף, מה שבאמת נכון. אך כל זאת אינו משנה מאומה. היהודי שיודע את האמת וחי אותה; זה אשר האמת בוערת בתוך ליבו; זה אשר רואה את כל הסילוף שמסביבו חייב לדבר, ואסור שתיפול רוחו. אותו יהודי מהווה חולייה נוספת בשרשרת של מהפכנים, אשר כל אחד בזמנו הושמץ ונודה ובסופו של דבר נחרט בלוח הזיכרון ההיסטורי, בעוד רודפיו הקטנטנים קצרי-הראות שקעו אל תוך תהום הנשייה אליו הם כה ראויים. אותו יהודי הינו ממשיך דרכו של אברהם המושלך על-ידי נמרוד אל תוך כבשן האש; של משה, אשר בתסכולו קרא אל ה’ – “עוד מעט וסקלוני” (שמות י”ז, ד’); של אליהו, אשר נמלט לבדו למדבר, והתאונן כלפי ה’ – “ויאמר קנא קנאתי לה’ א-להי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה” (מלכים א’ י”ט, י’). הוא ממשיך דרכו של ירמיהו, אשר הוזהר על-ידי ה’ עוד כשהוקדש להיות נביא – “ונלחמו אליך” (ירמיה א’, י”ט), ואשר אכן הושלך לבור, כאשר “הכהנים והנביאים” אמרו בנוגע אליו – “משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזֹאת כאשר שמעתם באזניכם” (שם כ”ו, י”א); של ישעיהו[2] ושל זכריה[3] אשר נרצחו על-ידי אותם מנהיגים יהודים שכנגדם דיברו, בה בשעה שהיהודים אשר למענם הם דיברו לא נקפו אצבע…
היום אין נביאים, ואין מי שיוכל לטעון כי הוא נביא, אולם ישנם אנשי חזון אשר לומדים תורה ובידם הראייה הפנימית הנדרשת בכדי לקלוט את האמיתות והאבחנות השונות שהיא מכילה. ישנם אנשים אשר רואים בשעה שאחרים נותרים עיוורים, אנשים שעבורם המחר כבר נמצא כיום. ואותם אנשים הם יורשיהם של אותם ענקי האתמול, אותם מנהיגים נרדפים ומבודדים שהזכרנו. ורובצת עליהם אותה אחריות לומר את האמת ברבים והם חשופים לאותן מתקפות. אל להם להתבייש בחזונם, אל להם להתנצל ולהתגונן, אל להם להתקטן בשל הלעג וההאשמות של מתנגדיהם. האנשים הללו אינם נביאים, אולם הם בעלי חזון הרואים את מה שנבצר מאחרים לראות, ובידיהם הזכות והחובה להתעלם מהמתקפות ולומר את האמת באזני כל.
היהודי אשר יודע את האמת ורואה את הזיוף ומרגיש את הסכנה העצומה הנשקפת לעם שהוא אוהב – אין לו בררה. לא עומדת בפניו כל אפשרות אחרת והוא אינו יכול להפסיק את המאבק, זאת על אף שהוא מוכה ביאוש ובתחושת חוסר תקווה, אליה נלווים דכדוך ואין אונים. אין בידו ברירה, שכן בקרבו בוערת הלהבה, אותה האש עליה דיבר ירמיהו כאשר הוכה על-ידי פשחור, הפקיד הראשי בבית המקדש, ביושבו בבית הסוהר – “ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל” (ירמיה כ’, ט’). שום ירמיהו אינו מסוגל לעצור את האש, שום יהודי בעל חזון אינו יכול לחסום את לשונו, וכבר אמרו רבותינו, כי “נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה…”.
מעל הכל, חובתו של אותו בעל חזון הינה לזעוק כנגד אותם גמדים ואותם ננסים אשר ניצבים בצומת העצבים של החיים היהודיים והופכים אותם לביזיון אחד גדול. חזרה ליהדות, ליהדות האמיתית והרצינית והקשה והיפהפייה. זו חייבת להיות הקריאה מפי אלו אשר רואים ואשר אין בידיהם ברירה מלבד לעמוד איתנים ולספוג התקפות, רגימות, נידוי והשמצות.
וזה לא ממש משנה אם אותם בעלי חזון מצליחים בסופו של דבר. אין מצווה להצליח, אולם חטא הוא שלא לנסות. התסכול יתלווה ליאוש ולזעם, אולם היהודי שהינו בעל חזון יתעלם מהמתקפות ומהלעג ומאותן יללות מחרישות אוזניים מפי אותם קטנטנים היושבים על נהרות בבל ועל שפת נהר הבֵּיי[4]. “שׁולח אני אותך אל בני ישראל… והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם”. מילותיו של ה’ אל יחזקאל (ב’, ג’; ה’). המסר לכל מהפכן יהודי.
כאשר אברהם לקח את בנו יצחק להיעקד ולעלות כקרבן לה’, אומרת התורה – “וירא את המקום מרחק” (בראשית כ”ב, ד’). ומלמדים אותנו חז”ל – “מה ראה, ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו המקום שאמר לי הקדוש ברוך הוא להקריב את בני שם, אמר לו, יצחק בני רואה את מה שאני רואה, אמר לו הין, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה, אמרו לו לאו, אמר הואיל ואינכם רואים שבו לכם פה עם החמור שאתם דומים לחמור (בראשית רבה נ”ו; קהלת רבה ט’).
לא כל אחד מצליח לראות. אולם אלו שזכו לכך חייבים לעלות בהר ולומר את דברם. הם אינם יכולים להישאר למטה עם אותם אנשים, המייצגים את החמור בנעירתו.
[1] ראה ילקוט שמעוני לך לך רמז ע”ג.
[2] ראה יבמות מ”ט:.
[3] ראה דברי הימים ב’ כ”ד, כ’.
[4] נהר מפורסם בארה”ב.
בהוצאת המכון להוצאת כתבי הרב כהנא
“Beyond Words: Collected Letters” volume 2, p. 357:
A Guide to the Depressed
I recall the question vividly. It was spoken by a middle-aged man, plump and comfortable. It was spoken with a sneer at a synagogue after I had finished speaking: “And how many people here or in Israel support you?” I have heard the question many times since and it is always asked with a triumphant sneer but, at the same time, I know that it is an almost desperate, final gasp of a question, asked by those who have no other weapons in their arsenal, who can no longer dispute on substantive grounds. “And how many people support you?” The implication is clear. If one has support he is right, if one has no support he is wrong. It is the yardstick of the little man, of the one who has no confidence in his own views and abilities, no faith in himself. It is the supposition that MUST be believed by the weak and the frightened, by those who need the comfort and the assurance of numbers, for they cannot find the strength to stand alone. It is the assumption that democratic majority equals truth and from it must necessarily emerge a triumphant Richard Nixon in 1972 or a victorious Adolf Hitler of 1932, supported by vast numbers of followers — automatically equated with Truth. It means a Jewish people — a drop in a sea of gentiles who reject Judaism — questioning themselves because so few “support” them…
There are those who are depressed and those who lose hope. These words are for them.
Truth never has been and never will be the province of the majority or even the many as long as it remains difficult, bitter and demanding. Never in the history of the Jewish people — or the world — did great things emerge because the majority or the masses initiated or supported it. Man is near unto himself, and his vision and aspirations are limited ones — limited to his own needs and wants. The average man is not a leader but a follower, one who needs the approval of his peers and who dreads deviating from the accepted and respectable line. Deviation, questioning of the status quo, criticism of leadership, demanding and activating radical change — these are not for him. It is not that he is satisfied with his leaders; it is not that deep down he does not realize that things are very, very wrong. It is rather that he prefers not to get involved in things that are dangerous — either actually so or in the sense that they would force him to be a “rebel” and thus lose the approval of his peers and his closed society. It is rather that, as in so many cases, he prefers not to look at the unpleasant truth, at the bitter reality. Like children, so many Jews prefer candy to medicine when they are sick. They would rather look away and thus hope that the problem will go away. They have a natural aversion to “rocking the boat,” to raising their “profile,” to causing “problems.” Or they are simply lazy and too apathetic to do that which they know they should.
In a word, the majority of the Establishment is built not on ideological belief, but on apathy, indifference, fear, laziness, conformity and status. And yes, on envy and jealousy of the one who dares to do that which they know they should, but fear to.
Not a great revolution was ever begun EXCEPT by the few. Not a radical change was ever accepted by the Establishment or eagerly and openly endorsed by the majority. Every visionary and every radical Jew was pelted with stones, not with dollars. Every speaker of Truth was alone and isolated with a handful of followers as the majority clung to the safety of conformity, acquiescence and silence — if not bitter condemnation of the galling radical.
If Abraham was known as “Ha’Ivri,” the Hebrew, it was because our Rabbis proclaimed the word to be taken from the Hebrew “eyver” or “side,” and they tell us: All the world stood on one side and Abraham on the other — alone, a rebel and RIGHT. Of course he understood that isolation and lack of support had no bearing on the truth or his cause. Of course, he knew that a majority — an overwhelming one — can be wrong, and usually is. Of course he knew that the established powers, in their fear and horror that his assaults would leave them naked and shorn of power, would attempt in every way to destroy him. Of course, he knew that he would speak to the people and so many would not understand and so many others would not want to understand and so many would be afraid to understand and of those who did and who followed him so many would later drift away. (And what indeed happened to “the souls he created in Haran” [Genesis 12:5], that the Rabbis explain [Breishit Rabbah 39] as the ones he converted to the true faith? Surely, they converted and then drifted away, unable and unwilling to dedicate their lives to the difficult and thankless task of ideological revolution.)
Abraham the Hebrew and his children, Israel — “for you are the fewest among all the nations” (Deuteronomy 7:7) — are classic and overwhelming testimony to the fact that Truth is not measured by numbers or support. It stands alone, on its own merits, and it waits at the top of lonely and tall mountains for the few who dare to climb them and grasp it.
How the little people fear the few whom they know and perceive to be greater than they! How they defame them and strike at them in hysterical and wild blows! How small they are and how much smaller they become as — unable to meet on the grounds of debate and truth — they retreat to their natural habitat, the mud of the street, and fling it all about hoping to do with smear and dirt that which they are emotionally and constitutionally incapable of doing with word and deed.
Let the Jew who sees the truth, comprehends it and seeks to proclaim it, know that he will be met with the two deadly enemies of all rebels: isolation and defamation. On the one hand, they will attack him bitterly, vindictively, personally, in the hope of destroying him and his credibility, and nothing — no lie — will be spared in the process. On the other hand, they will attempt to isolate him, keep him from speaking to Jews even though this will show their so-called “liberalism” and dedication to freedom of expression to be nothing more than the fraud it really is. No matter. The Jew who knows the truth and feels it; the one who burns with it inside himself; the one who sees the charade MUST speak out, will not be daunted. He is a link in a long chain of rebels who — in their time — were defamed and isolated and who have been vindicated by history as their myopic and little oppressors have faded away into the ignominy and anonymity they so richly deserve. He is the follower of an Abraham thrust into a furnace by Nimrod; of a Moses who, in his frustration, cried out to the L-rd: “In but a little while, they [the Israelites] will stone me!” (Exodus 17:4); of an Elijah who fled to the desert alone and complained to the L-rd: “I have been very zealous for the L-rd, the G-d of Legions, for the Children of Israel have forsaken Your covenant… and killed Your prophets by the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life…” (Kings I 19:10). Of a Jeremiah who was warned by G-d even as he was elected to be a prophet, “And they shall fight against you” (Jeremiah 1:19), and who was indeed thrown into the pit, and the “priests and the prophets” said concerning him: “This man is worthy of death, for he has prophesied against this city” (ibid., 26:11); of an Isaiah and a Zechariah who were murdered by the Jewish leaders they spoke out against while the Jews for whom they spoke did nothing…
There are no prophets today and no one can claim to be one, but there are men of vision who study Torah and have the perception to grasp the insights and truths in it. There are people who see where others do not, for whom tomorrow is today. And these people are heirs to the great and lonely Jewish leaders of yesterday. And they share the same responsibility to speak out and they share the same condemnation. They need not be ashamed of their vision, apologize for it, be defensive about it, shrink from the mockery and charges of others. They are not prophets but they are visionaries who see that which others do not and they have a right and obligation to ignore the assaults and speak out.
For the Jew who knows the truth and sees the fraud and feels the awesome danger and loves his people has no choice. There is no choice for him and he cannot cease, though he is stricken with depression and a sense of hopelessness, with frustration and helplessness. He has no choice, for within him the fire rages, the fire of which Jeremiah spoke as he was smitten by Passhur, the Chief Officer of the Temple, and he sat in the stocks. The fire that he spoke of as he said: “And if I say: ‘I will not make mention of Him nor speak anymore in His name.’ But His word is in my heart like a burning fire shut up in my bones, and I weary myself to hold it in, but cannot” (Jeremiah 20:9). No Jeremiah can hold in the fire, no Jew who sees his visions can hold his tongue, and any visionary that attempts to suppress his vision is, say the Rabbis, deserving of death…
Above all he must cry out against the dwarfs and pigmies who float to the top of Jewish life and who turn it into a charade. Back to Judaism, the real and stern and the difficult and the beautiful. This must be the cry of those who see and who have no choice but to stand and be pelted and attacked and isolated and defamed.
It does not even matter if visionaries succeed. It is not a mitzvah to succeed, but it is a sin not to attempt. Frustration will be compounded by hopelessness and anger but the Jew who is a visionary will ignore the attacks and the mockery and the shrill cries of the tiny sitters by the rivers of Babylon and the side of the Bay. “I send you to the Children of Israel… and they, whether they will hear, or whether they will refuse to hear, for they are a rebellious house, yet shall they know that there was a prophet among them.” The words of the L-rd to Ezekiel (2:3,5). The message to every Jewish rebel.
When Abraham took his son Isaac to be bound and sacrificed to the L-rd, “he saw the place from afar” (Genesis 22:4). And the Rabbis say: “He saw a cloud overhanging the mountain. And he asked his son Isaac what he saw and he told him that he, too, saw the cloud. And he turned to his servants and asked them what they saw, and they replied: ‘Nothing.’ And Abraham said to them: ‘In that case, if you see nothing, you are not worthy to go up with us. Sit here with the donkey, O people that resembles the donkey’” (Breishit Rabbah 56; Kohelet Rabbah 9).
Not everyone can see. But those who can must go up and speak up. They cannot remain with the people who resemble the braying donkey.
Reprinted with permission.
