מעשה היה באשה דתית שלמדה במקומות חיצוניים וקיבלה תואר ד”ר, והתלבטה לגבי נישואין לפרופסור פלוני למדעי מדינה (דתי למחצה ולשליש). נודע לה על חכמתו של הרב שטינמן מבני ברק, ושלחה לשואלו האם כדאי לה להינשא לו.
לאחר שהרב שטינמן שמע בקצרה את הפרטים, השיב: “אם הוא ירא שמים, יכולה להינשא לו. ואין כוונתי ליראי שמים של תפלין דרבינו תם [המובא בשו”ע או”ח סימן ל”ד שירא שמים יצא ידי שניהם – וילבש גם תפילין דרבינו תם], אלא שיהיה לו לפחות יראת שמים כזו שבלעדיה זה פיקוח נפש לחיות איתו (ושתדע שחיסרון ביראת שמים זה פיקוח נפש)”.
היא לא ידעה בדיוק כיצד לבדוק יראת שמים, וגם לא היה לה רצון לכך – לבחון לעומק את יראת השמים שלו, ובבחינה מהירה החליטה לתת תשובה חיובית – כיון שמצאה בו גינונים נאים למכביר ביחסי ‘בין אדם לזולתו’ בסבר פנים יפות ונעימות סביבתית בעת הפגישות ואחריהן, והבינה כי זה מוכיח גם על יראת שמים.
הם התארסו. לפני החתונה, שלחה שוב שיזכירו אותה בפני הרב שטינמן. אמר רֶבּ אהרן-ליֵבּ לשליח (שהיה גם בפעם הראשונה): “כעת כבר אין לי מה לומר לה…”.
כמה חודשים אחרי החתונה, בבוקרו של יום בהיר, התפתח ביניהם ויכוח, שבמהלכו הוא חש עלבון צורב על כך שאיננה מקבלת את דעתו למרות שהוא פרופסור חשוב ונכבד ממנה. הוויכוח הלך והחריף עד שהתדרדר למצב של ‘פיקוח נפש’, וממש ברגע האחרון היא חולצה מן המקום.
כשרוחה שבה אליה לאחר הסכנה, פתחה ואמרה: כמה גדולים עיני חכמים, הרב שטיינמן, שהתריע בי לאמר שאם אין לו יראת שמים זה גובל בפיקוח נפש. כי גינוני בין אדם לחברו הם עד גבול מסוים, עד שהוא חש פגוע, ואז העולם נחרב.
“חשבתי כי גם אני חכמה, אבל כעת הבנתי שהחכמה היא אצל חכמי התורה”. כי רק אין יראת ד’ במקום הזה והרגוני.
(‘במה’ bama.org.il)