…
הוספת כינוי השם ל״הלך״ – כדוגמת ״וילך לו אל ארצו״
(שמות יח, כז), ״אֵלְכָה־לִּי אֶל־הַגְּדֹלִים״
(ירמיהו ה, ה) וכדומה, וכן ״קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי״
(שיר השירים ב, י) וכדומה – נותנת להליכה תמיד כיוון מיוחד, מייחד או מבודד.
״הלך״ קרוב ל״חלק״. לשורש ״חלק״ יש שתי משמעויות. א. להפלג ולהפרד; מש״נחלק״ חומר לשנים, ניתק הקשר בין שני ״חלקיו״. ב. להיות חָלָק, שפני השטח החיצוניים יהיו ללא גבשושיות ושריטות ולא ידבק בהם מאומה. כך גם ״עלג״ [הקרוב ל״חלק״], להוציא מהפה מילים שבורות שאינן מתאימות יחד, לגמגם.
נמצאת אומר שעצם התיבה ״הלך״, משמעה ניתוק והפרדה. ניתוק זה יכול להיות אמצעי להשגת מטרה ועמדה חדשה; או להוות תכלית בעצמו, כשעצם ההליכה היא המטרה. כינוי־השם ״לְךָ״ המתווסף כאן אל הפועל ״לֵךְ״, שם את הדגש על האפשרות השניה.
״לך לך״: ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך, תבודד את עצמך!״ זו הלשון שנאמרה גם על יתרו: ״וילך לו״
(שמות יח, כז). הוא ויתר על המעלות שיכל לזכות בהן אילו היה משתף את גורלו עִם עַם ישראל. כיוצא בזה, אומר יהושע לבני גד ובני ראובן: ״וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״
(יהושע כב, ד); ״מלאתם את חובתכם לציבור, ועתה יכולים אתם ללכת ׳לדרככם׳ ״. מעתה פירוש הכתוב הוא: ״לך למען עצמך, לך לדרכך שלך; לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך – מכל הקשרים שהיו לך עד כה״. הנדידה הראשונה מאור כשדים הייתה אולי כדי להנצל, אך במצות ״לך לך״, ההליכה היא תכלית לעצמה.
מארצך וממולדתך ומבית אביך – ״ארץ״, ״מולדת״ ו״בית״, הם הקרקע שממנה צומחת האישיות האנושית:
…
הזכרנו כל זאת כדי להדגיש את הערך הרב שלשון הקודש מעניקה ל״מולדת״ ולמקום הלידה. אכן, לא מתוך זלזול בערכה של ה״מולדת״ נדרש הניתוק מהארץ ומהעם כשהונח היסוד לעם היהודי. אדרבה, ההערכה ליסודות האלה מעידה על גודל הנסיון שהוטל על אברהם. עצם הבידוד שהוטל עליו, העמיד אותו בניגוד חד לרוח הזמן.
כפי שראינו, נטיית הדור ההוא – שתחת הסיסמה ״נעשה לנו שם״ התחילו לבנות מגדל לכבודו של אדם – לא הייתה של הפרט. לא הייתה בה הכרה בערכו ובמשמעותו של היחיד, אלא ריכוזיות אשר שללה מהיחיד את ערכו האישי, וצמצמה אותו למכשיר בלבד, ללבינה גרידא במבנה שאמור להיות המייצג של הציבור.
נטייה זו לריכוזיות מעלה את האמונה הכוזבת בשלטונו הבלעדי של הרוב. כתוצאה מכך, כל ערך הנחשב לקדוש בעיני הרוב, הופך להיות מיד מקודש גם בעיני כל יחיד.
בודאי נכון שעל הציבור לייצג ערכים נעלים. היהדות גם היא נותנת חשיבות לציבור מזה הטעם, ואוסרת על היחיד לנתק עצמו מהציבור. אך למרות זאת, בתחילת דרכה של היהדות, אומר הכתוב: ״לך לך״, ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך״ – זהו ערך נעלה עוד יותר. אין אחד הרשאי לומר: ״צדיק אני וישר די הצורך לעומת האחרים, כפי המקובל בימינו״, אלא כל יחיד אחראי ישירות בפני ה׳ על התנהגותו האישית. ואם אכן נוצר צורך בדבר, אם השיטה הנהוגה על ידי הרוב אינה נכונה – אומר לו הכתוב: פעל לבדך ועבוד את ה׳!
זו הייתה הגישה שנדרשה מאברהם כנקודת התחלה לשליחותו ולשליחות העם שיצא ממנו. אמנם קשרים אמיצים קושרים אדם לארצו ולמשפחתו, ולשון הקודש אף היא רומזת לכך בעצם המילים ״ארץ״ ו״בית״. למרות זאת, הקשר המחבר אותנו אל ה׳ חייב להיות חזק יותר מהקשר למולדתנו ולמשפחתנו.
איך יכולנו להחזיק מעמד ואיך נוכל להמשיך ולהתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות מיעוט?
״יהדות על פי רוח הזמן!״ המחאה החריפה ביותר נגד רעיון זה נאמרה במצוה הראשונה שניתנה לאברהם: ״לך לך״! האם הופעתו הראשונה של אברהם עלתה בקנה אחד עם רוח זמנו – בתוך תוכן של כשדים, בבל, אשור, צור, צידון, ומצרים העתיקה? בארצות ההן השיטה המקובלת הייתה בסופו של דבר פולחן הכח ותאוות החושים. בני אסיה עבדו לתענוגות, בעוד שהמצרים הקדמונים האלילו את הכח והחניקו את חירות היחיד. חוץ משרידים מועטים שנותרו, כמעט ונעלם רעיון האלוקות – עד שקם והופיע אברהם בעולם! ובה בשעה שכל אדם אחר בעולם ביקש למצוא בו את מקומו, לבסס את מעמדו, ולקנות זכויות אזרח, ויתר אברהם על מולדתו וזכויותיו האזרחיות. הוא הפך מרצונו החפשי לגר, והתכחש בגלוי לכל אלהי הגויים!
התנהגות כזו דורשת אומץ לב ואמונה חזקה באמת הפנימית של האדם ובהכרת האל שלו. לשם כך דרושות ההכרה היהודית, ו״קשיות העורף״ היהודית. זה היה הנסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו.
דבר זה מסביר את הרמז שגילו לנו הנביאים – הצופים (הממונים מאת ה׳ להבין את הזמנים), בכ״ף הכפולה של ״לך לך״. הם ראו את האותיות הסופיות של האל״ף בי״ת, כסימנים לזמנים מיוחדים של קץ ישועה, וכללו את כל תולדות העם היהודי בצורות הכפולות של אותיות מנצפ״ך
(עיין במדבר רבה יח, כא): הכ״ף הכפולה ב״לך לך״ של אברהם, המ״ם הכפולה ב״עצמת ממנו״
(להלן, כו, טז) של יצחק, הנו״ן הכפולה ב״הצילני נא״
(להלן, לב, יב) של יעקב, הפ״א הכפולה ב״פקד יפקד״
(להלן, נ, כד) של גאולת מצרים, והצד״י הכפולה ב״צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח״
(זכריה ו, יב) של הגאולה העתידה. ״לך לך״ – המצוה שניתנה לאברהם, היתה נקודת ההתחלה של הגאולה.
[עיין יתר ביאור על כך באוסף כתבים כרך ב עמודים רנא–רס]. כאשר אברהם שמע בקול ה׳ והלך לבדו בבדידות, הוא הכריע את הכף לטובת גאולת העולם.
