Year: 2021

מתוך מאמר על דרשות חז”ל לרבנו אברהם בן הרמב”ם:

דע, כי אתה חייב לדעת, כי מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת איתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל, ואינו ראוי מדרך השכל מפני שהוא מתחייב גרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו, ומדרך התורה מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר, אמר השי”ת לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט וגו’, ואמר לא תכירו פנים במשפט וגו’, ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול, הימן וכלכל ודרדע, שכל זה אינו ראיה אבל אסור, ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם, לשלימות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, [ולהאמין] אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כענין שנאמר על פי התורה אשר יורוך וגו’.

אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים: האלהים! אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, כלומר לא הייתי מאמין בזה ואע”פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש, ודי בזה ראיה ומופת, ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות, וכענין אבן תקומה שאמרו שמונע להפיל הנפלים, סגולה שלא נתאמתה, וכיוצא בהם עניינים רבים שדברו פרק שמונה שרצים במס’ שבת וכו’, ובמקומותיהם אתרץ דברים שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם וסמכו הם עליהם, ולא יודה על אמתת עיון רופא אמתי ולא שכלי. (וכך מובא באוצר הגאונים ודשאלתון למכתב לכון הנהו אסותא דמי שאחזו קורדיאקוס מן רב ושמואל עד פסקא דמתני’ [גטין סז:) האיך קרייתו, תשובה צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסותא אינון, ומלין דעלמא דחזונין בזמניהן וכחד חד קצירא אמרונין ולא דברי מצוה אינון [הכוונה: רבותינו אינם רופאים ואמרו אך ממה שראו מהנסיון בחולים שבזמנם, ובכן אין בזה משום מצוה לשמוע דברי חכמים, שלא אמרו רק משיקול הדעת על יסוד מה שנראה להם בזמנם], הלכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעבד מינהון מדעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקה לה וליכי דליתי נפשיה לידי סכנה, והכין אגמרו ותנא ואמרו לנו אבות וסבי דילנא דלא למעביד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה כגון קיבלה) ודע כי מה שאמרו חז”ל אי כפית אכול אי צחית שתה אי בשל קדרך שדי אינו בכלל הדברים שאמרנו, כי זה המאמר הוא עיקר הבריאות כאשר אמתוהו הבחינה ורפואות הרופא, ר”ל שלא יאכל אדם עד שירעב, ושלא ישתה עד שיצמא, וכשיצמא שלא יאחר לשתות, וכשיתעכל המזון שבמעיו שישליכנו ולא יאחרנו, שאם צריך לנקביו שלא ישהה אותם.

והתבונן מה שהורונו באותה ברייתא שרבי אמר נראים דבריהם ומה יקר עניינה, שלמדו, כי רבי לא הביט בדעת אלו אלא מדרך הראיות בלי להשים על לב [לא לחכמי ישראל] ולא לחכמי אומות העולם, והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת, שביום מעינות צוננים ובלילה מעינות רותחים, והתבונן חכמת זה הסוד כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם, אלא שהכריע דעתם מדעת שיקול הדעת בראיה שזכרנו, זהו שאמר נראים דבריהם הוא מלה מורה על הכרעה, ואלו נתברר לו בודאי ובראיה שגלגל חוזר ומזלות קבועים היה פוסק הלכה כמותם, כאשר עשו זולתו מן החכמים ז”ל בדעות אחרות, ואמר נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל.

ע”כ.

מכל שכן שלא להאמין ברופאים עצמן כשאומרים “קבלו דעתנו” בלא ראיות מספיקות! (וכן דברי הר”מ הלכות קדוש החודש ספי”ז.)

ועיין אגר”מ (חו”מ ב’ ריש סימן ע”ד) שמצוי שרופא צעיר מגלה מה שלא ידעו רופאים ותיקים ומנוסים (וגם בתוה”ק יתכן כן, אלא שאינו מצוי).

ועיין היטב במאמר המכונן שהבאנו כאן בעבר בדעת היעב”ץ.

“ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה”

ושמעתי מדודי הגאון החסיד מוהר”ר אליהו ז”ל מוילנא, על הפסוק ‘וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה’ ולכאורה הוא תמוה מה זה, וכי מפני שמת מלך מצרים על כן “ויאנחו”. ואמר דודי הגאון הנ”ל זלה”ה, כי אין מדרכי המלוכה הגם שיהיה המלך אכזר גדול מאוד, בכל זאת אין בידו וברשותו לצאת מחוק המשפט, ולעשות עוולה מפורסמת וגלוי, מפני שירא שלא תעלה מרידה מאנשי מדינתו בראותם כי עשה עוולה בחנם על לא דבר, כי יכול לעשות לכולם עוולה בלי משפט. על כן צריך המלך להתנהג במשפט, כמו שכתוב (משלי כ”ט ד’) ‘מלך במשפט יעמיד ארץ’.

ובזה יובן מה שאמר פרעה למילדות ‘וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה’, ואמרו חז”ל (שמו”ר א’ י”ד) דפרעה מסר להם סימן להבחין בין זכר לנקבה, זכר פניו למטה, נקבה פניה למעלה וכו’. ולכאורה הוא תמוה, מה זה שהצריך לסימן להבחין בין זכר לנקבה. ועוד, מה היא התשובה שהשיבו המילדות לפרעה ‘בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו’, הלא אחר כך גם כן היו המילדות יכולות להמיתם.

אבל תוכן הדבר הוא, שזאת לא היה בידו להגיד להן על פי משפט להמית את הזכרים בלא טעם, כי בודאי יבואו לצעוק לפני המלך והשרים, על מה ולמה הרגוהו. לכן אמר להמילדות בלשון בקשה רכה, בעוד שהולד יהיה בפנים טרם צאתו מרחם אמו יהרגוהו. ומסר להם סימן להבחין בין זכר לנקבה, ולהמית אותו בפנים בטרם שיצא לאויר העולם, ולא תבין אמו מזה, ותהיה סוברת שהולד נולד מת.

והשתא שפיר השיבוהו המילדות ‘בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו’, ואחר זה שוב אי אפשר להרגם ולעשות רציחה מפורסמת בחנם. אבל לאחר שמת פרעה מלך מצרים, ולא היה מלך עדיין במצרים וכל איש הישר בעיניו יעשה אפילו בלא משפט, כמו שכתוב (משלי כ”ח ב’) ‘בפשע ארץ רבים שריה’, והיתה גם העבודה בלא משפט, לכן כיון שמת מלך מצרים, משום הכי ‘ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו’.

מקור: ספר המאור הגדול

ושמעתי שכעי”ז גם פירש בהגר”א על שה”ש ב’ ט”ו (עה”כ וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה).

To be blunt, Nittel Nacht (today almost universally ignored) is “a riddle, wrapped in a mystery, inside an enigma”.

First and foremost, not learning Torah that night is mentioned offhand by (or true of) true scholars and Achronim, including the Mekor Chaim and Chavos Yair (according to Wikipedia), not just Chassidim who sought to ex post facto “justify” Nittel. Their pop-mystical “explanations” shed mostly darkness (not much better than apostate informants’ reports about Jews eating lots of garlic and avoiding the restroom on Nittel — although maybe there is something to that as well).

We cannot attribute the whole matter to ignorance. So… Why no Torah?!

Worse, who permits actively playing games on a specific day for no reason?! (I recall the Poskim only criticize card-playing\gambling on Purim or Chanukah.)

Why not use the time constructively some other way (although some did use the time in kosher ways)? And what did Chatzos have to do with anything?

And why the different dates? The Goyish calendar\s bear no significance or truth or line up with True Time. (Reminds me of the ever-moving target of the Israeli state’s “Independence Day” by the Chief Rabbinate…)

Chasam Sofer (קובץ תשובות סימן ל”א): 

ממנהג העולם שאוסרים גם תשמיש וסוגרים שערי טבילה כי לדעתי מנהג שטות הוא ויש למחות ביד הנוהגים כן.

But how did this ever arise?

Now, the common explanation is that by forbidding Jews from studying Torah in the Beis Medrash, the Jews would be less visible, and not in their usual habitat, thereby escaping marauding mobs of revelers who had just heard sermons against “[Their-deity]-Killers“. And most Jews didn’t own their own Torah books, so they simply didn’t learn Torah at all.

So it is said.

Problem is, Nittel Nacht was “observed” for many centuries, presumably even when and where there was no such risk. And by Torah scholars, who should know better. And Nittel continued well after the popularization of the printing press. Nor was Tefillah Betzibbur suspended, Corona-style, so why is staying in the Beis Medrash any worse?

Some hypothesize Jews wished to “avoid experiencing any pleasure” at this time. This notion, at least, needs no rebuttal…

Other reasons given appear contrived or forced.

Here is Hyehudi’s unproven, unexamined theory, based on little research:

Nittel Nacht was a time for either family bonding or staying out of sight (or both).

Mima nafshach:

• If it was physically dangerous, best stay home, without a chavrusa.
• And if there was a religious danger of one’s children or oneself becoming jealous of the non-Jews’ hollelus, indecencies and inglories, good food and song, best to stay home, keep everyone home, and employ distractions (but without copying them!). (And saying the unexpurgated Aleinu and reading “Toldos Yeshu” adds a nice touch.)

Similar to what we wrote about Shabbos meals, sometimes ביטולה של תורה זהו קיומה!

(This explanation of avoiding jealousy has the added advantage of being somewhat embarrassing to concede. Which is why you won’t find it anywhere else [unless it’s just false]…)

Proof even Jews could stumble in improper joy, Yevamos 63b:

גזרו על ג’ מפני ג’ גזרו על הבשר מפני המתנות גזרו על המרחצאות מפני הטבילה קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם.

Needless to add, the custom became corrupted with the passage of time, as the Chasam Sofer says generally elsewhere (and regarding this, too). Especially by some Chassidim who don’t know when to stop.

My dear readers, what do you think?