Year: 2021

Do You Feel Powerless in the Massive Upheavals of Our Time?

Historical Lessons from Yirmiya – Part 2

Eved Melech the Cushi is an obscure figure. It is uncertain that this was even his name. Metzudas David writes that his actual name was indeed Eved Melech, and he was dark-skinned like an Ethiopian (Cushi). Targum Yonasan ben Uziel and Radak translate the words literally as “an Ethiopian servant of the king”, who remains unnamed.

Rashi cites the Midrashic interpretation that identifies Eved Melech as Baruch ben Nerya, the main disciple of Yirmiya. However, this is extremely unlikely, being that Baruch was mentioned by name in many other places, and there is no reason for his identity to be masked in the incident that we will soon discuss. (It is common for the Midrash to identify two different people as one and the same to metaphorically compare them. The most famous examples are Hagar/Ketura and Lavan/Bilam. The latter lived centuries apart.)

In Chapter 38 of Yirmiya, the fall of Jerusalem is imminent. The city has been under siege by the Babylonians for years, and there is hardly any bread left. Many of the residents have fled to neighboring countries (where the sword ultimately followed them) or surrendered to the Babylonians. Yirmiya had been imploring them to do the latter, prophesying that if they surrender, the city and their lives will be spared. At this time he was languishing in a pit, submerged in tar and left to die. The king’s officers, who wanted to hold out until the bitter end, had cast him there.

Tzidkiyahu, the final king of this era, was a complicated character in his own right (more on him later). He displayed sympathy for Yirmiya, but he was a puppet leader, and he expressed powerlessness before his own officers (verse 5).

This is where Eved Melech comes in. He heard that Yirmiya had been removed from his previous, relatively safe imprisonment in one of the palace courtyards and thrown into the pit. The king had gone to the gate of Binyamin, and Eved Melech left the palace to go after him. When Eved Melech found Tzidkiyahu, he said as follows in verse 9: “My lord the king, these men have done evil with all they have done to Yirmiyahu the prophet, that they cast him into the pit. Had they left him in his place he would have died from the famine, for there is no more bread in the city.”

In other words, Yirmiya was going to die of starvation anyway, because everyone was starving, and the officers should not have actively hastened his death by casting him into the pit.

The king accepted these words. He commanded Eved Melech to take thirty men and raise Yirmiya from the pit before he died. Chazal explain that normally only three men would have been needed, but because they were all weak from hunger, they needed ten times that number.

Yirmiya’s life was saved by an anonymous black servant who went out of his way during a dire famine to intercede on his behalf before an impotent king with much more on his mind.

Hashem later gave Yirmiya the following message:

“Go say to Eved Melech the Ethiopian as follows. So says Hashem the Lord of Hosts, the God of Israel: Behold I am bringing My words to this city for harm and not for good, and you will see it before you on that day. And you will be saved on that day, says Hashem, and you will not be given into the hands of those before whom you fear. For I will surely rescue you, and you will not fall by the sword, and your life will be like spoils for you, because you trusted in Me. So says Hashem.” (39:15-18)

While Hashem was bringing cataclysmic destruction upon Jerusalem and its people, He made a point to single out an obscure person who was low on the social ladder to receive special divine protection.

Notice that Hashem did not reward Eved Melech specifically for saving Yirmiya’s life, but for trusting in Him. It was not the result that earned Eved Melech the divine protection – something that was beyond his control – but the moral courage to try.

Do you feel insignificant? Do you feel as if you are being swept along by the massive upheavals in our time, and it doesn’t matter what you do? Do you believe you are powerless to make a difference when rotten people control everything?

Eved Melech proves that you are very significant, and Hashem is keeping track of everything you do. Your efforts to save someone might seem far-fetched, but they matter. Some of these efforts might even be successful; you might save a life!

Either way, you might just save your own.

To be continued…

__________________________

https://chananyaweissman.com/

השליטים הופכים את אנשי הדת למשרתיהם, ובאמצעותם מגיעים אל מעמקי נפשו של כל אדם

מתוך כתבתו של תמיר דורטל באתר מידה:

הרצון להפריד בין הדת למדינה בישראל מעורר לעתים תכופות תרעומת וחששות רבים מחמת דחיקת רגליה של היהדות מן המרחב הציבורי, ולמעשה מעצם עיקור הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. מצד שני, אם ננסה לבחון ולתור אחר מקרה לדוגמה בו ההפרדה בין דת ומדינה לא הרעה, אלא אף היטיבה במידת מה עם האופי הדתי-מסורתי של אומה, ניתן להציע את ארה״ב. למעשה, על פי פרמטרים רבים, ארה״ב נחשבת למדינה הדתית ביותר באופייה ובאופי אומתה מכל מדינות העולם המערבי-נוצרי, על אף ואולי אף הודות להפרדה בין דת ומדינה.

על הצלחתה של ארה״ב בעיגון מקומה וחשיבותה של הדת לאזרחיה הן בחיי הפרט והן במרחב הציבורי, לעומת ניתוקה ממוסדות וממנגנוני השלטון, מרבה לדבר ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19 אלקסיס דה טוקוויל, בספרו ׳הדמוקרטיה באמריקה׳. דה-טוקוויל, ששני הוריו ומשפחותיהם היו קורבנות לטרור שליווה את המהפכה הצרפתית, ראה לנגד עיניו כיצד הדת בארצו, שקודם לכן הייתה דת המדינה במסגרתה אנשי הממסד הכנסייתי-קתולי היוו חלק משמעותי בניהול השלטון, מודרת כמעט לחלוטין מהמרחב הציבורי ובוודאי מוקצית מחמת מיאוס ממוסדות השלטון.

במסעו לצפון אמריקה שארך מספר חודשים, כחלק מדו״ח שנשלח לחבר על מערכת בתי הסוהר בארה״ב, דה-טוקוויל התפעם והתרשם עד מאוד כיצד במדינה חדשה וצעירה זו נמצא דווקא ביטוי עמוק ושורשי לחשיבות הדת בחייהם של אזרחיה, הנובע בעיקר מצמיחתה מלמטה מתוך הקהילות האזרחיות וביוזמת חבריהן. כך כתב דה טוקוויל בספרו:

בצרפת ראיתי כמעט תמיד איך רוח הדת ורוח החירות צועדות בכיוונים מנוגדים. אבל באמריקה מצאתי אותן דרות בכפיפה אחת: יחד שלטו על אותה ארץ. מיום ליום גבר רצוני לגלות את סיבותיה של תופעה זו. כדי להגיע אל שורש הדבר, חקרתי ודרשתי אצל אנשים מבני כל האמונות; בעיקר תהיתי על קנקנם של כוהני הדת, שהרי הם משמרי האמונות השונות ויש להם עניין אישי באריכות ימיהן…

מצאתי שכל האנשים האלה נחלקו ביניהם בפרטים בלבד, אך את שליטתה השקטה של הדת בארצם ייחסו כולם בעיקר להפרדה הגמורה של הכנסייה מן המדינה. איני חושש לומר, שבעת שהייתי באמריקה לא פגשתי אפילו באיש אחד, בין מאנשי הכמורה ובין מן המאמינים הפשוטים, שלא הייתה לו אותה דעה בנקודה זו. מתוך כך התחלתי לבחון ביתר תשומת לב את המעמד שתופסים כוהני הדת האמריקנים בחברה המדינית. להפתעתי נודע לי שאין הם נושאים בשום משרה ציבורית. לא ראיתי אף אחד מהם במערכות הממשל, והתברר לי שאין הם מיוצגים אפילו בבתי המחוקקים” (דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, ירושלים תשס״ח, 311)

מעבר לכך, טוקוויל התייחס בפרוטרוט גם לבעיות הטמונות בעצם נשיאתם של אנשי הדת במשרה ממלכתית בחסות המדינה:

גם אין אני מהסס לקבוע שכמעט בכל האומות הנוצריות של ימינו, קתוליות כפרוטסטנטיות, צפויה לדת סכנה שתיפול לידי הממשלה. אין זאת אומרת שהשליטים מצרים עינם יותר מדי בזכות להכריע בשאלות של עיקרי אמונה, אלא שהם נוטלים להם שליטה גדולה יותר ויותר על רצונם של האנשים המלמדים אותם; הם שוללים מן הכמורה את רכושה ומשלמים לאנשי הדת משכורות; הם מטים לשימושם ולתועלתם את השפעתה של הכמורה, והופכים את אנשי הדת לשלוחיהם, תכופות למשרתיהם, ובאמצעותם הם מגיעים אל מעמקי נפשו של כל אדם” (שם, 751)

כלומר, על סמך דבריו של דה טוקוויל, אנו יכולים לומר כי למעשה אנשי הדת בארה״ב נזהרים מלקבל כסף ציבורי העלול להכתים את דמותם הרוחנית והטהורה, בל ידבק בה רבב שחיתות של כסף ציבורי הנלקח בכפייה. לא רק שהם אינם משמשים כחברי כנסת או שרים, הם אף מקפידים שלא להחזיק במשרה הנמצאת תחת חסות הרשויות המוניצפליות או מוסדות הציבור הממלכתיים, בבחינת עובדי מדינה. ליטת דה טוקוויל, דרך לחזק את היהדות היא להפריד אותה מכוחה האדיר והמפתה של המדינה, שכן הפיתוי הוא ברור – כסף והשפעה ציבורית הם אמנם נוצצים מאוד, אך עלולים לגבות מתדמיתה של היהדות מחיר כבד.

המשך לכתבה המלאה כאן…

Asset Forfeiture Is Not This Bad in Israel… (Yet?)

Waitress Gets $12,000 Tip. She Tells Cops. Cops Keep $11,000.

Written by Gary North on April 10, 2012

A waitress was left a $12,000 tip. She was suspicious. She called the cops.

The cops told her she would get it back after 60 days if no one claimed it.

The police department then kept $11,000 and gave her a $1,000 reward.

She is suing the police.

Basic to confidence in civil government is the belief that the police are not corrupt, that they are dedicated to protecting citizens. But then asset forfeiture laws enable the police to confiscate currency on the assumption that currency must be the producer of illegal behavior. They don’t bother to prove this. They just keep the money. The courts generally uphold the police.

Is this legalized theft? Of course.

In the waitress’s case, the cops say it’s drug money. Proof? None.

The cops promised to return the money in 60 days. After 90 days, she complained.

The police department then gave her a $1,000 reward.

When the media got hold of the story, the police department clammed up. OIn what basis? It’s an ongoing investigation.

Nixon called this stonewalling. But he was not a crook. He said so. The police are not crooks, either. Just ask them.

Police argue that the money had a strong odor of marijuana and therefore falls under a law that allows for forfeiture of the money because it was in the proximity of a controlled substance, the lawsuit states. But there were no drugs in the box and Richie said he believes this law is not being used correctly.

What is the evidence? The cops asked their dog. “A police dog also performed a sniff test on the money and, according to the dog’s handler, discovered an odor.”

Two of Knutson’s co-workers, along with her son Brandon, were at the Fryn’ Pan the night she discovered the money. Her co-workers say they did not smell marijuana.

“I know the smell of marijuana,” Nickolas Fronning, a line cook at the Fryn’ Pan, said in an affidavit. “I can also assure you that there was no smell of marijuana on the bills or coming from the box.”

Like the dog, I detect an odor. It’s not marijuana.

Asset forfeiture rewards corruption. It is happening all over the English-speaking world. It has been since the mid-1980s. Police departments love the asset forfeiture laws. It’s like money in the bank.

It costs the property owner on average $10,000 in legal fees to get his property back. The cops kept $11,000. That makes good economic sense. Do the math.

Just don’t count the cost of the public’s loss of trust in the criminal justice system. That doesn’t count. Doubt me? Ask the dog.

Continue Reading on abcnews.go.com

From Tea Party Economist, here.