למעשיו של אליעזר ברלנד אין שום קשר לתורת ברסלב, שאותה הוא עיוות ושיבש לצורך מאווייו הנפשעים. רבני ומנהיגי החסידות היו הראשונים שהוקיעו אותו בחריפות והשוו אותו לשבתי צבי. תגובה
מאת יום טוב חשין
ז׳ בתשרי ה׳תשפ״ג (02/10/2022 10:12)
מאמרו של רועי הורן (“אש זרה”, גיליון פרשת כי תבוא), הטוען להשפעה ישירה של תורת ברסלב על התפתחותה המזוויעה של תופעת ברלנד, לא יכול שלא לקומם ולהפך את קרביו של כל מי שמכיר ולו במעט את משנתו של רבי נחמן.
הורן קובע בפאתוס כי “ההגות הברסלבית אינה יכולה לרחוץ כפיה ב’נחל נובע’ ולומר ש’ידינו לא שפכו את הדם הזה'”, וכי “קשה ואף מדכדך להודות בכך, אך בלא חשיבה ביקורתית שקולה, ניתן לראות את ברלנד כממשיך דרכו של רבי נחמן, הרבה יותר ממקביליו החרדיים בצפת, בני־ברק וירושלים”. את הלקח שיש להפיק לדעתו מפרשת ברלנד הוא מסכם בהמלצה לשמירת מרחק בטוח ושימוש מושכל וזהיר בתורת ברסלב מכאן ואילך: “לאסוף גחלים מתוך האש הבוערת, אך גם לשפוך מים היכן שצריך”.הנחת היסוד של הכותב היא שתורת ברסלב, ככתבה וכלשונה, היא תורה מסוכנת. והראיה, שדווקא בגן השושנים הזה צמח הקוץ הברלנדי, וסביבו זר הדרדרים המטורלל המגונן עליו עד עצם היום הזה. אך מניין לנו שזרעי הפורענות הללו טמונים מלכתחילה באותה אדמה ולא הוגנבו אליה במרמה ובזדון, בניגוד גמור ומוחלט לתנאי הסף הבסיסיים ביותר שלה, ולכל עיקרי אמונותיה ודעותיה?
בעבור הורן הדברים ברורים: “המסרים של התקשרות לצדיק ושל אמונה בו למעלה מכל טעם ודעת ממלאים את הספרות הברסלבית”. למרבה הצער והתדהמה, קשה להאמין שמילים כאלה אכן יצאו מעטו של מי שמעיד על עצמו כ”מחובר בנימי נפשי לתורתו ולאישיותו של ר’ נחמן, ועוסק בהוראה ובכתיבה על אודותיה מזה שני עשורים”.
בראש ובראשונה, כל העיסוק הברסלבי בעניין ה”קושיות על הצדיק” מסתכם תמיד ובמפורש בהתנהגויות לא שגרתיות שסובביו של הצדיק אכן אינם מודעים לעילתן או למטרתן, אך כאלה שמצויות עמוק ולחלוטין בתוככי גבולות ההלכה והמסורת. בכל ספרי ברסלב לדורותיהם אין ולו אזכור בודד לכך שלאי־מי בעולם, יהיה הצדיק הגדול ביותר ש”חידוש כמוהו לא היה”, מותר לחרוג חלילה ולו כקוצו של יו”ד מההלכה הפסוקה והמקובלת.
רבי נחמן הוא האיש אשר בשונה מרבים מצדיקי החסידות, שכידוע העדיפו את התפילה בהתלהבות ובדבקות ואת ההכנות הממושכות לה על פני ההיצמדות ה”יבשה” למחוגי השעון שמציינים את “סוף זמן תפילה”, לא חשש לקום ולהכריז כי “הצדיקים שוגים בזה שמאחרים זמן תפילה” (חיי מוהר”ן, תפח). ואכן, עד היום נבדלים חסידי ברסלב מרוב הקהילות החסידיות בהקפדתם היתרה על כך. בעקבות הנהגה זו ודומות לה הם אף מואשמים ב”ליטאיות” יתר.
רבי נחמן הוא האיש שקבע לדורות: “יכול הינך לקמט את ספרי כרצונך (כלומר, לומר בו פירושים כלבבך), אולם אל תפגע בסעיף קטן שבשולחן ערוך!” (שיח שרפי קודש א, קלא). ורבי נתן, גדול תלמידיו והאב־טיפוס הקלאסי והטוטאלי של המושג “חסיד ברסלב”, מתווה פעם אחר פעם באדום בוהק את קו הגבול: “אין כוח לשום חכם וקדוש שבעולם לשנות שום דבר מתורת משה, ואסור לומר שום סברא לבטל שום דבר קל” (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, טו); “כי משה רבינו הוא רבן של כל הנביאים, ואפילו מי שזוכה לרוח הקודש צריך לילך רק בדרך תורת משה ולבלי לסור מתורתו ימין ושמאל אפילו כחוט השערה” (שם, שלוחין ה, כט); “כבר יש לנו יסוד לבלי לסור מתורת משה… ואי אפשר להיות צדיק וכשר כי אם כשמקיימין תורת משה באמת כאשר מסרו לנו רבותינו ז”ל בגמרא ופוסקים” (שם, סימני בהמה וחיה טהורה ד, יז); “כי דיני התורה צריכין לבררם רק על פי דברי רבותינו ז”ל בגמרא ופוסקים, אבל חלילה להוציא שום דין והנהגה על פי סברות שמחדש ודורש בתורה בדרך דרש וסודות וקבלה, כי זה איסור גדול” (שם, בכור בהמה טהורה ד, ט), ועוד כהנה וכהנה.
בין יניקה לניצול
זאת ועוד: כל בר־בי־רב־דחד־יומא יודע כי יסוד היסודות של ברסלב כתנועה חסידית, והמאפיין המהותי המובהק והבולט ביותר שלה, הוא קביעתה הייחודית הנחרצת, בשונה מהנהוג בכל שאר החצרות החסידיות באשר הן, על כך ש”הצדיק” ש”הספרות הברסלבית” אכן מלאה בעיסוק בדמותו, הוא אך ורק רבי נחמן מברסלב. כל השאר, חשובים וגדולים ככל שיהיו, הם לכל היותר תלמידים הגונים, מפרשים מוסמכים ההולכים לאורו, אך איש מהם, גם לא הענק שבתלמידים רבי נתן, אינו מתיימר “לשבת על כיסאו”.
ברלנד הוא מי שלראשונה בהיסטוריה של חסידות ברסלב חמס את “כתר הצדיק” מראשו של רבי נחמן, תוך עימות גלוי וחריף עם כלל ממשיכי המסורת בחסידות ברסלב. תחת העטרה והאצטלא הגזולה הזו הוא פגע לא רק “בסעיף קטן בשולחן ערוך” אלא גם בסימנים הגדולים ביותר באותו חיבור הלכתי יסודי, תוך שהוא חוטא ומחטיא את חסידיו וחסידותיו בכל ג’ העבירות החמורות שבחמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בין יניקה לניצול, כמו בין הסקת מסקנה נועזת לעיוות וגילוי פנים שלא כהלכה, מבדילים מרחקי שנות אור.
לא, ברלנד לא ינק מתורת ברסלב ולא הסיק ממנה כביכול את מה שאחרים לא העזו, אלא עיוות את אותה תורה מן הקצה אל הקצה, תוך שהוא מנצל את התוצר המשובש שהגה לצורך מימוש מאווייו החולניים בצורה הזדונית והנפשעת ביותר. ואכן, הראשונים שקמו להוקיע את ברלנד באופן שלא נראה כמותו מאז ימי שבתי צבי ויעקב פרנק, ואף השוו אותו בריש גלי לאותם משיחי שקר מחריבי עולם, תוך שהם מסכנים בכך את חייהם והופכים מטרה יומיומית לחיצי אלימות מטורפת, היו דווקא חסידי ברסלב בראשות כלל זקני ומנהיגי החסידות. תגובתם הייתה זהה לאופן שבו מערכת חיסונית בריאה נכנסת לפעולה כאשר גוף זר חודר לתוכה ומאיים על חייה ותקינותה.
רחובות “צפת, בני ברק וירושלים”(אותם ערים שהזכיר הורן) הושחרו ממודעות החתומות על ידי דייני “בית הדין המיוחד שעל ידי קהילות חסידות ברסלב לבירור פרשיית מנהיג שובו בנים”. אליהם הצטרפו כשלושים מבכירי רבני ברסלב – מהארץ ומהעולם, אשכנזים וספרדים, ותיקים ובעלי תשובה, ישישים וצעירים – שקראו בקול רעש גדול בראש כל חוצות, כי “חובה עלינו להודיע ברבים כי האיש הנ”ל הינו מכשול נורא ואיום לכלל ישראל ושומר נפשו יתרחק ממנו כבורח מפני האש וירחיק בני ביתו וצאצאיו וכל השומעים לקולו מאיש זה ומכל אלו המצדיקים מעשיו הנוהים ונסחפים אחריו…”.
למרבה הפלא, הפרסומים הללו, שהרעידו את עולמנו, נעלמו מזיכרונו של מי שלדבריו עקב במלוא הרצינות אחרי המערכה הציבורית נגד ברלנד. במקום לציין, ולו כהערת שוליים, את הוקעתו הנמרצת מקיר לקיר של ברלנד מתוכם ומקרבם של כלל “שומרי גחלתו” של רבי נחמן, הוא בחר להתייצב כמוכיח בשער ולהכביר מילים על “בדק הבית” שמורי תורתה של החסידות הזו אמורים לדעתו לערוך.
את תורת ברסלב לא צריך “לתווך” או “לבקר”, אלא שבדומה לכל תורת אמת גדולה, ולתורת ישראל בכללותה – אסור לעוות ואסור לנצל אותה, אלא יש ללמוד וליישם אותה כולה, לאורכה ולרוחבה, במלואה ולעומקה. ההפך הוא הנכון: מי ש”אסף מתוך האש הבוערת” רק את ה”גחלים” שהתאימו לצרכיו, לאחר עיוות צורתם ועיקורם מכוונתם המקורית, כאשר בד בבד הוא “שופך מים” על כל מה שלא עולה בקנה אחד עם גחמותיו – הוא העבריין אליעזר ברלנד. מנגד, אלה ששמו את נפשם בכפם כדי להילחם בו ולהוקיע אותו מתוך המחנה ללא כל ויתורים ופשרות, הם כל אותם חסידי ברסלב שהתייחסו במלוא כובד הראש ושימת הלב לכלל ושלל “גחליו” של רבי נחמן, שרק כאשר מצרפים ומלבנים אותם יחד הם מחממים ומאירים אלו את אלו כדבעי, כדרכה של תורת ה’ תמימה ושלמה.
מאתר מקור ראשון, כאן.
