Gut Morgen, Jude, und den Kaffee Riechen!

A Jewish person is beginning to suspect perhaps, just maybe, Germany doesn’t love the Jews all that much (Ashkenaz. I know, a shocker!). (And not just anyone, but a “community head“, the type of person who usually gives up last.)

Now he has made his feelings public while still in the beloved Fatherland, I just hope der gemütliche Deutsche public servants don’t politely give him sudden “unavoidable” trouble with his personal passport, Jäh?

UPDATE: Another Jewish leader gives a similar picture, complete with facts and figures in a Spiegel\Spiegel interview.

הרב יו”ט חשין: אין קשר בין ברסלב למעשי ברלנד

בברסלב בוערת אש קודש, ואין שום קשר בין זה למעשיו של ברלנד

למעשיו של אליעזר ברלנד אין שום קשר לתורת ברסלב, שאותה הוא עיוות ושיבש לצורך מאווייו הנפשעים. רבני ומנהיגי החסידות היו הראשונים שהוקיעו אותו בחריפות והשוו אותו לשבתי צבי. תגובה

מאת יום טוב חשין

 ז׳ בתשרי ה׳תשפ״ג (02/10/2022 10:12)

מאמרו של רועי הורן (“אש זרה”, גיליון פרשת כי תבוא), הטוען להשפעה ישירה של תורת ברסלב על התפתחותה המזוויעה של תופעת ברלנד, לא יכול שלא לקומם ולהפך את קרביו של כל מי שמכיר ולו במעט את משנתו של רבי נחמן.

הורן קובע בפאתוס כי “ההגות הברסלבית אינה יכולה לרחוץ כפיה ב’נחל נובע’ ולומר ש’ידינו לא שפכו את הדם הזה'”, וכי “קשה ואף מדכדך להודות בכך, אך בלא חשיבה ביקורתית שקולה, ניתן לראות את ברלנד כממשיך דרכו של רבי נחמן, הרבה יותר ממקביליו החרדיים בצפת, בני־ברק וירושלים”. את הלקח שיש להפיק לדעתו מפרשת ברלנד הוא מסכם בהמלצה לשמירת מרחק בטוח ושימוש מושכל וזהיר בתורת ברסלב מכאן ואילך: “לאסוף גחלים מתוך האש הבוערת, אך גם לשפוך מים היכן שצריך”.הנחת היסוד של הכותב היא שתורת ברסלב, ככתבה וכלשונה, היא תורה מסוכנת. והראיה, שדווקא בגן השושנים הזה צמח הקוץ הברלנדי, וסביבו זר הדרדרים המטורלל המגונן עליו עד עצם היום הזה. אך מניין לנו שזרעי הפורענות הללו טמונים מלכתחילה באותה אדמה ולא הוגנבו אליה במרמה ובזדון, בניגוד גמור ומוחלט לתנאי הסף הבסיסיים ביותר שלה, ולכל עיקרי אמונותיה ודעותיה?

בעבור הורן הדברים ברורים: “המסרים של התקשרות לצדיק ושל אמונה בו למעלה מכל טעם ודעת ממלאים את הספרות הברסלבית”. למרבה הצער והתדהמה, קשה להאמין שמילים כאלה אכן יצאו מעטו של מי שמעיד על עצמו כ”מחובר בנימי נפשי לתורתו ולאישיותו של ר’ נחמן, ועוסק בהוראה ובכתיבה על אודותיה מזה שני עשורים”.

בראש ובראשונה, כל העיסוק הברסלבי בעניין ה”קושיות על הצדיק” מסתכם תמיד ובמפורש בהתנהגויות לא שגרתיות שסובביו של הצדיק אכן אינם מודעים לעילתן או למטרתן, אך כאלה שמצויות עמוק ולחלוטין בתוככי גבולות ההלכה והמסורת. בכל ספרי ברסלב לדורותיהם אין ולו אזכור בודד לכך שלאי־מי בעולם, יהיה הצדיק הגדול ביותר ש”חידוש כמוהו לא היה”, מותר לחרוג חלילה ולו כקוצו של יו”ד מההלכה הפסוקה והמקובלת.

רבי נחמן הוא האיש אשר בשונה מרבים מצדיקי החסידות, שכידוע העדיפו את התפילה בהתלהבות ובדבקות ואת ההכנות הממושכות לה על פני ההיצמדות ה”יבשה” למחוגי השעון שמציינים את “סוף זמן תפילה”, לא חשש לקום ולהכריז כי “הצדיקים שוגים בזה שמאחרים זמן תפילה” (חיי מוהר”ן, תפח). ואכן, עד היום נבדלים חסידי ברסלב מרוב הקהילות החסידיות בהקפדתם היתרה על כך. בעקבות הנהגה זו ודומות לה הם אף מואשמים ב”ליטאיות” יתר.

רבי נחמן הוא האיש שקבע לדורות: “יכול הינך לקמט את ספרי כרצונך (כלומר, לומר בו פירושים כלבבך), אולם אל תפגע בסעיף קטן שבשולחן ערוך!” (שיח שרפי קודש א, קלא). ורבי נתן, גדול תלמידיו והאב־טיפוס הקלאסי והטוטאלי של המושג “חסיד ברסלב”, מתווה פעם אחר פעם באדום בוהק את קו הגבול: “אין כוח לשום חכם וקדוש שבעולם לשנות שום דבר מתורת משה, ואסור לומר שום סברא לבטל שום דבר קל” (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, טו); “כי משה רבינו הוא רבן של כל הנביאים, ואפילו מי שזוכה לרוח הקודש צריך לילך רק בדרך תורת משה ולבלי לסור מתורתו ימין ושמאל אפילו כחוט השערה” (שם, שלוחין ה, כט); “כבר יש לנו יסוד לבלי לסור מתורת משה… ואי אפשר להיות צדיק וכשר כי אם כשמקיימין תורת משה באמת כאשר מסרו לנו רבותינו ז”ל בגמרא ופוסקים” (שם, סימני בהמה וחיה טהורה ד, יז); “כי דיני התורה צריכין לבררם רק על פי דברי רבותינו ז”ל בגמרא ופוסקים, אבל חלילה להוציא שום דין והנהגה על פי סברות שמחדש ודורש בתורה בדרך דרש וסודות וקבלה, כי זה איסור גדול” (שם, בכור בהמה טהורה ד, ט), ועוד כהנה וכהנה.

בין יניקה לניצול

זאת ועוד: כל בר־בי־רב־דחד־יומא יודע כי יסוד היסודות של ברסלב כתנועה חסידית, והמאפיין המהותי המובהק והבולט ביותר שלה, הוא קביעתה הייחודית הנחרצת, בשונה מהנהוג בכל שאר החצרות החסידיות באשר הן, על כך ש”הצדיק” ש”הספרות הברסלבית” אכן מלאה בעיסוק בדמותו, הוא אך ורק רבי נחמן מברסלב. כל השאר, חשובים וגדולים ככל שיהיו, הם לכל היותר תלמידים הגונים, מפרשים מוסמכים ההולכים לאורו, אך איש מהם, גם לא הענק שבתלמידים רבי נתן, אינו מתיימר “לשבת על כיסאו”.

ברלנד הוא מי שלראשונה בהיסטוריה של חסידות ברסלב חמס את “כתר הצדיק” מראשו של רבי נחמן, תוך עימות גלוי וחריף עם כלל ממשיכי המסורת בחסידות ברסלב. תחת העטרה והאצטלא הגזולה הזו הוא פגע לא רק “בסעיף קטן בשולחן ערוך” אלא גם בסימנים הגדולים ביותר באותו חיבור הלכתי יסודי, תוך שהוא חוטא ומחטיא את חסידיו וחסידותיו בכל ג’ העבירות החמורות שבחמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בין יניקה לניצול, כמו בין הסקת מסקנה נועזת לעיוות וגילוי פנים שלא כהלכה, מבדילים מרחקי שנות אור.

לא, ברלנד לא ינק מתורת ברסלב ולא הסיק ממנה כביכול את מה שאחרים לא העזו, אלא עיוות את אותה תורה מן הקצה אל הקצה, תוך שהוא מנצל את התוצר המשובש שהגה לצורך מימוש מאווייו החולניים בצורה הזדונית והנפשעת ביותר. ואכן, הראשונים שקמו להוקיע את ברלנד באופן שלא נראה כמותו מאז ימי שבתי צבי ויעקב פרנק, ואף השוו אותו בריש גלי לאותם משיחי שקר מחריבי עולם, תוך שהם מסכנים בכך את חייהם והופכים מטרה יומיומית לחיצי אלימות מטורפת, היו דווקא חסידי ברסלב בראשות כלל זקני ומנהיגי החסידות. תגובתם הייתה זהה לאופן שבו מערכת חיסונית בריאה נכנסת לפעולה כאשר גוף זר חודר לתוכה ומאיים על חייה ותקינותה.

רחובות “צפת, בני ברק וירושלים”(אותם ערים שהזכיר הורן) הושחרו ממודעות החתומות על ידי דייני “בית הדין המיוחד שעל ידי קהילות חסידות ברסלב לבירור פרשיית מנהיג שובו בנים”. אליהם הצטרפו כשלושים מבכירי רבני ברסלב – מהארץ ומהעולם, אשכנזים וספרדים, ותיקים ובעלי תשובה, ישישים וצעירים – שקראו בקול רעש גדול בראש כל חוצות, כי “חובה עלינו להודיע ברבים כי האיש הנ”ל הינו מכשול נורא ואיום לכלל ישראל ושומר נפשו יתרחק ממנו כבורח מפני האש וירחיק בני ביתו וצאצאיו וכל השומעים לקולו מאיש זה ומכל אלו המצדיקים מעשיו הנוהים ונסחפים אחריו…”.

למרבה הפלא, הפרסומים הללו, שהרעידו את עולמנו, נעלמו מזיכרונו של מי שלדבריו עקב במלוא הרצינות אחרי המערכה הציבורית נגד ברלנד. במקום לציין, ולו כהערת שוליים, את הוקעתו הנמרצת מקיר לקיר של ברלנד מתוכם ומקרבם של כלל “שומרי גחלתו” של רבי נחמן, הוא בחר להתייצב כמוכיח בשער ולהכביר מילים על “בדק הבית” שמורי תורתה של החסידות הזו אמורים לדעתו לערוך.

את תורת ברסלב לא צריך “לתווך” או “לבקר”, אלא שבדומה לכל תורת אמת גדולה, ולתורת ישראל בכללותה – אסור לעוות ואסור לנצל אותה, אלא יש ללמוד וליישם אותה כולה, לאורכה ולרוחבה, במלואה ולעומקה. ההפך הוא הנכון: מי ש”אסף מתוך האש הבוערת” רק את ה”גחלים” שהתאימו לצרכיו, לאחר עיוות צורתם ועיקורם מכוונתם המקורית, כאשר בד בבד הוא “שופך מים” על כל מה שלא עולה בקנה אחד עם גחמותיו – הוא העבריין אליעזר ברלנד. מנגד, אלה ששמו את נפשם בכפם כדי להילחם בו ולהוקיע אותו מתוך המחנה ללא כל ויתורים ופשרות, הם כל אותם חסידי ברסלב שהתייחסו במלוא כובד הראש ושימת הלב לכלל ושלל “גחליו” של רבי נחמן, שרק כאשר מצרפים ומלבנים אותם יחד הם מחממים ומאירים אלו את אלו כדבעי, כדרכה של תורת ה’ תמימה ושלמה.

מאתר מקור ראשוןכאן.

re: Thank God, Evil ‘Gimmel’ Party Down to Only Seven Seats!

In reference to the original celebration of Gimmel’s failure, I advocate further elucidation of the damning election statistics in the comment section of a different article on Cross-Currents (the author bemoans this).

Bottom line:

  • Gimmel never misses an opportunity to miss an opportunity.
  • When you see something wicked wobble, push it.
  • ‘The righteous man rejoices when he sees vengeance’.

האם יש בליעות בכלים מודרניים

בליעת כלים בימינו

מאת כושרות.

הרב יצחק דביר – תשע”ד

27 דק’ קריאה

הקדמה

איסורים רבים יש בתורה, לא את כולם אנו מבינים לעומק, ואנו מקבלים זאת באהבה. אך נראה שהנושא של ‘בליעת כלים’ בימינו, הוא נושא חריג בתדירותו היומיומית ובנפחו התורני, שהרלוונטיות שלו נתונה בספק. כמעט כל בר בי רב שלומד הלכות תערובות, מעלה בדעתו את השאלה: האומנם יש בליעה בכלים של ימינו?! אך מעטים העזו להעלותה על הכתב ולבררה עד תום, מפני כבדות משקלה של השאלה והשלכותיה הרבות על כל הלכות תערובות. במאמר זה נשתדל לפרוס את היריעה בנושא בליעה בכלים של ימינו, מתוך זהירות ובהסתייגות מהכרעה. על מנת שבפני האדם הרוצה להכריע בשאלה כבדת משקל זו תהיה מונחת הסוגיה לפרטיה, ויוכל להכריע לפי הבנתו את דרך התורה.

א. איסור בליעת כלים

מקור איסורו של טעם הבלוע בכלים מובא בתורה בדין ‘כלי מדין’. חייבה התורה להגעיל את כל הכלים שהשתמשו בהם הגויים, כיוון שבלוע בהם טעם של מאכל איסור. הגמרא בפסחים 1 מחפשת מקור לכך ש’טעם כעיקר’ הוא מדאורייתא, ומביאה את החיוב להגעיל את הכלים בתור מקור אפשרי לדין זה. הבאת פסוק זה מחזקת את ההבנה שהסיבה שאסרה התורה שימוש בכלים בלא הגעלה היא בעקבות הטעם שבלוע בהם ועלול להיפלט למאכל. הבנה זו האוסרת ‘טעם הבלוע בכלים’ משפיעה על דינים רבים במטבח, החל מהלכות הפרדת הכלים, ואיסורי מאכלים שהתבשלו בכלים ממין אחר, וכלה בדיני הגעלה.

ב. השתנות הכלים

בבואנו לברר אם יש בליעה בכלי ימינו, עלינו להוכיח תחילה שבימינו נעשה שינוי משמעותי בדרך ייצור הכלים ואיכות התוצר, לעומת הכלים שהיו בזמן חז”ל. הוכחה כזו ‘תכריח’ אותנו לחשיבה מחודשת על דינם של כלים בימינו. ראיות רבות ניתן להביא לכך מדברי הגמרא והראשונים, ונביא מעט מהן:

1. הכלים רטובים מבחוץ

בגמרא 2 מובא ששאלו את מרימר מה דינם של כלי ‘קוניא’, דהיינו כלי חרס המצופים במתכת חלקה: האם אפשר להכשירם בהגעלה, כדין כלי מתכת, או שמא דינם ככלי חרס, שאין הגעלה מועילה להם. מרימר פושט את הספק מכך ש’חזינא להו דמדייתי’ ודינם ככלי חרס, שאין הגעלה מועילה להם. נחלקו הראשונים בהסבר המילה ‘מדייתי’ – רש”י והר”ן 3 כתבו שפירושו ש’מזיעים דופניהם מבחוץ מחמת בליעתן’, וה’מאירי’ והריטב”א כתבו ‘כלומר שמשחירים כדיו… בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם’. בין כך ובין כך, יש חובה להבין שאיכות הכלים בימיהם הייתה שונה מהאיכות של הכלים המצויים בימינו, מפני שבכלים של ימינו איננו מכירים מציאות של בליעה ניכרת שכזו. אמת שאפשר היה לומר שדווקא בכלי חרס היו רואים במוחש את מעבר המאכל לצד השני, אך בכלי מתכת לא ראו את הבליעה יוצאת מצידם השני ואף על פי כן היו אסורים; והראיה שהביא מרימר היא לכך שדין כלי ‘קוניא’ ככלי חרס ולא ככלי מתכות. אך בר”ן שם מבואר להיפך, שגם כלי מתכות ‘מדייתי’, וכן מבואר בשו”ת הרשב”א 4 , שהתיר כלי זכוכית משום ‘דלא מדייתי’.

2. בליעה רבה וניכרת

כמות הבליעה בעבר השפיעה גם על דינים שבין אדם לחברו. המשנה במסכת בבא מציעא 5 אומרת שאדם שהפקיד אצלו חברו יין, ועירבו עם יינו, כאשר הוא מחזיר לו את יינו, רשאי הוא להוריד את הכמות שמן הסתם נבלעה בכלי – בין 20%-15% מן היין שהפקיד בידו. המשנה בהמשך מביאה שבליעתו של השמן מועטה יותר, ומשוערת ב- 1.5% בלבד. בליעה רבה זו מתבטאת להלכה בדיני תערובות: הגמרא בחולין 6 מביאה שכשמשערים ביטול בשישים, יש לשער ‘ברוטב ובקיפה ובקדירה’. ומסבירה הגמרא מהו ‘בקדירה’ – ‘איכא דאמרי בקדירה עצמה (כלומר: דפנות הקדירה מצטרפות לביטול בשישים, כיוון שהטעם מתפשט גם בהן), ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה (כלומר: כאשר איסור נפל להיתר, יש לחשב את כמות ההיתר שנבלעה בדפנות הקדירה ולצרפה לשישים)’. למעשה משמע שכמות ההיתר שנבלעה בקדירה הייתה רבה, שניתן היה לשערה ולצרפה (מה שלא ניתן להיאמר על כלים המיוצרים בימינו). דין זה נפסק גם בשו”ע, ומכך משמע שגם הכלים בזמנו היו דומים לכלים שבזמן חז”ל. אם כן עלינו החובה לדון בהשתנות הכלים.

המשך לקרוא…

מאתר ישיבה, כאן.