כיצד מתיחסים למדינת ישראל תחת שלטון הערב-רב
רב חנניה ווייסמאן
בקרב ציבור שומרי התורה בישראל ישנם שני בתי-מדרש עיקריים בכל הנוגע ליחס כלפי מדינת ישראל של ימינו – מדינה אשר מיום שנוצרה, היא באופן מוצהר אינה כפופה לתורה. קשה למצוא שתי עמדות קוטביות זו לזו יותר מהעמדות של שני בתי המדרש הללו. עובדה זו יצרה קרע טרגי נוסף בקרב עולם התורה, וכידוע – המחלוקת ופירוד הלבבות הוא הגורם המרכזי לסבל של עמנו מימי קדם ועד ימינו אנו.
במאמר זה ננסה, בעזר ה’, למצוא פתרון לבעיה הזאת.
אחד מבתי המדרש הללו שייך לציבור המכנה את עצמו ‘דתי לאומי’ (דייקתי לכתוב ‘מכנה את עצמו’, משום שמאז ומתמיד התנגדתי לשימוש בתויות כאלו ואחרות, אשר באמצעותן יוצרים פרוד בחברה, מגדירים אנשים בצורה גרועה ולא מדויקת ומעודדים צורת חשיבה של עדר). מחנה זה רואה במדינת ישראל החילונית את ‘ראשית צמיחת גאולתנו’ ותומך במדינה מתוך להט דתי. למוסדות המדינה ולטקסיה הם מייחסים קדושה, כאשר צה”ל נחשב לקודש הקודשים.
מובן, כי עובדת היותו של יחס ההערצה הזה חד-צדדי, יוצרת קשיים גדולים עבור הציבור הדתי-לאומי. השכבה השלטת במדינה מקרב הערב-רב כבר מזמן השחירה את פניהם של המתישבים היהודים (‘המתנחלים’) כקנאים דתיים, טרוריסטים, מחרחרי מלחמה וסכנה לחברה (כלומר, אנשים רעים כמעט כמו אלו שלא התחסנו במנות הרעל). ראשית צמיחת הגאולה הציונית כבר הרסה את בתיהם, החריבה את ישוביהם והעמידה את כל הכח שברשות המדינה כנגד כל מי שעמד בדרכה. צה”ל הקדוש שימש בתפקיד מרכזי וחיוני בפעולות הללו, כאשר החריב יותר ישובים יהודיים ממה שהחריבו כל צבאות ערב ביחד בכל המלחמות שנערכו מאז תש”ח.
על-אף כל זאת, הרגע המאושר בחייו של יהודי דתי-לאומי הוא כאשר בנו או בתו מצטרפים לאותו צה”ל. אין דבר קדוש מאשר להקריב את ה’קרבן’ הגדול ביותר שניתן למען מדינת ישראל. אם אותו ילד עבר טראומה כאשר ביתו נהרס על-ידי צה”ל (לעיתים אף מספר פעמים) – עוד יותר טוב, כי הקרבן רק נעשה גדול יותר.
הציבור הדתי-לאומי אף מרוגז בשל סרובה של ישראל לאפשר להם להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהדות, הר הבית. ישראל מאפשרת ליהודים רק לעלות להר הבית בקבוצות מצומצמות ביותר ובשעות מוגבלות ביותר במספר ימים מוגבל ביותר. אפילו אז, הם מאפשרים לעלות רק בקבוצות מודרכות קטנות, המוקפות על-ידי שוטרים ושומרי וואקף חטטניים, אשר משגיחים בדקדקנות על היהודים ותרים אחר כל בדל של סימן להתנהגות ‘פרובוקטיבית’. בכלל התנהגות זו ניתן להצביע על נשיאת חפצי קדושה כגון סידור, תפילה בקול רם או אפילו כריעה בדומיה לה’ במקום בו שמים וארץ נפגשים.
כל אחת מהפעולות הללו עשויה לשמש כאמתלה עבור הערבים להשתולל ועבור העולם לילל, כך שהתגובה הנאותה של המדינה הקרויה יהודית היא כמובן להעמיד את היהודים במקום. יהודים שמעיזים להתנהג כמו יהודים – או אפילו כמו בני-אדם נורמלים במקום תפילה – נעצרים מיד ונתונים לחסדי השלטונות, יותר נכון לזעמם. בנות בגיל העשרה שרוצות להתפלל על חולים נאלצות לזכור את שמותיהם בעל-פה – אם תקראנה את השמות מתוך דף, הדבר עלול לסכן את בריאותן…
בשנים האחרונות חל שיפור מסוים. עד אז לא הותר למבקרים יהודים להזיז את שפתותיהם, שמא תמלט משם תפילה. כעת הותר ללחוש, וביום מוצלח ניתן אף להגניב בשקט כמה תפילות של אזרחים סוג ב’ כאשר השומרים מביטים לצד השני. בדיוק כמו אנוסי ספרד או יהודי ברית המועצות שסורבו לעלות לישראל, רק שהפעם זה כאן, ב’מדינה יהודית’.
על-אף כל האמור, והרבה מעבר לכך, נותרו בני הציבור הדתי-לאומי התומכים הנלהבים ביותר של המדינה ומוסדותיה. הרי בסופו של דבר, הגישה הזאת נתקדשה בקרבם כחובה דתית, וכידוע – חובה דתית אינה חייבת שתהיה לה הצדקה הגיונית.
זו הסיבה לכך, שבני הציבור הדתי לאומי הקפידו על תקנות הקורונה יותר מכל מגזר אחר באוכלוסיה. הם עטו מסכות על עצמם ועל ילדיהם, עד שניתן היה לחשוב שחמצן זה חזיר, הם נכנסו לבידוד שוב ושוב, הם סגרו את בתי הכנסת ומוסדות הלימוד שלהם – הרי תפילה ותלמוד תורה אינם מתקרבים להיות שווי-ערך לשרות המדינה – והם כפו את ‘התו הירוק’ מתוך אכזריות שמזכירה את הקאפוים במחנות ההשמדה. ברגע שממשלת ישראל מכריזה, כי נגיעה בספר תורה עלולה להפיץ מחלה, אז מוטב לקבור את התורה מאשר לגעת בה, נקודה. והם אכן קברו את התורה.
ככל שהציבור הדתי-לאומי מותקף ונרדף, הם לעולם ימשיכו לשרת את המדינה, משום שזו הדת האמיתית שלהם כאשר מצמידים אותם עם הגב לקיר. מה שהחל באהבה נאצלת למדינת ישראל ורצון ליטול חלק בתהליך הגאולה, שינה את צורתו לתסביך הרס עצמי חסר הגיון.
הציבור הדתי-לאומי סובל מתסמונת שטוקהולם. הם אינם מסוגלים לכייל מחדש את הבנתם בדבר שיבת עם ישראל לארצו, וגם לא להפריד בין אהבתם לישראל לבין תמיכתם המבוישת והטפשית באויבי המדינה שמבפנים. הם מתעלמים כאשר ישראל עורכת מצעדי גאוה ומקדמת סטיה, והם מרגישים גאוה כאשר ישראלי זוכה במדליה אולימפית או באירוויזיון או בתחרות יופי, עד שניתן היה לחשוב שעבור זה השיבנו ה’ לארצנו. בשורה התחתונה, הציבור הדתי-לאומי אינו מסוגל להרים את ישראל לשלב הבא. הם פשוט שמחים בעצם זה שהם כאן.
בשל כך, בני הציבור הדתי-לאומי תמיד היו אזרחים סוג ב’, רבניהם היו מדרג ב’, והם היו ללעג וקלס הן בידי החילונים והן בידי החרדים. (אדם חילוני שמבקש הדרכה ברוחניות או בשמירת מצוות לא ילך לחפש זאת אצל רב דתי-לאומי). זו הסיבה לכך, שילדיהם נוטשים את שמירת המצוות באוחזים גבוהים.
הציבור הדתי-לאומי מיצה את עצמו, ולא נותר לו הרבה מה להציע.
*
כעת נדון במה שקרוי הציבור ה’חרדי’. ציבור זה אוחז בעמדה מנוגדת באופן קוטבי ביחס למדינת ישראל החילונית, עמדה ששורשיה מצויים בראשית ימיה של הציונות. החרדים הבינו, כי מנהיגי הציונות היו עוינים כלפי שומרי התורה ושמטרתם הייתה הקמת מדינה שבכל מהותה תהיה מנוגדת לתורה. רבים מגדולי הרבנים באותו הזמן התנגדו לכל שיתוף פעולה עם הציונים, על-אף המצב באירופה שהלך והתדרדר.
יהודים אינספור שוכנעו לא לברוח לישראל כאשר עוד יכלו לעשות זאת, ודמם ספוג באדמתה של אירופה עד עצם היום הזה. על-אף ש’חרדים’ רבים הגיעו בסופו של דבר לישראל, היחס שבינם לבין המדינה נותר יחס של עוינות הדדית, או במקרה הטוב – יחס של התעלמות. עבור הציונים, היו החרדים לנטל ולאיום במידה ויגדל מספרם, והחרדים לכשעצמם הסתכלו על הציונים כעל בניו של המן הרשע, רק עם שמות עבריים. ועם כל זאת, הבטחת הממשלה לתקצב את המוסדות החרדים אפשרה להם להכריע מערכות בחירות ולהעביר חוקים.
וכפי שנהוג לומר אצל אנשי העולם התחתון, אין כאן שום דבר אישי, זה רק עסקים.
מלבד זאת, החרדים שאפו להבדל ככל הניתן מהחברה הישראלית. הם מוכנים למסור את נפשם כדי שילדיהם לא ילכו לצבא. דבר זה נובע בעיקר (אך לא רק) בשל העובדה שצה”ל הוא מדגרה לטומאה רוחנית, אשר במדה רבה נכפית על אנשים דתיים מתוך מגמה לחלן אותם. על-אף שישנם כמה נהלים בצה”ל שנועדו להתחשב בחיילים חרדים, אלו מתוכם שאכן מתגייסים לצבא הופכים לבלתי-רצויים בתוך העולם החרדי.
החרדים ברובם (הרי בסופו של דבר אי אפשר להכליל את כולם) אינם רואים בשיבת מליוני יהודים לישראל כאירוע בעל משמעות דתית. עבורם, הגאולה יכולה להיות דבר אחד ויחיד – המשיח מגיע, מביא את שאר היהודים חזרה לארץ, וכולם הופכים לחרדים.
החרדים בהחלט מכירים בקדושת הארץ, אבל באופן מוזר למדי, רבים מהם רואים בכך סיבה לא לחיות בישראל. הם טוענים, כי בסופו של דבר הארץ מחוללת על-ידי כל אלו שאינם חרדים, ואפילו החרדים אינם מסוגלים לעמוד באחריות האדירה של שמירת קדושת הארץ. עדיף בעיניהם להשאר רחוקים מארמונו של ה’, שם העונש על חטא הוא החמור ביותר, ולחכות למשיח שיבוא. עד אז, ככל הנראה, ישראל נועדה רק עבור אלו שחוטאים יותר מכולם, או עובר אלו שלעולם אינם חוטאים.
בעוד החרדים נוטים להחמיר בקיום המצוות השונות – חומרות שבעקרון ראויות להערכה, אך לעיתים הן הרבה מעבר לנצרך, ואף מעבר לראוי – בנושא הזה הם לפתע אינם מסוגלים לעמוד באתגר הרוחני של חיים בישראל, והם אף לא מעוניינים לנסות. עדיף להם להשאר בגלות, רחוק מישראל, במקומות השורצים טומאה רוחנית, שם הנסיונות העומדים בפני אדם שרוצה להשאר דתי חמורים בהרבה, ובלבד שלא להסתכן בלאכזב את ה’ על כך שלא הגענו לשלמות מוחלטת בארץ-ישראל. עדיף להקל במצוה לדור בישראל ובכל המצוות שלא ניתן לקיימן אלא בארץ. זוהי עמדתם (או שמא, תרוצם) של חרדים רבים, אשר אינם רואים בשיבתם של היהודים לארצם לפני שהמשיח מגיע כהתגשמות רצון ה’.
אין צורך לומר, כי החרדים מושמצים במדינת ישראל יותר מבכל מקום אחר. התקשורת החילונית מאשימה את החרדים בכל חולי שיש בחברה – יש להם מדי הרבה ילדים, הם פרזיטים, אינם תורמים דבר לחברה, אינם מכבדים את חוקי המדינה, לא אכפת להם מבטיחות, הם מפיצי מחלות, וכן הלאה.
עלילות בדים מהסוג הזה שמשו במהלך ההיסטוריה להצתת פוגרומים ורצח עם כנגד העם היהודי. במדינות אחרות כיום היו הדברים הללו מגונים כאנטישמיות. אולם בישראל, הדברים הללו מקובלים בחוגים מכובדים, לרבות בממשלה, ומשמשים כסיבה מוצדקת לרדיפתם של המוני אנשים, אשר ברובם מתנהגים בצדקות וביושר, תורמים רבות לחברה ואינם גורמים לבעיותיו של אף אחד, על-אף נטייתם להתכנס בתוך עצמם.
הציבור הדתי-לאומי, מצדו, עומד לצדם של האנטישמים במקרה הזה. כמה שזה לא מפתיע! החרדים מוכנים להקריב כמעט הכל עבור עקרונותיהם. הדתיים-לאומיים מקריבים את עקרונותיהם למען המדינה הציונית וכדי לקבל תעודת יושר מהחברה החילונית.
באופן כללי, החרדים יעדיפו לחיות את כל חייהם מבלי לפגוש לעולם מישהו שאינו חרדי. הם היו רוצים ששכונותיהם תהיינה שמורות עצמאיות של ‘יהדות שורשית’, שם ילמדו תורה ויחכו לביאת המשיח.
מכיון שהשיבה לארץ אינה בעלת משמעות דתית עבור החרדים, ההרס של גוש קטיף ו’התנחלויות’ נוספות אינו מטריד אותם. הם מתעלמים ממצעדי גאוה משום שאלו אינם מתרחשים בשכונות החרדיות. אבל הם יהיו מוכנים להפגין כנגד כל מה שעלול להתפרש כנסיון להתערב בסגנון חייהם.
הציבור הדתי-לאומי יפגין כנגד הרס הישובים, אבל יתעלם כאשר מדובר בחילול שבת או בפגיעה אחרת בתורה. החרדים יפגינו נגד אלו, אך יתעלמו מהרס הישובים.
הציבור הדתי-לאומי לא יפגין נגד תועבות בצבא, משום שהצבא מקודש בעיניהם. החרדים גם הם לא יפגינו נגד תועבות בצבא, משום שמצבם של חיילי צה”ל אינו נוגע להם.
עם משוגע, כבר אמרנו?
*
הערב-רב ששולטים בישראל מרוצים עד מאד מכל המהלך הזה. כל עוד הציבור החרדי והציבור הדתי-לאומי מתעבים זה את זה, או לכל הפחות חיים בשני עולמות נפרדים, מי שמרויח בגדול זה הערב-רב. היהודים הדתיים יכולים מבחינתם להתקוטט בינם לבין עצמם בשל השאלה למי מגיע חלק גדול יותר בעוגה, ותוך כך להבטיח ששומרי המצוות ככלל לעולם לא יגיעו לעמדת כח אמיתית.
הערב-רב יכלו להנות מהחרבת גוש קטיף וישובים נוספים, משום שידעו שהחרדים לא ימחו, והציבור הדתי-לאומי חלש מדי מכדי למנוע את זה. הערב-רב יכולים להרוס ישיבות דתיות-לאומיות, משום שהחרדים אינם רואים בכך פגיעה בתורה – ישיבות דתיות-לאומיות אינן נחשבות באמת לישיבות מבחינתם. הערב-רב יכולים להכות יהודים בהר הבית ולעצור אותם, משום שהחרדים קדשו את הכותל כאתר החשוב ביהדות והפקירו את הר הבית לערבים.
באותו הזמן, יכולים הערב-רב לרדוף את החרדים, משום שהציבור הדתי-לאומי יטייח, ואף יצדיק את הפעולה. הערב-רב יכולים אפילו לרצוח חרדים במירון, והדתיים-לאומיים יהדהדו את הנרטיב, ולפיו החרדים אשמים, משום שהם מתנהגים כמו חיות פרא שרומסות אחת את השניה. הערב-רב יכולים להכות מפגינים חרדים, ולדתיים-לאומיים לא יהיה אכפת. אכפת להם רק כאשר מכים אנשים משלהם. הערב-רב יכולים לקדש מלחמה כנגד הישיבות החרדיות, וזה לא יזיז לדתיים-לאומיים, הרי לא מדובר בישיבות ‘שלהם’.
את מה שאנחנו מבשלים – אנחנו אוכלים…
*
בקרב שני המחנות שעליהם אנו דנים ישנן נקודות של אמת, אבל שניהם הפכו לאסירים בשל הזהות החברתית והציפיות החברתיות. אני רוצה לראות דתי-לאומי עם מסירות בלתי-ניתנת לערעור לתורה, שעומד על עקרונותיו כמו חרדי. אני רוצה לראות חרדי שרוצה לראות חלק מהחברה הישראלית כיום, עד כמה שהיא אינה מושלמת, כמו דתי-לאומי. עכשיו מתחילים לדבר.
הרי ברור לכל מי שקורא בתורה, שה’ רצה שהיהודים ישובו לארצם במספרים גדולים, ושישלטו בארצם עוד קודם לביאת המשיח. הנבואות אודות גוג ומגוג כולן מעידות על כך – אין להן שום הבנה כל עוד היהודים יראי ה’ חיים כנתינים בארצות לא להם. כתבתי בהרחבה על כך, בעיקר בספרי “לעלות בחומה” (“Go Up Like a Wall“) באנגלית.
אלו שאינם רואים בחזרתם של ישראל לארצם כאירוע בעל משמעות דתית בשל העובדה שהערב-רב נמצאים בשלטון – טועים טעות מרה. ה’ רוצה שנהיה כאן ועם זאת לא מדובר עדיין בגאולה עצמה. הערב-רב אינם ראשית צמיחת גאולתנו, אלא הם מהווים את המכשול האחרון בפניה. אמנם, בכדי שנצליח להתגבר על המכשול הזה, מחובתנו להיות כאן בארץ, ומחובתנו להיות על המגרש.
הציבור הדתי-לאומי חייב להכיר בכך שמדינת ישראל החילונית, אשר רמסה אותם מכל כיוון אפשרי, הרסה את בתיהם, אסרה עליהם להתפלל בהר הבית, ושלחה את ילדים למוות, בעוד שכלפי האויב נהגו בכפפות של משי – מדינה זו אינה ראויה לתמיכתם. הם יכולים להכיר בכך, מבלי לוותר ולו על קמצוץ של אהבתם לארץ-ישראל ולעם ישראל, ומבלי לוותר בכהוא זה על אמונתם, כי השיבה לארץ בדורות האחרונים היא הדבר האמיתי, שעליו חלמנו במשך דורות. הם צריכים לחדול מלהיות טפשים הנתונים לשימוש בידי הערב-רב ומלהתנהג כמו עדר כבשים ממושמע.
החרדים צריכים להכיר בכך שאכן, השיבה לארצנו בדורות האחרונים היא הדבר האמיתי, ומדובר באחד המאורעות המשמעותיים מבחינה דתית בתולדות האנושות. הם יכולים להכיר בכך מבלי לוותר ולו על קמצוץ ממחויבותם לשמירת התורה ומבלי לטייח את הפשעים של אלו, אשר בנו את הארץ מבחינה גשמית. ישנן סיבות רבות, שבגללן בחר ה’ דווקא בהם שיבנו את הארץ. אם ביכולתנו להבין, שהשואה הייתה רצון ה’, אזי אנחנו יכולים גם להבין, כי בנייתה מחדש של ארץ-ישראל היא רצון ה’ – גם אם איננו אוהבים את השליחים שהוא בחר להגשים דרכם את המפעל.
מעל הכל, הציבור הדתי-לאומי והציבור החרדי חייבים לחדול מהקבעון המחשבתי שגורם להם להגיב כל הזמן האחד לשני, ולחשוב כיצד ניתן לשלב כוחות. ישנם לא מעט דתיים-לאומיים בעלי מחויבות איתנה לשמירת התורה, וחרדים רבים נוטלים חלק בחברה. כמעט ולא היה ניתן להבחין ביניהם, אילולא אותם מחסומים חברתיים, שנוצרו באופן מלאכותי.
ובכך אנו מגיעים לנקודה האחרונה. באמת אין כל סיבה לקיומם של שני המחנות הללו – דתי-לאומי וחרדי. כל מי שמחויב לשמירת התורה ואוהב את ארץ-ישראל נמצא באותה סירה. סגנון החיים והתפיסה בכל נושא ונושא אינם חייבים להיות זהים. עלינו לשלב כוחות בדברים שחשובים יותר מכל, להפסיק להעמיד פנים כאילו כל סוגיה מצדיקה יצירה של פלג נוסף, ולהותיר את הפרטים עבור המשיח, שיסדר אותם כמו שצריך.
כאשר נעשה זאת, ללא ספק גם הוא יעשה את שלו, ולערב-רב לא יהיה כל סיכוי לעמוד מולנו.
__________________________
מאמר זה תורגם הודות לתמיכה נדיבה. המאמר המקורי מופיע בכתובת chananyaweissman.com/article.php?id=441
אם תרצו לתמוך בתרגום של חומר נוסף, או לקבל מאמרים עתידיים באנגלית, אנא שלח בקשה לכתובת endthemadness@gmail.com.
