Rabbi Tau, Opponent of Ascending Har Habayis, Also Opposes True Version of Birkas Haminim…

The crushed “logic” is the same for both cases (and one can add further examples, of course):

  1. FACT: Jews are supposed to do XYZ.
  2. EVENT: Jews were simply prevented from doing XYZ.
  3. CONCLUSION: Jews are no longer supposed to do XYZ (because there is now a fake “Minhag” not to)… QED.

Rabbi Tau is a major enemy of Jews praying on Har Habyais, see here. The rabbi also opposes reverting to the original nusach of Birkas Haminim, hear Rabbi David Bar-Chaim’s account of Rabbi Tzvi Thau’s opinion here (minute 15:08- 16:13, but the full background is also worthwhile [see, I already posted this gem here twice.]).

Of course, there is little need to focus on Rabbi Tau; the same two coinciding “rulings” can be heard from many other rabbinic figures.

But while the prohibition against Jews ascending the Temple Mount in purity and limits has a shallowly plausible basis, there is no imaginable reason today for saying the censored nusach of “Velamalshinim” against the gemara and all Rishonim. So, we can mind-read here, and realize the true cause for both (and therefore other halachic perversions as well): impious conservatism.

תכלת אינו ‘צבע’ אלא צבעונין בעמרא

ז”ל ספר ההיגון לרמח”ל פ”א סי’ ה’:

המפרד הוא – שמה שאינו משג מן החושים אלא בחבור עם זולתו, יפרידהו השכל בדמיונו ויקחהו לבדו…

פרושו: המראה, דהינו הלבן והשחרות ושאר הגונים אין החוש רואה אותם לבדם אלא נתונים באחד מן הגופים, אך השכל מציר הלבן היותו ענין אחד נוסף על הגוף שהוא בתוכו, ונקרא שמפרידו בדמיונו מן הגוף שהוא נתון בו וזהו המפרד…

וק”ל.

חמץ שע”ע הפסח: להתגרות בשטן

שאלה: ילד (מעל גיל חינוך) בצהרון שמאיכילים אותו מחמץ שעבר עליו הפסח ברשות הקייטריינג. האם יש לצייד אותו כתחליף בלחמניה רגילה מאחר הפסח או במנה חמה פירה?

תשובה: קח דוקא את מה שריחו נודף כדי שישאלו שאר התנוקות…


מקור:

כאשר זהו מנהג טעות – בספר פתח-הדביר כתב שההיתר לשנות מפני המחלוקת שייך דווקא כאשר מנהג המארח מבוסס על פוסקים המתירים. אך כאשר את מנהגו הוא נוהג בטעות: אם על ידי שהאורח ישמור על מנהגו יתעוררו המסובים לברר את ההלכה וילמדו ממנו לנהוג כדין – חובה עליו לנהוג איסור בפרהסיה כדי לעוררם לכך, ולא להותירם בטעותם. ואם הם מודעים לכך שהדבר אסור, אך בזים לנוהגים כדין – הרי חובה מוטלת עליו להמשיך במנהגו, ועל כך נאמר “ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך” (רמ”א, או”ח א,א).

(מתוך אתר כושרות.)

הערה: זה מבוסס על גמ’ פסחים נ’ ב’ “ניכלה זר באפייהו”.