האחיכם יבאו למחלמה…? – שפיל לסיפיה דקרא

אלופי הקונספציה

סוגיית גיוס החרדים נוספה לסדר היום הציבורי לא במקרה דווקא בעיתוי הזה. אבל למרות חשיבותה הרבה, עוד קודם לה יש לבחון מהי מטרתם של ראשי צה”ל במלחמה, אילו ערכים ופרדיגמות חשיבה מובילים אותם, וכיצד יתחולל שינוי עומק אמיתי בשורות הנהגת הצבא. דעה

איתי אסמן

פורסם: ד’ באדר ב תשפ”ד, 14.03.24, 10:25
עודכן: ז’ באדר ב תשפ”ד, 17.03.24, 10:24

תארו לכם שאתם הולכים למכולת לקנות לילדים שלכם ארוחת בוקר, כדי שיגדלו ויהיו חזקים. כאשר אתם נכנסים למכולת, יש לפניכם רשימת מבצעים שמסיחים את דעתכם. אתם קונים את כל מה שבמבצע, חוץ ממה שלמענו באתם. כעת אתם חוזרים הביתה, והילדים שואלים: “איפה האוכל? אנחנו רעבים”.

אחד המושגים הכי חשובים בתקשורת המונים הוא: קביעת סדר יום. הנושאים שעולים בתקשורת לא בהכרח אומרים שהם הכי חשובים לציבור, אלא הם הכי חשובים לעורכי התקשורת ולאליטה שמממנת אותם. אנשים אלו יקבעו במה כולנו נתעסק.

כך למשל נוספה לאחרונה לסדר היום סוגיית ‘גיוס החרדים עכשיו!’, כנושא עיקרי שכולם צריכים לדבר עליו. שמא תאמרו: זה באמת נצרך עכשיו, חסר כוח אדם, ולא הגיוני שמגזר שלם ישתמט. אני מסכים לטענה שלא הגיוני שמגזר שלם ישתמט, במיוחד שלא כולם שם לומדים תורה, ובעיקר בזמן מלחמה. אבל בואו נבחן מה סדר העדיפויות האמיתי של המדינה והצבא בלי מניפולציות תקשורתיות ופוליטיות: בחג שמחת תורה האחרון נעשה טבח נוראי שלא היה כמוהו מאז השואה הארורה; הצבא בפרט ומערכת הביטחון בכלל לא היו ערוכים להגן על מדינת ישראל.

זה לא קרה בגלל שהסיטו כוחות לאיו”ש או כי החרדים לא גויסו, אלא בגלל פרדיגמות חשיבה משובשות שקיימות בתודעה של ראשי מערכת הביטחון, מה שמכונה “הקונספציה”. לפני הטבח הנוראי כל ראשי הצבא האחרונים דיברו על “צבא קטן וחכם”, סגרו חטיבות מילואים והכינו את צה”ל למודל צבא מקצועי, לא צבא העם. ממילא סוגיית גיוס החרדים לא עמדה על הפרק, במיוחד נוכח שילוב הלוחמות המואץ והעמדת ערך השוויון המגדרי כערך מוביל. שילובם היה פוגע בצביון החילוני של צה”ל, מי רוצה את כאב הראש הזה? שר הביטחון והרמטכ”ל, שמדברים בכל מקום על גיוס חרדים עכשיו, לא הכינו שום תוכניות. למי הם באים בטענות?

כמילואימניק שגויס, לדעתי סדר היום של האזרחים בכלל והמילואימניקים בפרט צריך להיות: הקמת ועדת חקירה ממלכתית עכשיו. ועדה שתבדוק מי האחראים למחדל הביטחוני, הדחתם המיידית והבאתם למשפט ציבורי. חלקם ככל הנראה יצטרכו לשבת בכלא, לא פחות מלוחם שמפקיר עמדה או נשק. במקום זאת האנשים האלו ממשיכים לקבוע סדרי עדיפויות, על פי אותן פרדיגמות חשיבה שאינן משתנות ביום אחד (משום שמדובר בפילוסופיה שלמה ומנומקת). הם ממשיכים לקבל ניירות עמדה ממכוני קונספציה, שולחים קצינים בכירים לקרנות חינוך שעבדו במשך עשרות שנים עם אוניברסיטאות אנטישמיות בארצות הברית, מקדמים קצינים בצלמם כדמותם ונותנים הערות פיקודיות למפקדים לוחמניים כדוגמת תת־אלוף ברק חירם. טבח נוראי ככל שיהיה לא משנה שיטה מדינית וצבאית, וזה שטחי לחשוב כך. גיוס חרדים חשוב, אך זהו תהליך, לא קמפיין של זבנג וגמרנו.

נוסף על כך, כשאומרים שחסר כוח אדם, השאלה שצריכה להישאל היא: כוח אדם לצורך מה? מה המטרות של ראשי צה”ל? למישהו יש מושג?

כשמשה רבנו מוכיח את בני גד ובני ראובן, “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?”, הייתה לו מטרה ברורה מאוד, כמו שכתוב בפסוק: “ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'”. חז”ל מסבירים שמשה חשש שבני גד ובני ראובן רוצים לדאוג רק לחיים החומריים שלהם, ולכן בתוכחה שלו אליהם הוא כל הזמן הזכיר את הקב”ה שנתן לנו את הארץ. למשה רבנו הייתה מטרה לרשת את ארץ ישראל במלחמת התקפה, כדי שנהיה כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש. זו הייתה התוכחה שלו לבני גד ובני ראובן. אחרי שהם יצאו למלחמה וניצחו, הם חזרו לעבר הירדן לרעות צאן ולשבת ללמוד תורה. צריך לומר ל”פורום מטכ”ל”: העם רוצה לנצח, ניצחון מוחלט, בזמן שחלקכם ישנתם הוא יצא לקרב, “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה”? עם הקונספציות שלכם? איך אפשר לנצח ככה?

לצד ההירתמות והגיוס למלחמה, האזרחים חייבים לשאול מה המטרה של ראשי צה”ל במלחמה הזאת שלמענה הם רוצים לגייס את החרדים, וגם את הדתיים (שצריכים לשאול את השאלות האלו). האם המטרה היא לחסל את היכולות המבצעיות של חמאס ולתת את עזה לאבו מאזן? בשביל זה הלוחמים מוסרים את הנפש? לשמור באיו”ש ולהשאיר מאות אלפי נשקים (צה”ליים) בידי הרשות הפלשתינית? האם הערכים הם ניצחון והכרעה, או הכלה ושלום? כוח אדם זהו צורך חשוב במלחמה, אבל מי שמגייס צריך לענות אם המטרה היא מיגור הטרור או הכלתו. בד בבד ייערך גיוס החרדים.

כל החרדים המגויסים לא חייבים ללכת לקרבי, אפשר גם לארגן להם תוכניות השמה ב־8200, חיל חינוך, הרבנות הצבאית, גל”צ ויוהל”ם.

אני בעד גיוס חרדים, גיוס דתיים, וגם גיוס חילונים (מומלץ לבדוק לא פחות את שיעורי הגיוס לקרבי בצפון תל אביב). אבל לפני סוגיית בניין הכוח וההון האנושי, חייבים לטפל בסוגיית בניין המוח; יש להחליף במיידי את כל אלופי הקונספציה ולחזק את ערך הניצחון – זה צריך להיות סדר היום הציבורי של מדינה חפצת חיים. אחרי שערכי הניצחון והשמדת האויב יתבררו, נבדוק כמה כוח אדם באמת נצרך, ונתחיל לגייס את החרדים שאינם לומדים בצורה מסודרת, בהתאמה לאורח חייהם, ולא בקמפיין שכולו פוליטי וציני, שגורם להם להתבצר בעמדותיהם.

הרי רק לפני הטבח שר הביטחון גלנט והרמטכ”ל הרצי הלוי לא יצאו נגד הסרבנות של מחאת קפלן, כי טענו שזה יעודד עוד יותר סרבנות. מול השמאל הרדיקלי הם עובדים בכפפות של משי, ומול החרדים בכפייה? הצביעות זועקת לשמיים.

לכן השלבים צריכים להיות לפי הסדר: הקמת ועדת חקירה עכשיו, הדחת האלופים האחראים למחדל, קביעת מטרות ברורות וגיוס לצבא של כולם בתהליך מתואם ומדורג. בלי שטיקים ובלי טריקים שנועדו להסיח את הדעת.

הכותב הוא יושב ראש ארגון ‘תורת לחימה’

מאתר ערוץ שבע, כאן.

Amalek: Rabbi Malinowitz zatzal Writes In Blood

First Parshas Zachor… And Then Purim

Due to the vagaries of newspaper deadlines (even at a weekly paper), the words you are presently reading are being written with dichotomous emotions. On the one hand, I have to stay focused on the fact that the reader will be reading this when heavily into the Purim spirit, perhaps on Purim itself (don’t laugh — anything is possible after a couple of ad d’lo yoda’s, even reading Chadash!). Yet they are also being written on a day of great tragedy, sorrow, and anguish. I speak of the horrific murders of five members of the Fogel family of Itamar this past Leil Shabbos, with the funerals taking place on Sunday.

From Arabs I expect nothing less. This is who they are, and what they are. But for a “rabbi” to stand up and state (according to newspaper reports) during his eulogy of those slaughtered, the moronic statement that, “Hashem will take nekama, not people” only a few days before we read Parshas Zachor, about the mitzvah of totally destroying Amalek, is depressing beyond words. And a week before a Yom Tov in whose megillah it says that the Jews utterly destroyed, killed, and slew their enemies (Esther 9:5) who wanted to do them harm… and that the Jews of Shushan asked for an extra day in order to kill more of them, and hung Haman’s sons up high for all to see (Esther 9:13)! Does this “rabbi” have in his megillah the words that mine does — that the fear of the Jews and the fear of Mordechai fell upon the Jews’ enemies (Esther 9:2, 3)? Who is afraid of whom in Eretz Yisroel, rachamana litzlan?! Why anything remains standing in the Arab village of Avratta (from where the murderers came) is a mystery to me. And if anyone reading this is shocked by my words, I would expect at least an embarrassed silence during the week of reading “You shall utterly destroy any vestige of Amalek,” with the mitzvah to read this parshah being seen as the cause to inculcate our readiness and eagerness to strike back and destroy those who would destroy us. It is fascinating for me to see how most people read the word “vestige” twice (zeicherzecher) to make sure they capture every possible nuance in the reading, yet recoil at the thought of actually doing anything of the sort! And do people listen to the haftarah of Parshas Zachor? Do they know that we had to undergo the near-destruction of the Jewish people on Purim because of Shaul Hamelech’s misplaced pity, his unwillingness to “take revenge”? And “revenge” for an attack which had occurred many hundreds of years before!

Are you and I helpless to do anything, dear reader (as another eminent “rabbi” said there, according to reports I’ve read)? Well, maybe we are personally helpless, but are we collectively demanding that there be some reaction on the part of those who have the capabilities to act, or are we just shedding tears and mouthing pieties? Do we see the need, the imperative, the chillul Hashem we are engendering if we do not demand that those who can, take action? And to talk, six days before Parshas Zachor and Purim, about how Jews do not take nekamah can only be described as “Purim Torah,” which should have waited until next Sunday.

But let there be no mistake. The reason that we are to eradicate Amalek, the reason that we look forward to his destruction, the reason that we celebrate it, is that it is nothing less than the eradication of… evil! Amalek’s — and the Arabs’ — gripe, is ultimately with Hashem, or to be more specific, the G-d of the Jews. Amalek is, after all, the most acute and fanatical of the children of Esav (see Rambam Sefer Hamitzvos aseh # 188: to destroy Amalek, from among the descendants of Esav), the Esav who never quite got over Yaakov’s taking of the brachos, and the bechorah. And the Arabs, of course, base their “claim” to Eretz Yisroel on their perspective that it is Yishmael, not Yitzchak, who is the carrier of the torch of Avraham Avinu.

This is why, alone amongst all other mitzvos in the Torah, we find an eerily similar phrase obligating Bnei Yisroel to destroy Amalek (machoh timcheh es zeicher Amalek) and Hashem’s promise that He would do so (ki mahchoh emcheh es zeicher Amalek). We are playing for high stakes — after all, Hashem states that His malchus (in the possuk which states this, the words used are His Throne and His [full] name) is lacking until the eradication of those who would deny Him.

The Gra, in his special commentary to Chanah’s Prayer, explains that Esav has four points of attack, which he exercised at four points in history. Not having the space to present the entire, beautiful, deep piece, suffice it to say that Haman was attacking, according the Gra, the uniqueness of Klal Yisroel’s relationship with Hashem — Klal Yisroel inasmuch as they are, as described in the sixth perek of Avos, kinyan echad, one of the capital assets, one of the primary possessions, of Hakadosh Baruch Hu in the world. Not Klal Yisroel per se, the Gra is saying — but rather their singularity as Hashem’s agents in this world.

The Gra explains in his commentary to Megillas Esther (8:16) that the four mitzvos alluded to in that possuk (orah v’simcha v’sasson v’yikar — Torah, Yom Tov, milah, and tefillin) are special in that they are osos, signs, insignias, symbols of the Jews’ affiliation and bond with Hashem. And as Haman, a scion of Amalek, tried to eradicate that association, upon his defeat the Jews reaffirmed precisely those very signposts of our status.

Well, I never reached discussing Purim — the joy, the gaiety, the frolic, the conviviality, the merrymaking. No, not today, a day of funerals and sadness, of melancholy and despondency. But before Purim comes Parshas Zachor… as the Gemara in Megillah states, the zechirah (remembering, realizing, and acknowledging the evil) MUST precede the asiyah (the eradication of it, and the celebration of that eradication).

And maybe, if we are moved to that awareness, we will merit celebrating the Grand Purim of yemos haMashiach, when Amalek and all the Hamans will be gone, and Hashem — and Klal Yisroel, His loyal servants — will reign supreme.

March 24th, 2011
From BTYA, here.

Here is the original:

Download (PDF, 432KB)

From “CHADASH Beit Shemesh Weekly” vol. 631, English section Page 4.

שיר הומוריסטי ישן: בר המדתא נתלית אשריך – כן יתלו כל חבריך

בַּר הַמְּדָתָא​

בַּר הַמְּדָתָא נִתְלֵיתָ אַשְׁרֶיךָ. כֵּן יִתָּלוּ כָּל חֲבֵרֶיךָ:
בַּר הַמְּדָתָא
 נִין רָשָׁע אַדְמוֹנִי. עֶבֶד נִמְכַּרְתָּ לְצַדִּיק אִישׁ יְמִינִי. וְטוֹב הֱיוֹתְךָ מְנַקֶּה בֵּי בָּנֵי. מֵחִפּוּי רֹאשְׁךָ בְּמֵימֵי רַגְלֶיךָ:
בַּר הַמְּדָתָא הֶדְיוֹט בְּרֹאשׁ קָפַצְתָּ. לַהֲרֹג אֶת וַשְׁתִּי אָמַרְתָּ כֵּן יָעַצְתָּ. בִּתְּךָ לְשַׁדֵּךְ בְּלִבְּךָ חָפַצְתָּ. הֻפְרָה עֲצָתְךָ וְקָדְרוּ שָׁמֶיךָ:
בַּר הַמְּדָתָא אוֹתְךָ גִדַּל הַמֶּלֶךְ. הִמְשִׁיל אוֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ וָפֶלֶךְ. מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. הַצּוֹחֲקִים עָלֶיךָ מֵאֲחוֹרֵי גַּבֶּךָ:
בַּר הַמְּדָתָא אָבִיתָ הֱיוֹת אֱלוֹהַּ. וְגָבַהּ לִבֶּךָ גָּבוֹהַּ עַל גָּבוֹהַּ. כְּסֵרַב יְהוּדִי לְפָנֶיךָ לִכְרֹעַ. כְּגוֹדֶל בִּטְנֶךָ גָדְלָה אֵיבָתֶךָ:
בַּר הַמְּדָתָא שִׂנְאַת זָקֵן שָׁמַרְתָּ. לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג גָּמַרְתָּ כֵּן אָמַרְתָּ. וְרַחֲמָיו שֶׁל שָׁאוּל לֹא זָכַרְתָּ. נַעֲשֶׂה אָדָם נֶאֱמַר לַמְרוֹתֶךָ:
בַּר הַמְּדָתָא רִיקַּנְתָּ אוֹצְרוֹתֶיךָ. לִקְנוֹת לַהֶרֶג הָעָם שְׂנוּאֶיךָ. וּמַה מְּאֹד גָּדְלוּ מִשְׁבָּרֶיךָ. כִּי שִׁקְלֵיהֶם הִקְדִּימוּ לִשְׁקָלֶיךָ:
בַּר הַמְּדָתָא כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים. הוֹבַלְתָּ יְמִינִי בְּחוּצוֹת הָרָאשִׁים. רָצִיתָ לִתְלֹתוֹ בְּגֹבַהּ חֲמִשִּׁים. יָצָאתָ מַסְרִיחַ וְאָבֵל עַל בִּתֶּךָ:
בַּר הַמְּדָתָא וּלְמִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר. הֻבְהַלְתָּ בְּלִי הַרְחֵץ וְהַסְפֵּר. כְּנָם חַרְבוֹנָה הִנֵּה הַכּוֹתֵב פְּלַסְתֵּר. חָפוּ פָּנֶיךָ וְהֻתְּרוּ דָּמֶיךָ:
בַּר הַמְּדָתָא עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים. עֲלֵיהֶם נִתְלֵיתָ, אוֹתָם הַכֹּל חוֹמְדִים. וּמִבְּנֵי בָּנֶיךָ תּוֹרָה אָנוּ לוֹמְדִים. הַלֹּא הֵמָּה מוֹחֲקֵי שְׁמֶךָ:
בַּר הַמְּדָתָא מוֹשָׁב טוֹב הוֹשַׁבְתָּ. בִּמְרוֹמֵי עֵץ אֲשֶׁר לְמָרְדְּכַי הִצַּבְתָּ. נוֹי אַתָּה לָעֵץ עָלָיו נִצְלַבְתָּ. מְחֻשָּׁק אוֹתְךָ וַעֲשֶׂרֶת בָּנֶיךָ:
בַּר הַמְּדָתָא אַשְׁרֵי אוֹרְרֶיךָ. וְאַשְׁרֵי הָעָם הֵם שׂוֹנְאֶיךָ. וְאַשְׁרֵי הַשּׂוֹחֲקִים עַל מִשְׁבַּתֶּךָ. שָׁנָה בְּשָׁנָה יָחֹגּוּ תְּלִיָּתֶךָ:

(על משקל פיוט “בר יוחאי” כמובן. מקור לא ידוע.)