Disclaimer: Don’t yell at me; the following is just a theory.
Tikunei Zohar says the Geulah would come already if Jews prayed for that, instead of praying for their personal problems.
Yes, you’ve heard of it, but it’s interesting, so let’s copy in full:
ווי לון לבני נשא, דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואתמר בה אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עלאה, איהי תליא בידיהון, דחמשין תרעין דחירו עמה, לקבל חמשין זמנין דאדכר יציאת מצרים באורייתא, דא הוא ויפן כ”ה וכ”ה, באלין חמשין אתוון דמייחדין ליה בכל יומא פעמים שמע ישראל, דאית בהון כ”ה וכ”ה אתוון, וירא כי אין איש דאתער לה בגוייהו.
ואיהי משגיח מן החלונות, דאתמר בהון חלו נא פני א”ל ויחננו, לההיא דאתמר בה א”ל נא רפא נא לה, דאסוותא בידיה, דאיהו יד פשוטה לקבל שבים, וירא כי אין איש, ואיהי בעד החלון נשקפה, ותיבב בתרועה דאיהי יבבא, דאתמר בה ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, ודא יום הכפורים דתיבת נח היא אימא עלאה, חלון דילה הוא עמודא דאמצעיתא, דביה אור, ותורה אור, ואיהו אור הגנוז.
ויפן כה וכה, מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה, וירא כי אין איש, ועוד משגיח מן החלונות אלין חלונות דבי כנישתא, דאבא ובנוי אינון בבית (הכנסת) אסירן, ואיהו בכל יומא אשגחותיה עלייהו, ויהיב לון מזונא.
ויפן כה וכה, אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דילהון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ”ט) לאמר לאסורים צאו, ולאשר בחשך הגלו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דילהון, באורחין דילהון, איש לבצעו מקצהו, בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא, ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון, אנשי חיל, יראי אלקי”ם, אנשי אמת, שונאי בצע, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים, הב, הב לנא מזונא, וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים, ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין, דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא, דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא, דאיהי מרחקא מיניה, למהדר לגביה, ואדמיין לכלבים, דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב, דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין.
ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה, דאיהי עונת זוגייהו, דאתמר בה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהי תורה, שארה דשכינתא, ואיהי אימא עלאה, דאתמר בה ואל תטוש תורת אמך, כסותה.
דא כסויא דציצית, ועטיפו דיליה, ותפלין דיד, דאתמר בה תפלה לעני כי יעטף, ועונתה דא קריאת שמע בעונתה, דאם שלש אלה לא יעשה לה לשכינתא, ויצאה חנם אין כסף, לית ליה כסופא מן שכינתא, חציף איהו, ועוד אין כסף לא יהא ליה כסופא לעלמא דאתי.
והן כל אלה יפעל א”ל פעמים שלש עם גבר, ובגין דא כי היא כסותה לבדה, דא גלגולא קדמאה, היא שמלתו לעורו, דא גלגולא תניינא, במה ישכב, דא גלגולא תליתאה, ואלין אינון תלת לבושין, דתלת כסויין, דתלת גוונין דעינא, דאינון לבושין לבת עין, דאיהי נשמתא.
ובאלין תלת אתמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ולקבל תלת גוונין (זמנין) אינון תלת גוונין דשרגא, דאתמר בהון וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא הא גוון חד, בלבת אש מתוך הסנה הא גוון תניינא, וירא והנה הסנה בוער באש הא תלתא, ואינון לקבל שלשה גוונין דעינא, בלבת אש דא בת עין, בההוא זמנא דיהון נהירין תלת גוונין דעינא, דאינון לקבל תלת גוונין דקשת, מיד וראיתיה לזכר ברית עולם, ובההוא זמנא כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון.
אור דעינא הוא עמודא דאמצעיתא, בת עין ביתא דילה, בההוא זמנא דיתפני עננא מן בת עינא, דאתמר בה סכתה בענן לך וגומר, דאיהי תבלול דעינא, דא רומי רבתא, שכינתא עלאה עתידה למימר לקודשא בריך הוא, למה תעמוד בחוץ, ואנכי פניתי הבית, אנכי דיציאת מצרים, ואף על גב דאין חבוש מתיר עצמו (מבית האסורים), דאיהי שכינתא, דאיהי אסורה בגלותא, שכינתא עלאה יפרוק לה, הדא הוא דכתיב (רות ג’) אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה’ שכבי עד הבקר, דאיהי ימינא פשוטה לקבל שבים, דלית מלתא דא תליא אלא בתיובתא, ימין עלאה דשכינתא.
בההוא זמנא שכינתא עלאה כנשר יעיר קנו, דאיהי ירושלם, ק”ן ו’ על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, הדא הוא דכתיב (שמות י”ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי.
It appears to me that the solution is… to come to Eretz Yisrael.
Why? In Eretz Yisrael, personal good versus Divine\Jewry’s good is a False Dichotomy; good for one (unless a politician or private criminal) is good for all, “A rising tide raises all ships”.
As the saying goes, “in Eretz Yisrael, the Gashmiyus is also Ruchniyus” (or at least it can be).
Think of the examples (such as building a home) brought in Sefer Habris vol. 1, 9:16:
והנה יש בני אדם האומרים לבית יעקב אתם מצפים שיבא לכם משיח הלא כבר עברו יותר מן י”ז מאות שנה ועדיין אתם בגלות… אוי לי אוי לך ואוי לדור שלא נבנה בית המקדש בימיו, עונותינו הטו אלה, אבותינו כי חטאו אשר המה ראו שלוחי ה’ השכם ושלוח נביאי האמת בהתחננו אלינו שנעזוב דרכנו הרעה ונשוב אליו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת שנחרב בית המקדש וגלינו מארצנו והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים, אבל אשמים אנחנו על אודות אריכות הגלות בשבתנו על אדמת נכר זמן רב עד כי נאמו גוים אבדה תקותם, לא אבותינו, כי עד מתי לא נעשה לזה מה שביכלתנו לעשות שיבנה בית המקדש בימינו הלא ציון מר תבכה וירושלים תתן קולה ואין איש שם על לב בדורות אלה ועינינו הרואות כי כל העמים ילכו איש בשם מדינתו וילחמו כל אחד בעד ארצם ארץ מגורי אביו (פאטער לאנד) וימסרו את נפשם עליה ואנחנו נרפים ועצלים כל הזמן הרב הזה עד אנה לא נקום ללחום גם אנו בעד אדמתנו הקדושה וארץ אבותינו, אפס כי לא בחרב ולא בחנית ולא בכלי מלחמה נלחם כגויי הארצות אשר אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה’ אלהינו נעסוק בתורה ובמצות אלהינו למען שמו באהבה כדי למפרק קוב”ה ושכינתיה מגו גלותא, כי בתורתו נגביר על אויבי ה’ ובמצותיו ידינו רמה לנצח על מלאכת בית ה’ שיבנה תיכף בימינו כי כל מצוה היא גירא בעינא דשטנא ואם אנו עושים המצות רק לשמו יתברך הן המה בידינו כחצים ביד גבור להפיל כל הקליפות ולהשפיל כל שרי מעלה, ועל זה נאמר תנו עוז לאלהים (תהלים ס”ח) כאשר כתבתי ענין זה בדי באר בספר מצות טובים שלי אשר חברתי על המצות, ואז תיכף יפקוד ה’ על צבא המרום במרום ויהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה’ לעבדו שכם אחד והיה ה’ למלך על כל הארץ.
ודרשתי וחקרתי היטב בכל לבבי לדעת סיבת אריכות הגלות החל הזה וארא והנה בדורות האלה יש תורה הרבה בישראל מרבים העם ללמוד משניות גמרא ופוסקים גם ספרי קבלה ובכל זאת לא בא לציון גואל, והרבה אנשים בדורות אלו התחזקו בתפלה בכל כח ועוז וגם אלה צועקים ואינם נענים, והרבה אנשים עוסקים במצות למרבה עד כי מלאים מצות כרמון ועם כל זה שנת גאולי לא באה, ואם שלש אלה יש בדורות אלו ועדיין לא שבנו לארצנו מה נשאר לנו עוד, ואנחנו לא נדע מה נעשה יותר מזה לרצות פני עליון, ואמרתי אני בלבי אין זאת כי אם שיש איזה מפסיד העומד כנגדם ויבא גם השטן בתוכם להחליש כח שלש אלה כי זבוב מות אחד יבאיש שמן רוקח הרבה, ויהי כאשר חפשתי לדעת מי הוא זה המפסיד מצאתי שהוא מה אשר כל ג’ כתות הנזכרים כלם אינם מכוונים במה שעושים כי אם לצורך עצמם ולתועלתם לא למפרק קוב”ה ושכינתיה מן הגלות, וכל אדם מישראל מחשבתו לדרכו פנה ולתועלת עצמו וכל תורה או תפלה או מצוה אשר הוא עושה מכוין לקנות לו מקום חשוב בגן עדן ועוה”ב, ושיצליח על ידי זה בכל משלח ידיו בעוה”ז, ושיאריך ימים ושנים עם אשתו ובניו, וכל ישעו וכל חפצו של אותו יהודי אינו כי אם שיהיה לו פרנסה בכבוד ושיזכה לבנות לו בית גדול וחצר מאבני גזית כפיסין לבנים הכל כמנהג המדינה הנקרא (קאמעניצא) למען יעמוד ימים רבים ויירשוה בניו ובני בניו אשר יולדו לו בארץ נכריה ויראה זרע ויאריך ימים בגלות, ושימות בשיבה טובה ויספידו אותו הרב שבעירו עם שאר תופסי תורה אצל בית הכנסת ויהיה לו לויה גדולה ברוב עם בזוז ושסוי, זה כל תכלית המבוקש של הישראלי בגלות הזה. וביאת המשיח רגיל על לשונו תמיד אך משפה ולחוץ לא בלב שלם נכון למועדי רגל, בכל מועד ורגל אומרים אנו לשנה הבאה בירושלים לא היום ולא מחר רק מדחים אותה שנה תמימה ואף גם זאת לא בלב שלם כי חפץ לבו לגמור הבנין שהוא בונה שאי אפשר להשלימו כי אם אחר איזה שנים וכן לגמור המשא ומתן שעל ד’ וה’ שנים אשר עשה עליו כתב וקשר מן השררה או מן המלכות הנקרא (קאנטראקט) ואין קורא בצדק ואין עושה באמת בכל שלש כתות הנזכרים הדברים כדי למהר את הקץ ולפדות גוי ואלהיו ולמפרק קוב”ה ושכינתיה, זה לא יש בנו, והוא שאמר הכתוב וכל חסדו כציץ השדה (ישעיה מ’), כלומר אינם מכוונים בתורה ותפלה ומצות שלהם כי אם לטובת עצמן לתועלתם לבד או לעולם הזה או לעוה”ב או לשניהם יחד, ואין איש שם על לב לעשותם לי לשמי ולמעני כדי להוציאני מצערי ומגלותי, כמו שאמרו בזוהר כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו עבדין ואוי לאזנים שכך שומעות, קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה היא אמנו שכינתא קדישא רוצה לצאת מן הגלות עם כל בניה ושומע אין לה צעקה ואין מושיע לה ופורק אין.
ובכן אחי ועמי לבטח תדעו כי כל זמן שלא נכוין בתורה ותפלה ומצות רק כדי למפרק קוב”ה ושכינתיה לא זולת לא יבא משיחנו כי הוא ית’ מתנהג עמנו מדה כנגד מדה ואומר אתם אינכם חסים כ”א על עצמכם לא עלי אף אני לא אחוס עליכם ולא נקוה לאיש ולא ניחל לבני אדם גדולים שהמה בזכותם ותפלתם יביאו לנו הגואל כי הרואה ללבב הוא היודע מי גדול לא הרואה לעינים, אך כל איש יהודי בעצמו אפילו אינו בעל תורה ולא בר אוריין כלל מחוייב ללחום בעד אבינו שבשמים שהוא ימלוך על הארץ ולעשות מלחמה וקרב בעד ארצנו נחלת אבותינו (פאטערלאנד) היא ארץ ישראל במצות אשר הוא עושה ולכוין בכל מצוה רק למפרק קוב”ה ושכינתיה מגלותא, אך אלהים יפדה יהיה כל כוונתו, כי בשלחן ערוך יורה דעה כתוב שבכל מיני צדקות כגון להאכיל רעבים או להלביש ערומים או לרפאות חולים, להכל פדיון שבוים קודם ואסור לאחר אפילו רגע, ואם כך הדין בפדיון שבוים לבן אדם אחד מכש”כ לפדות גוי ואלהיו שהוא פדיון שבוים הכללי, ואל יאמר האדם בלבו מה אני ומה ערכי שיהיה כח במצותי לפעול דבר גדול כזה, כי אם מך הוא בערכו המצוה בעצמה ערכה גדול ורב כחה לפעול זאת אם יכוין בו למפרק קוב”ה ושכינתיה מגו גלותא, ואז עד מהרה שנת גאולנו באה ותבנה ציון וכל ערי יהודה וארץ ישראל וישכון כבוד ה’ בירושלים אשר יכוננה עליון וזרע עבדיו ינחלוה במהרה בימינו.
By the way, I wonder: Did Rabbi Akiva Shlesinger get his “fighting for the fatherland (so to speak)” rhetoric from Sefer Habris?