מטרת המחברים היא לקעקע את הטענות ההלכתיות שעליהן ביסס העיתון את התנגדותו לעלייה להר הבית, ולהצביע על כשלים ופרכות המצויים בהם. טענתם המרכזית היא שהפסיקות האוסרות עלייה להר גם לאחר טבילה במקווה משוללות בסיס הלכתי. לדעתם, פסקים אלו אינם מבוססים על ניתוח נטול פניות של המקורות אלא על אג’נדה פוליטית במסווה הלכתי, כאשר אליבא דאמת, גם הניתוח ההלכתי הטהור וגם שיקולי המדיניות ההלכתית הראויה מובילים לכך שיש לתמוך ולעודד עליית חרדים להר הבית.
על הקונטרס חתום גוף בשם “בני עליה”, ארגון חרדי לעידוד עלייה להר הבית. ארגון נוסף הפועל בזירה הזו הוא “אגודת מטה ציון”, המפרסם טקסטים תורניים בשבח העלייה להר. שני הארגונים הללו הם חלק מתופעה חדשה יחסית, שהיקפיה הולכים וגדלים: חרדים שעולים להר הבית, בניגוד לעמדת הממסד התורני החרדי והמיינסטרים המגזרי. יחידים שעולים להר הבית היו מאז ומעולם בציבור החרדי, אולם לרוב היו אלה דמויות רבניות עצמאיות ונון־קונפורמיסטיות כמו הרב הפוסק יצחק ברנד ובני משפחת אלבוים מחסידות בעלז, שהחלו לעלות להר כבר לאחר מלחמת ששת הימים. החידוש בשנים האחרונות הוא ההתרחבות הניכרת של ממדי התופעה.
בכמה מדובר? קשה לדעת ללא מספרים מוסמכים, אולם בני שיחי מדברים על סדר גודל של בין 300 ל־1,000 חרדים שעולים היום להר הבית ברמות שונות של תדירות. נקודה חשובה נוספת היא שהעלייה החרדית הובילה לשתי פריצות דרך משמעותיות בנוכחות היהודית על ההר: מניינים קבועים על הר הבית בתפילות שחרית ומנחה, וכולל אברכים שלומד בהר חלק מ”סדר בוקר”, כשעתיים מדי יום ביומו.
“זה התחיל עם חלוצים שהתפללו בהליכה, ולאט לאט התקבע”, מספר לנו אחד המשתתפים בתפילות. “לתפילת שחרית יש זמן קבוע. אנחנו מתחילים את התפילה מחוץ להר ובהליכה משער המוגרבים. את קריאת שמע, תפילת העמידה וחזרת הש”ץ אנחנו עושים בעמידה מול שער המזרח. אנחנו לא מעלים סידורים כי המשטרה לא מרשה, ולכן מתפללים מטלפונים ניידים. אבל זו תפילה במניין לכל דבר. כרגע עדיין בלי טלית ותפילין, אולם אני מאמין שזה רק עניין של זמן שגם זה יסתדר. גם תפילת מנחה מתקיימת בשעה קבועה”.
איך מגיבים השוטרים ואנשי הוואקף?
“אנשי הוואקף לא מתערבים. חלק עומדים מרחוק, חלק מקרוב. האמת היא שאף אחד כבר לא מתייחס אליהם, אם פעם כל קבוצה הייתה מוקפת חמישה אנשי וואקף, זה כבר לא המצב. המשטרה פועלת בחוכמה, היא לא רוצה לעורר מהומות, וכל עוד הדברים נעשים בצורה שקטה ומכובדת, היא משתדלת לאפשר”.
בן שיחי מראה לי תכתובות ווטסאפ סביב הכולל שנפתח לאחרונה בהר הבית. ראש הכולל הוא הרב אלישע וולפסון, ובין תלמידיו יש דתיים־לאומיים וחרדים. “הם קוראים לעצמם ‘כולל הר הבית’. התלמידים נכנסים בבוקר להר עם דפי מקורות בטלפונים הניידים, יושבים בכותל המזרח על ספסל אבן מוצל ולומדים. ב־11:00, כשההר נסגר למי שאינם מוסלמים, הם ממשיכים את הלימוד בבית כנסת החורבה וחוזרים להר לתפילת מנחה. החידוש הוא בהידברות עם המשטרה. אני מאמין שבעתיד יתירו להם להכניס ספרים ודפי מקורות”.
מכל הזרמים והפלגים
אחד העולים הקבועים הוא הרב פסח הלפרין, המשתייך לקהילת זילברמן בעיר העתיקה. “פריצת הדרך בעליית חרדים להר התרחשה לפני חמש שנים לערך”, הוא מספר. “תמצא שם נציגות מכל הזרמים והפלגים. ליטאים מבני־ברק, ליטאים מהפלג הירושלמי, חסידים מחסידויות שונות, ספרדים – הכול”.
הלפרין מתקשה להצביע על טריגר מסוים שעורר חרדים להתקרב לנושא. הוא עצמו הושפע מעליית המדרגה במאבק האסלאמי על המתחם. “ההר נסגר לתקופות ממושכות בשל התפרעויות המוראביטון והמוראביטאת. כבן לקהילת זילברמן התחלתי לשאול את עצמי, אני הרי מאמין בתורת הגר”א, שלימד שאנחנו צריכים לקחת חלק בתהליך הגאולה – כיצד אני יכול לסייע לעצירת החרפה על ההר? בערב יום הכיפורים תשע”ה עליתי לראשונה”.
אבל קהילת “אדרת אליהו” (זילברמן) כקהילה לא בעניין הזה.
“נכון. הם מאמינים בתורת הגאולה אבל נעצרים בשערי הר הבית. רוב הדמויות החרדיות שפעילות בנושא הר הבית עדיין עושות את זה מאחורי הצללים. חרדי שעולה להר בדרך כלל התבשל עם עצמו לפחות שנה על הנושא, עד שגיבש הכרה הלכתית שמאפשרת לו לעשות את זה”.
הרב אליהו ובר, המשתייך למגזר הליטאי, עלה לראשונה להר לפני 12 שנים. “זה בא מתוך התעוררות עצמית לעניין המקדש”, הוא אומר, ומציע הקשר מעניין להיפתחות של חרדים לנושא: “אני חושב שהמחלוקות הגדולות שמפלגות בשנים האחרונות את הציבור החרדי תרמו לזה. כבר אין לך גדול דור אחד, והפוסקים חלוקים ביניהם על שאלות יסוד מהותיות של הציבור. כשיש מחלוקת ואין הכרעה, ניתנת לאדם אפשרות למחשבה עצמאית. הוא הרי צריך לבחון את הנימוקים השונים ולהכריע. וכשהמחשבה נפתחת היא נפתחת, והוא עשוי להיפתח לכיוונים חדשים”.
לדבריו, “ההתעוררות רחבה מאוד. אני מכיר עולים מחסידות גור הממסדית ומקהילת הרב שאול אלתר, מחסידויות קטנות וגדולות, ומכל הפלגים של המגזר הליטאי. יש שעולים בסתר ויש בגלוי. יש שמתחילים בהיחבא ולאט לאט יוצאים לאור. אני נחשפתי במקרה כשהתפרסמה תמונה שלי עולה להר. זה היה אמור לגרום לי להירתע ולהפסיק כמו שקרה לאחרים, אבל החלטתי שאני ממשיך”.
אחת מאמונות היסוד החרדיות היא “ועשית ככל אשר יורוך”, וגדולי הדור מתנגדים. איך אתם מתמודדים עם זה?
הלפרין: “אני מתייחס בשיא הרצינות לסוגיה הזו, אבל ככל שחקרתי הגעתי למסקנה שאין למתנגדים משנה סדורה. בסיס ההתנגדות הוא חשש לחילול קדושת המקום, אם אנשים יעלו בטומאה או ייכנסו למקומות האסורים. זו תופעה שהייתה נפוצה אחרי מלחמת ששת הימים, אבל המציאות היום הפוכה לחלוטין. המסלול שהמשטרה מאפשרת לא מתקרב לאזור החיל והעזרה, ומי שהרגיל את המשטרה למסלול הזה אלו העולים שלמדו והתכוננו. אורח שמגיע להר רואה שלטים וחוברות שמסבירים לו בדיוק מה מותר ומה אסור. רמת המודעות עלתה פלאים, והרבה יהודים שאולי לא מקפידים על קלה כבחמורה באורחות חייהם, טובלים ועולים להר בטהרה. הרבנים שנאחזים בפסיקות הישנות פשוט לא מכירים את המציאות”.
ובר מסכים: “אני לא מקל בזה ראש, ביחוד כשלפי חלק מהראשונים זה איסור גמור מדאורייתא. אבל נכנסתי לעומק הסוגיה של ‘ועשית ככל אשר יורוך’, וכמו כל סוגיה הלכתית יש בה הרבה גדרים, דיוקים והבחנות. למשל, מהו גדר החיוב כשיש מחלוקת בין הפוסקים, כשאין סנהדרין ועוד. בשורה התחתונה אני שלם עם ההכרעה שלי, בעיקר בגלל שהפוסקים הגדולים שכתבו על זה לא מכירים את המציאות ומושפעים מחששות שהופרכו. צריך לזכור שהפסוק המקורי אומר ‘וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ’ – כלומר עיקר הציווי הוא ללכת למקום המקדש ולשמוע שם את החכמים, אז לא שייך שהציווי ידרוש דווקא להתרחק מהמקום הזה”.
מביאים להר את הרצינות
התקשורת החרדית, לא רק הממסדית, מיישרת קו עם המדיניות הרשמית.
הלפרין: “נכון, אבל ייתכן שדווקא הקמפיין נגד העלייה להר יצר אפקט הפוך וגרם לאנשים להתעניין, לחקור ולבדוק, ולאט לאט באים יותר. הנושא הזה עובר מפה לאוזן, ומעגלי המתעניינים מתרחבים. מבחינתי ההתעוררות החרדית לא מוגבלת רק למי שאזרו אומץ ועלו בפועל. יש רבים אחרים שלומדים את הנושא, מתבשלים עליו, ואתה שומע בשיח הציבורי קולות שלא שמעת בעבר. צריך להבין שעלייה היא צעד לא פשוט לאדם חרדי: יש לו אישה ומשפחה וכולל וחברים ורב. אף אחד לא רוצה להיות מוזר”.
למה, כי ינדו אותו?
“גם אם לא ינדו אותו, אף אחד לא רוצה להיות זה שמצביעים עליו כחתרן או כאחד שעושה בעיות. אבל אני מרגיש שההתנגדות בעיתונות החרדית קהתה. גם המודעות ההלכתית השתנתה. לא תמצא היום הרבה רבנים שמכבדים את עצמם שיכתבו שמי שעולה להר חייב כרת”.
הצייתנות והקונפורמיזם החרדי הם שחקן מרכזי בסוגיה הזו, ולא בהכרח שיקולים הלכתיים. “אצל רוב הציבור החרדי לא תמצא התנגדות עקרונית ומהותית לעלייה להר”, אומר הלפרין. “הרוב אמנם מעדיף לא להיכנס לזה גם אם הוא מרגיש משיכה. בני אדם מעדיפים להישאר במיינסטרים ולא להיות הפוך מהממסד. באחד ממקומות העבודה אמרו לי ‘אין לנו בעיה שתעלה להר, אבל יש לנו בעיה עם הפרהסיה. אנחנו לא יכולים שיגידו עלינו שאנחנו כארגון תומכים בצעד שלא קיבל את ברכתם של גדולי הדור’. אבל זה לא היה ברמה של ‘אוי ואבוי, מעכשיו לא נוכל לדבר איתך’.
“גם מי שחושב שזה לא בסדר, אז אוקיי, יש אנשים שלא קוראים קריאת שמע בזמן ועדיין לא מוציאים אותם מהקהילה. זה לא חטא חמור שהופך אותך לרפורמי. יכול להיות שחלק מראשי הממסד החרדי מנסה לצייר את זה ככה, אבל לא הולך להם”.
המורכבות של הנושא קשורה גם לקיומם של ארגונים המעודדים ציונות בגרסה חרדית, כמו “אגודת קדושת ציון – התאחדות החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש”. זהו ארגון שמקדם גרסה חדשה־ישנה של לאומיות חרדית, הדוגלת בהחלת ריבונות יהודית על כל שטחי ארץ ישראל והקמת מדינת הלכה.
ייתכן שהמנהיגות החרדית חוששת מחדירת רעיונות לאומיים או מפיתוח גרסה של ציונות חרדית מהדלת האחורית?
הלפרין: “זה אולי החשש של הפוליטיקאים החרדים, לא של הרבנים. החשש מציונות מופרך, כי זה הרי בדיוק הפוך, הציונות החילונית בורחת מההר. אפילו מירושלים היא פוחדת. דרישת המקדש נותנת משמעות דתית לחיים פה, וזה בדיוק הפוך ממה שהתנועה הציונית עשתה”.
בכלל, סבור הלפרין, ההתנגדות הקשיחה לעלייה מגיעה בעיקר משורות הציבור הדתי־לאומי. “שיקולים פוליטיים בשאלת הר הבית רווחים בעיקר בציונות הדתית. שם תמצא רבנים כמו הרב צבי טאו והרב שלמה אבינר שנלחמים בעלייה להר הבית עם משנה תיאולוגית סדורה. בציבור החרדי אין את זה. אפילו הרב יוסף שלום אלישיב לא כתב תשובה הלכתית שאוסרת לעלות, אלא רק הוסיף חתימה על מכתב ציבורי מלפני 52 שנה.
“נקודה חשובה נוספת: אופי העלייה של אנשים חרדים להר הבית שונה מזה של ציבורים אחרים. הציבור החרדי מביא להר את הרצינות, את כובד הראש ואת הקדושה. רוב הסיורים שהתקיימו לפני שהחרדים הגיעו היו כמו טיול מודרך באתר היסטורי, הם לא כללו תפילות ולימוד”.
ובר: “יתד נאמן מציירים את הר הבית כחלק ממזימה ציונית, אבל השאלה היא מה זה ציונות. אם ציונות זה לעלות לארץ ישראל ולהאמין שהקב”ה אהב אותנו ונתן לנו את הארץ, אז הדחיפה להר הבית בהחלט קשורה לזה. אבל אם ציונות זו לאומיות חילונית מנותקת שיהודים רוצים להיות כמו גרמנים או צרפתים, אז למה צריך את הר הבית? תל־אביב היא הפתרון. יתד נאמן יכולים לבטל את תפילת ‘רחם על ציון כי היא בית חיינו’? רבנים חרדים יכולים להתנגד לציונות של אהבת הארץ? אני חושב שעיקר הבעיה של רוב הרבנים הוא החשש מעלייה בטומאה”.
“מקדש הוא לא רק קורבנות”
איך העלייה להר משפיעה על עבודת ה’ האישית?
הלפרין: “פה אנחנו מגיעים לאזורים פנימיים ועמוקים יותר. מי שלומד תנ”ך מבין שהמקדש הוא אירוע מאוד מרכזי בעבודת ה’. היום אנשים חיים ביהדות מופשטת וקשה להם לתפוס שהקב”ה נוכח יותר במקום מסוים, שיש לו בית. כל ילד יגיד לך שה’ נמצא בכל מקום, אבל התפיסה הזו מנתקת את התורה מן החיים הארציים”.
הרציונליסטים יגידו לך שההפשטה הזו היא התקדמות. שהקב”ה אינסופי, שהוא לא באמת צריך בית וקרבנות ודי לנו בלימוד ותפילות.
“זו טענה שמדברת אולי לאינטלקטואלים דתיים־לאומיים, אבל בציבור החרדי היא לא פופולרית. אני לא מכיר אף אדם שהיחס שלו עם אשתו וילדיו מתמצה בערכים ודיבורים. אם אני אוהב מישהו אני אחבק אותו, למרות שזה עשוי להיראות וולגרי. אנחנו בני אדם והקשרים שלנו הם מוחשיים ופיזיים, אנחנו לא מסתפקים ביחסים אפלטוניים. בעיניי זה הדדי. כשהקשר שלנו לקב”ה יהיה מוחשי יותר, גם הקשר שלו אלינו ילבש צורה חדשה”.
“לתפילה בהר הבית יש איכות מיוחדת”, מעיד ובר. “הרמב”ם, בעקבות חז”ל, כותב בספר המצוות ‘לעובדו בכל לבבכם – עבדהו במקדשו’. לאחר הברכות בהר הבית לא עונים אמן, אלא ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’. זו תפילה גבוהה ומעולה יותר. זהו גם מקור התורה, ההוראות המחייבות של בית הדין הגדול יוצאות מלשכת הגזית.
“אני לא מקבל את הטענה שהיהדות עזבה את החומר והתרכזה ברוח. אם עבודת ה’ בחומר היא פגאניות, אז כולנו פגאנים. השבת והחגים הם סביב הסעודות. תיכנס לטיש בכל חצר חסידית ותראה איזו עבודת ה’ יש באכילה ושתייה. נכון, אנחנו לא רגילים לראות בשחיטת כבש מעשה קדוש כי לא עשינו את זה אלפיים שנה, אבל אנחנו לא נוטלים ארבעה מינים בסוכות? אין לנו את ריח העלים בחבטת ערבות בהושענא רבה? אפשר לדמיין בית כנסת בלי שירה וניגון? שירת הבקשות בבתי הכנסת הספרדים היא לא שיא של דבקות וקדושה?
“רובנו לא רואים שחיטת בהמות, אבל השוחט במשחטה מברך ‘אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה’, ואחר כך מברך על ‘כיסוי הדם’. העבודה בחומר קדושה לא פחות מהעבודה ברוח. השתנינו כי אנחנו לא רגילים לראות את כל העבודה בגשמיות מרוכזת במקום אחד, אבל במהות אין פה שום דבר חדש. מצחיק להגיד שהדברים האלה לא קיימים ביהדות. וחוץ מזה, הר הבית הוא לא רק קורבנות. השאיפה שלי היא שעוד השבת יהיה מזבח וקורבן תמיד ומוספים ובזיכים וקטורת, אבל עלייה להר הבית היא גם תפילה והשתחוואה. בית המקדש הוא לא רק מקום הקורבנות, אלא גם מקום התפילה של עם ישראל”.
“דרישת המקדש היא ריצה לטווח ארוך”, מסכם הלפרין. “נדרשת אמונה בצדקת הדרך, אבל המאמץ משתלם. העסק זז, אנחנו רואים פירות. בהתחלה היה קשה לעלות, היה קשה להשחיל ברכה או תפילה. היום אנחנו רואים התעוררות רחבה. יותר עולים, יותר מגיעים, הר הבית מקבל יותר ויותר צביון יהודי”.
מאתר מקור ראשון, כאן.