Search Results for: פורים

לא כול הנוצץ הוא משי ו/או זהב / הרב אליהו קאופמן

    פרשת חשיפת מעלליו של יהודה משי זהב איננה מפתיעה בגילוייה והיא טרפה את הקלפים ממסד שרצה לקדמו בפוליטיקה החרדית. התקשורת הכללית איננה “כבשה תמימה” בטיוח ההיסטורי. וגם “העדה החרדית” יכולה הייתה למנוע את החילול השם הזה לפני עשרות שנים עם מספר פשקווילים בלבד.

    פרשת החשדות סביב יהודה משי זהב מסיימת אצל רבים מתושבי שכונת “מאה שערים” בירושלים כארבעים שנות סיוטים של פחד. אצל אחרים, שלא היו תושבי השכונה, היא סיימה כשלושים שנה שבהן נודעו למעלליו. הדברים היו ידועים גם לעיתונאים ולאנשי ציבור – ובמיוחד במפלגות הליכוד, “קדימה”. מאז שנות השמונים של המאה העשרים ידעו יהודים חרדים להתרחק מהאיש הזה. עוד לפני המושג “שמפניה” כבר זיהו אותו במאה שערים” כאחד שיתאים למושג, רק בהבדל אחד – אבישי רביב זוהה עם השב”כ ויהודה משי זהב זוהה עם המשטרה. ביקורתי איננה אישית אלא נגד רשויות החוק בישראל, נגד התקשורת, ובמיוחד נגד ראשי הציבור הפוליטי, שידעו אבל ציידו אותו בכוח ופעלו להאדרת שמו כדי לבנות “חרדים חדשים”. חלק מהעובדות שאציין היו ידועות לאלה שהפכו אותו ל”גיבור חרדי” והעטירו עליו “פרסים” כדי לבקוע ביהדות החרדית. אני מאשים את ראשי ה”עדה החרדית” שידעו מיהו האיש אבל מעולם לא הוציאו עליו כרוז בלשון “ובערת הרע מקרבך”, ולא מעט בגלל הנפוטיזם של האיש. משי זהב לא היה חרדי במהות ההלכתית של המושג כבר משנת 1990, ויש הטוענים שלא היה חרדי כבר מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים – כולל בימים שהיה מנהיג מחתרת “קשת”.

                                                קשת בענן

     עיתונאים בכיר לשעבר בעיתון דתי – לאומי נלחם שנים נגד האיש ויידע את המשטרה על כך אבל הם הגנו על משי זהב. פעם – בשיחה עם קציני משטרה בכירים, התריס העיתונאי לעברם כי “אתם מגנים עליו כי הוא סוכן שלכם”. לפני עשרות שנים נקשר שמו של משי זהב לניסיון התנקשות בעורך עיתון חרדי בחו”ל – לאחר שהעורך פרסם עליו “פרטים”. מי שנדקר במקומו היה חסיד חב”ד שיצא ממערכת העיתון ושהתוקפים טעו בזיהויו. המחתרת “קשת” סימנה בשנות השמונים של המאה העשרים את ההתקוממות החרדית של נגד ארכיאולוגים עקב חפירות קברים. ב”עדה החרדית” בירושלים מעולם לא נתנו ידם לפעילות כזו אלא מחו נגד הארכיאולוגים באופן ספונטני. המחאות הטרידו את הגורמים הממסדיים, ו”קשת” כנראה הוקמה על רקע זה כפרובוקציה להכפשת “העדה החרדית”, וכך ההפגנות תתקפלנה. כשנלכדה “קשת” – בפברואר שנת 1989, נתגלו בה כחמישה מבני משפחת משי זהב, ובראשם יהודה משי זהב. חצי שנה אח”כ  כבר התחולל “המהפך” הרעיוני של האיש, לדבריו עקב “פרשת דרדור אוטובוס 405 ע”י פלשתינאי”. הוא לא ישב ארוכות על פרשת הטרור של “קשת” . כבר בראשית שנות השמונים של המאה העשרים עדכנו אנשי “נטורי קרתא” – ובראשם הרב המנוח משה הירש (שגם נפגע ממנו מחומצה בעינו), כי יש להיזהר מהאיש משום “שמדובר בסוכן משטרתי”. לצד כול הסיפורים הללו פורסמו בע”פ ההאשמות שכיום הוא חשוד בהן, אבל החרדים שחיו בסביבתו פחדו ממנו פיזית וחששו גם לגיבוי המשטרתי שלו. אלה אינם סיפורים בעלמא משום שבשורות הבאות אביא לכם כמה עובדות על פרובוקאטורים שפעלו “בחסות החוק”. בראשית שנות התשעים של המאה העשרים – סביב פרשת הרב עוזי משולם הי”ד, יצא לי להתחבר לקצין משטרה לשעבר, שהיה מעורב בחשיפת העוול שנעשה לעמוס ברנס ע”ה. בהתחברותי אליו ניסיתי לדלות ממנו מי היו סייעני המשטרה בסקטור החרדי – בימי הפגנות השבת בשנות ה-70 של המאה ה-20 בירושלים. הוא סיפר לי על צעיר חרדי אדמוני שהיה כול שבת מגיע למקום ההפגנות ומלבה אותן בזריקת ביצים. הקצין סיפר לי כי הוא היה דואג לשולחו למעצר ב”מגרש הרוסים”. אבל בכול פעם המתפרע היה חוזר כעבור שעה קלה וממשיך לזרוק עליו ביצים, עד למעצרו ואח”כ שחרורו הבא. באחד הימים צלצל הקצין למפקדו ודרש להבין כיצד הלה מוחזר על ידם שוב ושוב. מפקדו של הקצין ענה לו כי “אתה תעשה את עבודתך והמודיעין שלנו יעשה את עבודתו”.

                                            משי זהב לא לבד

    ארגון הזיהוי לקורבנות טרור היה קיים לפני הפיכתו של יהודה משי זהב ליו”ר שלו. בימי “פיגועי השלום” של אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, סייעו מתנדבים חרדים להצלות הללו. הם התנדבו לשמה והציבור אהב אותם – כולל בתקשורת. זה היה בימים שהקרע בין החילוניים לחרדים היה גדל על רקע כישלון “התרגיל המסריח” של שמעון פרס, ואח”כ על רקע הקמת ממשלת השמאל. המתנדבים החרדים עוררו התפעמות בציבור החילוני והמתח החל לקרוס. מנגד נראה היה שהתדמית המפחידה של הציבור החרדי – דמוגרפית ואלקטוראלית, עומדת להתפוגג ומישהו בממסד החליט שצריך להכניס לארגון הנחמד הזה איש מטעם הממסד שימשוך את הציבור החרדי לקוטב “החרדים החדשים”. כך מסתמא צנח לפתע סוחר הסוכריות – משי זהב, לתוך היו”רות של ארגון זק”א, שכבר לא היה רק וולנטארי אלא עסק בפוליטיקה ממש – העברת חרדים לכיוון “הממלכתי”. זה היה אחד הכיוונים של אותם הימים – כשהממסד בנה ארגוני פעולה לכיוון יצירת ה”חרדים החדשים”. כך נבנה באות ימים ארגון “מנוף” – שמטרתו הייתה להוריד את לחץ התקשורת החרדית נגד בריונות המשטרה באירועי הפגנות השבת ברחוב בר אילן בירושלים ומנגד לתקוף את ארגון ההגנה על קברי ישראל – “אתרא קדישא”. באותם ימים השתתף גם דודי זילברשלג (לימים גם הוא נתפס בפרשה מביכה…), מחותנו של יהודה משי זהב, בפעילות ממסדית להחלשת גורמים אקטיביים חרדים בענייני קברים ונגד ההתנגדות לחינוך החילוני ולכניסתו למוסדות חינוך חרדיים. לאורך כול אותן השנים הרי ש”החרדי החדש” – גם אם היה מכוער, הרי שקודם ע”י הממסד והתקשורת הישראלית, והם נתנו לו את הזרקורים לכך רק משום שהאויב האמיתי שלהם היה בהתעצמות היהדות החרדית. רבנים צדיקים ונקיים כעמרם בלויא, דוד שמידל ועוזי משולם היו תמיד הרבה יותר מסוכנים למיינסטרים החילוני, מאשר טיפוסים מפוקפקים כמשי זהב, זילברשלג ודומיהם. כך השתלחה התקשורת ברבנים צדיקים ומנגד היא חיפתה על משתפי”ה. “הזעזועים” מפרשת משי זהב, של הח”כיות מיכאלי וזנדברג, הם בעיני צביעות, שהרי לא יתכן שעיתונאית לשעבר וח”כית כיום – כמיכאלי, לא ידעה על מה שכולם ידעו על משי זהב. וכנ”ל לגבי זנדברג. לשתיים היסטוריה של בניית מערכת אנטי חרדית בפוליטיקה – מתוך הציבור החרדי, כדי שיספיק להן לסתום את אפן כשסירחון קשה מגיע מ”חרדים חדשים” הלוחמים נגד עולם התורה.

                                             “הדג מסריח מהראש”

     בתחילת שנות האלפיים הזדמנתי לעיר הבלגית אנטוורפן. ארגון זק”א ערך שם מגבית. הציבור החרדי בעיר החרים את האירוע. הם ידעו היטב מיהו יהודה משי זהב – שיוצג שם ע”י אחיו המנוח, משה. שני רבנים בלבד נכחו בקהל המצומצם. הגעתי לשם בהזמנה של שגריר ישראל בבלגיה – שאול עמור. הדברים ששמעתי ממנו זעזעו אותי. מכבודו של האח המנוח לא אפרט עליו אבל לגבי יהודה משי זהב הרי שדבריו של עמור היו ממש בגדר “ביקורת קטלנית” תוך טענתו שמדובר “בעולם הפשע, ורק ה’ הטוב יודע באמת לאן הולך הכסף”. הוא טען שם עוד טענות מפלילות שלא אעלה אותן ואני שאלתי אותו מדוע הוא הגיע לערב הזה ונשא נאום תמיכה בארגון ובראשיו ? עמור טען כי “ביבי נתניהו (אז שר החוץ), ובמיוחד אהוד אולמרט (אז מקורבו הבכיר של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון), הכריחו אותי להגיע וטענו כי יהודה משי זהב הוא התקווה שלהם לשינוי החברה החרדית “. לימים הסתבר לי שמכתביו של אולמרט – אסיר לשעבר, היו מפתח חשוב של משי זהב לתרומות. על ענייני גיוס הכספים לזק”א הספקתי לשמוע גם מנדבנים יהודים מבריטניה, בטוענם כי “הרבנית יעקובובי’ץ (אשת הרב הראשי לשעבר שם) היא אישה תמימה שמזרימה סכומי עתק ליהודה משי זהב, מבלי לבדוק כמונו, לאן הסכומים באמת מגיעים “. נחזור לאמצע שנות התשעים של המאה העשרים. באותם ימים התיישב משי זהב על כיסא יו”ר זק”א והחל להתגרות ברבים. חבר ילדות – בלש פרטי, פגש אותי בירושלים. האיש היה בסערת רוחות וסיפר לי על פרויקט שביצע במעקב אחרי משי זהב, תוך צילומי סתר בלאס ווגס ובהוליווד שבארה”ב, במלונות הפאר, ואת כול מעלליו של משי זהב שצילם שם. “העבודה” הייתה בשליחותו של רב מאוד בכיר כיום בש”ס, שרצה להפסיק את הטרדותיו של משי זהב נגד ש”ס. הקלטת הועברה אליו. מאז משי זהב לא העיז להטריד את ש”ס. או – אז נזכרתי כי שנתיים קודם לכן סיפר לי אברך כולל כיצד בנו הסתבך בארה”ב בפלילים בגלל חברותו עם משי זהב, אך האחרון כמובן שהצליח לחמוק מהפללה.

                                       הסיבה האמיתית לשקט

     אפשר להמשיך ולספר כאן עוד מעללים אבל המטרה שלי איננה להפליל את משי זהב, שנמצא גם אחרי טרגדיה קשה במשפחתו. המטרה שלי היא להפנות את הזרקורים לאלה שידעו את האמת אבל דאגו להכשירו משום היותו אלטרנטיבה לחרדיות. כזה הוא דוב אלבוים – עוד פליט מהיהדות החרדית שזכה להשתלב בתקשורת החילונית רק משום שכ”חוזר בשאלה” הוא הרים את הדגל האנטי חרדי, ואף הקים פרובוקציה ששמה “ישיבה חילונית”. לפני כארבע שנים הוא אירח בתוכניתו את משי זהב ופיאר אותו כמי שפתח פתח ליחסים חדשים בין חרדים לחילוניים. שם הוא הדגיש את השרות הצבאי של בניו של משי זהב, וכמובן שאלבוים הציג באור שלילי את היהדות החרדית. מחברותי עם אחיו של אלבוים – יהודי חרדי מלונדון, אני יודע כי אלבוים ידע על מעלליו של בן דודו, יהודה משי זהב, אבל בריאיון לא היה זכר ל”ידע” הזה. ואם אלבוים ידע אז מדוע שבטלויזיה וב”ידיעות אחרונות” לא ידעו ? אבל כמובן שהלוחמה נגד היהדות החרדית ונגד עולם התורה חשובים יותר מכול מלחמה “מוסרית”, עבור “יפי הנפש” מהתקשורת ומהממסד הישראלי. כמובן שאלבוים לא לבד. במשך יותר משנה חוקרים ב”הארץ” את הפרשה הזו. והנה עכשיו – ממש עם הטרגדיה של מות הוריו של משי זהב ושל אחיו, הוא הוזמן לכול תוכנית אפשרית כדי להלום ביהדות החרדית וברבניה. כך למשל גב’ לוסי אהריש – שמתחפשת ל”יהודיה חילונית” תחת התואר המכובס “ישראלית”, העניקה לו פתחון פה נגד החברה החרדית בעניין ה”קורונה”. שם הוא האשים את כול הרבנים החרדים כ”מכחישי שואה”. אברי גלעד – איש תקשורת שעוד לא החליט אם הימין או השמאל הם השקפותיו, ידע להציע לציבור החרדי לקחת את משי זהב כמנהיגו. וכשתקשורת “מציעה” דבר כזה הרי ש”הבישול” כבר נעשה. אין לי ספק שגם אברי גלעד וגם לוסי אהריש שמעו ממעללי האיש הזה אבל “כול המצר לישראל נעשה לראש”. “פרס ישראל” היה צריך להיות הדחיפה החזקה לכך שמשי זהב יקפוץ כיתה בפוליטיקה האנטי חרדית. אבל “רבות מחשבות בלב איש המה ועצת ה’ תקום”. “מי שמחלל שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי”.

                                             שטיפת מוח חולנית

     בציבור החילוני עובדת שטיפת מוח שכול מי שהוא חרדי הריהו חשוד בפלילים ובעבירות מוסר ואילו “החרדים החדשים” הם כולם “טוהר המידות”. את האוויליות הזו משפריצים מהתקשורת ומהממסד הישראלי, אבל גם מ”מערכות הביטחון” הצבאיות והאזרחיות. לא פלא הוא שבכול פעם שנתפס “חרדי – לייט” באיזו עבירה מיד הציבור החילוני נדהם ואילו התקשורת והממסד הצבועים מתנהגים כ”שלושת הקופים”. כך זה קרה בפרשת דודי זלברשלג, כך הכשירו את בנו הבעייתי, כך הפך אלי ביתן הקומוניסט ל”חרדי” ב”ערוץ 11″, כך הפך הליצן קובי אריאלי ל”דובר חרדי” וכך זה קרה עשרות שנים עם משי זהב. אבל האמת היא הפוכה: ככול שהיהודי הוא חרדי יותר כך הוא הגון ונקי יותר ואילו אלה שמתחפשים לחרדים, אבל חיים כחילוניים, הם הצבועים והמושחתים. אפילו עיתונאי מהשמאל – שאיננו אנטי חרדי, כמו חיים ברעם, נפל קורבן לשטיפת המוח הזו. זה קרה לאחר שהתבררו עבירותיו של אורי לופוליאנסקי – ראש עיריית ירושלים לשעבר, כנוכל מסייע לאולמרט. ברעם הודה שחשב כי לופוליאנסקי הוא אדם נקי “בגלל מתינותו כלפי החילוניים”. אבל ל”מתינות” הזו – ול”קירוב הלבבות של חרדים עם חילוניים”, יש תמיד מחיר בשקלים, בדולרים ובשררה.

                                       האשמת “העדה החרדית”

     אני מאשים אף את ה”עדה החרדית” בסירחון הזה. אני יודע היטב שהם סבלו ממנו רבות ואף ביקשו לא להניח על מדפיהם את תיקיו בביה”ד שלהם, אבל כמו שהם תמיד ידעו לצאת במודעות נגד, כאשר מישהו סרח בדיני ממונות או כנגד הרדיו “קול חי”, כך היה צריך לצאת במודעה כי האיש הזה איננו עוד חלק מ”העדה החרדית”. ב”עדה החרדית” ידעו שדעותיו השתנו רשמית בשנת 1989 אבל עד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים הוא המשיך להיות איש הקשר שלהם בהפגנות בירושלים. זכורני כי המנוח הרב אברהם רביץ – אז ח”כ ויו”ר “דגל התורה”, פתח את פיו נגד משי זהב, באחת ההפגנות, וטען כי “לא פלא שהפגנות ה”העדה החרדית” עוברות בשקט כי משי זהב מתמרן זאת עבורם עם המשטרה שלו”. ב”עדה החרדית”. הם ידעו היטב כי סיפור “הקמב”ץ של העדה החרדית” הוא בלוף וזהו שם חילוני ותקשורתי בלבד כדי להלהיט יצרים ממסדיים נגד היהדות החרדית, אבל איש מ”העדה החרדית” לא מצא לנכון להוציא מודעות כי אין תפקיד כזה ואין בכלל איש כזה, שמכהן בתפקיד. אם הם היו פועלים בזמן הרי שכול החילול ה’ הזה היה נחסך מאיתנו.

מאתר יורה דעה, כאן.