מפי הגוי בעצמו: הערמת מכירת חמץ היא חילול השם

בדומה לדברי הרב יוסף גאון שהבאנו כאן בעבר.

הנה דוגמא לחילול השם שבדבר, מתוך ראיון עם הגוי הקבוע שאעלק “קונה” את החמץ בארץ ישראל דרך ה”רבנות”. החמץ בשווי $240 מליון, ועושים כאילו זקפן עליו במלוה (ואין שום סיכוי שיעשה זאת, כי הוא לא איל הון), ואח”כ הגוי אינו משלים דמיו, ולכן כאילו לא קיים תנאו, וה”מכירה” בטלה. ולוקחים את אותו גוי בכל שנה ושנה, וכדי בזיון וקצף.

הנה מתוך הכתבה באנגלית, מאויבי תחכמני מצותך:

Israel’s trick to bypass ‘chametz’ ban for Passover

Published On 25 Mar 2018

“אכן מצאת מקום חרפתי.”

For the Passover Feast, the Jewish state makes the sale because, during the Passover, Jews may not possess any food containing fermented grains.

So, for about 20 years, the state of Israel has been temporarily selling to Hussein Jabar its prohibited food items, in an annual ritual.

ריטואל“, או “טקס” או בדיחה.

In supermarkets, shelves containing such foods are usually covered up. Private households may freely decide what they put on their table.

In the Feast of the Passover, Jews worldwide celebrate the departure of the Israelites from slavery in Egypt. During the week of Passover, the Torah forbids consuming “chametz” – any food items that contain grains which have fermented. The possession of chametz is also prohibited.

Symbolic purchase

Rabbi Jeffrey Woolf of Bar-Ilan University points out that the sale of chametz to Jabar has high symbolic value. “But it is really so, that under Jewish and civil law, it is the non-Jew who possesses chametz.”

שקר וכזב, כמו שהוכיח הרב ברנד בספרו. וזה דברים שבלבו ובלב כל אדם, זיל קרי בי רב הוא. אין כאן אלא ליצנות גמורה מהקב”ה ומתורתו, כאדם שמוכר נכסיו לבניו להבריח בעלי חובות, שלא חלה המכירה הן בדיננו והן בדיניהם (ומשם העתיקו ל”מכירת” הארץ בשמיטה). רח”ל.

Each year, the 53-year-old Palestinian citizen of Israel assumes an important task for the Israeli state: During the period of the Feast of the Passover, he symbolically purchases all leavened bread, as well as cakes, biscuits, noodles and even beer – all on behalf of the Jewish religion.

“If I can help them, then why not?” says Jabar, who is from the village of Abu Gosh, near Jerusalem. “For 10 days, I become a millionaire,” adds the Muslim believer with a laugh.

הצחוק הוא אמתי.

Jabar is clearly pleased by the interest being shown him. Behind the powerfully built man wearing a dark suit, there are pictures on the wall showing him together with previous Israeli prime ministers Yitzhak Rabin and Ehud Olmert, as well as with the current Prime Minister Benjamin Netanyahu.

Sitting in his office in a hotel in Jerusalem, Jabar explains how, each year, he pays around $5,600 to Israel’s highest Jewish authority, the Chief Rabbinate. In a ceremonial act, both parties sign an agreement. This year’s ceremony is set to take place on March 29, with Finance Minister Moshe Kahlon and Israel’s two chief rabbis.

The money is a down payment for goods which, by the latest estimates, are valued at more than $240m, Jabar says. For his money, he receives a list of all the pertinent food items, be they from the army, hospitals or schools. He is also given all the necessary keys to the premises involved.

Up until the Middle Ages, Jews would simply consume, give away or throw away their chametz before Passover. But in the late Middle Ages, Jews began brewing beer and became tavern keepers – so they could no longer simply throw away their chametz stores. “Under these circumstances, the rabbis of Eastern and Central Europe came up with the idea of selling chametz,” Woolf said. “We are speaking here of a legal loophole.” The non-Jew temporarily purchases the chametz, and then later on – after Passover – sells it back again.

ע’ מש”כ בזה כאן. ויש עוד הערמות שלא חלות.

Today, the Israeli state, as well as factories, restaurants and hotels accord the Chief Rabbinate the right to sell their chametz to Jabar in their name. “He is given 10 days’ time to conclude the purchase,” says Rabbi Elieser Simcha Weiss of the Chief Rabbinate, about the previously agreed-on procedure. “If he does not pay the remainder by the end of Passover, then the deal is void.” When that happens, Jabar gets his down payment back – and the chametz items are returned to their original owners.

יתר החילול השם הצועק עד לב השמים ראה כאן…

יה”ר שנחזור בתשובה.

עם כאלו מתירים, מי צריך אוסרים?! – הרב אשר וייס בענין הערמה במכירת חמץ

Mechiras Chametz

א

 

מקור מנהג המכירה

 

שנינו בתוספתא פסחים פ”ב ה”ו ישראל וגוי שהיו באין בספינה ויש חמץ ביד ישראל מוכרו לגוי או  נותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתננו במתנה גמורה”, ומברייתא זו המקור לדין  מכירת חמץ לנכרי, והובאה הלכה זו בסימן תמ”ח ס”ג עי”ש.

אמנם, שני הבדלים בין המכירה הנהוגה בזמנינו למכירה זו שבתוספתא דמכירה זו  אקראית ופרטית היא משא”כ זו שבזמנינו שהיא קבועה וכללית, ובאמת נרעדו אמות הסיפים כאשר  הנהיגו מכירה כללית ע”י רב העיר לפני כמאה ושמונים שנה.

בימי החת”ס כנראה עדיין לא נהגו במכירה כללית דבשו”ת או”ח סי’ קי”א כתב דיש לכל רב לדרוש  בשבת הגדול ולהסביר לעם את ענין המכירה פרטיה ודקדוקיה הרי שבזמנו לא היתה מכירה כללית  אלא כל מי שהיה חמץ ברשותו היה מוכרו לנכרי בעצמו, אך בישועות יעקב סי’ תמ”ח ס”ק ה’ כתב  ששמע שבמקצת קהילות נהגו במכירה כללית ומשבח מנהג זה.

בקהלת יאס פרצה מחלוקת גדולה כשרב אחד הנהיג מכירה כללית והגרא”מ טויבש מחה כנגדו  ובשו”ת אורי וישעי סי’ קכ”א כתב לדחות מנהג זה ובשו”ת נאות דשא סוף ח”א הובאה תשובתו של הגר”ש קלוגר  בשבח מנהג זה אמנם שוב חזר בו וכתב דיצא שכר מנהג זה בהפסדו.

ומכל דברי האחרונים הנ”ל  מבואר דבאותו זמן נהגו אף במקומות שהנהיגו מכירה כללית שהרב קנה את החמץ מכל בני קהלתו  וחזר ומכרו לגוי אך בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ב ח”ב סי’ ע”ז הביא כמנהג דידן שהרב הוא מורשה  למכור חמצם של בני קהלתו, אך הגאון בעל שו”מ דוחה גם מנהג זה עי”ש. אמנם מאז ועד ימינו נשתרש  מנהג זה בקרב כל הקהלות ואין פוצה פה ומצפצף וברור שיש במנהג זה תקנה גדולה למנוע איסור בל  יראה מרבים מעמי הארץ.

ב

 

בחשש הערמה במכירה

 

והנה ידוע בשער בת רבים לכל יודעי דת ודין, שיטת הבכור שור בפסחים כ”א דמכירת חמץ באמת  הערמה היא ואין לסמוך עליה אלא בדרבנן אך כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי אין האיסור  מה”ת ושוב מהני מכירה זו. וגם בקצוה”ח נקט דאין מכירה זו נצרכת אלא מדרבנן כיון דמדאורייתא  סגי בביטול עיין בדבריו בסי’ קצ”ד סק”ג שכתב דאף דקנין אודיתא אינו אלא מדרבנן מהני בחמץ כיון  דמדאורייתא בביטול סגי עי”ש.

אך רבים מן האחרונים חלקו עליהם ונקטו דאין מה שמוכר בכלל הביטול כלל וממילא המכירה נצרכת  מה”ת, כ”כ החת”ס בשו”ת או”ח סי’ ס”ב ובשו”ע הרב בסדר מכירת חמץ ובפמ”ג סימן תמ”ח א”א ס”ק  י’ ומשו”כ נקטו דבאמת המכירה מכירה גמורה היא ומהני אף בדאורייתא וכך כתב המקור חיים בסי’  תמ”ח סק”ט עי”ש.

ולכאורה מסתבר כדבריהם דאם מבטל גם מה שהוא עומד למכור איך ימכור דבר שאינו שלו  דלרוב הראשונים ביטול הוי הפקר, ואף לשיטת רש”י והרמב”ם דביטול אינו הפקר אלא מדין תשביתו  הוא, מ”מ איך ימכור את מה שביטל כעפרא דארעא, והלא סתירה גמורה היא, ועוד דלכאורה נראה לשיטה זו דאינו יכול כלל לבטל את מה שרוצה למכור כדי לא להפסידו וכונתו לחזור ולקנותו דהרי חזינו דאינו כעפרא דעלמא אצלו, אלא מסתבר דמה  שמבטל אינו מוכר ומה שמוכר אינו מבטל.

אמנם במקום אחר כתבתי לבאר דאין בהכרח סתירה בין שני ענינים אלה, דהלא באמת מבטל ביום  י”ד את כל החמץ שלו בין הידוע ובין שאינו ידוע לו וכך גם במכירה הוא מוכר את כל החמץ שברשותו  אף החמץ שאינו ידוע לו אף שכבר ביטלו. ופשר הדבר כך הוא לענ”ד, כיון שיש מפקפקים בתוקף מכירה  זו כמבואר דעת הבכו”ש כוונתו לבטל גם מה שבכלל המכירה על הצד שאין זה מכירה גמורה, וכיון שיש  צד פקפוק בביטול וכמ”ש הר”ן בריש פסחים שמא לא ביטל בלב שלם, והרע”ב שם כתב דיש חשש  שמא ימלך על ביטולו, ועוד די”א דלא מהני ביטול בחמץ ידוע, ולצד זה כונתו למכור גם מה שביטל, סו”ד הרי זה כאילו מבטל ומוכר על תנאי ושני ענינים אלו משלימין זא”ז (ועיין מש”כ בזה במנחת אשר לפסחים סי’ י”ד).

והנה נהגו רבים שלא למכור חמץ גמור ושלא להנות מחמץ גמור שנמכר בפסח כמבואר באליהו רבא  בסי’ תמ”ח וכ”כ בשו”ת עטרת חכמים חו”מ סי’ י”ד שמעולם לא אכל חמץ שנמכר בפסח וכ”ה באגרות  סופרים בשם הגרעק”א, וגם חומרא זו יסודו בפקפוק על תוקף המכירה, ואפשר דסברי דאין הביטול  חל על מה שמכר, והוי תרתי לריעותא, דכיון שאינו מבטל את מה שמוכר ואין המכירה גמורה ממילא  נוגע באיסור תורה ולכן החמירו שלא למכור חמץ גמור וכז”פ.

ג

 

אם ניתן לסמוך על מכירה לקויה

 

ובמנחת אשר לב”ב סי’ מ”א אות ב’ כבר הבאתי את מש”כ החת”ס בשו”ת יו”ד סי’ ש”י לפקפק על מכירת  חמץ, דהלא אנן סהדי דאין הגוי מכוין כלל לקנין גמור וכל מכירה זו אינו בעיניו אלא מעין טקס דתי  שאין בו ממש, וכתב החת”ס דאין לנו ענין אלא להוציא את החמץ מרשותנו ומה לן אם הגוי קונה או  לא, ולא יהא אלא הפקר די בכך כיון שעכ”פ יצא מרשותינו, ותמהתי על דבריו דהלא אם לא יקנה הגוי  אין זה הפקר כלל אלא נשאר בבעלות גמורה של ישראל וכמבואר בב”ב קל”ח ע”א בתוד”ה כאן דאם הקונה לא קנה  נשאר הדבר ברשות המוכר כיון שקנין אין כאן והפקר אין כאן.

ושוב כתבתי דיש ליישב דבריו לפי”ד המשאת בנימין סי’ נ”ט שחידש לגבי מי שמכר חמצו לגוי  בקנין כסף בלבד, דאין צריך לחשוש בו לחמץ שעבר עליו הפסח, דכיון דגילה דעתו שלא ניח”ל בחמצו  לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכמ”ש הר”ן בריש פסחים דמה”ט מהני ביטול בלב ושלא בפני  שלשה והביאו הבית יוסף בסי’ תל”א עי”ש, ולפי”ז י”ל כן אף בסברת החת”ס דכיון שהישראל מכר  כדין הוי הפקר ע”י גילוי דעתו אף אם מסיבה כלשהי לא חל הקנין.

ובספר נהר שלום או”ח תמ”ח דחה את דברי המשאת בנימין דלא כתב כן הבית יוסף אלא ליתן טעם  במה שכתבו כמה ראשונים דיכול לבטל חמץ ע”י השליח אבל אין זה הלכתא פסיקתא, ועוד דהב”י כתב  שם עוד טעם לחלק בין הפקר דהוי משום נדר ולכן לא מהני ע”י שליח לביטול חמץ דאין בו גדר נדר  כלל עי”ש, ונראה ברור דהנהר שלום חשב דכונת המשאת בנימין לדברי הב”י בסי’ תל”ד דמיירי בענין  הביטול ע”י שליח אבל באמת כונתו לדברי הב”י בסי’ תל”א דמביא דברי הר”ן בענין ביטול בלב דמהני  משום גילוי דעתא וז”ב (דבמשאת בנימין נכתב בטעות הדפוס בית יוסף סי’ תל”ה עי”ש).

 

ד

 

אך באמת צע”ג לסמוך ע”ד המשא”ב להלכה ואנא אנו באים בסברא זו, וכי מי ששכח למכור חמצו  לשעה לפני סוף הזמן ושוב אין ביד לבצע את המכירה עד עבור הזמן, והוא בוכה ומתאונן על מר גורלו שלא מכר חמצו, נאמר דגלי דעתיה דלא  ניח”ל והוי הפקר ממילא, או מי שחשב שעשה קנין המועיל אך הקנין לא נעשה כדין כלל נימא דסגי  בגילוי דעתא, ומה בין קנין כסף דלהרבה פוסקים לא מהני בגוי למי שלא עשה שום קנין המועיל, וע”כ  צריך למתוח קו בגדר זה של גילוי דעתא, דא”א בשום פנים שכל גילוי דעת שיהיה יועיל להפקיע איסור ב”י  וב”י.

ולול”ד המשאת בנימין היה נראה לחלק דע”כ לא כתבו הר”ן והב”י אלא במי שכונתו ברורה להפקיר  אלא שלא השלים תנאי ההפקרה ולא הפקיר כדין דהיינו שלא עשה כן בפני שלשה ולא הוציא בפיו בזה  חידש הר”ן דמהני ג”ד, דכל מה דבעינן הפקר בפה ובפני ג’ אינו אלא להשלים ולהוכיח גמר”ד, ובגילוי דעת סגי, אבל כשלא התכוין להפקיר כלל אלא להקנות והקנין לקוי ולא חל לא מהני ג”ד  כלל לעשותו הפקר דאין הג”ד מחדש חלות שלא התכוין האדם לעשות.

וראיתי שוב שהאחרונים כבר נתקשו ונתחבטו בסברת המשאת בנימין, ובשו”ת חמדת שלמה או”ח סי’  א’ כתב לבאר דכונתו דבאמת עיקר חלות הקנין מצד גמ”ד דמקנה הוא ומשו”כ מהני בג”ד, אך דרך זה  אינו מובן דמלבד מה שביארתי במנח”א לב”ב סי’ ל”ב דלא מהני גמ”ד במקום קנין אלא בשגמר ומקנה  מתוך שמחה יתירא בלבד ולא בקנין דעלמא, אך יותר נראה פשוט דבעינן עכ”פ שיתכוין להתחייב או  להקנות במחשבתו ולא כשמתכוין לעשות קנין ולא עשה קנין המועיל דנאמר דהוי הפקר וז”פ בעיני.

ובשו”ת אבני צדק או”ח סי’ נ”ב כתב בד”א דמהני גילוי דעתא רק בקנין כסף דמהני תנאי שיהני קנין  כסף אף במקום דלא מהני מעיקר הדין וכמבואר בקידושין דף כ”ה דאף דאין הכסף קונה בקרקע עד  שיכתוב שטר מ”מ מהני תנאו לקנות כסף עי”ש.

אך באמת זה תמוה דאיך יהני תנאי לחדש קנין שאינו מועיל מה”ת, וע”כ לא אמרו אלא במה דלא  מהני קנין כסף משום שלא גמר ומקנה משום שלא סמכא דעתיה דבזה מהני ג”ד דשפיר סמכא דעתיה,  אבל במה דלא מהני ביה הקנין מעיקר הדין מה יהני תנאו לשנות דין התורה, ואף במה שתיקנו חכמים  דלא מהני כסף במטלטלין נחלקו הפוסקים אם מהני תנאו דהנה הבית יוסף בסי’ קצ”ח כתב דמהני  והדרכי משה שם תמה עליו דע”כ לא אמרו דמהני תנאו אלא בקרקע אבל לא במטלטלין שתיקנו  חכמים לבטל קנין כסף משום גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטיך בעלייה וכ”כ הש”ך שם בסק”י לדחות  דברי הב”י וכדבריהם מבואר בחידושי הריטב”א בקידושין שם.

אמנם להלכה הסכים הרמ”א עם דברי הב”י שם וצ”ל דכך תיקנו חכמים שלא לבטל לגמרי קנין כסף  ובמקום שהתנה להדיא מהני הסכמת בעלי הקנין, משא”כ בקנין כסף דגוי דלא מהני מעיקר דין תורה.  וכיוצא בזה נתקשיתי בדברי הקצות שם בסי’ קצ”ח ס”ק ג’ דפשיטא ליה דלשיטת הב”י מהני התנאי גם  בגוי וצ”ע לענ”ד אמנם המג”א בסי’ תמ”ח ס”ק ד’ הוכיח מדברי המשאת בנימין דלא צריך מסירת  מפתח במכירת חמץ, הרי לכאורה דנקט הלכתא כהמ”ב, אך אפשר דלא הוכיח אלא במה שמבואר  מדבריו דל”מ מסירת מפתח אבל אין בהכרח דהלכה כותיה גם במה שחידש דמהני קנין כסף לחוד, אך  באמת זה תלוי בהבנת דברי המג”א דהנה הפמ”ג שם בא”א סק”ה כתב לדון בדברי המג”א דהמ”ב  מיירי בענין שהחמץ בעיר אחרת ולכן אין ריעותא בקנין כשלא מסר לו מפתח משא”כ כשהחמץ בעיר  שבו הקונה ומוכח מקושיתו שהבין הוכחת המג”א ממה שלא כתב המ”ב דצריך מסירת מפתח (ולפ”ז  י”ל כנ”ל דלא הוכיח מדבריו אלא הלכה זו דל”צ מסירת מפתח) אבל בשו”ת צ”צ או”ח סי’ מ”ד כתב  לבאר כונת המג”א להוכיח מכל עיקר סברת המ”ב, דכמו דמהני ג”ד לשוויה לקנין כסף קנין המועיל  בגוי כמו”כ מהני דלא נצטרך מסירת מפתח ומוכח דהמג”א נקט עיקר להלכה כשיטת המ”ב ודו”ק  בכ”ז כי קצרתי.

ומשום כ”ז נראה דצ”ע אם לסמוך על דברי המשאת בנימין בזה להלכה.

מאתר תבונה, כאן.

מהדורה חדשה: ספר ‘ביום הראשון תשביתו’ בענין מכירת חמץ

לבאר דברי הבה”ג שכתב במכירת חמץ “ובלבד שלא יערים” ומכתב הערות על זה ותשובה על ההערות בתוספת מרובה

תיקון רשות הרבים (הוספה על בריתי יצחק עירובין)

מאמר התורה חסה על ממונם של ישראל
בנתינת דגש על בעיית יוקר הדירות במרכז הארץ

Download (PDF, 2.68MB)

Reprinted with permission.

תורת הגאונים האמיתית נגד מכירת חמץ הנהוגה

ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה

הבג”ץ נגד היהדות

בזמן האחרון יש תמיכת הבג”ץ ברפורמים שרצונם לעקור את כל היהדות, וכן אנו רואים יותר ויותר התערבות הבג”ץ נגד כל חקיקה שעוזר ליהדות, וכן עצם התערבות של הבג”ץ בכל הענינים של הכנסת, אשר סותם כל אפשרות להתקדם בעניני יהדות.

ובעצם הם משליטים את עצמם על המדינה, על אף שיש באופן עקרוני שלשה רשויות, הרשות המחוקקת שזה הכנסת, הרשות המבצעת זה הממשלה, והרשות השופטת זה הבג”ץ, אבל כעת יותר ויותר הבג”ץ משתלט כדי שיכולל בתוכו כל שלשה הרשויות.

והם לא נבחרי ציבור אלא בוחרים את עצמם, והם אנטי דת מובהקים, ואנטי ארץ ישראל, וא”כ יש כאן שילטון ערב רב בצורה מובהקת.

התיקון לזה

והשאלה איך ניתן לבער שלטון רשע זו, וכן עצם הממשלה צריך להיות ע”פ תורה, אולם הרשעים הכי גדולים ששולטים כאן זה הבג”ץ.

ונראה שאחד מן התיקונים הגדולים שצריך לעשות הוא על ידי ביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה הנוראה של המכירה הנהוגה.

וזה ע”פ הזוהר הקדוש שכתב שהקב”ה הבטיח שבי”ד בניסן בזמן שעם ישראל מבער החמץ, הקב”ה מבער את הערב רב, אולם כמובן שזה רק כשבאמת מבערים את החמץ, [חמץ כפשוטו] אבל לא ע”י המכירה הנהוגה שיש הרבה צע”ג עליה.

וכתבנו כמה מאמרים על זה, וכאן נביא עוד הפעם את המאמר חמץ ושאור דאינון ערב רב:

שאור וחמץ דאינון ערב רב

עי’ בגמ’ ביצה (דף לב ע”ב) “הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג יח) ‘וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ’, כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו”.

ועי’ בזה בספר הזוהר כמה פעמים, שיבוא זמן שאנשים עם נשמות הערב רב ישלטו על עם ישראל, והם מכונים בשם שאור וחמץ.

וז”ל הרעיא מהימנא (במדבר פר’ נשא, דף קכו ע”א): “וַאֲנִי חָשִׁיב בְּעֵינַיְיהוּ בֵּין עֵרֶב רַב רַשִׁיעֲיָיא, כְּכֶּלֶב מֵת דְּסָּרַח בֵּינַיְיהוּ, דְּחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח בֵּינַיְיהוּ, בְּכָל קַרְתָּא וְקַרְתָּא, וּבְכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל מְפוּזָרִין בֵּינַיְיהוּ בֵּין מַלְכְּוָון. וְאִתְהַדְּרוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב רַעְיָין עַל יִשְׂרָאֵל, עָאנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא” [= ונעשין הערב רב מנהיגים על ישראל].

ועוד אמרו שם (פר’ פנחס, דף רלב ע”ב): “וּבְגִין דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָה, וְאִינּוּן אוּמִין דְּעָלְמָא דַּמְיָין לְמוֹץ, יַתִּיר מְעַכְּבִין בְּגָלוּתָא עֵרֶב רַב לְיִשְׂרָאֵל, מֵאוּמִין עכו”ם. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ רַבָּנָן (ברכות דף יז ע”א) מִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה מְעַכֵּב. דְּאִינּוּן דְּבֵקִין בְּיִשְׂרָאֵל, כַּשְּׂאוֹר בַּעִיסָּה”.

ועי’ תק”ז (תקון כא, סוף דף נ ע”ב): “וְדָא אִיהוּ חָלַק לִבָּ”ם (הושע י ב), וּמָאן חָלַק לִבָּם? שְׂאוֹר וְחָמֵץ דְּאִינוּן עִרֶב רַב, וְרָזָא דְמִלְתָא וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א ו), דַּעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (שמות יב טו) אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, אַךְ חָלַק, וְאוֹמָאָה דְיִתְמַחוּן [ושבועה שימחו] בְּי”ד, דְּאִינוּן אַרְבַּע סְרֵי יוֹמֵי דְפִסְחָא, לְקַיְימָא (מיכה ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, וכו’, וּבְגִין דָּא(ריש פסחים) אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר“. ע”כ.

ביעור הערב רב ע”י ביעור חמץ

ויש לשאול איך אפשר לבער את הערב רב מבינינו, זה שהזוהר מכנה בשם חמץ ושאור, שהם ‘הרעיין על ישראל’, רועים ומנהיגים על ישראל, ושאור שבעיסה מעכב.

ונראה לומר, שכיון שהזוהר מכנה הערב רב [אשר כעת שולט עלינו] בשם שאור שבעיסה, ונשבע שהכליון של הערב רב יעשה בי”ד בניסן בשעת שמקיימים מצות ביום הראשון תשביתו, א”כ יש לנו ללמוד מזה, שזה מתקיים ע”י שבאמת אנו מקיימים מצוה זו כהוגן.

ויש לשאול האם באמת היום מקיימים זה כהוגן?

ועי’ במעשה רב של הגר”א שחמץ הנמכר אסור גם בדיעבד, וז”ל (סי’ קעז): “אחרי פסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויין שרף ושכר של ישראל, כי המכירה גרועה, ע”כ לא יקנה רק משל נכרי או הקמח של ישראל אם אינה לתותה, ויי”ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש”. עכ”ל.

קצת מן הבעיות החמורות במכירה הנהוגה

הנה מכירה זו הנהוגה הוא צע”ג מכל הבחינות, הארכנו בחיבור ‘ביום הראשון תשביתו‘, ותמצית הדברים במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘.

מקור המכירה בנוי על התוספתא (פ”ב ו-ז) וירושלמי (פ”ב ב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”. ע”כ. והבה”ג מוסיף “ובלבד שלא יערים“.

תוספתא זו הובאה בגאונים, ברא”ש (ב’ ד’) ברמב”ם (הלכות חמץ ומצה פ”ד ה”ו) ועוד הרבה ראשונים, ובשו”ע (סי’ תמח סע’ ד).

הוספת הבה”ג “ובלבד שלא יערים” הובא בגאונים וראשונים: רבינו ירוחם הובא בב”י (סי’ תמח), אור זרוע (סי’ רנו), שו”ת הרשב”א (ס”ס ע), תלמיד הרשב”א (דף לא ע”ב), חידושי רבנו דוד (דף ו ע”א).  וכן כל הראשונים שהביאו דברי ר’ עמרם גאון (עי’ לקמן ד”ה אבל). ואין מי שחולק עליו, ועי’ לקמן בכוונתו.

אולם במה שנתגלגל במשך הדורות, יש התרחקות גדולה מן המקור, עד שכעת מוכרים לגוי ונותן דמי קדימה ומחייבים אותו לשלם השאר (עי’ בה”ל סי’ תמח ד”ה בדבר מועט), והוא הערמה מוכחת, ואין כלל גמירות דעת לגוי להתחייב לשלם. וכן אינו מקבל אחריות אונסא וזולא על החמץ (עי’ יבמות דף סו ע”ב ושו”ע סי’ רמו סע’ ד’), וממילא לא חל.

וזה אפילו אילו היינו מסכימים באופן המכירה שכתב בשו”ע (סי’ תמח סע’ ג) שמתיר למכור בדבר מועט וחוזר ולוקח מן הגוי לאחר הפסח, ושם אין כ”כ בעיה מצד גמירות דעת של הגוי, שהגוי אינו מתחייב יותר ממה ששילם, ומצד הישראל יש גמירות דעת, שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא גומר ומקנה (עי’ שה”צ ס”ק מט).

משא”כ היום ששינו המכירה כמבואר בבה”ל הנ”ל, שהדבר המועט שהגוי משלם, הוא רק דמי קדימה והשאר מתחייב לשלם, וכל אחד יודע שאינו מתחייב באמת, ממילא אין כאן גמ”ד מצד הגוי וכ”ש במכירה של כל העיר, שהגוי כלל אינו יודע כמה קונה וכמה מתחייב, אין כלל סיכוי שהגוי יגמור בדעתו להתחייב, וכל מה שעושה, משום שיודע בודאי שלא יגבו ממנו, ומחשיב המכירה כדתי-סימלי שאינו כלום.

ושינוי זה אחרי תקופת הב”י עשו לטובת הישראל, כדי שהגוי לא יוכל ליקח החמץ בדבר מועט, אלא צריך לשלם הכל אם ירצה לקחת, וקלקלו בשינוי זה את המכירה הרבה, שעכשיו אין גמירות דעת מצד הגוי לשלם אם יתבעו ממנו. שמה שבשאר מכירות רגילות יכול אדם לשלם דמי קדימה ולהתחייב על השאר, זה בסחורה שמעונין בו, אבל כאן שאינו מעונין בזה כלל, וכל מה שעושה, זה משום שיודע בבירור שלא יתבעו ממנו הכסף, והוה בלבו ובלב כל אדם כאילו אמר זה מפורש [ועי’ ברמ”א (חו”מ סי’ רז סע’ ד) שאי איכא אומדנה דמוכח נתבטל המקח. וכן עי’ בשו”ע (חו”מ סי’ צט סע’ ז)].

וכן לפי מה שהביא הב”י דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג “ובלבד שלא יערים”, והביאור הכי מיקל הוא ביאור הב”י שכתב שלא יעשה תנאי במכירה, [ביאור זה כתב הב”י בלשון ‘ואפשר’]. וכאן כיון שהגוי אינו מתחייב באמת, נחשב כעשה תנאי שהישראל מוכרח לקבל בחזרה את החמץ אם הגוי רוצה, ותנאי זה הוא אסור כמבואר בחיי אדם (כלל קכד ס”ק ז, ובנשמת אדם שאלה ח), וזה בכלל “שלא יערים” גם לביאור של הב”י.

וכבר הקשו קושיה זו בתבואת שור בבכור שור ובמחצית השקל ועוד, ובת”ש תירץ, שיש כבר ביטול חמץ וממילא יש רק איסור דרבנן ועל זה מהני מכירה שבדרבנן מותר להערים. וזה צע”ג משני טעמים, חדא, שאין למדים הערמות זו מזו [עי’ רא”ש (שבת כ’ ה’) הובא בב”י (סי’ שלט) וריטב”א(שם קלט ע”ב)] וכ”ש כאן שנאמר מפורש שאסור להערים. שנית, מה שכתב שביטל, כבר דחו האחרונים, שאין כאן ביטול, כיון שרצונו לזכות ולמכור, וכן דעתו לזכות אחר פסח אין זה אצלו עפרא דארעא, [עי’ מ”ב (סי’ תלו ס”ק יז) ומקורו משו”ת הרשב”א (סי’ ע) בשם רב האי גאון].

ועוד תירץ החיי”א, שהגוי יכול למכור החמץ ולשלם עי”ז. אולם לפי המציאות, גוי שאינו רוצה בחמץ אינו מוכן לכך ובודאי לא בסכומים ענקים והוא אינו סוחר בכך וסומך בהנחה גמורה שהישראל לא יגבה ממנו.

וכן נאמרו תירוצים אחרים על זה שאינו מתרץ בעצם הקושיה החזקה.

התגלות תשובת רב עמרם גאון

אבל יותר מזה, שגם מכירת השו”ע, צע”ג להמשיך, אחרי שנתגלה תשובת רב עמרם גאון, שהובא בהרבה ראשונים שלא היו לפני הב”י, שמבאר דברי הבה”ג שכתב על המכירה של התוספתא “ובלבד שלא יערים”, שכל מכירה שמוכרים לגוי וחוזרים וקונים ממנו המבואר בתוספתא, הוא רק בפעם אחת, אבל בלבד שלא יעשה בשנה הבאה, שאז זה כבר הערמה, ואם עשה כך נאסר גם בדיעבד לאחר הפסח.

[וכנראה המקור של רע”ג הוא מן המשנה (בכורות דף לה ע”א) בענין שגוי שעשה מום בבכור, ובפעם הראשון לא ידע הגוי שזה יתיר הבכור, ומש”ה מותר, ובפעם שנית כבר ידע הגוי, ומש”ה הבכור אסור. וכן כאן, ההיתר של התוספתא הוא משום שזה רק ספק אם הישראל יקנה בחזרה, כמו שכתוב בתוספתא “שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”, אבל בפעם שניה נחשב כודאי שהישראל יקנה בחזרה].

וזה לא היה ידוע להב”י, שאף שהב”י הביא דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שכתב ובלבד שלא יערים, אבל הביאור מה זה ערמה לא ידע, ולא ראה דברי רע”ג בזה, ועל כן מנסה לפרש ובלבד שלא יערים היינו שלא יעשה תנאי במכירה, ובודאי אילו ראה הב”י תשובת רע”ג, היה מסכים לדבריו.

[ותשובה זו הובאה בהרבה ראשונים שלא היו ידועים להב”י, כמו תשו’ גאוני מזרח ומערב (סי’ קי), המאירי (דף ו), מהר”ם חלואה (דף ל ע”ב), אהל מועד (שער הפסח דרך יב ריש נתיב ט), חידושי הריטב”א (דף כא ע”א), נמוקי יוסף (דף ו ע”א). וכעת נתגלה תשובת רע”ג המקורית (גיאוניקא ב’ עמוד 326 שנכתב בירחי כלה קס”ט דשטרות), שמבואר שם כל מה שנאמר בשמו, ואין שום פקפוק על אמיתיות התשובה. ועי’ בזה ברמ”א (חו”מ סי’ כה סע’ ב בסוף ההג”ה) וברא”ש (סנהדרין פ”ד ס’ ו’) שאם מצאו תשובת הגאונים מה שלא ראו מקודם, ונראה בעיניו צריך לחזור בו, ורק אם רואה שהגאון אינו צודק יש לו רשות לחלוק, וכאן לא ראינו ראשון שאומר שראה דברי רע”ג וחלק עליו].

וא”כ בודאי כל הרבנים שליט”א היו צריכים להפסיק מכירת חמץ, וכ”ש מכירה שאחרי הב”י שהתדרדר הרבה הרבה, וכ”ש אחרי מכירה של כל בני העיר, וכ”ש של כל בני המדינה.

והלכתי לזקני הדור, ואף אחד לא השיב על הקושיה ולא אמר שהטענה אינה צודקת. [בפרטות מה ששאלתי לכמה זקני הדור ומה שאמרו, עי’ במאמר ‘עורמה במכירת חמץ ובשבת‘, והיוצא מזה שאין להם תשובה, וממילא לא שייך כאן “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל”, עי’ רמב”ן (על ס’ המצות שורש א’, דפוס פרנקל עמ’ כו קטע ‘ויש בזה תנאי’)].

ההשלכות של מכירת חמץ

אולם מטרת מאמר זה שלא להאריך בזה, כי לזה צריך חיבור מיוחד, איך הלכו כל ההשתלשלות במשך הדורות והתדרדרות של המכירה. ואיך נתגלגל אח”כ למכירת ארץ ישראל להפקיע שביעית, ושם כבר אין גמירות דעת גם מצד הישראל לתת לגוי, [בהיתר מכירת א”י יש עוד הרבה בעיות, שאסור למכור לגוי ואסור להפקיע שביעית, וגם לדעת כמעט כל הראשונים אסור לעבוד בקרקע של גוי]. וכן עשיית גרות פיקטיבית, שמקבלים מצות רק בפה, וכולם יודעים שאין אמת בדבריהם. הכל התחיל בהערמה של מכירת חמץ, שתחת הכותרת שנאמר במכירת חמץ “ובלבד שלא יערים”, ובכל זאת עושים הערמה שאין גרוע מזה, למדו מזה מקור ויסוד שבכל התורה אפשר לעשות הערמות, עד שבסופו של דבר ח”ו לא ישאר הרבה מן התורה.

וביררנו גם, שמכונות גרמא שנעשו ע”י מכון צומת ומכון טכנולוגיה, שהם טעות גמורה וחייבין חטאת על זה, וכן מאיים לעקירת כל השבת, כי אפשר לעשות כל ל”ט מלאכות בזה, כל זה הוא תוצאה של מכירת חמץ.

גדולי ישראל

ומה שנעשה ע”י גדולי ישראל, אף שאנו זקוקים ומחויבים לגדולי ישראל באופן כללי, מ”מ דבר זה אינו כולל מה שנתברר שהוא נגד התורה, וכמו שאצל שלמה המלך, שאנו משתמשין בספרים שכתב כמו משלי שיר השירים וקהלת, מ”מ מה שעשה שלא כדין לא מקבלים. ועי’ שמו”ר (פר’ ו ד”ה א): “באותה שעה עלתה יו”ד שב’ירבה’ ונשתטחה לפני הקב”ה ואמרה, רבון העולמים, לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי, ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, אמר לה הקב”ה, שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל”. ועי’ סנהדרין (דף פב ע”א): “כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב”. ואשמדאי ישב על כסא שלמה בגלל חטאיו (גיטין דף סח ע”א).

למעשה

ולמעשה, כל אחד ידאג שלא ישאר אצלו הרבה חמץ והשאר ישרוף, וכן שלא לאכול חמץ שנמכר, דהיינו חמץ שבודאי נעשה לפני פסח, וכמבואר במעשה רב.

במדריך הכשרות של העדה החרדית הובא הרבה מוצרים, ובפרט בעניני ויטמינים שאין בהם חמץ.

ובטוחים אנו, שאם באמת יפסיקו כל הפיקטיביות, מכירת חמץ, מכירת הארץ, מכונות גרמא, גרות פיקטיבית, וישמרו שבת ושביעית כהלכתו, זה יעזור שהקב”ה יבטל שלטון הערב רב, ונוכל להקריב קרבן פסח בלי לעבור על “לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי” (שמות כג יח), ונזכה לבנין בית המקדש ולגאולה שלמה בקרוב בב”א.

ע”כ המאמר שאור וחמץ דאינון ערב רב.

חיבורים נוספים בענין

יש כמה חיבורים על זה, הבסיס הוא הספר הארוך “ביום הראשון תשביתו“. מאמרים: “שאור וחמץ דאינון ערב רב“, “ערמה במכירת חמץ ושבת“, “ההבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, “הסכם עם איראן אור לארבע עשר – שוה למכירת חמץ” [במאמר הזה יתבאר ההשגחה העליונה שההסכם האומלל עם איראן נעשה דוקא בליל ארבע עשר נסין תשע”ה בזמן שיש חיוב לבדוק והתחיל בביעור החמץ, וחיוב זה כולל גם בדיקה בהלכות מכירת חמץ].

ביטול הבג”ץ על ידי ביעור חמץ בלי ערמה

ועל ידי שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו בצורה נכונה, בזה יכולים להתפלל “כשם שאנו מבערים החמץ מבתינו ומרשותינו כך תבער כל החיצונים וכל הקליפות ותבער ממשלת זדון מן הארץ”, והיינו רק כשמבערים בצורה אמיתית, אבל כשמבערים בצורה פיקטיבית, ממילא בתוך התפילה כלול רק שהקב”ה יבער כל הקליפות בצורה פיקטיבית.

ומובן לפי”ז גם למה דוקא הבג”ץ הוא ששולט, משום שהבג”ץ הוא מערכת המשפט, ואנו צריכים כאן לתקן מערכת המשפט של התורה, שאלו הרבנים שעומדים בראש, יתנהגו ע”פ התורה ולא ע”פ ההערמה של מכירת חמץ, ואם הרבנים העומדים בראש לא מוכנים לזה, צריך זה לבוא מכח הצבור מלמטה.

[וע”ע במאמר “החרימו עולים להר הבית – קיבלנו ריפורמים“, שנתבאר שמערכת הרבנים היום באופן כללי לא מוכנים לקיים חלקי התורה שנתחדש אפשרות קיומם, והם מקיימים רק מה שהיה מקודם, ואילו מצוות שנתחדש אפשרות קיומם, צריך לבוא מכח הציבור מלמטה.

וכן מצאנו כעת על החייל החשוב בחברון שזכה בפורים לקיים מצוות ביעור הרשע, שההנהגה בשלטון הוא מואשם ברצח, ואילו הציבור מלמטה תומך בחייל. ושמעתי שיש לזה מקור בתנ”ך כמו שנאמר (שמואל א, פרק יד מד) “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱל-ֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן: (מה)וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה’ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת”].

ונמצא מה שאפשר להרויח מביעור חמץ כהלכתו בלי הערמה, ביטול הבג”ץ, ביטול ממשלה החילונית, ביטול סכנת איראן, ביטול המחבלים, וכן כל ביטול רשע שבעולם, וזה יבוא מכח הציבור מלמטה.

קצת תוספת דברים בנוגע למכירת חמץ

על אף שבתוך המאמר הנ”ל “חמץ ושאור דאינון ערב רב” מבואר עיקר היסוד שמכירת חמץ הנהוגה לא חל, מ”מ אכתוב יסוד אחד שמבואר בו הרבה ענינים.

אסור לישראל להתחייב לקנות בחזרה את החמץ שזה תנאי שאסור לעשות

וז”ל החיי אדם (חלק ב-ג כלל קכד סעיף ז): “ואסור להתנות עמו שיחזור ויקנה ממנו לאחר הפסח. אבל מותר להבטיח לו שיקנה ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח”. וכתב בנשמת אדם (חלק ב-ג כלל קיט אות ח): “ואי משום שהוא עני, מה איכפת לן הרי יכול הנכרי למכור החמץ לאחרים”.

ויש לעיין למה כתב בנשמת אדם בהיתר למכור לגוי אף שהגוי עני ואין לו מה לשלם, משום שיכול הגוי למכור החמץ ולשלם, הרי יותר פשוט שיכול להחזיר את החמץ בתור תשלום.

אלא ע”כ שאם רק אפשרות זו קיימת, זה נקרא שהישראל עושה תנאי עם הגוי שהישראל מחויב לקבל בחזרה את החמץ, וזה אסור.

מקור של איסור זה שלא להתחייב לקנות בחזרה הוא בכל הגרסאות בתוספתא ובירושלמי, ובמה שהעתיקו כמעט כל הראשונים כתוב רק שמא אחזור ואקנה ממך לאחר פסח.

וז”ל התוספתא (מסכת פסחים פרק ב הלכה יב): “ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה.

הלכה יג: “רשיי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”.

ורק בטור דילג לשון שמא, והאחרונים הקילו משום זה גם בהבטחה אבל לא בהתחייבות, אבל באמת גם בהבטחה הוא צע”ג.

מה שכתבתי שאסור לעשות תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה את החמץ מן הגוי, זה מפורש בדברי החיי”א רק אני בא להסביר הדבר. וגם החת”ס (סי’ קיג המועתק לקמן) אמר רק שמותר לומר לגוי שקרוב לוודאי יקנה בחזרה, אבל בהתחייבות לקנות בחזרה אסור. וכהיום שמוכרים חמץ של כל בני העיר, זה נחשב התחייבות גמורה, כי שום גוי לא מוכן לקנות אם היהודי לא מתחייב לקנות בחזרה, אף שלא אמר זה מפורש אבל זה נחשב בלבו ובלב כל אדם, כי לא שייך שהגוי יתחייב לשלם מיליון שקלים, וגם לא יודע כלל כמה קנה, ודבר שכל אחד יודע נחשב כאילו אמר (חו”מ סי’ צט סע’ ז, וסי’ רז סע’ ד ברמ”א).

ויש כאן שאלה, מה הבעיה שהגוי יכול לכוף את הישראל לקנות בחזרה.

והתירוץ הוא שהבעיה בזה הוא מכיון שהגוי יכול לכוף את הישראל שיקנה בחזרה, א”כ אין זה באמת גמירות דעת גמור להגוי לקנות, מכיון שסמך על זה שיכול להחזיר את החמץ בוודאי, וזה כאילו לא החליט עדיין לקנות את החמץ, כי מכירה חלוטה דמהני לענין חמץ זה כשמשני צדדים אין אפשרות להחזיר בכח את המקח.

שיטת רב עמרם גאון שהיתר מכירת חמץ הוא רק חד פעמי ולא בשנה הבאה

הבה”ג כתב שאסור להערים במכירת חמץ, וכתב הב”י (סי’ תמח) שמה שהבה”ג אוסר בעקבות הערמה זה רק כשעושה תנאי מפורש. אבל רב עמרם גאון כתב שלא יעשה כן בשנים אחרות, וזה הפירוש האמיתי, רק שהב”י לא ראה אותו, ומשום זה נתקשה בדברי הבה”ג. והארכתי בזה בספר ביום הראשון תשביתו (חלק ראשון, וכן הרבה אח”כ). [כל הראשונים שהביאו דברי רע”ג לא היו בפני הב”י, ודברי רע”ג מעבר שהוזכר בהרבה ראשונים, יש לנו כבר המקור עצמו (ספר גיאוניקא 2 עמוד 338), הערכתי בזה בהוכחות גמורות בספרי ביום הראשון תשביתו].

טרגדיה הלכתית בעקבות השמטת לשון “עכ”ל”

אני מעתיק דברי הב”י שחסר לשון “עכ”ל”, ואח”כ דברי החת”ס שטעה בזה, ואח”כ מה שיצא מכח הטעות הזה בנוגע לאיסור הערמה במכירת חמץ.

וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “ואם מכרו או נתנו לגוי וכו’. תוספתא (פסחים פ”ב ה”ו – ז) כתבה הרא”ש בפרק כל שעה (שם) ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי הוא מוכר לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח.

“וכן כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז), וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא. וכתב הרב המגיד מה שכתב ואם עשה כן הרי זה עובר וכו’ הוא כפי דעתו שכתב (ה”ב) שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו, וכבר נתבאר זה בסימן ת”מ (קפג. ד”ה ישראל).

“רבינו ירוחם (נ”ה ח”ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה”ג (הל’ פסח כט ע”ג) ובלבד שלא יערים [כאן חסר לשון “עכ”ל” רבינו ירוחם]. ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי. ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי“. עכ”ל הבית יוסף.

דברי החת”ס שלמד מזה שמותר להערים במכירת חמץ

וז”ל שו”ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קיג): “וז”ל תוספתא דמייתי ב”י סי’ תמ”ח, ישראל ונכרי בספינה וחמץ ביד ישראל הר”ז מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח. וכתב עליו בה”ג ובלבד שלא יערים. וכתב רי”ו [=רבינו ירוחם] ואיני מבין דברי בה”ג, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ונחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ”ה שרי מאחר שהוציאו מרשותו לגמרי, ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו שלא ליתנו לו על תנאי, עכ”ל. כוונתו מבואר, דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מ”מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק, ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי, ואפילו בפירוש יכול לומר להגוי אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה”. עכ”ל החת”ס.

קרה כאן טרגדיה הלכתית, בנוגע להערמה במכירת חמץ, שהחת”ס בתשובה הנ”ל חשב שזה רבינו ירוחם ששואל על הבה”ג בלשון “ואיני מבין דבריו”, ומכח זה הסיק שרבינו ירוחם סובר שמותר להערים במכירת חמץ, וזה שגגה היוצאת מלפני השליט, שהרי זה לא רבינו ירוחם ששואל, כי לא נמצא שאלה זו ברבינו ירוחם, אלא זה הב”י שמקשה על רבינו ירוחם, [רק שחסר בדברי הב”י אחר שהביא דברי רבינו ירוחם לשון “עכ”ל”, ומשום זה חשב החת”ס שמכאן ואילך זה המשך דברי רבינו ירוחם, אבל באמת שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וההמשך הם דברי הב”י].

והב”י נתקשה למה אסור להערים, הרי מותר לתת חמץ לגוי במתנה ולקחת ממנו אחר פסח ואין לך הערמה גדולה מזו, ומכח זה ריכך דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאינו אוסר אלא בתנאי מפורש.

אולם מאיפה ידע הב”י שזה מותר, זה רק מכח התרומת הדשן, שהביא הב”י אח”כ, שמותר לתת חמץ לגוי במתנה אף שיודע שהגוי יחזיר לו זה אחר הפסח, ועל זה טען הב”י שהרי זה הערמה ובכל זאת מותר, ועל כן מסיק הב”י שההערמה שהוזכר בבה”ג הוא רק בתנאי מפורש. אולם באמת דברי התרומת הדשן גופא צ”ע, שבתוספתא כתוב שמותר למכור לגוי או לתת במתנה ולוקח ממנו אחר הפסח, והכוונה “ולוקח” היינו בכסף מלא, כמו שאם מכר החמץ לגוי לפני פסח בוודאי אם לוקח בחזרה היינו בכסף, שאם זה בלי כסף לא שייך שהגוי קנה בכסף ונותן בחזרה בחינם, ולשון התוספתא כולל מכירה ומתנה בבת אחת, ועל כל זה כתוב שלוקח ממנו אחר פסח, וא”כ לשון “לוקח” היינו בכסף כמו לשון “מוכר ולוקח” שלשון לוקח היינו בכסף לפי המחיר. וממילא אם נתן במתנה גמורה ואחר הפסח לוקח הישראל בכסף ממש אין זה הערמה, שהגוי הרויח כאן כל מחיר החמץ, והישראל הפסיד כל המחיר, ורק התרוה”ד חידש שמותר גם לקחת בחזרה בחינם, ועל זה טען הב”י שזה הערמה ובכל זאת מותר, וממילא נתקשה בדברי הרבינו ירוחם בשם הבה”ג למה אסור להערים.

דברי הב”י בשם תרומת הדשן

וז”ל הבית יוסף (אורח חיים סימן תמח): “כתוב בתרומת הדשן (ח”א) סימן ק”כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע (בו) [בהם] הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו, יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ”ו אות ב). ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי’ קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית”. עכ”ל.

אבל האמת הוא שדברי התרה”ד צ”ע, כי חידש כאן היתר הערמה, שהב”י כתב על זה ואין לך הערמה גדולה מזו, ובבה”ג כתוב שאסור להערים, וממילא הפירוש בדברי הבה”ג שאסור להערים הוא כולל גם נגד היתר התה”ד, וכן שאסור לעשות מכירה זו בשנה הבאה כמבואר ברב עמרם גאון. [כבר העירו בהערות על שו”ת החת”ס טענה זו על החת”ס שלא הרגיש שכאן נגמרו דברי רבינו ירוחם, וזה נגרם בגלל שהב”י לא כתב לשון “עכ”ל” אחרי דברי רבינו ירוחם, וזה כשגגה היוצאת מלפני השליט].

וזה אחד מהשתלשלות הטעות בהמשך, שאומרים שמותר להערים במכירת חמץ, בו בזמן שבבה”ג כתוב שאסור להערים במכירת חמץ. ומרן הב”י צימצם האיסור שלא לעשות מפורש תנאי, וכל דור ודור הקילו יותר שאח”כ עשו מכירה כללית של כל בני העיר נחשב כאילו עשו תנאי שהישראל מחויב לקנות בחזרה. עד שמכח מכירת חמץ נעשה כלל גדול להיתר הערמה בכל חלקי התורה, עי’ בזה במאמר ממכירת חמץ לגיורים פיקטיבים.

אבל גם לדברי הב”י, אסור להערים באופן שעושה תנאי מפורש, וכן אסור לומר שהישראל מחויב לקנות בחזרה, וגם החת”ס כתב זה, וכן כתב שצריך שאחריות החמץ על הגוי.

סיבת איסור מתנה ע”מ להחזיר

ועכ”פ גם מדברי הב”י שמפרש דברי רבינו ירוחם בשם הבה”ג שאסור לעשות תנאי משום שזה הערמה, יוצא שמה שאסור לומר מתנה ע”מ להחזיר, זה לא רק משום שאולי לא יחזיר ויעבור על התנאי ויתבטל המכירה. אלא אף אם לא יעבור על התנאי ובאמת מחזיר, זה בכלל הערמה, והיינו שאסור לעשות פטנט שהגוי לחוץ להחזיר את החמץ.

וזה דלא כמו שכתב המ”ב שהאיסור לעשות תנאי הוא משום שמא יעבור הגוי על התנאי ויתבטל המכירה.

וז”ל המשנה ברורה (סימן תמח ס”ק טז): “בלי שום תנאי – דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב”י וכדלקמן בס”ד”. עכ”ל.

ובוודאי שלשון הב”י שאיסור לעשות תנאי הוא משום הערמה זה גם אם באמת הגוי קיים התנאי, עצם מה שהוצרך לקיים התנאי זה ההערמה ולא משום שאולי לא יקיים התנאי.

מתנה ומכירה על תנאי האם זה מצד חומרא דחמץ מדרבנן או מדאורייתא

הנה ההגה’ מי’ (הל’ שבת פ”ו אות ב) כתב מה שאסור לתת מתנה ע”מ להחזיר הוא מצד חומרא דחמץ, היינו שיש בזה רק איסור דרבנן, אולם מן הרמב”ם נשמע שזה איסור דאורייתא, [הובא בב”י לעיל “כתב הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ו – ז) וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”].

ומשמעות הדברים שמה שיש איסור ב”י וב”י זה גם כשהגוי קיים התנאי, ויש כאן איסור דאורייתא.

וכ”כ בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תמח ב) בשם הרדב”ז וז”ל: “ע”ב שטה ח’: וסיים בה: אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי וכו’. נ”ב: ואף על גב דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, שאני הכא דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון, ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא למפרע שהחמץ היה של נכרי בשעת קיום התנאי, כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר. הרדב”ז ח”ה סימן מ”ג”. עכ”ל. והובא גם בפר”ח (סי’ תמח סע’ ג).

ולפי”ז ממילא גם יורד סברת התה”ד שהתיר לתת מתנה לגוי ולקחת במתנה בחזרה, וטענתו משום שגם במתנה ע”מ להחזיר הוא רק חומרא בחמץ והבא דלא להוסיף עלה, אבל לפי הרמב”ם שזה איסור תורה, אין מקור להתיר. אולם בלא”ה דברי התה”ד קשין מן התוספתא שכתב לשון ולוקח היינו בכסף, וכן מן הבה”ג שכתב שאסור להערים במכירת חמץ וכנ”ל.

פעם שאלתי רב אחד, הרי נותנים פתקים לגוי על כל מי שמכר לו החמץ ואם ירצה הגוי לקרות את כל הפתקים עד שעת איסור חמץ אין לו זמן לזה, ואיך שייך להתחייב מה שאינו יודע כלל. והשיב לי שגם אם ירצה לקרות את כל הפתקים עד סוף פסח לא יהא לו זמן…

התירוץ על כל זה הוא שהגוי לא מתחייב כלום, ואצלו ברור שהיהודי יקח ממנו בחזרה בהתחייבות גמורה, והוא מחשיב את כל המכירה רק כדתי סימלי, כמו שגם רוב יהודים חילונים חושבים כך.

ויש גם רבנים שבאמת חושבים שמכירה זו היא רק לענין בל יראה, אבל לא באמת על עצם החמץ שיכול לקחת החמץ. וכן מי שתומך בהיתר מכירה של שביעית, אף שאין גמירות דעת גם מצד הישראל למכור מ”מ גומר בדעתו שהגוי קונה לענין הפקעה משביעית, אבל לא לענין שבאמת הגוי יוכל לקחת, כך נשמע מדברי הראי”ה קוק זצ”ל עי’ מה שהעתקתי להלן. אבל הדבר צע”ג, כי לפי”ז מה צריך התוספתא לדבר על שוה של מאה ומאתיים הרי כל החמץ לענין בל יראה ולא עצם החמץ לא שוה כלום וכל זה תמוה ביותר.

ואני מעתיק דברי הגאון הראי”ה קוק זצ”ל בענין היתר מכירה וחמץ על הבעיה שאין כאן גמירות דעת, וז”ל:

“אלא, שבכלל אין נראה שהא דלא סמכא דעתי’ יהי’ מעכב רק בקרקע, ומסתבר דאם באמת לא סמכא דעתי’ בכל דבר לא מהני, והא דלא סמכא דעתי’ שהוא משום קנין אחר הבא אח”כ, כדנקט רש”י (קדושין, הנ”ל) משום שסופו לכתוב אשטר עיקר דעתי’ אשטרא, – זה מצינו כה”ג גם במטלטלין גבי דין קנין ד’ אמות (ב”מ י’ א’) “כיון דנפל גלי דעתי’ דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד”א לא ניחא ליה דליקני”; ואעיג שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים אי קיי”ל כן לדינא (כמבואר בחו”מ סי’ רס”ח סעיף א’ בהגהה)מ”מ לא מחלקינן בזה בין קרקע למטלטלין. ואם נאמר, דבהערמה מקרי לא סמכא דעתי’, לא מצינו ידינו ורגלינו גם במכירת-חמץ ובכור, ועוד כמה דברים שהתירו בהם חז”ל בקנין דרך הערמה, כהא דמע”ש (פ”ד משנה ד’ וה’), דהוי רק מתנה של הערמה כדי לצאת ידי חובת הדין ומ”מ שפיר דמי. א”ו דצ”ל, דבמקום שעושה קנין לשם עסק ודאי עיקר כונתו הוא קיום העסק, וכיון שאינו בטוח בקיום העסק או שהוא מתכוין לחזקו בדבר יותר אלים אין דעתו סומכת כלל לקנות בזה, אבל במקום שכל עיקר הקנין היא כדי להפקיע האיסור, וקנין כזה גמר המקנה להקנות והקונה – לקנות, שפיר סמכא דעתי’.

“וחוץ מה שאין לומר סברת “לא סמכא דעתי'” גבי המכירה בהיתר השמיטה, משום שהקנין של מכירה זו, הוא, ע”פ הנהוג, קנין לזמן, וי”ל דדמי לשכירות לענין סמכא דעתי’, כסברת הסמ”ע דכיון שהוא לימים קצובים סמכא דעתי’ גם בלא שטר, ומשמע אפי’ אם נהגו לכתוב שטר. (אלא שאין זה ענין לנידון דידן, דאם בהערמה לא סמכה דעתי’ א”כ לא סמכה דעתי’ כלל ולא אהני בזה מה שהוא לזמן. אלא דעכ”פ י”ל דלא גרע בזה ממטלטלין, וכיון דבמטלטלין ע”כ אנו צריכין לומר דאין חוששין ללא סמכא דעתי’ בהערמה ה”נ במכירה לזמן) – חוץ מכל זה, העיקר הוא כאמור דלא שייך כלל כאן לא סמכא דעתי’, דעל מה שהוא בא לקנות, דהיינו שתחשב שלו לענין הפקעת דין שביעית, ע”ז ודאי סמכא דעתי’ וניחא ליח לישראל להקנות ולנכרי לקנות בכה”ג ואין לנו לדון כ”א על דין הערמה בעיקריה”. עכ”ל הראי”ה קוק.

וע”ע במאמר “הבדל בין מכירת חמץ למכירת בכור“, ובמאמר המוכר א”י רק לענין הפקעה.

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.