Abandoning the Priestly Blessing in the Diaspora – Why Do You Look So GUILTY?!
When a Minhag fails its very own logic, you know it’s no good. And many Minhagim do just that. Hyehudi.org has brought previous examples of this phenomenon.
One example comes from Rabbi Meir Mazuz’s Bayit Ne’eman sheet (#155, Parshas Shmini p. 2, siman 9).
Here’s the original Hebrew (omitting an irrelevant footnote):
ויש מנהג בג’רבא שאין עושים נשיאות כפים כל יום (ברית כהונה מערכת הנו”ן אות א’), וזה כמו האשכנזים, שאומרים שאדם שנושא את כפיו צריך להיות בשמחה (הרמ”א סימן קכ”ח סעיף מ”ד), ואיך יעשה דבר כזה?! והרי במשך השבוע טרוד בעבודה, “על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה”. (וגם אם יעשה את ברכת כהנים חבל לו על אותם שתים-שלוש דקות האלה). אבל פעם אחת בשנה עושים ברכת כהנים ביום חול, ביום ראש חודש ניסן. רבי כלפון ע”ה (שם) הביא את המנהג הזה, וכתב: והטעם נראה מפני שרובו ימים טובים וכו’ ולכן נושאין כפיהם בר”ח ניסן יותר משאר ר”ח. אבל הטעם נראה פשוט יותר, כי לפי קבלת חכמים שהפסוק שאמר “ויהי ביום השמיני” זה בראש חודש ניסן, הרי באותו יום כתוב “וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם” (ויקרא ט’ כ”ב), וא”כ ברכת כהנים הראשונה בהיסטוריה היתה בראש חודש ניסן. לכן לזכר זה עושים כל הדורות ברכת כהנים בראש חודש ניסן לכולי עלמא.
Here’s my exposition (plus whistles) in English:
He references the custom to forsake daily Birkas Kohanim (the Priestly Blessing) in Djerba of Tunisia (Bris Kehuna, the beginning of the letter “Nun”). Yes, just like Ashkenazim…
This “custom” is based [Ed., Thinking: … on the Agur? No, wait. That doesn’t fit at all. OK, so it’s based, instead,] on the Rema’s dispensation: The Bracha must be done with joy. So, this can’t possibly be done during the workweek.
Here’s the Rema O.C. 128:44:
כהן, אע”פ שהוא פנוי, נושא את כפיו: הגה, ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה (מרדכי פרק הקורא עומד); ונהגו שנושא כפיו, אע”פ שאינו נשוי, ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, רק שלא יהא בבית הכנסת בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם. נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי”ט, משום שאז שרויים בשמחת י”ט, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפי’ בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם; ואפי’ בי”ט, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבהכ”נ וישמחו בשמחת יו”ט (דברי עצמו). וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים, אומר הש”צ: אלהינו ואלהי אבותינו וכו’, כדלעיל סוף סי’ קכ”ו; ויום הכפורים, נושאים בו כפים כמו בי”ט, ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ויש מקומות אפי’ בשחרית.
This ex post facto Limud Zechus is far too transparent (“C for effort!”).
As the Aruch Hashulchan writes (probably a ripoff from the sinners of the Golden Calf):
והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מצות עשה דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא אבל מה נעשה וכאלו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן… אמנם בא”י ובמצרים ובכל אזיא נושאים הכהנים כפיהם בכל יום.
Ah. Must be the holiness of Eretz Yisrael, then. And Mitzrayim, of course. Don’t forget holy Mitzrayim! Wait a second…
But fine, let’s pretend this still makes internal sense.
Rabbi Mazuz then notes even in Djerba they would perform Birkas Kohanim on Rosh Chodesh Nissan, although a weekday. To explain this exception to the rule, he quotes Rabbi Moshe (Hakohen) Chalfon (the aforementioned author, loc. cit.) saying Nissan is full of holy days (and Rosh Chodesh is anyway a half Yom Tov). Rabbi Mazuz himself offers a simpler justification, logically stronger, but also dangerously revealing. Rosh Chodesh Nissan is crowned as the first time Aaron Hakohen himself performed Birkas Kohanim (Shabbos 87b regarding Vayikra 9:22). So, it’s a (post-Chazalic!) “Zecher” for that anniversary.
(Sorry, Malki-Tzedek is out of the Parsha.)
The end of the exposition.
Did you notice what just happened here? Djerba Jews are accustomed to doing something they view as otherwise forbidden because it’s a mere “Zecher”?! And here I thought that very first Birkas Kohanim was the source for the made-up תנאי כפול precondition of Simchah! Do you see now why Rabbi Chalfon rejected the simpler explanation?
I suggest we call this Freudian Slippage a “מודה במקצת”. On the other hand, hopefully, the guilt seeping through the words is a sign international Jewry may one day yet do Teshuvah and be redeemed.
The same puzzlement pertains to other “explanations”. Shut “Beis Efrayim” (siman 6) says we aren’t sure our Kohanim are genuine, so it’s forbidden for them to do Birkas Kohanim, as though they are positive Zarim (non-Kohanim) — but they need to show us that they aren’t clearly passul, either, so they do it, well, sometimes. (As for Chezkas Kehuna today, see Chazon Ish Shevi’is 5:4, 5:12.)
That’s the Beis Efrayim.
WHAAAAAAAT?!
I guess we perpetrate (er, perpetuate?) the “Mechiras Chametz” farce as a Zecher for “Pesach Mitzrayim” when Jews were permitted to own Chametz. That is why we are loudly and firmly instructed the sale is absolutely and positively valid, and yet, it’s, uh…, preferable to avoid selling Chametz Gamur. Any Chametz Gamur. Just because.
So, Halacha is dialectical… Who knew?
Inquiring minds wish to know: Can we observe hated Mitzvos on other symbolic occasions as a “Zecher”, too?
Now, I’m mostly an ignoramus, with very little time for serious study. But that fact doesn’t tell me to be silent. It makes me wonder how many similar phenomena I might notice if I had the time and scholarship, כי ברב חכמה…
When will all this collapse under its own contradictions? When will Hashem put it in our hearts to do real Teshuvah?
(Real Teshuvah, not “extra” Torah study and Kavanah in prayer, “less” Lashon Hara and “more” Chessed.)