האנציקלופדיה של מכון המקדש
מגילת המקדש – 1000 ערכים בנושאי המקדש
הנה דוגמא לאחת הערכים באנציקלופדיה:
אבנט: חגורה שכורך הכהן על מתניו מעל הכתונת*.[1]
האבנט הוא אחד מארבעת בגדי הכהונה הלבנים של כהן הדיוט וכן של כהן גדול. מבין ארבעה בגדים אלה, היה האבנט רקום צמר ופשתים – ‘מעשה רוקם’, ונכרך על המתניים פעמים אחדות, זאת, לכבוד ולתפארת.
נאמר בתורה בעניין בגדי הכהונה*: ‘ואלה הבגדים אשר יעשו… ואבנט'[2]. כיוצא בזה נאמר בענין בגדי הכהן הגדול*: ‘ואת האבנט – שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם'[3]. עוד נאמר בעניין סדר עבודת* הכהן הגדול* ביום הכיפורים*: ‘ובאבנט בד יחגור'[4].
‘מעשה רוקם’ באבנט: מחלוקת היא בגמרא, האם דין ‘מעשה רוקם’* הנעשה בחוטי תכלת ארגמן ותולעת שני, נאמר באבנטו של כהן גדול בלבד, או שמא גם באשר לאבנטו של כהן הדיוט?[5]. הלכה היא, שדין ‘מעשה רוקם’ נאמר בשניהם[6], נמצא, שכלל הכהנים במקדש חוגרים אבנט שעטנז[7].
שלושה סוגי אבנטים נזכרים להלכה[8]:
א. אבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה – עשוי כלאים,* ומורכב מתכלת* ארגמן* ותולעת שני* הצבועים על חוטי צמר, וכן משש* שהוא פשתן לבן.[9]
ב. אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים – עשוי פשתן בלבד, שנאמר: ‘ובאבנט בד יחגור’4 ו’בד’ בכל מקום ענינו – פשתן[10].
ג. אבנטו של כהן הדיוט*: עשוי כלאים, זאת, בכל ימות השנה וגם ביום הכיפורים[11].
‘מעשה רוקם’* שנאמר בענין האבנט נחלקו בו הראשונים: יש אומרים: ארבעת המינים נשזרו יחד: תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן. תחילה נשזר כל מין בפני עצמו כפול שש, ולאחר מכן נשזרו כולם לחוט אחד כפול עשרים וארבע. כך נארגו כולם לאריג אחד והוא האבנט[12].
לעומת שיטה זו, דעת הרמב”ם היא, שהאבנט היה בד פשתן לבן, וחוט הפשתן כפול ששה. על אריג זה נרקם ‘מעשה רוקם’ בחוטי הצמר: תכלת, ארגמן ותולעת שני[13].
מידות האבנט: אורך האבנט היה שלשים ושתים אמה[14] ורוחבו שלש אצבעות[15]. לפי המובא במדרש היה כפול וחלול[16].
בשל אורכו הרב, היה הכהן מסובבו סביב מותניו פעמים רבות, זאת, כנגד המרפק[17] וכנגד הלב[18].
במקורות חז”ל מובא, שהאבנט בא לכפר על עקמומיות הלב[19], ולכן היה אורכו ל”ב אמות כמנין ‘לב’, ומסיבה זו גם נכרך כנגד הלב.
אבנט כהן גדול
אבנטו של כהן גדול שונה מאבנט כהן הדיוט, זאת, ביום הכיפורים. ביום זה לבש הכהן הגדול בגדי לבן לצורך העבודה בקדש הקדשים, ומערכת בגדים זו כללה אבנט מפשתן לבן.
חגירתו: נחלקו הראשונים בשאלה: האם רשאי הכהן לחגור את האבנט שלא בשעת עבודה, שכן, האבנט עשוי כלאיים? דעת הרמב”ם,[20] שכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקה, ולא הותר לו לחגור אותו אלא בשעת עבודה.
מאידך, יש ראשונים הסבורים, שכל עוד הכהן מצוי במקדש – אלה מדיו וזוהי מצותו – ללבשם כמות שהם[21].
אבנט חגור על המתניים
בצילום נראה אבנט חגור על מתני כהן, כשהוא רקום מחוטי תכלת, ארגמן ותולעת שני. האבנט עשוי בד פשתן והרקמה נעשית מצמר צבוע בצבעים הנ”ל, כלומר, אבנט עשוי שעטנז (הרקמה והצבעים שבצילום לדוגמה בלבד). האבנט, שאורכו שלושים ושתים אמה נכרך סביב המתניים עד החזה כנגד הלב.
מעולם האגדה
אבנט ל”ב אמה כמנין ‘לב’, ומכפר על הרהור הלב
אבנט על מה מכפר? יש אומרים: על עוקמנין שבלב. ויש אומרים: על הגנבים. אמר רבי לוי: אבנט שלשים ושתים אמה היה בו, ועוקמו לפניו ולאחריו, כדעת האומר על העוקמנים שבלב. ומאן דאמר על הגנבים – לפי שהיה חלול, כנגד הגנבים שעושים מעשיהם בסתר. (ירושלמי יומא, ז, ג. ויקרא רבה י, ו)
מן המחקר
תיאור האבנט על ידי יוסף בן מתיתיהו
‘חוגרים אותה [את הכתונת] על החזה, וקושרים חגורה סביבה, למעלה מאצילי הידים באיזור בית השחי. רוחבה – עד לארבע אצבעות בערך, וטוויה טויית תשבץ, ודומה לעורו של נחש. בתוך החגורה היו טוויים פרחים צבעוניים עשויים שני וארגמן ותכלת ובוץ, ואילו השתי היה של בוץ בלבד. ראשית החגירה היתה על החזה, ולאחר שסבבה שוב את הגוף נקשרה החגורה, ונמצאה תלויה בחלקה הגדול עד הקרסוליים, כל זמן שהכהן לא היה עושה כל עבודה, משום שהנוי שבו מתגלה על ידי כך לעיני המסתכלים. ואולם בשעה שצריך היה למהר ולעסוק בקרבנות ולשרת, היה מפשיל את החגורה על כתפו השמאלית, שלא תפריע לו בתנועתה בעבודה’. (קדמוניות ג. ז, א)
[1] רש”י שמות כח, ד.
[2] שמות כח, ד.
[3] שמות לט, כט.
[4] ויקרא טז, ד.
[5] יומא ו, א. יב, א.
[6] רמב”ם כלי מקדש א, יא, יב.
[7] משנה כלאים ט, א: אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים.
[8] יומא יב, ב.
[9] יומא עב, ב.
[10] זבחים יח, ב. רמב”ם הלכות כלי מקדש ח, יג.
[11] כדעת רבי ביומא יב, ב. וראה רמב”ם הלכות כלי מקדש ח, א. שכן, הלכה כרבי מחברו כנגד ר’ אלעזר בר’ שמעון הסובר שהיה של פשתן.
עוד ראה שם גירסה ברמב”ם (פרנקל): ‘ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא, ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט’, ודומה שאין כאן שינוי מהותי, אלא בא לומר שיש לעשות את רקמת האבנט של הכהן הגדול עשירה יותר מאבנטו של כהן הדיוט וכד’.
[12] רש”י יומא, עא, ב. וכך נראה מדברי התוספות בשבת כא, א. ד”ה ‘שמחת’, וכן נראה מדברי רמב”ן שמות לט, כט. לשיטה זו קשה: אם כל החוטים היו שזורים זה בזה, וארוגים באריג אחד, מהו ‘מעשה רוקם’ בחוט ומחט?
[13] הלכות כלי המקדש ח, א: ‘בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים… מצנפת ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים. וחוטן כפול ששה. והאבנט לבדו רקום בצמר’. לשיטת הרמב”ם מובן מהו ‘מעשה רוקם’, כלומר, רוקמים בצבע על הפשתן הלבן.
[14] ויקרא רבה פרשה י, ו. רמב”ם הלכות כלי מקדש ח, יט. ספר החינוך מצווה צט.
[15] רבנו חננאל שבת נז, ב. רמב”ם שם. וראה יוסף בן מתתיהו להלן (מן המחקר) שרוחבו עד ארבע אצבעות.
[16] ויקרא רבה פרשה י.
[17] זבחים יח, ב. רש”י שם ד”ה ‘כנגד אצילי ידיהם’, וכן זבחים פח, ב. וברש”י. כך נראה בספר החינוך שם, על פי הפסוק ביחזקאל מד,יח: ‘לא יחגרו ביזע’.
[18] לשון הרמב”ם שם. ובשיטה מקובצת ערכין טז, א. אות י”א, כתב, שהיה הכהן כורכו ל”ב פעמים. יש המביאים את התוספות שם טו, ב. ד”ה ‘אבנט’, הכותבים: ‘אבנט… הוא כמו חגור של שש, ארוכה מאד. ואיתא נמי במדרש, שהיה הכהן מקיפו סביביו ב’ פעמים כנגד לב של אדם’, ונראה מדבריהם שהאבנט קצר, כהיקף גופו של אדם שתי פעמים. אולם ברור לכל מעיין, שנשמטה האות ל’, וצריך להיות ‘ל”ב פעמים’. שכן התוספות אומרים: ‘ארוכה מאד’, כן אמרו: ‘כנגד ל”ב של אדם’. ועיין בלשון המדרש להלן (מן המדרש) כי שם מקור דבריהם, ודוק. כן יש להעיר על מה שמובא לעיל, שהיה ‘כורכו’ ל”ב פעמים, שלא מצינו כן במדרש, ואם נאמר כן, היה אורך האבנט שבעים אמה ויותר.
[19] בענין זה נאמרו טעמים אחדים: בירושלמי ובויקרא רבה (י, ו) מובא, שהאבנט מכפר על גנבים ועוקמנין המדברים אחד בפה ואחד בלב (ראה – מן המדרש). בערכין טז, א. מבואר, שמכפר על הרהורי הלב.
[20] כלאים י, לב.
[21] ראב”ד שם. רבנו תם מנחות מא, א. ומקורו בתוספתא כלאים. מדברי יוסף בן מתתיהו נראה, שנהגו כדעת הראב”ד, ראה להלן (מן המחקר).
