שאלות חמץ שעבר עליו הפסח

כבר ביארנו שמכירת חמץ הנהוגה אינה חלה כלל לא לעצמו ולא לאחרים ה”סומכים” על הרבנים, ואף לא לגבי חמץ שע”ע הפסח אפי’ ברשות אותם אחרים. והוא טעות גמור כבר מזמן הבית יוסף שלא ראה את דברי ר”ע גאון במקור (והמכירה גם נשתנתה הרבה לגריעותא עם השנים אפי’ אילו היתה מועילה) והוא חילול השם עצום לעיני כל העולם.

ניתן ללמוד את דברי הגאון הר”י ברנד שליט”א על זה כאן.

אבל בעוה”ר הדעה ה”מקובלת” אינה כך, ועברה גוררת עברה, שהשיח התורני בעצמו מעוות ל”י לתקון. במקום לחלק בחלוקה פשוטה וקלה בין היתר שהיה ואיסור אכילה שצריך רק להצניע ומותר לאכול לאחר הפסח ובין היתר אכילה וכ”ש גם שהיה ובין איסור שהיה שצריך להשבית גם בהפסד ממון ע”י בדיקה וביעור וכו’, הרי במדריכים השונים והמשונים נוצרה חלוקה מייגעת ומבלבלת, וכמובן מוטעית. (וכיון שיש “מחמירים” שלא למכור חמץ גמור, ואין שום סיכון וקושי במעשה המכירה (כי בזה”ז הגוי לא יכול לקחת את החמץ בלי לשלם מחיר מלא וגם לזה אין לחוש ואפשר בטלפון דרך הרב וכו’) הרי מושג ה”מכירה” מכוון בפרט לדברים שמותרים לגמרי בשהיה, וכדי בזיוון וקצף…

יש פתאום שלל קטגוריות סותרות וחסרות כגון “לבער”, “למכור”, “צריך השגחה”, “לא צריך למכור”, “אפשר לאכול”, “להצניע”, “לא חמץ”, “חמץ גמור”, “פחות מכזית חמץ בפקט”, “יש מחמירים…”, “המנהג…”, הקץ לדברי רוח?

ואעפ”כ, הנה שתי משאבים כדי לתת מעט תושיה כיצד ועל מה לברר עכ”פ לעצמנו בשאלות המתעוררות.

הנה מדריך ישן של מומחה הכשרות הרב יוסף זריצקי (תשע”ו):

Download (PDF, 192KB)

והנה מסד נתונים של אתר “כושרות” (לא יודע כמה זה אמין ו\או מעודכן)…

השם הושיעה!

ביעור חמץ ללא פיקציות

אל תמכרו חמץ!

 (פורסם גם ב-ynet, בגרסה מקוצרת)
באדיבות שי צ’רקה, מתוך “לצאת מהקווים – מעבר לקו 2”

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ ותחת כל אתר רענן מופיע שירות לציבור – מכירת חמץ וירטואלית. ובכל בית כנסת – דף של רב הקהילה, למכירת חמץ מאורגנת. ועכשיו גם בפייסבוק: מכירת חמץ בחינם (כך בדיוק).

דומה שמכל מצוות החג, “מצוות מכירת החמץ” קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת כל החמץ של המדינה לאחמד או מוסטפא או ג’ורג’.

כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?

עכשיו יבואו החכמולוגים ויסבירו שזה לא משנה שזו פיקציה, מכיון שככה התורה ציוותה, כולל הפיקציות. היא ציוותה על איסור חמץ שיהיה שייך “רשמית” לאדם, ולא אכפת לה שהחמץ יהיה אצלך אם עשית איזו מכירה, עקומה ככל שתהיה, של החמץ.

אבל אם ככה בכלל לא ברור מה הרעיון של איסור “לא יראה ולא ימצא”, אם תכל’ס אין שום בעיה לחתום על איזה מסמך פיקטיבי והכול יהיה טוב ויפה. תאמרו: יש הרבה פיקציות ביהדות? זה מצג שווא. יש מעט מאוד פיקציות, וכמעט כולן מתייחסות לאיסורים של חכמים ולא של התורה, וגם שם הרבה פעמים לקחו את זה רחוק מדי היום. כך למשל נושא הפרוזבול המפורסם, שלהסבר הרמב”ם עוקר רק מצוה מדרבנן (וגם כך זה מקרה מיוחד וקיצוני, ולא נאריך בו כאן). כך גם נושא העירוב, שגם הוא חל רק על ענייני דרבנן, והורחב היום הרבה מעבר לפרופורציות המקוריות שלו (אני בטוח שחז”ל היו מתעלפים אם היו שומעים שהיום מתירים לטלטל בכל ירושלים בגלל איזה חוט שמקיף את העיר. אבל זה נושא לפוסט אחר).

ובאמת, העיגון של הפיקציה הזו במקורות הוא די קלוש (את עיקרי הדברים שלהלן למדתי משיעוריו של מורי הרב שמואל טל).

עניין המכירה נזכר לראשונה בתוספתא (פסחים ב,יב-יג), שבה נאמר:

ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו (=או נותנו) במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: “עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח” (דהיינו: קנה ממני בכמות גדולה יותר ממה שתכננת, כי יש סיכוי שאקנה ממך בחזרה אחרי הפסח. ויש פירושים אחרים).

במילים אחרות, מה שהותר זה רק מתנה גמורה ומוחלטת, וגם זה במצבים קיצוניים: כשהוא נמצא בספינה וצריך שיהיה לו חמץ אחרי הפסח, או במקרה שממילא הגוי קונה ממנו חמץ, ואז אפשר להגיד לו שיקנה יותר, כי יש סיכוי שהיהודי יקנה ממנו אחר הפסח.

אפשר לראות שהפרוצדורה הזו הגיונית. מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין, ללא תנאי.

וכך פסק הרמב”ם (מתוך משנה תורה המדויק והמנוקד [עורך משנה: אני], הלכות חמץ ומצה ד, ו-ז):

יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית – הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח; וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.
אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי ‘עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה, בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם’, ‘עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי, בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל’, ‘שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח’. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל ‘בַּל יֵרָאֶה’ וּ’בַל יִמָּצֵא’.

וגאונים וראשונים רבים גרסו בתוספתא, או פירשו כך, “ובלבד שלא יערים” (תוספתא כפשוטה עמ’ 495-496), ואמרו במפורש שהכוונה היא שלא יעשה זאת כל שנה. כן כתב רב עמרם גאון (אוצה”ג פסחים סי’ מח):

וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אֹתוֹ (דהיינו, עשה קניין ממשי ולקחו לרשותו), ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים אלא מורע (=מאורע) הוא – מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי.

ואפשר לראות אצל עוד ראשונים את ההדגשה הזו במכירה, שהדבר חייב להיות רק במכירה גמורה, שהגוי בפועל לוקח אליו את החמץ, וזה חד-פעמי וללא הערמה ו”קריצה”.

רק במאות השנים האחרונות, החל כרסום זוחל בדין הפשוט הזה, בעקבות לחצים כלכליים של מבשלות הבירה וכדומה, ובכל דור נוספו עוד ועוד הקלות – התחילו לוותר על הדרישה להוציא את החמץ מחוץ לבית, לאחר מכן ויתרו גם על ההקפדה שיהיה חדר מיוחד שבו יהיה החמץ, וגם את עניין התשלום הפכו לפיקציה (הגוי משלם פרוטה, ושאר התשלום נחשב כהלוואה עד אחרי הפסח, אבל אז החמץ חוזר אז הוא לא צריך לשלם). אחר כך כבר לא היה צריך שהגוי ידע מה הוא קונה, אלא מוכרים באופן כללי את החמץ, ועוד ועוד. והיום מגדילים אנשים לעשות, ומוכרים את החמץ הבלוע בכלים (!). כיצד הגוי יוכל לממש את הקניין הזה בדיוק, אפילו באופן תיאורטי?

ומה הבעיה? שהיום אנשים מסתמכים על הפרוצדורה המפוקפקת הזו כנוסחת קסם הפותרת את כל הבעיות. אפשר לאחסן פיתות או בצק במקפיא ורק למכור, והופס במוצאי החג כבר אפשר לעשות מופלטות למימונה. יש ספק כלשהו אם משהו חמץ או לא? מה הבעיה – תמכור. זו התשובה הרגילה בשו”תים האינטרנטיים למיניהם.

ראו את האבסורד: אנשים כל כך מקפידים ומדקדקים בדיני פסח, וכידוע נהגו ישראל להחמיר בפסח עוד יותר מבשאר ימות השנה, בכל מיני ספק-ספקות של חימוץ, וכבר שמן שעשוי מקטניות לא מתבטל בשישים, ואסור לאכול במבה וחומוס, שלא לדבר על “שרויה” – אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית, ושלפי המקורות נראה שמי שמסתמך עליה סביר שימצא את עצמו עובר על איסורי תורה – על זה אין פוצה פה ומצפצף.

בקיצור, אני פונה את הלב שלכם: עזבו את מכירת החמץ. אל תמכרו אותו. בערו אותו. זה לא כזה קשה.

—————
הרחבות ותשובות להערות (יתעדכן בעז”ה ככל שאקבל יותר תגובות):

  • לא רק לפי רב עמרם גאון והרמב”ם, אלא גם לפי השו”ע והאחרונים, המכירה המתקיימת היום אינה תקפה. הט”ז למשל כתב שאם הוא לא מייחד את החמץ בחדר ומוסר לגוי את המפתח, הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.
  • יש לדעת שאפשר שאם מוכרים את החמץ, הביטול לא חל עליו (שהרי אתה לא רוצה לבטל אותו. אתה מכרת אותו. והוא לא שלך בכלל. כך פסק החתם סופר ועוד). לכן כל אלה שמוכרים את החמץ שיש להם ספק לגביו או שקשה להם לנקות אותו, כמו זה שבטוסטר וכדומה, יכול להיות שדווקא המכירה מכניסה אותם לבעיה הלכתית של “בל יראה”.
  • מה עושים עם חמץ של “ליתר ביטחון”? מבערים עד מקום שהיד מגעת. מנקים את הטוסטר וכולי, ובסוף מבטלים בלב את החמץ שנותר. זה מה שחז”ל אמרו: “בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו”. הם לא אמרו “והשאר מוכרו לגוי”!
  • מה עם חמץ שלאחר הפסח בחנויות? זה כבר פחות חמור כי זה רק איסור דרבנן של חמץ לאחר הפסח, אבל גם איסור דרבנן הוא איסור. אז בודקים ומקפידים לקנות רק מה שנאפה לאחר הפסח. אבל: “חמץ נוקשה”, שלא היה במצב אכילה בפסח, כמו פסטות, אין צורך להקפיד עליו (לפי הרב טל).
  • מה יעשו בתי העסק הגדולים? אם הם רוצים באמת לקיים את הפסח כהלכתו, הם יכולים להיערך ולמכור את החמץ מבעוד מועד. ואולי בשבילם אפשר לעשות מכירה אמיתית מיוחדת, שתהיה בה ממשות.

מאתר בלוגרשוני, כאן.

רב שנשמע כמו הרב יצחק ברנד -בענין פרדיגמה תורנית וקיבעון מחשבתי

תשעה באב – פרדיגמה תורנית וקיבעון מחשבתי

פרדיגמה תורנית וקיבעון מחשבתי

יום רביעי, 14 באוגוסט 2024

לצפיה בשיעור:

 

מה זו “פרדיגמה תורנית”? כיצד זה מתבטא בחיי היומיום שלנו? ומה ההשלכות של זה על חיי התורה והמצוות שלנו?

מהי פרדיגמה?

בואו נתחיל בהגדרה של המושג “פרדיגמה”. פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, או מודל מחשבתי, שדרכו אנחנו מפרשים ומבינים את המציאות סביבנו. כדי להמחיש את המושג הזה, אני רוצה לספר לכם על ניסוי מעניין שנערך בארצות הברית.

הניסוי עם הקופים

בניסוי זה, הכניסו חמישה קופים לכלוב גדול. במרכז הכלוב הציבו סולם גבוה, ובראשו שמו אשכול בננות. כשאחד הקופים ניסה לטפס על הסולם כדי להגיע לבננות, המדענים הפעילו מתזים שהתיזו מים קרים על כל הקופים בכלוב. זה היה מאוד לא נעים עבורם.

אחרי כמה ניסיונות כאלה, כל פעם שקוף אחד ניסה לעלות על הסולם, שאר הקופים היו מונעים ממנו לעשות זאת. הם פיתחו מעין “הבנה” שטיפוס על הסולם מוביל לתוצאה לא נעימה לכולם.

המעניין הוא מה שקרה אחר כך. המדענים החליפו אחד מהקופים המקוריים בקוף חדש שלא חווה את המים הקרים. כשהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, שאר הקופים מנעו ממנו לעשות זאת. הם המשיכו להחליף את הקופים אחד אחרי השני, עד שבסוף היו בכלוב חמישה קופים חדשים שמעולם לא חוו את המים הקרים.

ובכל זאת, אף אחד מהקופים לא ניסה לטפס על הסולם. אם היינו יכולים לשאול אותם למה, סביר להניח שהתשובה הייתה: “ככה זה פה. זה מה שאנחנו עושים”.

 פרדיגמות ביהדות

עכשיו, בואו נחשוב איך זה מתקשר אלינו, לעולם היהדות. יש הרבה שאלות שעולות בתקופה שלנו, שאלות כמו:

– למה אסור לעלות להר הבית?

– למה לא לשים תכלת בציצית?

– למה אנחנו לא כובשים את כל חלקי ארץ ישראל השלמה?

– למה אנחנו לא בונים את בית המקדש?

– למה אנחנו לא מקריבים קורבן פסח?

כשאנחנו שואלים שאלות כאלה, בד”כ התשובה הסופית, אחרי שמורידים את כל הפלפולים, היא פשוט: “ככה זה. זה מה שהתרגלנו במשך 2000 שנה. אל תבוא עכשיו ותעשה בלגן”.

הפיל והיתד – הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן

כשהייתי קטן אהבתי מאוד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל  החיות אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו. בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם? כשהייתי בן חמש או שש סמכתי עדיין על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך  לקשור אותו? לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם שידע את התשובה: “הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד”. עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד… אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם  חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

 שתי גישות ביהדות

כשמדובר בהתמודדות עם שאלות כאלה ועם שינויים בעולם, יש שתי גישות עיקריות ביהדות:

  1. הגישה המקובעת: גישה זו אומרת שמה שהתרגלנו עד עכשיו במשך 2000 שנה, זה מה שאנחנו עושים. אל תפריע. אם אתה חסיד, יש לך את הרבי שלך. אם אתה דתי לאומי, יש לך את התורה של הרב קוק. אם אתה תימני, יש לך את הפוסקים שלך. אבל אל תזוז ממה שהיה עד עכשיו. אל תעשה בלגן בעולם ההלכה.

  1. הגישה הבודקת: גישה זו אומרת שזה יפה מאוד מה שהתרגלנו, אבל יש דברים שמשתנים. כשעלינו לארץ ישראל, למשל, היינו צריכים להתחיל להתרגל להלכות של תרומות ומעשרות. כשהתגלה החילזון של התכלת, היינו צריכים לברר את העניין. כשהומצא החשמל, היינו צריכים לבדוק איך ההלכה מתייחסת אליו.

 הבעייתיות בגישה המקובעת

הבעיה עם הגישה הראשונה היא שהיא עלולה לגרום לנו לא לקיים מצוות שהקדוש ברוך הוא מחייב אותנו בהן. למשל, אם אנחנו מאמינים שהמשיח יבוא ויפתור את כל הבעיות, אנחנו עלולים להימנע מלקיים מצוות כמו תכלת בציצית, בניית בית המקדש, או יישוב ארץ ישראל.

זה יוצר מצב אבסורדי שבו האמונה שלנו במשיח גורמת לנו לא לעשות מצוות. זה משהו שהוא מאוד מוזר ובעייתי.

 חשיבות התורה שבעל פה

זו בדיוק הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבעל פה. הוא נתן אותה בידי חז”ל ואמר לנו “לא תסור ממה שחז”ל אמרו לך ימין או שמאל”. אנחנו חייבים להקשיב לתורה שבעל פה, לא רק למה שכתוב בתורה שבכתב.

התפקיד של התורה שבעל פה הוא לבדוק מה המצב בכל דור. אנחנו רואים גזרות שחכמים תיקנו שהצילו את היהדות באותה תקופה, וגזרות שחכמים תיקנו והם ביטלו כי ראו שעם ישראל לא היה מסוגל לקבל את הגזירה הזאת.

זה התפקיד של התורה שבעל פה – לבדוק את ה”דופק” של אותו דור. זה משהו שהוא לא מקובע, וזה משהו שהוא מדהים לראות אותו מול אומות אחרות ודתות אחרות.

 דוגמאות להתגברות על קיבעון מחשבתי ביהדות

יש לנו הרבה דוגמאות ביהדות להתגברות על קיבעון מחשבתי:

  1. רבי עקיבא:התחיל ללמוד תורה בגיל 40, שובר את הפרדיגמה שלימוד תורה מתחיל רק בגיל צעיר.
  2. תנועת החסידות:הופעתה במאה ה-18 הייתה שבירה של פרדיגמות קיימות בעבודת ה’.
  3. תנועת המוסר:רבי ישראל סלנטר הדגיש את חשיבות העבודה על המידות, מעבר ללימוד הגמרא המסורתי.
  4. הרב קוק:ראה בציונות החילונית ערך דתי, בניגוד לרבים מבני דורו.
  5. שינוי ביחס לנשים:החל עם הקמת בית יעקב על ידי שרה שנירר והמשיך עם התפתחות מדרשות ומוסדות לימוד גבוהים לנשים.

 דוגמאות מעולם ההלכה

גם בעולם ההלכה אנחנו רואים דוגמאות רבות לפתיחות ולהתאמה למציאות המשתנה:

  1. היתר המכירה:הרב יצחק אלחנן ספקטור הציע את “היתר המכירה” כפתרון לקשיים הכלכליים של החקלאים בארץ ישראל בשנת השמיטה.
  2. תקנת הפרוזבול:הלל הזקן תיקן את הפרוזבול כדי לאפשר גביית חובות לאחר שנת השמיטה, תוך התאמת ההלכה למציאות הכלכלית המשתנה.
  3. השימוש במיקרוגל בשבת:הדיון ההלכתי סביב השימוש במיקרוגל בשבת חייב חשיבה על הגדרת “בישול” בהלכה.
  4. מכירת חמץ:הפתרון ההלכתי של מכירת חמץ לגוי לפני פסח מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים תוך שמירה על עקרונות ההלכה.
  5. היתר עסקא:פיתוח “היתר עסקא” כפתרון לאיסור ריבית מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים מודרניים.
  6. מכשירי גרמא:הפיתוח של מכשירים המבוססים על עקרון ה”גרמא” (פעולה עקיפה) לשימוש בשבת מדגים חשיבה יצירתית בניסיון לגשר בין הלכות שבת לבין צרכי החיים המודרניים.

 הסכנה של קיבעון מחשבתי

כדי להבין את הסכנה של קיבעון מחשבתי, בואו נסתכל על כמה דוגמאות מעולמות אחרים:

 בעולם העסקי

  1. קודאק:חברה שהייתה מובילה בעולם הצילום, אבל נכשלה להסתגל למעבר לצילום דיגיטלי.
  2. בלוקבסטר:דחתה הזדמנות לרכוש את נטפליקס ב-50 מיליון דולר בשנת 2000, כי לא האמינה בעתיד של שירותי סטרימינג.
  3. נוקיה:הייתה המובילה העולמית בשוק הטלפונים הניידים, אבל לא הצליחה להסתגל למגמת הסמארטפונים.
  4. אנציקלופדיה בריטניקה:לא הצליחה להסתגל לעידן הדיגיטלי ואיבדה נתח שוק משמעותי לוויקיפדיה ולמקורות מידע מקוונים אחרים.

 

 בזוגיות

קיבעון מחשבתי בזוגיות יכול להוביל לבעיות כמו:

  1. קושי בפתרון קונפליקטים
  2. חוסר הבנה שיש התפתחות ושינוי
  3. קושי בהסתגלות לשינויים

לדוגמה, אשתו של יאיר לפיד מספרת בספרה שבמשך שנים לא קנתה וילונות לבית. למה? כי בשנה הראשונה שהתחתנה, יאיר אמר לה שהוא לא מסוגל לראות וילונות בסלון. עשר שנים אחר כך, כשהיא אמרה לו שהיא חייבת וילונות, הוא אמר לה “סבבה, תקני וילונות”. כשהיא שאלה אותו “אבל אתה אמרת שאתה לא מסוגל לראות וילונות”, הוא ענה “אני לא זוכר שאמרתי אי פעם משהו על וילונות”.

זו דוגמה מצוינת לאיך אנחנו יכולים לכלוא את עצמנו בתוך תפיסות ישנות, גם כשהמציאות משתנה.

 בחינוך ילדים

קיבעון מחשבתי בחינוך ילדים יכול להוביל לבעיות כמו:

  1. תיוג ילדים (למשל, “הילד החכם” או “הילדה האמנותית”)
  2. דגש יתר על הישגים במקום על תהליך הלמידה
  3. חוסר עידוד ללקיחת סיכונים
  4. קושי בהתמודדות עם כישלונות

 הדג והצנצנת

יש משל ידוע על דג בצנצנת זכוכית. הדג שוחה סביב ומדי פעם מנסה לצאת, אך נתקל בדופן הזכוכית. לאחר זמן מה, הדג מפסיק לנסות ורק שוחה במעגלים בתוך הצנצנת.

אם נעביר את הדג לאקווריום גדול יותר, הוא ימשיך לשחות באותו מעגל קטן כאילו הוא עדיין בצנצנת. הדג הגביל את עצמו בהתאם לניסיון העבר שלו, למרות שהמגבלה הפיזית כבר לא קיימת.

זה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו נתקעים בפרדיגמות ישנות. אנחנו ממשיכים לפעול כאילו המגבלות הישנות עדיין קיימות, גם כשהמציאות השתנתה.

 הסכנה של ראייה צרה

אחת הסכנות הגדולות של קיבעון מחשבתי היא ראייה צרה. זה מזכיר לי את הסיפור על רבי זכריה בן אבקולס, שעליו נאמר בגמרא: “ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו” (גיטין נה-נו).

רבי זכריה בן אבקולס התמקד בפרט קטן של ההלכה, בזמן שכל הגורל של עם ישראל היה מונח על כף המאזניים. זו דוגמה קלאסית לראיית מנהרה – כשאתה רואה רק משהו מאוד קטן ומצומצם, במקום להרחיב את המבט על כל התקופה ולהבין מה השם רוצה מאיתנו באותו רגע.

 הצורך בראייה רחבה

בטירונות מלמדים אותך שכשאתה מסתכל דרך הטריג’יקון (כוונת הרובה), אתה רואה רק חלק קטן מהשטח. לכן, אתה חייב כל כמה שניות להרים את העיניים מהטריג’יקון. למה? כי יכול להיות שבטריג’יקון אתה רואה את המחבל, אבל אולי יש לך סלע מול הקנה של הנשק שאתה לא רואה, או אולי חבר שלך באמצע הריצה ועוד שנייה הוא יעבור מול הכוונת.

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות בחיי התורה שלנו. כן, צריך להתעמק בפרטים הקטנים של ההלכה. אבל תמיד, תמיד צריך להרים את העיניים ולראות את התמונה הגדולה.

 הדוגמה של הר הבית והכותל

הדוגמה שהכי כואבת לי, והכי משפיעה עלינו ברגעים אלו, היא מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים.

אחרי 19 שנים, הצנחנים שחררו את הר הבית. וממש כמו הדג בצנצנת, מה עם ישראל עשה? רץ לכותל. הרב ישראל אריאל, שהיה חלק מהצנחנים ששחררו את הר הבית, קורא לזה “קפנדריא היסטורית”.

“קפנדריא” היא מושג הלכתי שאומר שאסור להשתמש בבית הכנסת כקיצור דרך. אתה לא יכול להיכנס מפה ולקצר את הדרך דרך בית הכנסת כדי להגיע לגינה בחוץ. זה לא מכבד – בית הכנסת הוא לא שביל קיצור.

הרב אריאל אומר שזה בדיוק מה שעשינו אחרי מלחמת ששת הימים. הגענו להר הבית – המקום הכי קדוש – והמשכנו לכותל. כאילו הר הבית הוא רק קיצור דרך בדרך לכותל.

אז מה היינו צריכים לעשות? היו שתי אפשרויות:

  1. אם לא ידענו מה לעשות עם הר הבית מבחינת בית מקדש, בירורים הלכתיים וכו’ – היינו יכולים לשים שם שומרים מסביב עד שנמדוד את הגבולות. היינו יכולים לשים שם בתי כנסת עד איפה שמותר לכל הדעות, ולברר את זה לאט לאט עם הרבנות הראשית.
  2. אם הגענו למסקנה שאפשר לבנות בית מקדש (כי טומאה הותרה בציבור, או מסיבות אחרות) – אז היינו צריכים לבנות בית מקדש.

אבל מה עשינו? רצנו לכותל. למה? כי זה מה שהתרגלנו. כמו הדג בצנצנת, המשכנו לשחות במעגלים הקטנים שהתרגלנו אליהם, גם כשהמציאות השתנתה לחלוטין.

 הצורך בהתעוררות

אני חושב שעכשיו, כשאנחנו קוראים בקינות של תשעה באב “דברו על לב ציון. וקראו אליה. והסירה שמלת שביה מעליה” – אנחנו צריכים להבין שזה קשור למושג הזה. היתה לנו “שמלת שבי” תודעתית במשך 2000 שנה, ועכשיו צריך לדבר אל עם ישראל ולשחרר אותו מזה, לאט לאט.

זה לא אומר להיות רפורמי. זה לא אומר לזלזל בגדולי ישראל. להפך – זה אומר להציק לגדולי ישראל כמה שיותר, עד שאנחנו מקבלים תשובות. מה נכון? מה לא נכון? באילו שלבים? איך לעשות את הדברים?

אנחנו כן צריכים התעוררות. אנחנו כן צריכים לפתוח את הסוגיות האלה כל פעם מחדש. אנחנו כן צריכים לבדוק מה השם אלוקינו שואל מאיתנו, כל פעם מחדש.

בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא: האם אנחנו דתיים, או האם אנחנו עובדי ה’?

אם אני דתי, אז אני פשוט עושה מה שאני רגיל. אבל אם אני עובד ה’, אז אני כל הזמן בודק מה ה’ רוצה ממני עכשיו.

אם הרופא אומר לי לאכול ביום כיפור, והרב מאשר את זה, אבל אני אומר “מה פתאום שאני אוכל ביום כיפור? אין מצב!” – אז אני לא עובד ה’. אני פשוט דתי, מקובע בהרגלים שלי.

אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים, כל הזמן בודקים, כל הזמן שואלים את עצמנו: מה ה’ רוצה מאיתנו עכשיו? איך אנחנו יכולים לעבוד אותו בצורה הכי טובה במציאות המשתנה שלנו?

זו המשימה שלנו. זה האתגר שלנו. וזו הדרך שבה אנחנו יכולים באמת להיות עובדי ה’, ולא רק אנשים שמקיימים מצוות מתוך הרגל.

 

יהי רצון שנזכה כולנו להיות עובדי ה’ אמיתיים, פתוחים לשמוע את דבר ה’ בכל דור ודור, ולקיים את רצונו בלב שלם.

מאתר דרשות למעגל השנה, כאן.

ארנון סגל מראיין את מורנו הרב יצחק ברנד שליט”א בענין הר הבית

חרדי נגד הזרם: “אנחנו לא מתגרים בגויים אלא הגויים מתגרים בנו”

הרב יצחק ברנד הוא רב חרדי לכל דבר, ולא מהמתונים שבהם. הוא תושב ​ה​שכונות החרדיות בירושלים, מתנגד ​ככלל לחבישת פאות נוכריות ולמכירת חמץ – ולצד זאת עולה יום־יום להר הבית

במבטא יידישאי כבד ובהברה אשכנזית הרב יצחק ברנד משיב מלחמה למתנגדי העלייה להר הבית בתוך בית המדרש. הוא בן 75, נולד בשווייץ וכשעלה ארצה למד בישיבת פוניבז’. הוא הקים כמה מוסדות לימוד חרדיים, ואת הגותו ההלכתית הוא מציג באתר האינטרנט ששמו “בריתי יצחק”, כשם ספריו. מאז נחשף לנושא לפני כשלושים שנה ובירר אותו הלכתית, הוא עולה להר הבית, אך בשלוש השנים האחרונות – מאז עבר מעמנואל להתגורר בשכונת מאה שערים בירושלים – הוא עולה להר הבית מדי יום ביומו.
“אנחנו לא מתגרים בגויים אלא הגויים מתגרים בנו”, הוא עונה לטענה המקובלת על החרדים המתנגדים לעלייה להר ולשאר “התגרויות” בגויים. “המקום הזה שלנו, וממילא הגויים מתגרים בנו. בכלל, איסור ההתגרות בגויים לא קיים היום. הוא נאמר במקורו רק לגבי שלוש אומות – עמון, מואב ואדום, כי היה להן חלק בארץ ישראל. בכל אופן, ודאי שלגויים אסור להתגרות בנו”.
טוענים נגד העולים להר שכל גדולי הדור אסרו עלייה להר הבית.
“הרב יצחק יוסף טען שרב שמתיר לעלות להר הוא רב מליגה ד’. זאת אומרת שמי שמתיר איננו רב. לכן יש רבנים שמתירים לעלות, אבל שותקים כי חוששים שיפסלו אותם. יש רדיפות עצומות נגד כל רב שמתיר עלייה להר. אותי עצמי כמעט הרגו בגלל זה. ביזו אותי. ‘גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. וה’ א־לוהים יעזור לי'”, הוא מצטט מספר ישעיהו. “זה כפשוטו התקיים בי. כמעט שהרגו אותי בבית המדרש שלמדתי בו. יש יהודי אחר שכמעט שרפו אותו. שברו לו את הצלעות בגלל זה. אלה מקרים חריגים, אבל בדרך קבע משפילים רבנים שחושבים שמותר לעלות להר”.
למה דווקא הנושא הזה מוציא גורמים דתיים מסוימים מכליהם, אני שואל אותו. מנין השנאה? הרב מזכיר בתשובתו שדתיים היוצאים בשצף קצף נגד העלייה לא הזדעקו על מינויו של להט”ב ליושב ראש הכנסת או על שיתוף פעולה עם מחללי שבת. “לא כואבת להם העבירה על איסור כרת כביכול”, הוא מסביר, “אלא דווקא קיום המצוות בעצם העלייה להר. הם לא רוצים לחדש מצוות שלא היו נהוגות עד היום. למה יש שצועקים נגד חידוש פתיל התכלת בציצית? הרי גם אם זו לא התכלת האמיתית אין בכך שום בעיה הלכתית. התשובה היא שזה מעורר בהם תחושה שאנחנו בתהליכי גאולה. השדר של העולים להר הוא שתפקידנו לקדם את קיום כל המצוות שלא היה אפשר לקיים במשך הגלות. לאט־לאט נחדש גם את הקרבת הקורבנות ואת בית המקדש.
“אבל המתנגדים לא מוכנים לקבל את ההנחה שיש לנו תפקיד בהבאת הגאולה. הם אומרים שאסור לעלות להר עד שיבוא משיח. לאיזה משיח הם מצפים? למשיח ניסי שלא קשור לעולם שלנו. אם יבוא משיח כדרך הטבע של היום – ​ש​יש אפשרות שפשוט ייבחר בבחירות – ​ק​יים חשש ​שהם ידחו אותו. האמת היא שגם אם יעשה מופתים זה לא ​בהכרח יעזור, הם ​עלולים לא לקבל אותו. בקיצור, צריך לקיים את המצוות בלי קשר לשאלת הגעת המשיח, והמשיח יגיע מתי שיגיע. כתוב בתורה ‘לא תנסו את ה”, והרמב”ן מפרש זאת כאיסור להתנות את שמירת המצוות בקיום אותות ומופתים”.
לדעתך קיים דמיון בין רבנים שאסרו בעבר לעלות ארצה ובין האוסרים כיום עלייה להר הבית?
“יש קשר ביניהם. קיימים שני סוגי מתנגדים לעליה להר. אלה מהציבור החרדי, ולעומתם רבני הקו בציבור הדתי־לאומי, כלומר תלמידי הרב צבי טאו. שמעתי אחד מתלמידי הרב טאו שאמר שלפי הרב צבי יהודה קוק אנחנו ציונים עד הכותל ומכאן ופנימה אנחנו סאטמר. מה שהוא לא ראה את הרב צבי יהודה עושה – מבחינתו אינו מתפקידנו. בעצם גם זאת אנטי־ציונות”.
קיימת טענה שעלייה להר הבית, אפילו כהלכה, תגרום לאחרים לעלות באיסור.
“יש פסק של בעל הציץ אליעזר שלא סוגרים בית כנסת בגלל חשש שאנשים ייסעו אליו בשבת במכונית. קיים פסק נוסף של הרב אלישיב שמותר להפגין בשבת אף שהמשטרה תחלל שבת עקב כך. האם צריך לעקור את מצוות תפילה בהר הבית, את מצוות ההשתחוויה שהתחדשה עכשיו, לבטל את ההכנה לקורבנות ולבית המקדש שנעשית בעצם העלייה להר – רק מתוך חשש שמא יהיו מי שיעברו על ההלכה? אם לא תהיה אחיזה יהודית בהר הבית, הערבים ישתלטו עליו. המשטרה לא מסוגלת לשמור על הר הבית במצב שבו אזרחים יהודים לא עולים אליו”.

​”רבנים אסרו לעלות להר אחרי מלחמת ששת הימים, כי אז היתה הפקרות מוחלטת בעליה להר ולא הבדילו בין תחום הר הבית הרגיל לבין שטח העזרה ולא הוזהרו שצריך ללכת למקוה, מה שאין כן כיום, כשיש מסלול מיוחד לעולים בטהרה במקום שמותר ללכת, ומזהירים את העולים ללכת למקוה לפני העלייה, וכל מי ששומר מצוות הולך במסלול הזה – ובכל זאת הרבנים אינם מוכנים לשקול מחדש את העניין”.

במאמר שפרסם בערוץ 7 בערב ל”ג בעומר תשפ”א, כלומר ערב אסון מירון, השווה הרב ברנד בין העלייה להר הבית ובין הנהירה למירון, וכתב דברים מצמררים בקריאה בדיעבד: “הר מירון כן והר הבית לא?”, הוא כתב. “היום כבר אין שום חשש לעלות להר הבית במסלול שהעולים בטהרה עולים. וכל מי שבא לחשוש לקלקולים, צריך הרבה יותר לחשוש מפני העלייה ההמונית להר מירון בערב שבת קודש ובמוצאי שבת קודש, שבאים הרבה יותר לקלקולים שגורמים חיוב מיתה של חילול שבת קודש. עלייה המונית של יהודים גורמת לחילול שבת המוני של השוטרים שצריכים לשמור על המקום. לא חוששים לכל זה, אף שעלייה למירון היא לא מצווה מדאורייתא ולא מצווה מדרבנן”.

מאתר מקור ראשון, כאן.

הגד *לבית יעקב* פשעם: גם עם הארץ שסומך על הערמות הוא מזיד

מתוך דברי הגאון מורנו הרב יצחק ברנד שליט”א בפורום אוהבי ציון (המדובר שם בפאה נכרית, אבל ה”ה במכירת חמץ וכו’):

יש לי מערכה איך ניתן לבדוק טעות בהלכה

ואני מביא מקודם משל מן חוקי מטמטיקה ואח”כ משל מתורת פורים
המשל מחוקי המטמטיקה
למדתי בבית ספר , בזמן שעדיין לא השתמשו במכונת חשבון, צריך לעשות הכל ידני, ויוכל להיות שיש טעות באיזה מקום, ויש בדיקה אם לא טעו
למשל 34567 כפול 67458
וכעת עושים חשבון ארוך ומגיעים למסקנא שווה 2331820686
איך יודעים שלא טעו
סופרים מספר הראשון כל מספר פלוס השני עד הסוף היינו 3+4+5+6+7 , = 25 , , מנסים לחלק  ל9, מה שמתחלק ל9  שנמוך מ25, הוא 18 ונשאר 7, זה המספר שארית של 9 , ואח”כ עושים זה מן המספר השני 6+7+4+5+8 = 30 , המספר הנמוך שמתחלק ל9 הוא 27 , נמצא השארית של 9 הוא 3
ואח”כ כופלים מספר 3 כפול 7 =21 , המספר הנמוך שמתחלק ל9 הוא 18 ונשאר 3 ,, וא”כ מסקנת מספר כל הכפל שנשאר מ9 הוא 3
כעת אנו יודעים ע”פ כללי המטימטיקה שמסקנת כל החשבון מוכרח להיות שמספר שנשאר מ9 הוא 3
נראה אם זה נכון, 2+3+3+1+8+2+0+6+8+6 = 39 , המספר הנמוך שמתחלק ל9 הוא 36 , ונשאר 3 , וא”כ אם הגיע למספר הזה עשה חשבון נכון
אולם אם יצא לו מספר אחר , זה ראיה שהוא טעה בחשבון וצריך לעבור על כל מה שעשה עד שמצא בו טעות , זה כללי המטמטיקה ,
הנה הוא יודע בודאי שהוא טעה , אולם לא יודע איפה טעה , וצריך לעבור על הכל מהתחלה
עד כאן המשל המטימטיקה
כעת המשל של תורת פורים
יהודי תלמיד חכם הגיע ליהודי פשוט ואמר לו יש להתיר לאכול נבילה , שאל אותו היהודי הפשוט איך אתה עושה זה
א) צריך לשחוט הסימנים, אולם אין צריך לשחוט הכל, מספיק רוב
ב) יש כלל בענין מחיצה קיי”ל שמחיצה מחצה על מחצה ג”כ טוב, (כך נפסק להלכה ) וא”כ מספיק לשחוט החצי
ג) יש כלל כל קבוע כמחצה על מחצה , אף שהקבוע הוא רק מיעוט אפילו אחד מעשירית , וזה נאמר גם לקולא שאם יש תשע עכברים ואחד צפרדע ונגע באחד מהם ולא יודע נחשב קבוע שהוא כמחצה על מחצה והוא טהור ברשות הרבים , וא”כ גם שוחט רק קצת זה מספיק
ד) יש כלל לא חיישינן למיעוטי , וא”כ כיון שהמיעוט בין כך לא חיישינן וא”כ אין צריך כלל לשחוט ומותר לאכול נבילה
אמר לו היהודי הפשוט , אני לא למדתי הסוגיות, לא למדתי דיני רוב סימנים ולא דיני מחצה על מחצה ולא דיני כל קבוע כמחצה ולא דיני לא חיישינן למיעוטי
אבל דבר אחד אני כן יודע , אסור לאכול נבילה
אם יש לך פילפול יפה להתיר נבילה מוכרח להיות שיש איזה טעות בכל המהלך , אני לא יודע איפה הטעות , אבל המסקנא הוא בודאי טעות
זה המשל מתורת פורים
הנמשל , איפה כתוב חיוב כיסוי ראש של אשה , לא מצאנו בהלכות לבישת בגדים אלא בהלכות הרחקה מעריות
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא הקדמה
להתרחק מן העריות, ובו ז’ סעיפים.
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיף ב
סעיף ב
(ל’) לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, (ב) ה יא] {ב} אחת ה’} פנויה ואחת אשת איש. 
פנויה, כתבו נושא כלים בגרושה או אלמנה
הנה יש שלטי גיבורים שפאה נכרית מותר
יש חולקים על הש”ג והלכה כהחולקים
וי”א שהש”ג התיר רק בחצר
 י”א שמדובר בפאות לפני שני דורות שהיו רק כקש
 אולם י”א שהלכה כש”ג מכיון שכך פסקו הרמ”א והמ”א וכו’
וכן יש ראיות שהתיר גם בשוק , וכן התיר גם בפאות שלנו כולל וכו’ בעיקר שלא רואים הבשר בין השערות
כעת שמציעים זה ליהודי הפשוט, אומר היהודי , אני לא מכיר מי צודק אני לא יודע מה אומר הש”ג ומתי דיבר
מה שאני כן יודע, שהפאות שלנו הם לא הרחקה מעריות , אולי גם קירוב לעריות אבל בודאי לא הרחקה מעריות ,
הפילפול שאמרת יש איזה מקום טעות, לך תבדוק איפה הטעות , אבל המסקנה שפאה נכרית היום זה הרחקה מעריות, ובלי הפאות לא עושה הרחקה והפאה עושה ההרחקה, בוודאי טעות
עכ”ד.