דרישת ציון על טהרת הקודש ◆ דעת תורה בנושאי ארץ הקודש ת”ו
שלום רב לכל החברים,
אנו שמחים להגיש בפניכם את גליון חודש אדר של אגודת “קדושת ציון”, ותוך כך לציין 30 עלונים מאז הווסדה של האגודה, שזהו ללא ספק ציון דרך משמעותי, המעיד על עקביות ויכולת עמידה.
אנו מודים בפני בורא עולם על כך שזיכנו להגיע לגליון זה, כאשר בכל חודש הולכים ומתרבים הקוראים הנהנים מדברי האגודה בכל הנושאים שעל סדר היום של קהל יראי ה’ בתקופתנו.
בגליון זה תמצאו מאמרים מרתקים הן בענייני פורים והן בשאר עניינים העומדים על סדר היום, כמו גם המדורים הקבועים – המדור העוסק בספר ‘ויואל משה’, מדור ‘אמונת ציון’ המלבן את יסודות האמונה, מדור ‘שאלת ציון’ ועוד.
זכינו בחודשיים הקרובים להתחיל את תכנית לימוד התנ”ך השנתית, וברוך ה’ הדבר עושה פירות ופירי פירות. בגליון זה תמצאו את התכנית לחודש זה, וכן מבוא לספר שופטים, אותו מתחילים החודש.
כפי שהדגשנו כבר בעבר, אגודת “קדושת ציון” שואפת להרחיב את הפעילות אל מעבר להפצת העלון, והדבר מצריך אמצעים כספיים כמו גם כח אדם. ברוך ה’, מבצע שרי המאה הניב פירות ורבים משתתפים בחלוקת העלון, ואנו שמחים כל העת בהתרחבות מערך ההפצה.
הנושא הכספי מעיק עלינו יותר, שכן במצב הנוכחי לא רק שאין באפשרותנו להרחיב את הפעילות, אלא שאף את העלון במתכונתו הנוכחית בקושי רב אנחנו מצליחים להדפיס, במיוחד אחר שעלו מחירי הנייר פעמיים לאחרונה.
לאור זאת אנו מבקשים במיוחד שכל הנהנים מהעלון יתרמו במסגרת ‘זכר למחצית השקל’ לאגודה (המצורף בקובץ נפרד בדוא”ל זה), איש איש כפי אשר ידבנו לבו, והחותם על הוראת קבע הרי זה משובח.
ניתן לתרום באמצעות יצירת קשר במייל זה, בפקס או בטלפון של האגודה המובאים בעלון, בעמדות “קהילות” או “נדרים פלוס“.
Published on May 2, 2011 SUBSCRIBE 11K Subscribe Subscribed Unsubscribe ► עמוד הפייסבוק הרשמי: http://www.facebook.com/Meir.Banai ► אתר אינטרנט: http://www.meirbanai.co.il/ ► iTunes – רכישת שירים: https://itunes.apple.com/il/artist/me… ► מקום בעולם-הזמנת הופעות: booking@makombaolam.co.il / 052-7799027 ———————————————————————————————————-
מילים: עממי לחן: מאיר בנאי
המשחק בקוביא מכתו טריה ואחריתו שאיה יקולל בשערים יפזר ממונו ויוסיף עוונו גם מורד בקונו בשבועות שקרים יחשוב כי ירוויח ולעולם לא יצליח ובימיו לא יפריח כי אחריתו מרורים יאכל בחיפזון בלי ברכת מזון גם ימצא רזון כעינוי כיפורים יילך מעיר לעיר מקומו לא יאיר והוא עני וצעיר מדלג על הרים
ראשו פרוע וביגדו קרוע כי רוע ירוע לעצמו ולאחרים כל אנשי ביתו שונאים אותו ומצפים יום מותו בשמחה ובשירים
המשחק בקוביא יקולל בשערים יפזר ממונו בשבועות שקרים יחשוב כי ירוויח ואחריתו מרורים
יש כהיום ויכוח גדול אם מותר או מצוה או אסור לעלות על הר הבית
הנושא של הרבנים שאוסרים, מתפצל לשני סוגיות נפרדות, אחד מצד חשש של טומאה, שנית מצד חשש של התגרות באומות.
עוד יש רבנים שטענו שהיה מעשה בהשר משה מונטיפיורי שרצה לעלות למקום המקדש ורצו להחרים אותו, ומביאים מזה ראיה שאסור לעלות להר הבית. אולם באמת אין מזה שום ראיה, ששם עלה לעזרה ולא רק להר הבית.
ונדבר מקודם על חשש טומאה, ועל המעשה של השר מונטיפיורי, ובסוף נדבר על חשש איסור להתגרות באומות.
בענין חשש של טומאה
הנה מפורש במשנה בגמרא וברמב”ם, שטמא מת מותר לעלות על הר הבית, וכל האיסור לעלות להר הבית הוא רק למי שטומאה יוצאת מגופו, כגון בעל קרי וזב לאיש וכן באשה בטומאה היוצאת מגופה. ועל זה מהני מקוה, (באשה הדברים הרבה יותר מסובכים בגלל ענין של פולטות ש”ז).
וכן אסור לעלות בנעלי עור, כמבואר במשנה (פ”ט דברכות).
משנה מסכת כלים (פרק א משנה ח) שטמא מת מותר בהר הבית: הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת.
מסכת פסחים (דף סז עמוד א) נזיר (מה עמוד א) סוטה (כ עמוד ב): וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו – במחיצתו!
רמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו): הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.
(הלכה טז)החיל מקודש ממנו שאין עכו”ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. השגת הראב”ד: החיל מקודש. א”א אף זה מדבריהם.
במשנה לא כתוב שבעל קרי אסור בהר הבית אולם בגמרא מפורש שאסור. מסכת פסחים (דף סז עמוד ב):אמר מר: זב וכל זב – לרבות בעל קרי. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. (שתי מחנות היינו מחנה שכינה שהוא עזרת ישראל, ומחנה לויה שהוא הר הבית).
וכך פסקו הראשונים, וא”כ צריך ללכת למקוה כשרה מדאורייתא ומדרבנן, וכן בהסרת חציצה. וכך כתבו כל המדריכים המבארים את הלכות הר הבית.
החששות
אולם נתעוררו כמה רבנים בכמה חששות. אחד מהם שלא יודעים מקום מקדש, כדי לאפשר למדוד איפה יצא מכלל חשש של חיל ועזרה.
וחשש שני הוא אולי בגלל מי שבאמת עולה בטהרה ובמקום שמותר, יבואו אחרים לעלות במקום שאסור או בלי טהרה.
הנה על חשש הראשון שאין יודעים מקום המקדש, יש כדי להסיר החשש הזה, שני סוגי ראיות.
ראייה אחת, שיש מסורת רצופה שתחת כיפה הסלע (כיפת הזהב) נמצא מקום קדשי הקדשים, ע”פ הדרב”ז, ויש לזה מאמר מפורט מהר יוסי פלאי, “המסורת-על-מקום-המקדש“. ועל זה סמכו כל גדולי ישראל שדנו להקריב קרבנות בזמן הזה כמו החתם סופר (שו”ת חת”ס יו”ד ס’ רל”ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון איש (אבן העזר ס’ ב’ ס”ק ז’).
ראיה שניה, מאמר מפורט מהרב זלמן קורן “חצרות בית ה’“, שלא יתכן כלל שקדשי קדשים נמצא במקום אחר חוץ מתחת כיפת הסלע משום שזה המקום הכי גבוה של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקדשי הקדשים היה במקום הכי גבוה, ע”ש באריכות.
על החשש השני, שאולי יבואו אנשים אחרים ויכנסו במקום שאסור לעלות או שיעלו בלי מקוה, כתבנו מאמר להוכיח שאין צריך לחשוש לזה, ואני מעתיק מה שכתבנו בענין זה בשנת תשס”ז:
מאמר על חשיבות עליה להר הבית, ולהסיר חשש שאחרים יבוא לעלות שלא בטהרה
הנה יסודי הדברים על הבעיות ועל החיוב והתועלת מזה נכתבו כמה ספרים, והספרים הכי מדוייקים הם ספר ‘אל הר המור’ ו’אל גבעת הלבונה’ שנכתבו ע”י הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי מיצהר. ספר אל הר המור הוא בפרטי דיני הלכה איך להיטהר במקוה ועד היכן מותר לעלות (דהיינו שצריך להתרחק מעזרת נשים ומן החיל ע”פ המשנה (כלים פ”א מ”ח) ורמב”ם (הל’ בית הבחירה פ”ז הל’ ט”ו-ט”ז) וכן יש שם מקורות נאמנים על מקום בית המקדש, והקדשי קדשים שהוא תחת כיפת הסלע. ואסור לעלות בנעליים, וכן לנשים אין אפשרות לעלות אל ההר במקום שיש בהם קדושת הר הבית, למעט לכלה ביום חופתה לאחר טבילה ולפני שנוגעת בבעלה.
(וצריכה אחר הטבילה לחכות עוד יום שיעבור שקיעה וצאת הכוכבים כדי שלא תהא חשש מחוסר כיפורים בצירוף טבולת יום, ע”ש בספר (ח”א פ”ה וח”ב פ”ד ע”פ הגמ’ נזיר מה. ותוס’ יבמות ז: ר”ה רבי וזבחים לב: ד”ה רבי), וכתבו שם שבגלל הסיבוכים לטהרת נשים אין כלל לאשה ליכנס להר הבית).
ספר ‘אל גבעת הלבונה’ מדבר על המצוה לעלות להר והתועלת שיש בזה.
ונציין מקור אחד ברש”י (ריש פרשת ויצא פסוק י”ז) וז”ל ואם תאמר, וכשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עיכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל וכו’ כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית א-ל וקפצה לו הארץ.
וכאן אני רוצה להתיחס בעיקר על בעיה שהרבה מגדולי ישראל חוששין מזה ואוסרין לעלות אף במקומות המותרים ע”פ דין, משום גזירה שיבואו אנשים אחרים ויעלו במקום שאסור לעלות ויבואו לידי כרת, וכן שיכנסו בלי לטבול כלל ובלי מורא מקדש.
וכאן נביא מקור שאין לחשוש לזה, ואדרבה מאותו מקור נלמד גם על החשיבות לעלות בתקופה שלנו (הסברה הובאה ב’אל גבעת הלבונה’ (עמוד 18) בשמי בקיצור וכאן נרחיב הדבר).
ע’ גמרא (שבועות טז ע”א): אבא שאול אומר שני בצעין (שדות מרעה) היו בהר המשחה (הר הזיתים)תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים.
תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני.
ומפני מה לא קידשוהו, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ושיר וכו’, ולמה הכניסוהו, מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה היא ליכבש משם, עכ”ל הגמרא.
וביאור הענין, שקדשים קלים הותר לאכול רק בירושלים, ומי שאוכל חוץ לירושלים חייב מלקות (רמב”ם פי”א מהל’ מעשה הקרבנות הל’ ה’) וכדי שיהא נחשב המקום לקדושת ירושלים צריך לקדש במלך ונביא ואורים ותומים וכו’.
הנה, בבית ראשון היו כל אלו וקדשו בקדושת ירושלים גם חלק של הר הזיתים, אולם בבית שני היו חסרים כמה דברים ולא היה להם אפשרות להוסיף לקדש את ירושלים, וממילא קדושת ירושלים היה רק עד מקום שנתקדש בבית ראשון, ושם עשו חומה הראשונה.
אולם בכל זאת הוסיפו חומה נוספת בהר הזיתים להרחיב את ירושלים, וקראו התוספת ג”כ ירושלים, ועשו זה מפני פחד האויב שיבוא לשם, כי אילו היה האויב מתאחז שם, היה יכול לכבוש משם בקלות את כל ירושלים, וע”י שהרחיבו שם התאחזו היהודים שם.
אולם לכאורה לא היה צורך לקרות למקום ההוא ירושלים אלא סתם לבנות חומה, אבל מה שעשו כך, שאילו לא היו קוראים למקום ‘ירושלים’ לא היה לציבור מספיק מסירות נפש להאחז במקום הזה כי לא החשיבו את המקום לקדוש, על כן קראו למקום ג”כ ירושלים, אף שלא היה בו קדושת ירושלים ואסור לאכול שם קדשים קלים.
הנה מתוך הנהגה זו קרה מכשול, שעמי הארץ החשיבו למקום הזה לירושלים באמת ואכלו שם קדשים קלים ועברו על לאו דאורייתא.
וכתבו שם תוספות (ד”ה אלא בבני גולה) וז”ל אע”פ שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוהו כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש שם קדושה עכ”ל.
ולמדים מזה, שבמקום שיש אויבים שרצונם לכבוש את ירושלים, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש חזק לעמי הארץ שמקום זה חשוב מאוד וצריך למסור נפש עליו להתאחז שם, כדי שלא יבואו האויבים ויתאחזו בה ויכבשו את כל ירושלים.
וכל הדרוש לזה כלול ג”כ שלא להתחשב עם זה שיצא מכשול מזה שעמי הארץ יעברו מכח זה על לאו דאורייתא, והטעם בזה, ששמירת העיר שלא יבואו גוים ויתאחזו שם ויחריבו את ירושלים חשוב יותר ונחשב בגדר פיקוח נפש והצלת ירושלים וכיבוש א”י, ומוותרים למען זה על הקילקול שיצא מזה שאוכלים קדשים קלים חוץ לירושלים.
ואף שבודאי כל מה שאפשר להזהיר את העם שלא לאכול שם קדשים קלים צריך לעשות, מ”מ אם אין הדברים נשמעים, מניחים הדבר כמו שהוא ואין חוששין יותר לזה, וגם עושים פעולה לקרות למקום הזה ירושלים.
הנה אם הדבר הזה נכון להר הזיתים, בודאי נכון לענין הר הבית, דהיינו כשיש גוים שרוצים לכבוש את ירושלים ואת הר הבית, ודעתם שמשם יכבשו את כל ירושלים ואת כל א”י, ויש רפיון גם מצד ציבור היהודים לוותר על הר הבית לאויבים ח”ו, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש בלב היהודים שמקום זה שייך ליהודים ולא לאויבים כדי שימסרו נפש על זה, והדרוש לזה הוא עליה ליהודים להר הבית, ואף שיכול להביא לידי תקלה שיש שיעלו למקום שאסור לעלות, בחיוב לאו וכרת.
(בענין זה אין נפקא מינה בין לאו לכרת עי’ יבמות (קי”ט ע”א) מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי כרת מה לי לאו, (וע’ בזה במשנה למלך (פ”א בהל’ יו”ט הל’ י”ז)), וכ”ש כאן שהסיבה שאין לחשוש שיבואו לידי תקלה הוא משום שזה סכנה על כל ירושלים, דהיינו מצד פיקוח נפש וסכנת חורבן ירושלים וחיוב כיבוש א”י שדוחין שבת, אז בודאי שאין לחלק בין אם החשש תקלה הוא לאו או כרת).
וא”כ בזמה”ז שיש לצערינו משא ומתן על הר הבית למסור לגמרי לגוים, דהיינו למסור כל יש”ע כולל ירושלים עד הר הבית ועד בכלל (וגם הר הבית כבר מסרו למעשה באופן חלקי) – צריך לעשות כל הדרוש להכריז שהר הבית שייך ליהודים וזה ישפיע על דעת הקהל, ואז ימסרו נפש על זה.
ואף שאנו צריכים להזהיר שהעליה להר יהא הכל כפי דקדוק ההלכה וללכת רק בטהרה ובלי נעליים ובמקומות המותרים, מ”מ אין לחוש אם יצא תקלה מזה לעמי הארץ שלא יהיו נזהרים בכל אלו.
וממילא כשהמצב לא היה שהעליה יהא סיבה להצלת ירושלים, היו מבינים את אלו הרבנים שחששו מפני תקלה, מ”מ עכשיו בודאי גובר הסכנה על מסירת הר הבית לגוים, וממילא אין לחוש לתקלת איסור כרת לעמי הארץ כנ”ל.
וכבר היה מעשה בשנת תש”ס שראש ממשלה רצה לתת כל יש”ע עם חצי ירושלים לאויב, חוץ מהר הבית, ובגלל זה לא הסכים האויב, ונתבטל כל העסק, ויש שאלה ממה נתעורר ראש הממשלה שהר הבית שייך ליהודים יותר מכל מקום, והתירוץ הוא, מכח אלו שצועקים שצריך לעלות על הר הבית, ולא בא מכח אלו שאומרים שהר הבית ששייך ליהודים, זה רק בעתיד הנעלם כשיבוא משיח מופתי ויפול בית המקדש מן השמים ואין לנו שייכות עכשיו בענין זה.
אולם כמובן שדבר זה יפסקו רק רבנים שבאופן עקרוני מוכנים לבדוק כל הלכה לפי המצב של עכשיו, אולם מי שבשיטה מתבונן רק מה שפסקו בדור שעבר, ואינו מתחשב עם המציאות העכשוי, ואומר אנן יתמא דיתמא, אין לנו כח לחדש חידושים וכל הכח לפסוק הוא בגדר צאי לך בעקבי הצאן, בודאי שיפסוק שאסור לעלות על ההר, ועל זה נאמר (ר”ה כה:) אין לך אלא שופט שבימיך דהיינו שופט שרואה המציאות שבימיך וע”פ זה הוא שופט ולא לפי המציאות של פעם.
וכל שכן מי שבכלל לא מענין אותו בעיה של למסור שטחי א”י לגוים או שלא היה מוחה נגד זה כשהחריבו את גוש קטיף וצפון השומרון או שהיה מסייע באיזה דרך שהיא לחורבן, והוא טוען שכל ענין שמירה על א”י שייך להקב”ה, והוא כבר יסדר את הענין בדרך של משיח מופתי, ואין זה תפקיד שלנו לדאוג בשביל זה, אז בודאי אינו עומד לפניו בשאלת עליה להר הבית שני צדדים, דהיינו מצד אחד תקלת כרת ומצד שני סכנת חורבן ירושלים, אלא עומד לפניו רק צד אחד של תקלת כרת, ממילא ימשיך לפסוק שאסור לעלות על הר הבית.
אולם הפסק הזה הוא לא לפי מציאות העכשוי, וכבר ביררנו בכמה מאמרים שיש חיוב עכשיו לשמור על כל א”י.
היסוד של יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר”ה כ”ה.) למדים מן הפסוק (ש”א יב יא) וישלח ה’ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח, והצד השוה בכולם שהצילו את ישראל מן הגוים, ויפתח התנגד להצעת מלך עמון של שלום תמורת שטחים (שופטים יא יג) ולחם נגדם, וגם החזירו בתשובה את עם ישראל, וממילא בזמן שנקודת הצלת כלל ישראל עומד על הפרק, מי שאינו הולך עם כיוון של יפתח, אינו בגדר יפתח בדורו. ואנו מתפללים שהקב”ה יביא לנו את המנהיג האמיתי, ואם לא נזכה לשמואל בדורו, יתן לנו עכ”פ יפתח בדורו.
וע’ בספר אל גבעת הלבונה שנתן עוד הרבה טעמים למה בזמננו נחוץ לעלות להר הבית ולמה אין בזה משום חשש שעי”ז יעלו אחרים במקום האסור.
עי’ בראיות חזקות על זיהוי מקום המקדש גם מבחינת הטופוגרפיה של ההר, ע”י הרב זלמן מנחם קורן בספר ‘בחצרות בית ה’ ‘ ובעיקר פרק ג’ ופרק ה’.
ע”כ המאמר שנכתב בשנת תשס”ז.
טומאת זיבה
יש עוד מי שחושש לטומאת זיבה שצריך מים חיים לטהר, אולם זיבה לא שכיח ולא חוששין לזה, כך מתבאר במשנה (מסכת טהרות פרק ז מ”ו): הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עמהן כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, ומה הן מטמאין האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא.
תוספות יום טוב (שם): או אשה – פי’ הר”ב דשמא היא נדה או זבה משא”כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי’ הר”ב בפ”ה משנה ח’.
ראשית כל עלי להתנצל על העיכוב שחל בהוצאת העלון דווקא בחודש זה בשל סיבות טכניות שונות. אנו שוקדים כל העת על הפקת לקחים באופן שלהבא נזכה להוציא את העלון סמוך ככל הניתן לתחילת החודש.
אנו מקווים מאד שהעלון שלפניכם יהיה מעניין לקריאה, וגם אותם קטעים הנוגעים בראש השנה שכבר חלף ימצאו מסילות ללבכם.
ככל שהתעכבה הוצאת העלון במייל, אנו בעיכוב גדול עוד יותר בהדפסה, ועל-כן בקשתנו שטוחה במיוחד החודש, שכל מי שיכול להפיץ במייל לקבוצות השליחה השונות ולכל מקום שהוא יכול – שיעשה זאת, כדי שבסופו של דבר העלון יגיע לידי כמה שיותר יהודים המעוניינים לקרוא אותו.
השתדלנו בחודש זה לגוון ולאזן בין המדורים הרגילים לבין ענייני דיומא הנוגעים לחגים ולימים הנוראים. אמנם בשל אילוצים טכניים היו מספר מדורים ומאמרים שנאלצנו בסוף להשמיט ולדחות לחודש הבא. על-כן אנו מבקשים סליחה מראש אם מאמר מסוים שמישהו מחפש לא ימצא כאן, ומבקשים להיאזר בסבלנות.
כבכל חודש, הוצאות העלון הן מרובות ביותר, ואנו מבקשים במיוחד לפני יום הכיפורים, שהקוראים היקרים הנהנים מהעלון יטלו חלק בהוצאות – מי שיכול בהו”ק, ומי שאינו יכול – אז לכל הפחות בתרומה חד-פעמית. ניתן לעשות העברה בנקאית או לשלם בכרטיס אשראי – המעוניין יחזור למייל הזה, וניתן גם לשלם בעמדות “נדרים פלוס” ו”קהילות” הפרוסות בבתי-הכנסת ברחבי הארץ (בסוף ההודעה תבוא קישורית). מי שמעוניין לתרום בדרך אחרת – שייצור קשר במייל זה.
בניגוד לקופות שונות שישנן, איננו מבטיחים אותות ומופתים לאף אחד ואין בידינו סגולות מרפא שאף אחד לא חשב עליהן. תחת זאת אנו מבטיחים לכל התורמים, שנעשה ככל יכולתנו על-מנת שכספם ישמש בצורה הטובה ביותר להפצת המסרים שיקרים ללבנו, ושהציבור כה זקוק לשמוע אותם.
בהזדמנות זו נבקש סליחה ומחילה מכל מי שאולי נפגע מדברינו ונקוה ביתר שאת להפיץ כראוי את רעיונותינו בשנה החדשה שכבר החלה.
בברכת גמר חתימה טובה לקוראים היקרים ולכל בית ישראל,
קבוצת מתנחלים קיצונית שמה לה למטרה לנצל כל הזדמנות וכל במה אפשרית כדי להאשים את היהדות החרדית בסיוע לעקירת מתיישבי גוש קטיף. מדובר ככל הנראה בקבוצה קטנה וזניחה, אבל מאוד דומיננטית.
בדרך כלל היא מתעוררת לחיים כשקורה איזשהו אסון חלילה בציבור החרדי, או בעקבות איזושהי טרגדיה גדולה שגם יהודים חרדים מעורבים בה — או-אז היא קופצת על “המציאה” ומעלה את הטענה כי מדובר ב”עונש משמים”, שהיהדות החרדית מקבלת על שעמדה מנגד בשעה שמתיישבי גוש קטיף נאבקו על ביתם, ועל שבאותם ימים הביעה תמיכתה בהעתקת הקברים מבית הקברות בגוש קטיף לבית קברות אחר בתחומי המדינה.
אמנם, כאמור, הקבוצה שמעלה את הטיעונים הללו וחוזרת עליהם שוב ושוב היא קבוצה קטנה וזניחה שבקושי מסוגלת לייצג את עצמה, אך בשל ההמולה והתעמולה הרבה שהיא מייצרת סביבה, ובשל ההקשר האקטואלי שהיא מצאה לנכון לחזור על האשמותיה, על רקע העובדה שהטילים מעזה נחתו גם במקומות שחרדים מתגוררים בהם — מן הראוי להציב האמת ההיסטורית על תילה. לא זו בלבד שהנציגות החרדית בכנסת הצביעה נגד העקירה, אלא הרבה מעבר לכך:
כזכור, בימים שלפני ההתנתקות, אף אחד לא ידע בוודאות כיצד הפלשתינים יתנהגו לאחריה. המתנחלים ותומכיהם טענו כי הפלשתינים יפרשו את הנסיגה הישראלית החד-צדדית כניצחון שלהם והמוטיבציה שלהם להמשיך, ואף להגביר, את ירי הטילים, רק תגבר.
מנגד, תומכי ההתנתקות, טענו, כי קיים סיכוי סביר שאם ישראל תפנה את גוש קטיף, הדבר יביא להורדת המוטיבציה הפלשתינית להמשיך בטרור. זאת ועוד, הוסיפו ואמרו, ההתנתקות תעניק לישראל תמיכה בינלאומית, שתאפשר לה לפעול נגד הפגיעות בריבונותה ביד קשה, שתאלץ את הפלשתינים לנצור את נשקם.
גם לתומכי ההתנתקות וגם למתנגדיה לא היתה שום אפשרות לדעת כיצד באמת הפלשתינים יגיבו. כולם דיברו רק מתוך השערות ומאוויי לב. הנתון העובדתי היחיד שהיה קיים באותם ימים היה, שכמעט לא חלף שבוע שבו לא נפגעו חיילים ותושבים בגוש קטיף, ובמיוחד באזור כפר דרום, מפיגועים רצחניים שגבו מחיר דמים יקר.
על רקע המציאות הזו, אי-ההתנגדות להתנתקות לא היתה בשום פנים ואופן התאכזרות למתיישבים. ההיפך הוא הנכון: היא נבעה מהדאגה לחיי אדם, גם במחיר קשה וכואב של עקירת יהודים מביתם. מי שזלזל בחיי אדם היו דווקא אלו שטענו כי כדאי לשלם מחיר דמים כבד, ובלבד שלא לוותר על המגורים במקום.
לעובדה הזו, מן הראוי להוסיף ולהזכיר כי בימים שקדמו להתנתקות, המומחים הצבאיים, רובם-ככולם, היו מאוחדים בדעה, שההתנתקות מחוייבת המציאות בשל שיקולים של חיי אדם, משום שהמוטיבציה הפלשתינית לרצוח מתיישבים או חיילים היתה כל כך גבוהה, שלצבא לא היתה כל דרך להתמודד מולה.
בפועל מה שקרה הוא, שבחודשים הראשונים שלאחר ההתנתקות, אכן המצב הביטחוני השתפר באופן ניכר וכמעט לא היו פיגועים, אבל, בעוונותינו, תוך זמן קצר המגמה התהפכה ומאז המצב רק הלך והורע, וכל התקוות התבדו עד תום. לא זו בלבד שעקירת גוש קטיף לא הפחיתה את המתקפות הפלשתיניות, היא אף הרעה את המצב עשרת מונים.
על כל פנים, לבוא היום, בחכמה שלאחר מעשה, ולהאשים את כל מי שלא נאבק בהתנתקות, בהפקרת המתיישבים — לא רק שזה לא חכם ולא צודק, זה גם לא מתיישב עם האמת ההיסטורית. מי שדאגו לשלומם של מתיישבי הגוש ולא הסכימו להפקיר אותם, היו אלו שלא נאבקו בהתנתקות, מתוך שיקולים של פיקוח נפש שהמתנחלים היו שרויים בו. מי שהפנו עורף לסכנות שאיימו על חיי המתיישבים יום-יום שעה-שעה, היו אלו שטענו כי המשך האחיזה במקום שווה להם גם תמורת מחיר דמים כבד שהישיבה במקום תגבה.
גם באשר לשתי הטענות הנוספות המוטחות בציניות כלפי היהדות החרדית, כאילו עקירת בית הקברות היהודי בגוש קטיף היא זלזול בנפטרים הקבורים שם, וכאילו היהדות החרדית מתנכרת למצוקת העקורים — לא זו בלבד שהאמת ההיסטורית שונה לגמרי, היא הפוכה בתכלית.
פינוי בית הקברות בגוש קטיף היה מחוייב המציאות בשל סיבה אחת ויחידה: להציל את הקברים הללו מליפול לידי הברברים הפלשתינים, שהיה צפוי כי ישחיתו ויחללו אותם בצורה זוועתית, אם רק היו נופלים לידיהם. מי שזלזל בנפטרים הללו היו דווקא אלו שתמכו בהישארותם שם, כאיזשהו אקט לאומני של שמירה על נוכחות ישראלית סמלית בשטח.
גם באשר למצוקת העקורים, האמת ההיסטורית לא ניתנת להכחשה: מרבית המתיישבים לא התארגנו לפנות את ביתם בצורה מסודרת, בשל העובדה שגורמים בימין נטעו בהם את האשליה ה”משיחיסטית”, שהפינוי לא יתבצע בסופו של דבר. קשה לצפות לפינוי מאורגן ומסודר, כאשר לא נוקטים בשום פעולה של התארגנות עד לרגע שהאשליה מתנפצת אל סלע המציאות.
מצוקת העקורים קשה וכואבת, אבל את האצבע המאשימה צריך להפנות לכתובת הנכונה. לאלו שפיתו את המתיישבים שלא לשתף פעולה עם התוכניות לפינוי מסודר; לאלו שהשלו אותם כי החיים בגוש קטיף ימשכו גם לאחר מועד הפינוי; לאלו שהחדירו לליבם את ההכרה שאין זה ראוי להתארגן לקראת הפינוי הצפוי; לאלו שמנעו מהם משיקולים לאומיים ופוליטיים את האפשרות להתארגן מבעוד מועד בכתובת מסודרת כדי שיוכלו להתחיל בה חיים חדשים.
את האמיתות הללו אי-אפשר להכחיש — גם לא לאחר שהגיעו צרות חדשות המשכיחות את הישנות.
א. הטיעון הוא שטענות כנגד החרדים בהקשר של ההתנתקות הם נחלתם של “קבוצה קטנה קיצונית מקרב המתנחלים” הזויה בעיניי. בראש ובראשונה לעצם ההגדרה “קיצונית” מי מגדיר מהו “קיצוני”? זה בגדר הגדרה אמורפית מצד המותקף על ידי אותה קבוצה שמטרתו לבודד את אותה קבוצה מתוך קבוצה גדולה יותר ומקיפה יותר ולטעון כי הקבוצה הקטנה יותר איננה מייצגת (על בסיס מה בדיוק?).
ב. הטיעון שהחרדים הצביעו נגד ההתנתקות היא נכונה, אולם דמגוגית ובוחרת ברוב סילופה להסתיר את ערוותה לנוכח העובדה כי יהדות התורה הצביעה בעד חוק “פינוי-פיצוי” (המשך להתנתקות עצמה) ובראש כל חטאת הצביעה בעד התקציב (שזה מה שהציל את ממשלת שרון מקריסה) תמורת שלמונים, אז נא לא לסלף רבותי ביתד.
ג. הטיעון שאף אחד לא ידע באמת מה יהיה לאחר ההתנתקות הוא שקרי לחלוטין, האזהרות על עליית חמאס והשתלטותו היו גלויות לעין כל ואף פורסמו מעל אינספור פורומים ובמות אפשריות קבל עם ועולם. מזרחנים מצד ימין של המפה, יחד עם פוליטיקאים, אנשי צבא ובטחון, אנשי מדע המדינה לצד חוקרי צבא והסטוריה הזהירו אזהרות שאינן משתמעות לשתי פנים והעניינים מתועדים ודי בהקלקת עכבר בודדת אצל האדמו”ר מגוגל בכדי להעלות את אותם אזהרות מתהום הנשייה.
היו אף אזהרות לגבי הטילים והרקטות שיעופו ויכסו חלקים נרחבים מדרום המדינה ואף לכיוון מרכזה, כך שלטעון שאף אחד לא ידע היא איוולת גמורה. ידועים האזהרות לגבי נטישת ציר פילדלפי והכשלון בחוסר הרחבתו וטרפודו בבג”ץ. ידועים גם האזהרות לגבי נטישת התוחמת הצפונית של שלושת היישובים בצפון הרצועה – דוגית, אלי סיני וניסנית.
השמאל הסהרורי שטען כי המוטיבציה של המוסלמים תרד בעקבות העניין דיבר מהרהורי ליבו וחוסר הבנת התרבות האסלאמית דבר שניתן היה בנקל לבודקו אצל כל חוקר אסלאם רציני שאיננו סומא ומוכן לעוות את ממצאי מחקרו לנוכח המידע הנתון והתקדימים ההסטוריים שהיו והינם קיימים.
ד. הטיעון בלבד התמיכה הבינלאומית שישראל תקבל יחד עם המכה הקשה שישראל תנחית היה וכאשר יעזו, התברר כעורבא פרח, וכדי להראות את התקדים, מספיק היה להפנות את המבט צפונה ללבנון תחת מרות חזבאללה ולהבין לבד שהסיפורים הללו הם קשקוש מקושקש (אותם הבלים שמענו בעקבות הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון). הפיגועים שהתרחשו ברצועת עזה היו הודות לסיבה אחת בלבד, והיא עצם העובדה כי בעזה לא נערכה כל מקבילה למבצע “חומת מגן” כמו ביו”ש וציר פילדלפי במתכונתו הבג”צית היה לעג לרש אל מול תעשיית המנהרות של עכברי הרצועה.
ה. שקר נוסף הוא הטיעון כי מי שזלזל בחיי אדם הוא מי שתמך בהישארות שם וכן שקר לגבי הטיעון כי כל העניין נבע מ”דאגה כנה לחיי אדם”. יאיר לפיד ואחרים כבר חשפו את צפונות ליבם באומרם כי ההתנתקות הייתה בשל הרצון להנמיך את הקומה הפוליטית של חובשי הכיפות הסרוגות בישראל, זה ותו לא. היה כאן מהלך ציני ונואל מצד כת “גזע האדונים הישראלי” בעזרת המריונטה שלהם אריק שרון (שתלו מול עיניו חקירות אינספור לנוכח שחיתותו כי רבה) לשבור את הגב הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי, ובמובנים רבים זה עבד (עד כמה מצער שזה נשמע). השקר בדבר אשמתם של מתנגדי ההתנקות בדבר זלזול בחיי אדם היא מרושעת ביסודה בשל העובדה שהצד הזה דרש בתוקף ובקול ליישם במינימום מקביל למבצע “חומת מגן” בעזה, דבר שלא נעשה בכוונת מכוון.
מעבר לכך ישראל הצהירה אז ומצהירה גם היום כי בידה האמצעים לשים סוף פסוק לירי הנשק תלול המסלול ברצועה, טילים, רקטות ומרגמות אלא שהיא איננה מעוניינת בכך וכולנו יודעים למה (ישראל יותר נוצרית מהאפיפיור, רמז, יחד עם היותנו חגבים תפיסתית).
ו. לצבא היה דרך להתמודד כאמור, והמומחים הצבאיים שתמכו בעניין ההתנתקות הם אדיוטים גמורים שהקשר בינם לבין הבנה אסטרטגית והסטורית מקרי בהחלט, ודי לעמת מול זה את דו”ח ארל וילר משנת 1967, שנשען על ניתוח עמוק ורציני הלוקח את כל האספקטים הצבאיים בחשבון מבלי להצטרך לשום שיקול פוליטי נואל.
ז. אפשר לחשוב שהמוטיבציה האסלאמית לרצח יהודים מתוך רצועת עזה שככה כהו זה בעקבות הבריחה הנ”ל.
ח. עתה מגיע עניין עקירת מתים ממקומם, פתאום זה נעשה מתוך דאגה לחילול גדול עוד יותר של המתים וקברותיהם, שעה שכל טמבל נזכר ישר על אודות כל עניין ההתנגדות החרדית המטורללת להקמת חדר מיון ממוגן לבית חולים “ברזילי” באשקלון בשל התגלות קברים של גויים פגאנים (על פי כל המומחים בנדון, שפתאום שזה מומחים בעניין זה החרדים כבר לא סומכים עליהם, שלא כמו קודם על העניין הבטחוני, כמה צבוע ניתן להיות?!).
ט. הטיעון המרושע אודות זה שאנשים נפגעו פשוט כי לא שתפו פעולה הוא שוב מרושע, מכליל, מטופש, אווילי ולא נכון בעליל. מה לעשות אך היו גם לא מעטים מקרב תושבי הגוש שהבינו כבר כמה וכמה חודשים לפני כי העניין כבר חתום וגזור ופנו מראש לסדר את עיניניהם אל מול הממשלה על משרדיה השונים וגם הם מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן, ועדויות וראיות יש על כך לרוב.
לסיכום, פ. חובב במדור “על הפרק” ביתד לא נאמן. כמה סילופים בטור בודד?! אולי ושמא (וכנראה שלא כל כך שמא אלא ודאי גמור) החרדיזם הצרוף לא מסוגל להתמודד עם האמת ההסטורית הכואבת ומוכן ללכת עד כדי סילוף ועיוות מוחלט והעיקר שזה יתאים ל”השקאפע”, אוי לבושה ואוי לכלימה, אוי לרשע ואוי לשכנו.
