במאמר מוסגר: שאלני חכם אחד על דברי רבי יהושע בן לוי במסכת מגילה דף ג’ ע”ב “כרך שישב ולבסוף הוקף, נידון ככפר” – הלא מדובר על זמן יהושע בן נון, שהיה כאלף וחמש מאות שנה לפני ריב”ל, וכי התכוון ריב”ל לבצע איזה מחקר ארכאולוגי כדי לקבוע שיקבע מה קדם למה? אתמהא!
מהלכות מחצית השקל (על פי הרמב”ם הלכות שקלים פרק א)
מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר: ‘העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט’… ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.
הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו – מקבלין מהם… קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.
השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין.
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן.
בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת – כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.
שלש מטרות לתרומת מחצית השקל: א. קרבנות התמיד ב. בנין הבית ג. כפרה
מצות מחצית השקל מובאת בתורה בלשון זו (שמות ל, יג): “זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה’… וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים… וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד… לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם”. ‘עבודת אהל מועד’ שבפסוק עניינה – מלאכת בניית המשכן, על ענפיה השונים: עשיית אדנים, כלים, בגדים ושאר צרכי המשכן. ראה מה שמובא במסכת מגילה (כט, ב): “שלש תרומות נאמרו כאן [בפרשת מחצית השקל] – שלש תרומות הן [שנתחייבו ישראל]: של מזבח – למזבח, של אדנים – לאדנים, ושל בדק הבית – לבדק הבית”.
ומבואר במאירי שם: “ואע”פ שאותן שקלים שבכי תשא לאדני המשכן היו, שלש פעמים הוזכרה שם ‘תרומת ה”. וזהו שאמרו: שלש תרומות: אחת לתרומת אדנים, ואחת לתרומת שקלים לקרבנות – ושתיהן היו בחצי שקל – והשלישית – לבדק הבית והיא היתה כפי נדבת כל אחד ואחד”. כך גם מובא בירושלמי (שקלים א, א) בענין מחצית השקל: “שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת [בפרשת ‘תרומה’, וב’כי תשא’]: תרומת המשכן – למשכן – מה שירצו יעשו. תרומת שקלים – לקרבן – מה שירצו יעשו…תרומת אדנים – לאדנים – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. נמצא שתרומת מחצית השקל נועדה הן לקרבנות והן למלאכת המשכן.
על כך נאמר בפסוק “ולקחת את כסף הכיפורים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד”. וראה במפרשים שם שכסף זה ניתן ל”‘עבודת אוהל מועד’ – אלה מלאכת האדנים והווים שמפרש בפרשת אלה פקודי” כלומר, התרומה למשכן ולמקדש באה לכפר על ישראל (מדרש אגדה שמות ל, ט; ועוד). וכן כתב רש”י בשיר השירים (א, יג) וכן ברבינו בחיי (ויקרא כב, כז).יתירה מזו! משום כך נקראו הכפורת והכרובים בשם ‘כפורת’ וכדברי הירושלמי (שקלים א, א): “יבוא זהב של ‘כפורת’ויכפר על זהבו של עגל”, ומובא ב’בית הלוי’ (שמות לא): “שבכפורת כתוב… ‘אל הכפורת יהיו פני הכרובים… רומז דשני הכרובים היו רומזים להתקרבות של הקב”ה לישראל והשגחתו עליהם… ככתוב: ‘ופניהם איש אל אחיו'”.
תרומת מחצית השקל נתרמת ב’זמן הבית’ – החל משעה שמקום המקדש בידי ישראל וחל חיוב לבנות את הבית
מדברי הרמב”ם עולה לכאורה, שתרומה זו ניתנת, רק כאשר הבית בבניינו, שכך נאמר בספר המצוות לרמב”ם עשה קעא: “שציונו לתת מחצית השקל בכל שנה, והוא אמרו יתעלה (ר”פ תשא ל יב): ונתנו איש כופר נפשו לה’… ובמסכת שקלים התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית“?
אולם ‘בפני הבית’ אין משמעותו כשהבית כבר עומד, שהרי כסף זה ניתן ל’אדנים’ – ליסודות המשכן, ובלי אדנים אין קרשים ואין יריעות ואין משכן, אלא ‘בפני הבית’ הכוונה היא לתקופת הבית ובניינו. כך מוכח מדברי הרמב”ם בספר המצוות בסוף ההקדמה, שכתב שם: “כל מצות עשה או לא תעשה, שתהיה תלויה בקרבנות… או בסנהדרין, או בנביא, ומלך או מלחמת מצוה… לא אצטרך שאומר בה – “וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית“. ברור מדבריו, שמצוות אלו אינן תלויות בבנין הבית, כי גם אם חרב הבית הסנהדרין קיימת, וכך הנבואה מתקיימת לפני בנין הבית ולאחר חורבנו. גם מצות הקמת מלך בישראל אינה קשורה למציאותו של בנין המקדש, אלא כוונת הרמב”ם לומר, שמצוות אלו כולן אינן מעשיות אלא ב’זמן הבית’ כשישראל על אדמתן.
וראה בספר החינוך (תצז) שמצות מלך “נוהגת בזמן שישראל על אדמתן”, כך גם לענין מצות סנהדרין כותב בעל ספר החינוך (תצא): “ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה… בארץ ישראל שיש שם סמיכה”, ולא כתב “בפני הבית”, כי הסנהדרין קיימת גם כשהבית חרב. אף בענין מחצית השקל שינה בעל ‘ספר החינוך’ במצוה קה את הלשון, ובמקום ‘בפני הבית’ כתב, שמצות מחצית השקל “נוהגת בזמן הבית“, כשכוונתו לזמן המשכן, זמן בית ראשון ושני, וכך גם זמן הבית השלישי שהוא זמננו.
שחרור מקום המקדש – הוא ‘זמן הבית’ ושעת החיוב במחצית השקל
החל משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל חלה חובה לדרוש את בנין הבית ולעשות לבניינו, כמו כן חלה חובה לתרום מחצית השקל לבניינו ולחידוש העבודה במקדש.
וכתב הרמב”ן שם: “וטעם ‘לשכנו תדרשו’ – שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו: ‘אנה דרך בית השם!’ ותאמרו איש אל רעהו: ‘לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב!’ וב’ספרי’: ‘תדרשו’… יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?! תלמוד לומר: ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה'”!
עוד כתב הרמב”ן (במדבר טז) שאם ישראל משתהים בקיום המצוה, הרי הם בסכנת מגיפה, וכלשונו שם: “ואני אומר… שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה… ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו! כענין שנאמר (דברים יב, ה): ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה!’… וישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו… על כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה ‘המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם’ נודע בעונשם ובמגפתם!”
כך גם כותב הרמב”ם בהלכות מלכים (א, א): “שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ… ולבנות בית הבחירה,שנאמר: ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה’“.
נמצא, שעם שחרור מקום המקדש חל החיוב לבנות מקדש, וממילא חל חיוב לתרום מחצית השקל לבניינו.
כי כאמור: “כסף הכפורים” נתרם למטרה ברורה: “עבודת אהל מועד”, שמשמעותה – עבודת בעלי המלאכה במשכן וכליו, ראה שמות (לט, לב): “וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד“. כך גם עבודתם של הלויים בצדדים המעשיים שבמשכן, הפירוק וההרכבה וסידרי היום יום. וראה במדבר ד, ל – לא: “”וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן”.
זמן מחצית השקל, חלותו אפוא, החל משעה שחלה חובה לבנות מקדש, כלומר, משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל. וראה בספר מצוות גדול (עשין סימן מה) שכתב: “השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר: ‘ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד, בזמן ש’עבודת אוהל מועד’ וכיוצא בו נוהגת“.
וראה מה שכתב הרמב”ן לשמות (ל): “רבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה [שמטרת התרומה היא לקרבנות ולבנין הבית] ממה שאמר הכתוב (דהי”ב כד ו): ‘מדוע לא דרשת על הלוים, להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה’ והקהל לישראל לאהל העדות’. ייראה מזה, כי ‘משאת משה’ מצוה לדורות, להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים. וכן כתוב (בתחילת ימי בית שני – נחמיה י לג לד): ‘והעמדנו עלינו מצוות, לתת עלינו שלישית השקל בשנה [בגלל שינוי המטבע הפרסי] לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות… לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו‘”.
וראה גם מלבי”ם לשמות (ל), שכתב: “מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כל אחד ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ”ש (נחמיה י’ לג לד): ‘והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו’, כי אז נשתנה המטבע, ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם… [זוהי] ‘משאת משה עבד ה”… ועל זה אמר: ‘ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות, שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר”ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב”ם (פ”ד מה’ שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד… ‘והיה לבני ישראל לזכרון’, רצונו לומר, שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות… ודברי הרמב”ן ברור, שהבאת השקלים יש לה שתי מטרות מן התורה: לקרבנות ולבדק הבית”.
כך גם כתב בשו”ת משפטי עוזיאל (כרך ד, עניינים כלליים סימן ב): “הרי שמצות התורה ב’כי תשא’ היא לדורות! והוא בגדר ‘דבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו’ ואינם טועים בו… ובאמת הרמב”ן ז”ל למד… כי ‘משאת משה’ – מצוה לדורות להביאו לבדק הבית, אפילו שלא יימנה, וכן בקרבנות מדברי חכמים”.
התעלמות מן המצוה מעלה חרון אף לפני ה’, ובאה מגיפה, חלילה, על ישראל. מאידך גיסא, כל התורם מחצית השקל, כסף זה מכפר עליו.
שיעור תרומת מחצית השקל
באשר לצורת התרומה אין הדבר קשור בהכרח למטבע היוצאת בשוק אלא למשקל הכסף וערך המתכת בשוק. זו לשון הרמב”ם בהלכות שקלים א, ה: “מחצית השקל זו מצותה – שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה“. וכך כתב בסמ”ג עשין סימן מה (בזמננו המשקל המקובל הוא 7.08 גרם כסף, שערכו בשקלי ימינו 14.05 שקל).
תרומת ‘שלישית השקל’ למלאכת בנין מקדש
בספר נחמיה י, לג; מתואר, כיצד קיבל עליו הציבור תרומה מיוחדת לבנין הבית, ככתוב: “וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּשְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ… וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים… לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ… וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ… וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ… וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ”.
בראשית ימי הבית השני סבל ציבור העולים מבבל מעוני ומחסור וחלקם נמע מלתרום את חלקו למקדש, לפיכך כרתו אמנה במעמד נחמיה והשרים, תוך התחייבות למלא את חובתם למקדש.
השאלה המעסיקה את הפרשנים היא: מדוע קיבלו עליהם לתת ‘שלישית השקל’ ולא ‘מחצית השקל’ ככתוב? ומובא בפסיקתא זוטרתא (בראשית יז) שאנשי כנסת הגדולה תקנו זאת כתוספת על מחצית השקל, ובלשונו: “הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו: ‘והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל בשנה’ – חוץ מן מחצית השקל של כסף הכיפורים”. כך גם כתב ר’ אבן עזרא “‘שלישית השקל’ באה בנוסף על מחצית השקל, לצורך הענינים הנזכרים”, וכן במצודת דוד ובמלבי”ם שם. כענין זה כותב הרמב”ן בשמות (ל) בשם הירושלמי, שכאשר “עלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות, היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד”. עוד כתב, שהיה שינוי בערך המטבע “כי בימי עזרא הוסיפו עליהם [על ערך המטבעות] והיה ‘שלישית השקל’ [שווה ערך ל] עשר גרה”. וכך כתב המלבי”ם שם.
שקולה תרומה למקדש – ככל המצוות שבתורה
לאור העובדה שהציבור כרת אמנה לתת תרומה קבועה למקדש, אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (ט, א) שגם בעת החורבן יש להמשיך את ההתחייבות, וכלשון הגמרא: “לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר: ‘והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו’. יתר על כן! הגמרא מדייקת בפסוק: “‘והעמדנו עלינו מצוות’: ‘מצוה’ – אין כתיב כאן אלא ‘מצוות'”, ולמדו חז”ל ששקולה מצוה זו “כנגד כל המצות”, זאת, משום שבמקדש מתקיימות מאות מתוך תרי”ג מצוות, לפיכך המסייע לבנין הבית מסייע לקיום כלל המצוות. ובספר הרוקח (הלכות ארבע פרשיות סימן רלג) כתב: “לעולם אל ימנע אדם עצמו מליתן שלישית השקל… ושקולה כנגד כל המצוות, מדאמר: ‘והעמדנו עלינו מצוות’. בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל את שקלו ומתכפר לו, ועכשיו [אם אינו נותן] אומות העולם נוטלין אותו בזרוע”.
אמנם בבבא בתרא שם דורשת הגמרא זאת לענין הצדקה, וכדרך חז”ל לדרוש פסוק לכמה משמעויות, (וכך הביא הרמב”ם בהלכות מתנות עניים ז, ה); אך, כאמור, עיקרו של הפסוק נאמר על המצוות שבמקדש כנ”ל. וראה בירושלמי שקלים ב, ג; שם פירשו את הביטוי ‘שלישת השקל’ לענין המקדש: “מיכן שאדם צריך לשלש שקלו שקלו שלש פעמים בשנה”, פירוש: הרוצה להדר במצוה, לא יצא ידי חובתו בתרומה חד פעמית של מחצית השקל בשנה, אלא יהדר במצוה וישלש את שקלו למקדש שלש פעמים בשנה (עיין שם במפרשים פירושים אחרים). כעין זה מובא בילקוט שמעוני (תרומה רמז שסג): “אם רצה אדם לשלש שקלים שלש פעמים בשנה, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל’ והלא לא נאמר אלא מחצית השקל? – אלא לא אמר [להוסיף על תרומתו] אלא שלש תרומות הללו”.
המקיים מצוות ואין ביניהן תרומה לבנין בית המקדש – כאילו לא עשה כלום
ראה מה שכתב רש”י בקהלת (ה, ח) על הפסוק: “וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף”, שהתרומה החשובה ביותר לאדם מישראל, והיא בראש סדר העדיפויות היא תרומה לבנין הבית, זו לשונו: “‘אוהב כסף לא ישבע כסף’ – אוהב מצוות לא ישבע מהם. ‘ומי אוהב בהמון’ – מצוות רבות. ‘לא תבואה’ – ואין באחת מהם מצוה מסויימת וניכרת, כגון,בנין בית המקדש… [לא יקצור את תבואת המצוה]”.
ומקור דבריו בויקרא רבה (כב): “‘מלך לשדה נעבד’ – זה הקב”ה… ‘לשדה נעבד’ – זו ציון, דכתיב (מיכה ג): ‘ציון שדהתחרש’. לפיכך אוהב כסף… אוהב מצות… והומה ומהמה אחר המצות, ומצוה קבועה לדורות [כגון בנין בית המקדש] אין לו – מה הנאה יש לו!”.
וכן דרשו חז”ל בדברים רבה (ב): “אוהב כסף… את מוצא… דוד: אע”פ שאמר לו הקב”ה: ‘רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה’ – היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב”ה אתה לא תבנה לי הבית אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו… שנאמר ‘והנה בעניי הכינותי לבית אלהי'”.
במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה הצארית, היתה תופעה של רבנים מטעם או מטע”מ – ראשי תיבות של מטעם מלכות. רבנים אלו מונו על ידי השלטונות כנציגיהם כלפי היהודים.
בקהילות ישראל התרוצצו שתי גישות כלפי רבנים אלו.
האחת, השתדלות למנות לתפקיד אנשים שאדרת הרבנות הולמתם. דוגמא לאישיות כזו היה הרב יעקב מזא”ה ממוסקבה. לפעמים התמנו אישים שאמנם לא היו רבנים אבל כיבדו את המשרה – למשל הסופר שלום עליכם היה רב מטעם בכמה קהילות.
אבל, רוב הקהילות השתדלו למנות לתפקיד אנשים הרחוקים מרחק רב ככל האפשר מכל דמות רבנית או סתם דמות אנושית מעוררת כבוד.
מסופר שפעם בא שר הפלך הרוסי לבקר אצל הרב מטעם בקהילה ומצא אותו מתגולל בקיאו שיכור כלוט. לאחר זמן פגש את אחד מראשי הקהילה ואמר לו כך נראה הרב שלכם? השיב לו: כך נראה הרב שלכם הרב שלנו הוא אחר.
במשך שנים רבות היתה תקוה שהרבנות הצבאית לא תהיה רב נות מטעם אלא רבנות אמיתית. הרב שלמה גורן זצ”ל הוביל תהליך של רבנות ארץ ישראלית עצמאית וזקופת קומה. אבל בימים אלו נסגר הגולל על רבנות זו והיא הופכת להיות רבנות מטע”מ במובן הגרוע ביותר האפשרי.
נתחיל למנות את הארועים החמורים אשר הובילו את הרבנות הצבאית מטעם אל השפל הנוכחי.
ראשית, מאז תחילת הלחימה צה”ל מסכן את חיליו כדי להמנע מפגיע באוכלוסית האויב. התנהגות זו לא רק שהיא אנטי הלכתית אלא גם אנטי אנשית – שום צבא בעולם לא נהג ולא נוהג כך. החל מבעלות הברית באירופה ועד ארה”ב בעיראק – כפי שמסביר בעל העיקרית שתפקידו של מנהיג להיות רחמן לעמו ואכזרי לאויביו מנהיג הנוהג להפך נכשל במה שהוא קורא “האומנות המלכי” ונפסל לתפקידו. לכן שאול נפסל למלך כי נכשל באומנות המלכי – חס על עמלק מאוביו ולא חס על העיר נוב מישראל. לעומת זאת דוד חס על ישראל והיה אכזרי לאויבי ישראל לכן למרות ששאול היה צדיק מדוד נפסל שאול למלך.
בעיר קודשנו ג’ נין נפלו שלושה עשר מחילינו בגלל התנהגות מחפירה וקודם לכן נפלו ששה מחילינו בקבר יוסף לאור אותה תפיסה.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חתוך וברור שיגיע לכל חיל וחיל ולכל קצין וקצין המחייב אותו להגן קודם כל על חיי חבריו הלוחמים לפני חיי האויב?
אבל הרב הצבאי הראשי שתק ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.
שנית, מאז קום המדינה משרתות חילות בצבא. אבל, עד לפני כחמש שנים לא היה הבדל מהותי בין שרות הבנות בצבא לבין התפקידים שמלאו בשוק האזרחי. לכן ניתן היה לחיות עם הענין הזה בקצת לבטים. אבל לפני חמש שנים החל שינוי כאשר שרות הבנות הפך להיות שצמוד לשרות הגברים. דבר המביא מידי יום לסטואציות של איסורי עריות החמורים ביותר.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה ברור וחד משמעי האוסר בכל תוקף על יצירת מצב זה והאוסר על כל חייל וקצין לשתף פעולה עם מצב כזה?
אבל הרב הצבאי שתק ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.
שלישית, חילול שבת. בכל יחידות צה”ל כיום מחללים שבת שלא לצרכים מבצעיים על ימין ועל שמאל. השבת מזולזלת לגמרי במחנות צה”ל. אבל, בפינוי חוות גלעד נשברו כל הקודים כאשר אלצו חיילים שומרי מצות לחלל שבת ללא שום סיבה ללא שום צורך.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חד משמעי שיאסור בתכלית מעשים כאלה? מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור למצות את הדין עם העבריינים?
אבל הרב הצבאי הראשי שתק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה.
רביעית, כשעלתה תוכנית ההתנתקות לאויר. תוכנית הכרוכה בהריסת ישוב הארץ בהגלית אלפי יהודים.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חד משמעי האוסר על כל חיל קצין או אזרח לקחת חלק בתוכנית מתועבת זו?
אבל הרב הצבאי אינו שותק אלא מגבה את התוכנית המתועבת מעל כל במה.
הרב הצבאי הראשי שותף לביטול מצות ישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה.
חמישית, לכולנו ידוע מה המצב האמיתי בסיסי צה”ל. לכולנו ידוע באיזה רמה נשמרת שם הכשרות באיזה רמה מקיימים שם מצות.
מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להפסיק את השערוריה הזו.
אבל הרב הראשי הצבאי שותק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.
הרב הצבאי הראשי שותף להאכלת מאות אלפי יהודים באיסורי דאוריתא.
נסכם אם כן את קוי דמותו של הרב הצבאי הראשי –
מסייע לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.
מסייע לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.
מסייע לחילול שבת – איסור סקילה.
מסייע לביטול מצות ישוב הארץ – השקולה ככל התורה כולה.
די בזה ואין צורך להשלים את דמותו.
כאשר מרן הראי”ה היה בלונדון במלחמת העולם הראשונה הגיעה אליו ידיעה דחופה בערב יום הכיפורים – כמה יהודים נתיני רוסיה נאסרו ועמדים להיות מגורשים חזרה לרוסיה הצארית.
הרב ביקש מיד פגישה אישית עם הרב הראשי לבריטניה והקיסרות. הרב ההוא חשב שהראי”ה מבקש את ברכתו בערב היום הקדוש יום הכיפורים וקבלו מיד. אבל הראי”ב ביקש ממנו להתערב כדי לבטל את גרושם של היהודים שנתפסו. אבל הרב הראשי סרב להתערב בנושא שטופל בידי בית המשפט המלכותי. הטונים בפגישה עלו אבל הרב הראשי עמד על דעתו. בסוף לקראת כניסת הצום נתן הרב הרשמי את ידו לראי”ה וברכו כדי לסמן שהביקור נגמר. הראי”ה סרב ללחוץ את ידו שנשארה תלויה באויר. ואמר לו: שער הגמרא יש לו ערך רק אם הוא מחובר לגמרא. רבנות רשמית טובה היא רק כאשר היא קשורה לגדולי ישראל. אבל שער יפה וממורק בלי הגמרא עצמה הוא חסר ערך והפנה לו את גבו.
שעות ספרות אחר כך כאשר כבר נכנס יום הכיפורים היתה התקפת אוירית גרמנית על הנמל ועל אוניות הגרוש וגרוש היהודים בוטל.
הלואי והרבנות הצבאית היתה לפחות שער יפה של גמרא – אבל גם את זה היא איבדה ממזמן. היא במקרה הטוב ביותר דף שער שנתלש מרצונו ונכנס לביוב מרצונו.
האבנט הוא אחד מבגדי כהונה שצריך גם לכהן הדיוט, ובלי זה אינו יכול לעשות עבודה ונחשב כזר.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק י הלכה ד): מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן, שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו, הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש, שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן, אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת.
אבנט צריך ארבע מינים
אבנט של כהן גדול, פשוט שצריך תכלת ארגמן ותולעת שני לבד מפשתים.
בכהן הדיוט יש מחלוקת תנאים אם כולו פשתים או שזה כמו כהן גדול ונפסק הלכה שדינו ככה”ג.
ולכן אחד מן הסיבות שבכל הדורות לא היה אפשר להקריב קרבנות זה משום שלא נתגלה עדיין חלזון התכלת, וזה לעיכובא.
תכלת צריך מן החלזון גם בבגדי כהונה
ותכלת בבגדי כהונה צריך דוקא מן החלזון ולא מדבר אחר.
תוספתא (מסכת מנחות פרק ט הל’ ו’): תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה. שנ’ תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה.
ובתוספתא מדובר בבגדי כהונה שהרי איירי גם לענין תולעת שני וזה לא שייך אלא בבגדי כהונה.
אולם לכאורה הרמב”ם ס”ל שמה שצריך דוקא חלזון זה רק לענין ציצית אבל לא לענין בגדי כהונה.
רמב”ם (הלכות ציצית פרק ב הלכה א): תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל.
אולם דברי הרמב”ם קשין מאוד מן התוספתא הזו, וכן מן הגמרא מנחות מבואר שמדמין דיני ציצית לדיני בגדי כהונה.
מנחות (דף מב עמוד ב): אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה, ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא. שמע מינה תלת: שמע מינה טעימה פסולה, ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה טעימה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה! אמר רב אשי: מה טעם קאמר, מה טעם טעימה פסולה? משום דבעינן צביעה לשמה. כתנאי: טעימה פסולה, משום שנאמר: כליל תכלת, דברי ר’ חנינא בן גמליאל; רבי יוחנן בן דהבאי אומר: אפילו מראה שני שבה כשר, משום שנאמר: ושני תולעת.
הנה לא נכנס כעת בכל הסוגיה שם, וכן הגרסא כתנאי לפני רש”י צריך לגרוס במקום טעימהפסולה, טעימה פסלה, והפסול הוא משום צבע שני, אבל עכ”פ זה ברור שלמדים דיני תכלת של ציצית מדיני בגדי כהונה, שהרי הפסוק של כליל תכלת מדבר לענין בגדי כהונה והפסוק של שני תולעת מדובר לא לענין ציצית אלא צרעת ופרה אדומה, אלא ודאי שבכל מקום שנאמר תכלת הוא אותו דין.
וכן הרב אברהם בן הרמב”ם כתב מפורש, בספר המספיק לעובדי ה’ (בפרשת תרומה) שהתכלת של בגדי כהונה צריך מן החלזון. וכן רש”י בחומש (שמות פרק כה פסוק ד): ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק. (ירוק כולל בתוכו גם כחול).
ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא מצריך מן החלזון אלא בציצית ולא בבגדי כהונה צע”ג.
באמת המשנה למלך מנסה לומר שגם הרמב”ם ס”ל שצריך חלזון בבגדי כהונה.
משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יג): ותכלת האמורה בכל מקום כו’. כדומה לדברים כתב בריש הלכות ציצית ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו שצבע זה צריך שיהיה בדם חלזון ואף אם ימצא צבע אחר שיהא עינו דומה לעצם השמים פשיטא דלא מהני כיון שאינו מדם חלזון ובריש פ”ב מהלכות ציצית ביאר רבינו שתכלת האמור בציצית הוא מדם חלזון ופשיטא שגם כאן הדין כן ואולי סמך על מ”ש בהלכות ציצית.
אולם דבריו צ”ע ברמב”ם הלכות ציצית, אולם להלכה בודאי הדבר ברור שגם בבגדי כהונה צריך חלזון לתכלת.
ארבע מינים צריכים כל אחד ששה חוטין לעיכובא
בגמרא (יומא דף עא עמוד ב) מבואר שכל חוט באבנט צריך להיות כפול עשרים וארבע חוטין. היינו, שיש ארבע מינים: פשתים; תכלת; ארגמן; ותולעת שני. וכל חוט כפול ששה וביחד הם עשרים וארבע.
יומא (שם): משזר – שמונה, מנא לן? דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ויליף משזר משזר מפרוכת, מה להלן עשרים וארבעה – אף כאן עשרים וארבעה דהוה כל חד וחד תמני. – ונילף מחשן ואפוד, מה להלן עשרים ושמונה אף כאן עשרים ושמונה! – דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, לאפוקי חשן ואפוד שנאמר בהן זהב. – אדרבה, דנין בגד מבגד, לאפוקי פרוכת, דאהל הוא! – אלא: דנין מאבנט, ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין דבר שאין בו זהב מדבר שיש בו זהב.
רש”י (שם): מה להלן עשרים וארבעה – שהרי ארבעה מינין יש בה וכל מין ומין כפול שש, אף כאן עשרים וארבעה וכאן שלשה מינין יש דהוו להו כל חד וחד תמני.
אלא מאבנט – דיש בו נמי ארבעה מינין וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו עשרים וארבעה.
כוונת הגמרא שרימוני תכלת וארגמן ותולעת שני שנאמר בשולי המעיל, צריך כל מין שמונה חוטין, וזה למדים מן האבנט, שכמו שהאבנט היה עשרים וארבע חוטין, ע”י שיש בו ארבע מינים שכל אחד כפול ששה, אז גם ברימוני שולי המעיל צריך עשרים וארבע חוטים ומכיון שיש שם רק שלשה מינים, ממילא כדי שיהא בסך הכל עשרים וארבע צריך מכל מין שמונה חוטים.
ולמדים מזה שבאבנט צריך מכל מין ששה חוטין.
וענין של ששה חוטין מכל מין מבואר שזה לעיכובא.
יומא (שם): חוטן כפול ששה מנא לן? דאמר קרא ויעשו את הכתנת שש… ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר. חמשה קראי כתיבי: חד – לגופיה, דכיתנא ניהוו. וחד – שיהא חוטן כפול ששה, וחד – שיהיו שזורין, וחד – לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש, וחד – לעכב.
ומבואר מכאן שמנין הששה הם לעיכובא.
אולם ברמב”ם לא נזכר שום דבר מזה, גם לא שעצם האבנט הוא מכל המינים אלא משמע שרק הריקמה היה מצמר.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה שלשה מינים, בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן. בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר.
הנה הרמב”ם לא הזכיר כלל ענין של ששה חוטין בכל מין אלא בפשטן.
רמב”ם (שם הלכה ב): בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.
יש גורסין ברמב”ם ואינו דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ע’ במשנה למלך, ולא הבנתי למה, הרי למ”ד שאבנט של כהן הדיון הוא דומה לאבנט של כהן גדול למדים הכל מן הפסוק שנאמר לגבי כהן גדול.
וכן מפורש בגמרא (בבלי חולין דף קלח עמוד א): וכמה נותן לו כו’. תנא: לא שילבננו ויתננו לו, אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים: כדי לעשות בגד קטן: מנהני מילי? אמר ר’ יהושע בן לוי: אמר קרא לעמוד לשרת – דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו – אבנט; אימא מעיל! תפשת מרובה – לא תפשת, תפשת מועט – תפשת; ואימא כיפה של צמר! דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון, לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת! אמר קרא: הוא ובניו – דבר השוה לאהרן ולבניו, אבנט נמי לא שוי! הניחא למאן דאמר אבנטו של כ”ג (היינו אבנט של יום הכיפורים) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט – שפיר, אלא למאן דאמר זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר? שם אבנט בעולם. מבואר מכאןשלמ”ד שאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה הוא אבנט של כהן הדיוט, הם שווין.
(יש קושיה עוד על הרמב”ם, שלפי גרסת המשנה למלך ברמב”ם שרק אבנט של כה”ג היה מעשה רוקם, ולא של כהן הדיוט, ומאידך לא הזכיר כלל הרמב”ם ג’ מיני צמר בעצם האבנט, א”כ היכי משכחת לה שעטנז באבנט של כהן הדיוט, אולם זה יש לתרץ, שהרמב”ם מודה שבאבנט של כהן הדיוט צריך רקמה אלא שהרקמה היא פחות חשיבות מן אבנט של כהן גדול וכ”כ בנצי”ב בהעמק דבר פרשת פקודי).
והרי אנחנו קיי”ל שאבנט של כהן הדיוט הוא שעטנז, וממילא הוא שוה.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה י): בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה, חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז.
יומא (דף ו עמוד א): ההוא קא משמע לן אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט.
אבנט של כהן גדול היינו של שאר ימות השנה.
רש”י (שם): זהו אבנטו – כלומר: שניהם של כלאים.
יומא (דף יב עמוד א): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.
רש”י (שם): הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול – של כל ימות השנה היה של כלאים, כדכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת.
זהו אבנטו של כהן הדיוט – שאין חילוק באבנטיהם – איכא היכירא ביום הכפורים באבנט, לפי שאבנטו של כהן גדול משתנה ביום הכפורים להיות של בוץ.
שו”ר כל הקושיות במשנה למלך ובמנחת חינוך, מה שהרמב”ם לא הזכיר ג’ סוגי חוטין בעצם האבנט והמנחת חינוך הוסיף להקשות על הרמב”ם מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול לכהן הדיוט.
משנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה א): בגדי כהונה ג’ מינים כו’ וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר ע”כ. לא ידעתי למה לא ביאר לנו רבינו שהאבנט היה בו ד’ מינים דהיינו שש תכלת וארגמן תולעת שני וכל מין היה כפול ששה דנמצא דהיה כפול כ”ד חוטין וכמו שביאר בסוף פ”ז שהפרוכת מכ”ד חוטין וכן בפ”ט ביאר בבגדי כ”ג מכמה חוטין היה כל בגד ובגד וא”כ היה לו ג”כ לבאר דגם כן באבנט ובפירוש אמרינן בפרק בא לו (דף ע”א)דאבנט היו חוטיו כ”ד ואמרינן אלא דנין מאבנט ודנין בגד כו’ ומקרא מלא הוא בפ’ פקודי את האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני וגו’ וכ”ת דס”ל דדין זה אינו אלא באבנטו של כ”ג אבל באבנט של כהן הדיוט לא היו מד’ מינים כי אם משנים דהיינו צמר ופשתים זה אינו דהא למ”ד דאבנטו של כ”ג זהו אבנטו של כהן הדיוט אין שום חילוק ביניהם כלל וכמו שאבאר לקמן ועוד דהיה לו לבאר דהאבנט היו חוטיו י”ב דהיינו שש דפשתים ושש דצמר ולומר דס”ל דבין הכל היה ו’ חוטין זו לא ידעתי מנין לו שהרי בכ”מ שהצריך הכתוב ג’ מינים או ד’ צריך ו’ חוטים מכל מין ומין ועוד דעדיין הדבר קשה דלמה לא ביאר באבנט של כ”ג שהיו בו ד’ מינין סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד. וראית לרלב”ג בפ’ תצוה דאבנט של כהן הדיוט לא היה כי אם מין אחד של צמר ע”כ. ומדברי התוס’ בפ”ב דשבת (דף כ”א) ד”ה שמחת מוכח דאבנט של כהן הדיוט היו בו ג’ מינים של צמר שכתבו בסוף דבריהם דכיון שאין מן הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין והוי כאילו אין בו פשתן כלל ע”כ וזה מבואר וכדכתיבנא.
מנחת חינוך (מצוה צט): אבנט פסק הר”מ כרבי דה’ כר’ מחבירו שהאבנט הי’ של כלאים. וז”ל הר”מ כאן והאבנט לבדו רקום בצמר. וע’ משנה למלך הקשה למה לא כתב הר”מ דהי’ בו ג’ מיני צמר דהיינו תכלת וארגמן ותולעת שני כמפורש בתורה וכ”כ תוס’ בשבת. אך דעת רלב”ג דאבנט של כה”ד הי’ מין אחד של צמר לבד וע”ש שדחה דבריו דמבואר בש”ס דאין חילוק כלל בין כהן גדול לכה”ד. והנה מד’ מינים הי’ וכל חוט הי’ כפול ששה כמבואר ביומא ודעת ראב”ד בכל בגד שהי’ מהרבה מינים שהי’ כל חוט כפול לא היה שוזר כל חוטין יחד רק כל חוט בפ”ע הי’ שזור כפול ששה ומעיל שמונה כאשר יבואר בעזה”י. אך דעת רש”י בבגד שהיה בו כמה מינים היו כל החוטין שזורים יחד וכאן גבי אבנט הי’ כל חוט כ”ד עמ”ל ד”ה עוד. ואורך האבנט הי’ ל”ב אמות ורחבו ג’ אצבעות וחוגר אותו על הלב לא גבוה שנאמר לא יחגרו ביזע מקום שמזיעין וכו’ ותרג’ על לבבהון יסרון כו’. ומבואר בכתוב פרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רוקם וכן בפ’ פקודי. ודעת הר”מ דוקא אבנט של כהן גדול הי’ מעשה רוקם. ודעת רמב”ן דגם של כה”ד הי’ מעשה רוקם דאבנטים היו שוים. ובמ”ל הקשה אהר”מ מה שמחלק בין אבנט של כהן גדול וכהן הדיוט לענין מעשה רוקם ומביא ראיות דגם אבנט כהן הדיוט הי’ מעשה רוקם כדעת רמב”ן ע”ש.
תוספות (שבת דף כא עמוד א): ונראה לר”י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאילו אין בו פשתן כלל.
ועכ”פ דברי הרמב”ם שלא הזכיר תכלת ארגמן ותולעת שני בגוף האבנט צע”ג.
הטעם דקיי”ל שאבנט צריך להיות של שעטנז
הטעם דקיי”ל שאבנט של כה”ג בשאר ימות השנה הוא כמו אבנט של כהן הדיוט והם של כלאיים משום שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר וקי”ל הלכה כרבי מחבירו.
מה שזה מחלוקת בין רבי ורבי שמעון בן אלעזר, זה מסקנת הגמרא (יומא דף יב עמוד ב): כי אתא רבין אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים – דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה – דברי הכל של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים. שרבי אומר: של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: על בשרו, מה תלמוד לומר ילבש – להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי רבי יהודה. רבי דוסא אומר: להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט. רבי אומר: שתי תשובות בדבר, חדא: דאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.
ומה דקיי”ל הלכה כרבי מחברו, מבואר הרבה פעמים בגמרא.
פסחים (דף כז עמוד א): בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא – אפילו מחביריו.
כתובות (דף נא עמוד א): אף על גב דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו, הכא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר רבא, הלכתא: ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה, בין למזוני, בין לפרנסה.
בבא בתרא (דף קכד עמוד א): אמר רבה בר חנא אמר ר’ חייא: עשה כדברי רבי – עשה, כדברי חכמים – עשה; מספקא ליה: אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו. אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו; ורב נחמן דידיה אמר: מותר לעשות כדברי רבי, קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.
ועכ”פ פשוט שבמקום שיש רב יחיד שחולק על רבי הלכה כרבי, וכיון שרבי סובר שאבנט של כהן הדיוט היה כאבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה ממילא הוא שעטנז, וממילא צריך להיות מששה חוטין כל מין, ואלו הם מעכבים כמבואר מפורש בגמרא לעיל יומא.
צע”ג על האבנט של מכון המקדש
ע”פ כל זה צע”ג על האבנט של מכון המקדש שעושים רק בחוטי פשטן ורוקמים בתוכו דמויות של חוטי תכלת ארגמן ותולעת שני בכמה מקומות אבל עצם האבנט אין בו צמר כלל.
ושמעתי שהקשו עליהם, והם הגיבו שזה יעלה הרבה כסף על התכלת של ל”ב אמות, ע’ לקמן.
אורח ורוחב של האבנט
והרמב”ם הזכיר פרטים באבנט רק על האורך והרוחב.
רמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח): המצנפת של כ”ג או הדיוט ארכו שש עשרה אמות, והאבנט רוחב כמו שלש אצבעות ואורכו ל”ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך ע”ג כרך, ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג.
לכאורה האורך של ל”ב אמות אינו לעיכובא
המקור של אורך ל”ב אמות הוא מן התלמוד ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): אבנט היה מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים. א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.
אולם בתוספות מביא שרק צריך לכרוך שני פעמים סביב לכהן. (ערכין דף טו עמוד ב ד”ה אבנט מכפר על הרהור הלב): אהיכא דאיתא ואבנט הוא כמו חגור של שש ארוכה מאד ואיתא נמי במדרש שהיה הכהן מקיפו סביביו ב’ פעמים כנגד לב של אדם.
וא”כ יש לומר שהשיעור של ל”ב אמות אינו מעכב.
ולכאורה משמע כך, שהרי בחולין (קל”ח) המובא לעיל כתוב שחיוב נתינה לכהן בראשית הגז הוא כדי לעשות בגד קטן, ואמרינן דהיינו שיעור אבנט של כהן, ואם אתה אומר ששיעור הוא ל”ב אמות ברוחב ג’ אצבעות קשה מאוד לומר שזה נקרא בגד קטן.
וכן משקל חלק מצמר שבאבנט מבואר במשנה שהוא משקל חמש סלעים. מסכת חולין (דף קלה עמוד א): וכמה נותנין לו – משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן, שנאמר תתן לו – שיהא בו כדי מתנה.
וכן נפסק ברמב”ם (הלכות ביכורים פרק י הלכה טז): מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן.
הנה משקל חמש סלעים הוא שיעור פדיון הבן, ושיטת החזו”א הוא ששיעור משקל כסף של פדיון הבן הוא 96 גרם, ויש שיטות שזה בין 75 ל 85 גרם, (ע’ מדות ושיעורי תורה להרב חיים פנחס בניש) הנה אורך ל”ב אמות לפי רבי חיים נאה (ע”פ אמה 48 ס”מ) הוא 15.36 מטר, לפי החז”א הוא (ע”פ אמה 58 ס”מ) 18.56 מטר.
וכדי לעשות אבנט, אז חלק של הצמר שבה הוא 18 חוטין שזורין יחד היינו ששה חוטין מכל מין צמר, וזה די עב, ועושים רוחב ג’ אצבעות, שלפני ר”ח נאה זה ששה ס”מ, וא”כ יהא גודל הצמר של האבנט בגד די עב ברוחב ששה ס”מ על אורך 15.36 מטר, וזה יוצא לפי מה שחשבנו, מעל ומעבר וכפלי כפליים של 70 גרם וגם מעל ומעבר וכפלי כפליים של 100 גרם, (ובאמת משקל חמש סלעים הוא קצת פחות משיעור פדיון הבן שהרי הערך של חמש סלעים נתוסף ע”י צורת המטבע, וא”כ כדי להשיג את הערך של כסף נקי שנמצא בשיעור פדיון הבן מספיק לעשות מטבע בפחות משקל). וא”כ איך שייך לומר, ששיעור נתינה של ראשית הגז הוא שיעור כדי לעשות בגד קטן היינו אבנט, הרי חלק הצמר שבאבנט שהוא רוחב ג’ אצבעות ואורך ל”ב אמות הוא הרבה יותר ממשקל חמש סלעים וממילא זה לא בגדר בגד קטן אלא בגדר בגד גדול.
וכן עושים ציורים של ריקמה על האבנט וזה עוד מוסף על המשקל.
וממילא מוכח מכאן ששיעור ל”ב אמה שהוזכר בירושלמי לענין אבנט, זהו רק בגדר הידור מצוה שכך נהגו, אבל החיוב הוא בהרבה פחות, ונוכל לומר שהשיעור הוא מעיקר הדין כמו שכתבו תוס’ בשם המדרש שהוא כדי לעטוף את הכהן שתי פעמים, וזה אמור להיות מתאים לשיעור בגד קטן של משקל חמש סלעים שהוא שיעור נתינת ראשית הגז.
וכן מה שהוזכר ברמב”ם רוחב ג’ אצבעות בודאי אינו לעיכובא, וכן לשון הרמב”ם כמו ג’.
המקור של הרמב”ם הוזכר ברבינו חננאל (מסכת שבת דף נז עמוד ב): וכדגרסינן (חולין קלח ע”א) כיפה של צמר היה מונח בראש כ”ג ועליו הציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת. והן חוטין גדילין מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט.
ועכ”פ גם רוחב שתי אצבעות כשר, וא”כ אפשר לעשות אבנט בשיעור מינימום, רוחב שתי אצבעות ואורך כדי שניתן ללפף בו את הכהן שתי פעמים.
וכעת לא מצאנו מפורש בגמרא הרוחב של האבנט.
על מה מכפר האבנט
יש מחלוקת בבלי וירושלמי על זה
בבלי (זבחים דף פח עמוד ב): אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה.
ירושלמי (מסכת יומא פרק ז): מכפר על הגנבים ואית דבעי מימר על העוקמנים א”ר לוי ל”ב אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן.
היה זה בעיצומה של אחת המערכות הקשות נגד חפירות קברים במקום כלשהו. קבוצה של יראי ה’ וחושבי שמו ירדו אל מקום החילול וללא מורא נכנסו אל המתחם המגודר והשתטחו מלא קומתם על המצבות הדוממות, לעצור בגופם את הבולדוזרים המגושמים העומדים הכן לזרוע הרס וחורבן.
מדובר היה בפרויקט עתיר כספים, והמשטרה הציונית הוזמנה למקום בכוחות מתוגברים. השוטרים נכנסו עם נשקים שלופים וציפו לראות את המפגינים נסים על נפשם כל עוד רוחם בם. אך הם נותרו שכובים על הקברים ואפילו לא חוננו אותם במבט. המוחים זעקו מקירות ליבם את הקריאה הנוראה ששוכני העפר אינם יכולים להשמיע: “קברי אבותינו אינם הפקר! גיוואלד!!”
השוטרים ניגשו להדוף את המוחים בכח הזרוע. אבל האברכים כאילו הפכו חלק מהמצבה. אף אחד לא ההין לוותר על הקבר ‘שלו’ לטובת קודחי הדחפורים האימתניים בשום מחיר שהוא.
בזעמם כי רב החלו השוטרים להלום במפגינים במגלביהם ופרגוליהם כיד השטן הטובה עליהם. כל מכה כזו מותירה את רישומה ניכר, והכאב, אוי הכאב… מצמית. אבל המפגינים – בשלהם. שום מכה ושום כאב לא יגרום להם לוותר על מנוחת אבותינו.
אחד השוטרים, כנראה עבר עליו יום קשה, הפליא באחד המפגינים מכות נאמנות בחמת רציחה. הוא כנראה שכח שהדבר שסופג את זעמו הוא אדם ולא שק חבטות דומם.
“ידידי”, פנה אליו המפגין בין מכה הגונה לאנקה נוראה, “אל תדאג… גם על הקבר שלך אהיה מוכן לשמור שלא יחולל חלילה, גם אם אחטוף מכות נוראות מאלה…”
השוטר הפסיק באחת. הוא שמט את המגלב ודמם. רגעים אחדים חלפו עד שירד אל משמעות הדברים. הנה, שוכב כאן אדם שמוכן לסבול את כל המכות שבעולם, לא בשבילו ולא בשביל משפחתו, אלא בשביל כבוד המת!
עיניו של השוטר הצטעפו דמעות חמות. הוא חמק משם באלם.
במוצאי שבת האחרון, במסגרת המנהג לספר סיפורי צדיקים בבית הכנסת בו סעדתי את סעודת מלווה מלכה, עלתה דמותו של יו”ר הנהלת העדה החרדית ה’בלתי נשכח’ כפי שהוגדר ב”דורות”, רבי גרשון שטמר זצ”ל, שבשבת היה היארצייט התשיעי שלו.
ואז, ללא התרעה מוקדמת, קרה דבר מדהים: לאחר שאחד החברים סיפר עליו סיפור, נענה השני והוסיף סיפור נוסף. השלישי החרה אחריהם ועוד בתוך דבריו קם הרביעי וסיפר גם הוא סיפור מיוחד על הדמות המיוחדת. החמישי כבר לא יכול היה לחכות לתורו אז הוא סיפר את סיפורו לשישי שהחזיר לו תכף בסיפור משלו. ובקיצור, במשך שעה ארוכה ישבנו והקשבנו וסיפרנו, אספנו ונדהמנו מכמויות העובדות המפליאות שיש על הדמות הבלתי נשכחת הזו – – –
עד שהגיע זמן קריאת ‘איש חסיד היה’…
צד אחד שווה היה לכל הסיפורים: הם עסקו ברוחב ליבו הגדול, במעשי החסד הכבירים שעשה ופועליו הטובים שפעל בכל מקום שהיתה לו השפעה.
דמותו של רבי גרשון הוארה באור חדש: לצד עמדתו האיתנה על המשמר, ובמקביל לעוז רוחו ותבערת קנאותו, היה רבי גרשון רך לבב וטוב פנים לכל אדם באשר הוא אדם.
אדרבה, כל קנאותו לא באה אלא מאהבת ישראל טהורה שיקדה בכל אבר מרמ”ח אבריו. הוא הקדיש את עצמו וכל כולו למען הזולת, למען האחר, למען טובת עם ישראל בגשמיות כמו ברוחניות.
בלתי אפשרי היה שלא לדמות את הדברים למאות ואלפי סיפורים דומים שמתגוללים על רביה”ק בעל ה”ויואל משה” מסאטמאר זי”ע. אין ספור סיפורים ועובדות שמעידים על דבר גדלותו העצומה וגאונותו הנדירה במידת החסד. טוב היה ומטיב לכל, גם למי שלא זכה לצעוד בדרכו ואפילו למי שלחם בו.
גם את כל תלמידיו חינך בדרך הזו של נתינה ללא תנאי. ובאמת, חסידיו הם אלו המחזיקים בכתר החסד וגולת הצדקות בימינו. צאו וראו את ממדי החסד וכמויות הצדקות שנשפכות ברחבי וויליאמסבורג.
כל אלו, בצד עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת על משמר היהדות, מלחמותיו וספריו התקיפים והנחרצים, למען לא יניעו ולא יזיזו אותו כקוצו של יו”ד.
הדברים נכונים ומדויקים גם על רבי עמרם בלוי זצ”ל, כביר החסד, צחור הלב וטהור המידות. ובעצם, על כל מורי ומאורי דרכינו זצ”ל ושיבלח”ט אלו החיים עמנו, הם היו ועודם מבהילים בטוב ליבם ואגדיים במפעלי החסד שהקימו בעשר אצבעות שמחוברות ללב מלא וגדוש באהבת ישראל.
מסתבר ששתי המידות הללו שלובים זה בזה: אהבת ישראל ועמידה על המשמר. כלומר, אהבת ישראל, היא זו שמובילה לקנאות האמתית על הדרך המסורה לנו מדור דור.
זהו מיזוג שמאוד מאוד קשה לזייף. אי אפשר להיות אוהב ישראל ולראות את אותו ישראל עומד לירש חלילה גיהינום ולא למנוע אותו מזה בכוח למען טובתו! מי שאינו עושה זאת, לא באמת פועל מתוך אהבת ישראל אלא להיפך.
ובכל זאת, כאשר מדברים על מושג כמו אהבת ישראל, ישנה תחושה עמומה כאילו זהו דבר שאינו קשור אלינו, כאילו חלילה המושג הזה שייך לחוגים ‘מזרוחניקים’ כלשהם. בעוד האמת היא הפוכה בתכלית.
מרן ה”חזון איש”, שזיהה היטב את סכנות המדינה הציונית התבטא פעם ואמר כי אנשי השלטון הם “א באנדע גנבים”. חבורת גזלנים שאין כוחם אלא בלקיחת כספים ורכוש השייכים לבני אדם ולנכס אותם לעצמם, ולשלוט על אותם בני אדם באמצעות הכוח שהם עצמם נתנו להם.
ובכן, אולי כוונתו הייתה גם לזה. הם גנבו לנו מושגים ששייכים אלינו וניכסו אותם לעצמם, לא רק בגשמיות אלא גם, ואולי בעיקר, ברוחניות. רק אחד מהם הוא המושג הקדוש הזה שנקרא אהבת ישראל. וכי איך שייך לקרוא לאותם שמכשילים ומפילים, מסיתים ומנשלים את זולותיהם מכל העולמות, איך ניתן לחשוב שיש להם קשר לאהבת ישראל?
קל מאוד להיות אוהב ישראל מרחוק. לשבת על סיר הבשר ולהפריח סיסמאות נבובות. “אחים”, “עם ישראל חי” וכולי וגומר. אבל ברגע ש’אח’ אחד יגע לו בצלחת; יגנוב לו את החניה או יפריע לו לישון לרגע, אז, כאשר יפרוץ בצרור הקללות והגידופים, נראה כמה אהבת ישראל באמת יש לו…
במבחן הזה עומדים רק אלו שסובלים מן ה’אחים’ הללו, ובכל זאת, לא מפסיקים לדאוג להם ולפעול לטובתם ולרווחתם, ומונעים מהם בגופם מלאכי חבלה.
אשרינו!
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
