This Can Never Be Stressed Enough: The Horrible Danger of Reading Mussar

Likutei Halachos (Rabbi Nosson of Nemirov) Bechor 4:29:

לענין מה שכתבנו שם שצריכין לזהר מאד שיקבל היראה לחיים ולא למות וכו’, כי לפעמים על – ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב הוא נופל בדעתו יותר ויותר מחמת ששומע גדל ענש החטא ועד כמה וכמה מגיע הפגם של נדנוד עברה ואפלו של תאות שאינם אסור גמור וכו’ והוא יודע בנפשו שפגם הרבה מאד, מכל שכן מי יודע בנפשו שפגם וחטא בעברות ממש רחמנא לצלן, ובפרט שיש אנשים שחטאו הרבה מאד רחמנא לצלן ואזי יכול להיות שכל מה שרואים או שומעים מוסר יותר יפלו בדעתם יותר וכנ”ל. וזהו בחינת יראה רעה שצריכין לברח ממנה מאד, כי צריכין לקבל יראת ה’ רק לחיים ולא למות חס ושלום, דהינו לקרב את עצמו לה’ יתברך על – ידי היראה והמוסר ולא להתרחק חס ושלום. ועתה האיר ה’ עיני ומצאתי מפרש בפסוק ענין זה במשלי י”ט וזה לשון הפסוק, חדל בני לשמע מוסר לשגות מאמרי דעת. והמקרא תמוה לכאורה. ועל – כן באמת רש”י זכרונו לברכה נדחק בפרושו וכתב מקרא קצר הוא וכו’, אבל עתה מבאר היטב פרוש המקרא כפשוטו שהפסוק מזהיר את האדם שימנע ויחדל את עצמו מלשמע מוסר ותוכחה המזיקים לו הגורמים לו לשגות מאמרי דעת, דהינו כנ”ל שעל – ידי המוסר והתוכחה יפל בדעתו יותר עד שחס ושלום ישגה מאמרי דעת על – ידי זה. צריך לחדל ולמנע עצמו מזה, כי צריכין לקבל תורה ומוסר רק לחיים ולא למות וכנ”ל אחר כך מצאתי בספר מצודות דוד שמפרש המקרא מעין זה, עין שם.

וכבר אמרתי בזה דברי צחות לכמה בני הנעורים הרוצים להתקרב לה’ יתברך ועל – פי רב נופלים בדעתם על – ידי ענין הנ”ל מחמת ששומעים או רואים בספרים קדושים כמה הם מחמירים מאד על פגם כל שהוא ואמרתי להם תדעו שכל מה שכתוב בספר ראשית חכמה הקדוש ובשאר ספרי מוסר עניני קדשה וטהרה גדולה אין הכונה שאתם לא תהיו אנשים כשרים רק הכונה כדי שתהיו אנשים כשרים, הינו שכונתם לקרב ולא לרחק שמזהירים את ישראל שיתרחקו אפלו מפגם כל שהוא, כי בודאי כך ראוי שיתנהג איש הישראלי לפי עצם קדשתו משרשו, אבל אף – על – פי – כן אין כונתם חס ושלום שמי שלא עמד בזה ופגם מה שפגם חס ושלום שיתרחק ויפל בדעתו עוד יותר חס ושלום, כי כבר הזהירנו שלמה המלך עליו השלום אל תרשע הרבה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מי שאכל שום וריחו נודף יחזר ויאכל שום וכו’. וכבר מבאר בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמה תורות וכמה שיחות יקרות גדולות ונוראות על זה. איך צריך האדם להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל עת תמיד יהיה איך שיהיה. והכלל שבכל דברי תורה בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין יש בו בחינת צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם בחינת זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות. ועל – כן צריכין לזהר מאד שלא לקבל היראה והמוסר לרעה חס ושלום רק לטובה שמעצם היראה יחזק את עצמו לקים דברי רבנו זכרונו לברכה שהזהירנו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם ולחזק את עצמו בכל עת מחדש בכל מה שיוכל, כמבאר בדברינו כמה שיחות קדושות ונוראות בענין זה, פוק עין, ותשכח, אשריך אם תאחז בהם.

We wrote about this idea in Breslov in the past.

Simchas Chaim: Another Fake Mussar Invention

It doesn’t come from Koheles 10:19 but is a self-admitted translation of secular “joie de vivre” from French (the same way Brisker “Talmudic” concepts come from silly goyish philosophy). And in the same breath, mussarnikehs point out there is no special “mitzvah” to be happy, as many Breslovers (mis)interpret Rabbi Nachman’s Likutei Moharan 2:24…

There is nothing Jewish about Simchas Chaim.

 

Wikipedia has it right. Under “origins and development”, they explain:

Casual use of the phrase in French can be dated back at least as far as Fénelon in the late 17th century, but it was only brought into literary prominence in the 19th century…

Thereafter, it took on increasing weight as a mode of life, evolving at times almost into a secular religion in the early 20th century; and subsequently fed into Lacanian emphasis on “a jouissance beyond the pleasure principle” in the latter half of the century – a time when its emphasis on enthusiasm, energy and spontaneity gave it a global prominence with the rise of hippie culture.

We have written about other false Mussar concepts in the past.

There is even a “Simchas Hachaim Foundation” for publishing Rabbi Avigdor Miller…

Note: This is not to comment on the Jewish approach to happiness.

Not All Mussarites Are the Same!

I share the aversion to “Mussar” (ugh!) apparent throughout the site. There are two exceptions, though.
The first exception is the style of דברי יהושע by הרב יהושע הלר זצ”ל of Telz. If I remember his introduction there, he explains why the regular method doesn’t work. It’s like making everyone, of all different diseases and ailments, and whether or not they are experiencing pain, take a standard “pain-reliever” (I would add: Or placebo). That’s what happens in institutionalized Mussar, which may be another outgrowth of “Establishment”; another issue the site is busy tackling (לשיטתך?).
The second exception is the style of הרב שלמה ברעוודה זצ”ל, who was very into describing גיהנם, like דרשנים of old. Not so far from the Torah’s own style, as in בחוקותי\כי תבוא. If you stick to the source, you can’t stray too far.
While the Chafetz Chaim’s works are full of mussar all over, that is a different genre altogether, talking simple language to simple people, and I wonder if that’s what made him the leader of the simple בעלי בתים. I haven’t heard anyone group him with “בעלי המוסר”, even though he probably does the best job for most people.

Mussarite ‘Truth’ Extends to Music…

A story is told of the Mashgiach, Rabbi Simcha Zissel Ziv of Kelm, a man who thirsted after “truth”. Stemming from this admirable trait, passing by an unfamiliar residence from which he overheard an off-key tune, he just had to knock on the door and correct the inhabitants within on their melody…

I wish I could disbelieve this story.