Rabbi Shimshon Refael Hirsch Devarim: Against Building Empires

Rabbi Shimshon Refael Hirsch on the parsha: On Empires and Expansionism

We aren’t the only people to whom G-d assigned a land.

Alexander the Great conquered most of the known world. The Romans presided over a vast empire that included territory as far as Great Britain. The Jews, however, never really ruled anything beyond the Land of Israel, nor was that their ambition.

 

At the very beginning of Sefer Devarim, as our ancestors were getting ready to conquer Eretz Yisrael, G-d told them not to wage war against Moav, Amon, or Esav’s descendants in Seir. Why? Because they dwelled on their land by divine will (see Deuteronomy 2:5 [“ki yersuhah l’Esav nasati es Har Seir”], 2:9, and 2:19).

 

We aren’t the only game in town. “G-d’s providence rules also beyond Jewish circles and looks after the history of other nations too.” And so, G-d wished the Jewish people to “enter [the Land of Israel] and take its place amongst the nations with G-d-fearing respect for the possessions of the other nations and not look on itself as a conquering nation before whom henceforth no nation in the world could feel secure in undisturbed possession of its land.”

 

We may be G-d’s “firstborn,” but we aren’t His only child. He cares about all His children and has assigned each of them their own territory. And so G-d reminded us on the threshold of Eretz Yisrael that our military campaign “was to be limited to taking possession of the one land” He promised us.

 

As for the rest of the world? Torah should go forth from Zion, not the conquering sword.

 

Rav Samson Raphael Hirsch (1808-1888) – head of the Jewish community in Frankfurt, Germany for over 35 years – was a prolific writer whose ideas, passion, and brilliance helped save German Jewry from the onslaught of modernity.

Elliot Resnick, PhD, is the host of “The Elliot Resnick Show” and the editor of an upcoming work on etymological explanations in Rav Samson Raphael Hirsch’s commentary on Chumash.

From Arutz Sheva, here.

הרב יצחק יוסף מעודד חטיפות יהודים נוספים

אני מעתיק את דברי חיים שאולזון, יום ראשון, 28 ביולי 2024:

מבלי להיכנס כאן לויכוח האם הסכם עם החמאס טוב ונכון לעשות, המקרה שלנו מסובך מאוד ולא קל להכריע, בנושא שכזה צריכים הרבה רבנים יחד להכריע ולא יחיד, אבל אדלג כרגע על העניין הזה, קורה משהו שהוא חמור בהרבה והוא עידוד החמאס לחטוף מה שיותר יהודים על ידי מי שלכאורה אמור להגן על יהודים הוא זה שמעודד אותם לחטוף עוד ועוד יהודים
הרב יצחק יוסף משום מה לאחרונה מרבה לתת דרשות ולדבר על עסקת חטופים, מבלי לקחת בחשבון שראשי החמאס מבקשים לשמוע את דבריו ולהפיצם, חשוב להם שישמעו ויידעו כי עסקת חטופים מותרת וחשובה וככה להבטיח את עצמם כי על כל חטוף ישחררו עוד ועוד מחבלים, הכוח היחיד שיש להם נגד ישראל הם חטופים בשבי, בלי זה הם כבר מזמן היו מחוסלים
אחד הדברים החשובים ביותר לרב שיהיה בקי בחלק החמישי של השולחן ערוך, מי שאין לו שכל אוי לנו מפסקיו גם אם יהיו נכונים. במקרה שלנו מוכיח הרב יצחק יוסף כמה רחוק הוא מן החלק הזה. מפני שגם אם נקבל את פסקו כי מותר לעשות עסקה למרות שזו לא גמורה ואינו יודע את כל פרטיה, מדוע הוא מדבר עליה בכל כינוס ומעודד את החמאס  ללחוץ עוד יותר את ישראל כאשר הגב שלהם הוא הרב יצחק יוסף הפוסק שזה מותר
סייג לחכמה שתיקה, צריך לדעת מתי לא לדבר, ובמקרה הזה חשוב לסתום את הפה ולא לעודד את הרוצחים המבקשים לשמוע פסקים כאלו, הצהרות כאלו שוב ושוב גורמים רעה לחטופים ורעה לכל ישראלי שהחמאס מבקש לחטוף אותו בשביל להחזיר לעצמם אלפי מחבלים היושבים בכלא שימשיכו את עבודת החמאס וירצחו יהודים
הוא רוצה להיות מנהיג הספרדים ואוי לנו אם ככה הוא מתנהג, אם אין לו את טיפ טיפת השכל להבין גם כאשר פוסקים פסק לא לדבר עליו יותר מדי ומה שפחות יידעו על כך יותר בריא, ואם חכם היה לא היה מפרסם את פסקו ברבים בשביל שחמאס יחשבו כי הוא לא מתיר ואז ידאגו, הוא חוזר שוב ושוב ברבים כי הוא בעד עסקה וגורם להם לבקש מחיר גבוה יותר ומקשה על עסקת חטופים
מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו, חשבנו כי מדובר בריקים ופוחזים, מתברר כי מי שהיה הרב הראשי ומבקש להיות נשיא מועצת חכמי התורה הוא המהרסייך ומחריבייך, מדבר יותר מדי ומסייע למחבלים נגד יהודים, אוי לנו שזה המצב היום בציבור הספרדי הסובל ממנהיגות לא חכמה ומזיקה
ע”כ.

פסק דין נגד ‘האדמו”ר מחוסט’, ברוך לייפר

קריאה מאת הדיינים הרבנים ציון בוארון, שמואל אליהו, אהרן ירחי וראובן נקאר שליט”א:

הנה קובץ אודיו של המודעה (לא בדקתי רמת דיוק):

Should Parents Vote for Their Minor Children? Hmmm

Why we should give votes to kids

It would stop their interests from being neglected

 

“An idea built the wall of separation between the sexes, and an idea will crumble it to dust.” So said Sarah Moore Grimké, an American abolitionist widely considered the mother of the women’s suffrage movement.  I was reminded of her words last week in the context of the media furore which erupted when comments made by US VP candidate JD Vance in 2021 surfaced into the mainstream.

While the lion’s share of outraged column inches focused on Vance’s provocative tongue-in-cheek reference to “childless cat ladies”, it is these words that carry the greatest political significance: “Let’s give votes to all children…but let’s give control over those votes to the parents of those children.” The proposal marks a radical departure from the democratic status quo of the western world, which maintains that the ideal of universal suffrage means “universal” only amongst adults.

There have been semi-regular debates (usually around election times) about the minimum age for enfranchisement. Some countries, such as Scotland and Austria, start at 16 for certain elections, but for the majority it is set at 18. In some of the more conservative nations it is higher: Malaysia and Taiwan start at 20 and in the UAE it is 25. But it seems that democracies are united in their exclusion of those considered “minors” from the franchise. Children are not competent to make good decisions, so the blunt logic goes, and so cannot be given the vote. This has become such embedded orthodoxy that to challenge it invariably meets with ridicule and derision.

Vance’s comments attracted additional controversy because his words  — uttered before he knew his every remark would be crawled over by opponents determined to thwart a VP bid — were sloppy. Speaking of parents picking up additional votes is an unnecessarily contentious way of framing the debate; the implication that parents will be “double-enfranchised” creates an impression that the childless are about to be proportionally “lesser-enfranchised”. However, this isn’t about double-counting parents, but about enfranchising currently disenfranchised children.  At its core the argument is staggeringly simple: “one vote per citizen”; still contentious, perhaps, and still a novel and radical departure from current norms, but less inflammatory than the reconstructions of Vance’s presumed intent buzzing around social media last week.

Scepticism and status quo bias aside, there are in fact strong democratic, moral and societal arguments for enfranchising children, and — as per Vance’s comments — doing so by way of a proxy mechanism to be invoked where the child is too young to execute that right themselves.

The core democratic argument in favour of truly universal suffrage is that while some children will be below the age of competence to vote, they are nonetheless as much citizens as you or I. They have as much interest in shaping the society in which they will grow up, and aspire to study, work, live and pay taxes. A three year old undoubtedly lacks intellectual and legal competence to vote, but if anything, has a greater stake in the future of the society she lives in than the octogenarian next door.

The three year old’s status as a member of the polity, a citizen with the same right as other citizens to have her interests considered equally, is in no way diminished by her lack of capacity. “But three year olds don’t pay tax” might be the lazy sceptic’s retort: mostly true in practice, but we don’t disenfranchise those who rely on benefits or otherwise don’t have taxable earnings (and, though a moot point for most, children are not exempt from paying tax on any earnings).  Children are as much the users and beneficiaries of state support as adult non-taxpayers.

Advanced legal systems such as ours are adept at providing mechanisms for those who lack legal competence to benefit from their rights and interests. There are many precedents, indeed, of parents or other carers being given proxy decision-making powers on behalf of minors in their care, and many of those situations involve decisions of far more immediate and direct impact for children than the right to participate in a political vote; for example consenting to medical treatment, or signing contractual waivers of liability (the “hold harmless” small print at the climbing wall centre, or the horse-riding school).

Continue reading…

From The Critic, here.