מקור להקרבת קרבנות בזמן הזה ● השאלות הכרוכות בהקרבת קרבנות בזמן הזה ● חשש של צורך חינוך המזבח ● חשש שקרבן תמיד צריך שקלים ● מקורות שאין בעיה של שקלים ● טענה שצריך הסכמת ציבור ● ראיה מבית ראשון ● ראיה מבית שני ● אם שייך כעת קופה של כלל ישראל ● האם צריך חינוך מזבח בתמיד של שחר ● האם יש לחוש לשיטת הראב”ד שאין מקום העזרה קדוש ● סיכום: צריך להתחיל בקרבן תמיד ● הבהרה
מקור להקרבת קרבנות בזמן הזה
ספר כפתור ופרח (פרק ו) וז”ל: “גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז”ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט, א) נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה. כתב עליהם הר”ם ז”ל (פיהמ”ש פסחים פ”ז מ”ו) דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה”. עכ”ל.
אולם לא הזכיר באיזה קרבן מדובר, אם זה קרבן תמיד או פסח. ומסתימת הדברים משמע שכולל כל קרבנות ציבור שדוחין הטומאה.
השאלות הכרוכות בהקרבת קרבנות בזמן הזה
והנה בכל אחד יש בעיה לכאורה, אם מקריבים קודם פסח, יש בעיה שיש דין שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר. ואם מקריבים קודם תמיד, יש בעיה של שקלים, שקרבן תמיד מחויב לבוא מתרומת הלשכה שזה נעשה ע”י שקלים (ראה להלן בשני ענינים אלו).
הטענה של חסרון שקלים טען בראשונה היעב”ץ, והטענה של חינוך המזבח טען בראשונה הרב צבי פסח פרנק.
חשש של צורך חינוך המזבח
איתא במסכת מנחות (דף מט עמוד א): “אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים”. ע”כ.
אולם כל הנידון כאן אם זה לעיכובא או לא, עי’ לקמן באריכות בדברי הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ”ל והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל.
חשש שקרבן תמיד צריך שקלים
איתא ברש”י (מסכת תענית דף יז עמוד ב) וז”ל: “מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד – שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש – (במדבר כח ד) ‘אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם’, מאי אהדרו להו – ‘אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב’ (שם כח ב) לשון רבים הוא, שיהו כולן באין מתרומת הלשכה”. עכ”ל.
בענין קרבן תמיד יש בעיה בגלל השקלים [שהזכיר היעב”ץ], ובגלל זה כתב שכוונת רבינו יחיאל מפריז להקריב קרבנות זה רק בקרבן פסח, שזה הקרבן היחיד שמצד אחד נחשב קרבן יחיד שאין צורך בשקלים, ומצד שני נחשב קרבן ציבור שדוחה טומאה.
אולם לא הבנתי, שהרי אפשר ליחיד לנדב, ולמוסרן לציבור. כמו שפסק הרמב”ם (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ז): “כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור, ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר, וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרין, אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לציבור.
ויש סתירה בענין בין שתי גמרות, דהנה במסכת בבא מציעא (בבלי, דף קיח עמוד א) איתא: “תנן: שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב הוא, ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן – אין באין משל צבור!…
“הכא – חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי; דרבנן סברי: יהבינן ליה אגרא, ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. רבי יוסי סבר: לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו, דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה – אין עומר ושתי לחם באין משל צבור. איכא דאמרי, רבא אמר: דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני, והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי. דתנא קמא סבר: דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו. ורבי יוסי סבר: לא תקינו ומה אתה אומר – הכי קאמרי ליה: מדבריך לדברינו אין באין משל צבור. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו”. ע”כ.
יוצא שלפי לישנא קמא סברי רבנן שיש חשש שמא לא ימסור יפה יפה, אולם לפי לישנא בתרא אין חשש כזה, וניתן לומר שהרמב”ם פסק כלישנא בתרא.
ואילו בגמרא ראש השנה (דף ז עמוד א) מבואר שאין חשש כזה: “קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן – יצא, אלא שחיסר מצוה, ויחיד שהתנדב משלו – כשרין, בלבד שימסרם לצבור. – פשיטא! מהו דתימא: ליחוש שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה, קא משמע לן”. ע”כ.
ותוס’ (ר”ה שם ד”ה שמא) שואל הסתירה, וז”ל: “שמא לא ימסרם יפה יפה – פלוגתא דתנאי היא בסוף פרק הבית והעליה (ב”מ דף קיח ע”א) גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב שומר חנם, וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במילתא דהויא פלוגתא דתנאי, ושמא יש לחלק דהכא ליכא למיחש כולי האי כמו בשומר. [ביאור ההבדל בין שומר לאדם אחר עי’ לקמן, בדברי החתן סופר והערוך לנר].
אולם בגמרא יומא (דף לה עמוד ב) משמע שרק לעבודת יחיד מותר: “תני רב הונא בר יהודה, ואמרי לה רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור. – פשיטא! – מהו דתימא: ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה, קא משמע לן”. ע”כ.
ועי’ במשנה למלך (הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ז) שביאר מקור הרמב”ם, וז”ל: “כל בגדי הכהנים אינם באים אלא משל צבור כו’. כתב מרן בפ”ג דיומא ואני תמיה ע”ז דבפ”ג דיומא (דף ל”ה) אמרינן “תני רב יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתנת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרנה יפה קמ”ל”. והנה מסוגיא זו נראה דדוקא לעבודת יחיד מהני מסירה לציבור אבל לעבודת ציבור לא ורבינו סתם וכתב דיחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לציבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור. הן אמת דבירושלמי לא חילקו בין עבודת יחיד לעבודת ציבור אך בש”ס דילן חילקו והוא תימה דשבק ש”ס דילן ופסק כהירושלמי. ומה שכתבתי לעיל [א”ה תמצאנו בפ”י מהלכות שקלים יע”ש] בשם יש אומרים דלעולם דמסירה מהני אף לעבודת ציבור ומאי דנקט עבודת יחיד לאו משום דחיישינן דלמא לא ימסרם אלא משום דהציבור מקפידים בדבר שהוא עבודת ציבור שלא יביא כי אם משלהם. עכ”ז דברי רבינו אינן מתיישבים שהיה לו לפרש כל זה. והנראה אצלי דרבינו דחה סוגיא זו דפ”ג דיומא דמשמע מינה דלעבודת ציבור לא מהני מסירה מכח כל אותם הסוגיות שכתבנו לעיל דמוכח מינייהו דמסירה מהני לעבודת ציבור דהיינו ההיא דבן בוכרי וההיא דנשים ועבדים וקטנים ששקלו וההיא דפ”ק דר”ה וההיא דמעילה דמכל הני מוכח דמסירה מהניא אף לקרבן ציבור. ואפשר דס”ל דסוגיא זו דיומא אתי כאוקימתא קמייתא דרבא בפרק הבית והעליה דקאמר דרבנן ור”י דפליגי אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולרבנן חיישינן. אך כפי אוקימתא האחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות כבר כתבנו לעיל דלאוקימתא זו אפשר דרבנן מודו דלא חיישינן דלמא לא ימסרם ורבינו בהלכות שקלים פסק כאוקימתא זו יע”ש ואם נאמר דאף כפי אוקימתא זו ס”ל לרבנן דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה צ”ל דרבינו ס”ל דיש לחלק דשאני שומר וכמ”ש התוס’ בפ”ק דר”ה אך בשאר דברים לא חיישינן. ואף דמסוגיא דפ”ג דיומא משמע דלעבודת ציבור חיישינן דחה אותה מכח הסוגיות האחרות המורות הפך אותה הסוגיא ומה גם דהירושלמי קאמר בסתם דמסירה מהני לבגדי כהונה ומוכח התם דמהני אף לעבודת ציבור”. עכ”ל המשנה למלך.
וא”כ הרמב”ם פוסק שלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה.
ונראה לומר שאף אם חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה, בכל זאת לא מצאנו החשש הזה אלא במקום שהקרבן יוקרב בין כה וכה, וכל הנושא היה אם פלוני יכול לנדב או לא, שכיון שיש כבר מערכת של שקלי ציבור חוששים שמא לא ימסרם יפה. אבל במקום שבגלל החשש הזה יתבטל לגמרי הקרבת קרבן, לא מצאנו שחז”ל יחששו החשש שמא לא ימסרם יפה יפה.
אולם גם החזו”א (אבן העזר סי’ ב סס”ק ז) כשכותב על אפשרות קרבנות בזמן הזה, הזכיר רק קרבן פסח, ולכאורה משמע שחשש חשש של בעית שקלים.
אולם לקמן נביא שלמעשה כל הראשונים הסכימו שאין חוששין לשמא לא ימסרם יפה יפה, ורק יש ענין מיוחד בשומרים שחוששין לזה, או חילוקים אחרים.
מקורות שאין בעיה של שקלים:
הריטב”א (מסכת ראש השנה דף ז עמוד א): “והא דאמרינן מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה יפה קמ”ל דלא חיישינן, איכא למידק דהא אמרינן בהבית והעליה (ב”מ קי”ח א’) דספיחי שביעית לעומר אין מביאין אותן משל יחיד חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה. וי”ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר כסבור שאין בהן זכיה כל כך דמיבעי למימסרינהו יפה יפה, אבל הכא דהוה ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי למימסרינהו יפה יפה. ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכיה שלימה מה שאין כן בקרבנות ציבור” [א”ה, לשון רבינו ביומא (דף לה ע”ב) דהתם בדבר שאין הכל יודעין שצריך לבא משל ציבור כו’].
המאירי (בית הבחירה ר”ה שם): “יחיד שהתנדב משלו קרבנות לשם כל הצבור כשרין ובלבד שיהא גומר בלבו יפה יפה להיות הקרבתם לשם צבור”. עכ”ל.
תוספות הרא”ש (ר”ה שם): “שמא לא ימסרם יפה יפה. פלוגתא היא בסוף הבית והעליה גבי שומרי ספיחים בשביעית אם מתנדב השומר לשומרו בחנם ולא יטול שכרו מתרומת הלשכה, וקצת תימה דפריך הכא תלמודא פשיטא ממילתא דפליגי ביה תנאי, ויש לחלק דהתם כיון דאינו נותן מכיסו כלום אלא שמוותר על שכרו אינו סבור שצריך למוסרו לציבור”. עכ”ל.
תוס’ (מסכת יומא דף לה עמוד ב): “ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ”ל – ואפי’ לרבנן דרבי יוסי בפרק הבית והעליה (ב”מ דף קיח ע”א) דסבירא להו שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורבי יוסי אומר אף הרוצה להתנדב בחנם עושה, וקאמר דפליגי במיחש דילמא לא מסר לצבור יפה, דרבנן סברי חיישינן. הכא מודו דאנן סהדי דכ”ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה, ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו מסר ליה יפה אגב חביבות שעובד בה. וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא ע”ב) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לצבור, איכא למימר אפילו את”ל דסבירא ליה כרבנן דפ’ הבית והעליה (ב”מ דף קיח ע”א) בההיא אפי’ רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה, ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה”. עכ”ל.
המנחת שלמה (תנינא סי’ קמ, הועתק לקמן) הביא דברי החתן סופר (על שלחן ערוך או”ח ח”א שער הקרבנות והכפרה עמ’ ד, פרק א סעיף ד) שאין בעיה מצד שקלים, משום שניתן לתת לציבור, ואנו מעתיקים דברי החתן סופר, וז”ל:
“בגדי כהונה, הן אמת דכהן העובד בלי בגדי כהונה הוי כזר העובד ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כמש”כ הרמב”ם פ”ו מכלי המקדש ה”ד, ובשעה”מ חקר שם שיתחייב ג”כ משום ביאה ריקנית, אבל עכ”ז משום הא ליכא עיכובא גם בזה”ז, דהרי אפשר לעשות ד’ בגדי כהן הדיוט כתונת ומכנסים אבנט ומצנפת, ואע”ג דקייל”ן דבגדי’ צריכים להיות משל ציבור ואין לנו שקלי ציבור, ואיך אפשר לעשות בגדי כהונה, אבל באמת זה אינו, דהרי אפשר ליחיד לעשותם ולמוסרם לציבור, דהרי הרמב”ם ז”ל פ”ה מכלי המקדש ה”י פסק דיכול יחיד להתנדב ב”כ לציבור לעשות בהם אפי’ עבודת ציבור, אע”ג דבש”ס דילן יומא ל”ה ע”ב משמע דוקא עבודת יחיד מותר לעשות בהם, כבר כתב המ”ל שם דהרמב”ם ז”ל סמך בזה אירושלמי דמשמע דאפי’ לעבודת ציבור יכול יחיד להתנדב ולמסרו לציבור, ולא חיישינן שמא לא ימסרנו יפה, דס”ל כמש”כ תוס’ ר”ה [ז’ ע”א ד”ה שמא] דוקא גבי שומר חיישינן שלא ימסרנו יפה יפה אבל לא בשאר דברים.
“והנה תוס’ לא פירשו מה חילוק יש בין שומר לדבר אחר, אבל לענ”ד נראה עפ”י מה שהקשה המ”ל בה’ שקלים [פ”ד הלכ’ ו’] אחששא זו דשמא לא ימסרם יפה הא דברים שבלב אינם דברים, וס”ל לתוס’ (עיין תומ”ק שמות דף נ”ב טור ד’. ועיין שו”ת חתן סופר סי’ ה’ ד”ה ואיידי אציע וכו’) דיש לחלק בין עביד מעשה גמור, כגון נותן חפץ במתנה, לשומר דאינו נותן ועושה מעשה בפירוש נגד מחשבת לבו, רק אינו מקבל שכר הראוי לו ומנדבו, בכה”ג יש לחוש טפי למחשבת לבו דלא נתנו במתנה גמורה, וא”כ בנותן בגדי כהונה במתנה גמורה ליכא חששא, ועוד אפשר עפ”י מש”כ התוס’ יומא ל”ה (ע”ב ל”ה ניחוש) דבת”ח דיודע שצריך למסור יפה ליכא חשש א”כ אפשר לת”ח להתנדב, עוד כתבו התוס’ התם דכהנים דמגיע להם הנאה מהקרבת קרבן ליכא חשש, עוד כתבו התוס’ דאגב חביבות העבודה שעובד הכהן הגדול בבגדי כהונה שלו גמר ומקני, וא”כ יכולים כהנים להתנדב מחמת חביבות שיכלו לעבוד.
“אלא שעל טעם זה האחרון יש לפקפק קצת, לפי מש”כ באות ג’ בשם קדוש זקני ז”ל, דהא דסמכינן על כהני חזקה משום ברך ד’ חילו דבדיעבד אפי’ מחללים לא נפסלה העבודה, והנה כ”ז שמניחין אותן לעבוד, אבל גבי דידהו עצמם הלא איכא ספיקא אם כהנים הם ולא ידעו בעצמם בבירור אי איכא מצוה בעבודתם וא”כ לא גמרי ומקני כ”כ בלב שלם, אבל עכ”פ די לנו בקמיית’, דמחמת טעמים אלו ליכא חששא דלא ימסרם יפה, ומשכחת בגדי כהונה בזה”ז דיהי’ שייכים לציבור ולעבוד בהם אפי’ עבודת ציבור”.
עכ”ל החתן סופר.
ערוך לנר (מסכת ראש השנה דף ז עמוד א): “בא”ד כולי האי כמו בשומר. התוס’ לא ביארו החילוק ולא מצאתי במפרשים פירוש החילוק. ולענ”ד י”ל דהנה המשנה למלך בהל’ שקלים (פ”ד ה”ו) הקשה האיך אמרו רבנן בב”מ דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה הרי קיי”ל דדברים שבלב אינם דברים והניח בצ”ע. ואף על גב דבעל הגהות המשנה למלך רמז תירוץ לזה עפ”י הדיעה שהביא הרמ”א בח”מ (סי’ ר”ז ס”ד) דבמתנה אמרינן דברים שבלב הוי דברים מלבד דהרמ”א הביא דיעה זו בשם י”א בלבד ואכתי יקשה הקושיא להפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר בלא”ה ודאי לא שייך זה אלא היכא דאיכא אומדנא שלבו אינו כפיו דאל”כ לא משכחת מתנה שלא יוכל הנותן לחזור באמרו שלבו בל עמו היה בשעת מתנה והכא מה אומדנא איכא שנאמר דלא נתן יפה ורצה להכשיל רבים כיון שידוע שאין קרבן צבור בא משל יחיד. אבל לענ”ד י”ל דודאי בשנותן דבר לגזבר ואמר הרי זה מתנה לצבור לא חיישינן למחשבתו שמא לא מסר בלב שלם שלא אזלינן רק ע”פ דברו ומיד קנה ההקדש. אבל בשומר שמנדב שמירתו כדתנן מתנדב שומר חנם דהיינו שאומר שישמור בחנם הרי באותה שעה עדיין לא נקנה לצבור ואם אח”כ חזר בו מדעתו הרי נקנה לו שלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים שהרי לא בכל שעה ובכל רגע אומר בפה ששומר בחנם ולכן רק בשומר חיישי רבנן שמא לא ימסור יפה ואף שיש תקנה לזה שכאשר כלה שמירתו ימסור לצבור בפה במתנה הרי מזה לא איירי הכא דא”כ לא הוי צריכים לפלוג לענין שמירה אלא ביחיד שמתנדב קרבן צבור אם כשר או לא אלא ודאי רק במתנדב שמירתו בלבד פליגי, ובזה יש לחלק בין שמירה למתנה. שוב בא לידי ספר הריטב”א ומצאתי שכ’ וי”ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר קסבור שאין בהם זכייה כל כך לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוי ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכייה שלמה מה שאין כן בקרבנות צבור עכ”ל. ואפשר שלזה נתכוונו גם התוס’ כאן”. עכ”ל הערוך לנר.
וא”כ להלכה אפשר לסמוך על זיכוי לקופת הציבור.
טענה שצריך הסכמת ציבור
ואולם יש לכאורה בעיה אחרת, שטען הרב יהושע מקוטנא זצ”ל, שקרבן ציבור כמו תמיד, צריך להיות מקודם קופה שמוסכמת על רוב ציבור, ואז שייך לנדב לקופה זו, אבל אם רוב ציבור לא מסכימים כלל להקריב קרבן תמיד אין על זה שם קופת ציבור, וממילא לא שייך לנדב לשם, וז”ל (בהסכמה לספר דרישת ציון):
מכתב מן הגאון אב”ד דק”ק קוטנא
ב”ה ו’ טבת תרכ”ד לפ”ק.
יקר רוח איש תבונה, ממנו יתד ממנו פנה, כבוד ידידי הרב הגדול המפורסם לגאון ולתפארת כש”ת מוהר”ר צבי הירש קאלישער נ”י.
הן האירו אל עבר פני אמרותיו היקרים ושמחתי בראותי גודל התאמצו בדבר חברת ישוב א”י, והנה המתחיל במצוה אומרים לו גמור עשה תעשהו וגם יכל תוכל בל יפול לבו ואל ירך מדברי המנגדים כי לא בהשכל ידברו.
האומנם כי הגדיש מעכ”ת הרמה שי’ קצת את המדה בדבר הקרבנות כי הוא דבר קשה מאוד אחר אשר אין היתר רק בקרבנות צבור צריך שיסכימו ע”ז רוב ישראל והוא כמעט מן הנמנע כעת אחר אשר נתפזרו ישראל בעו”ה בכל כנפות הארץ בגופם ובדעותיהם. אולם בדבר החברת ישוב א”י אשרי חלקם של המתאמצים בזה.
והנני אומר שלום לכ”ת שלום לראשי החברה והי’ ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאוד כנפשם וכנפש הדו”ש בלו”נ.
ישראל יהושע חפק”ק קוטנא יע”א
עכ”ל ההסכמה של רבי יהושע מקוטנא.
ועי’ בדברי הגאון ר’ צבי פסח פראנק (ספר מקדש מלך) שחשש לזה, וז”ל:
אולם נראה שצריך לעיין למה רוב הציבור לא מסכים, אם זה מצד שמתנגדים באופן עקרוני להקרבת קרבן אז בפשטות אינם בחשבון. אולם אם באים בטענת של חששות כגון שטוענים שהמזבח אינו בסדר או כל טענה אחרת שיש בו חשש, לכאורה כן צריכים להתחשב אתם ולומר שמכיון שרובם אינם מסכימים אין על הקופה שם קופת ציבור.
אולם נראה שאם יש חילוקי דעות אם הקרבן כשר לא נפקע בגלל זה שם קופת הציבור.
ראיה מבית ראשון
ויש ראיה שלא צריך שכל כלל ישראל ישתתף בשקלים, שהרי בבית ראשון בזמן פילוג המלכות, מלכות ישראל לא נתנו שקלים, ובכל זאת הקריבו תמידין, וכ”ש אחרי גלות עשרת השבטים, ולמה יהא כעת המצב אחרת, ומכאן יש ראיה שלא רק אלו שגלו לא מתחשבים איתם אלא גם אלו שהם בא”י והם הרוב שאין להם שייכות לזה, לא מפריעים לקרבן.
ובשעה שחזקיה המלך שלח לעשרת השבטים להצטרף לקרבן פסח, הרבה התלוצצו על השליחים.
אולם עדיין יש לומר שצריך מספר חשוב של תושבי אותו מלכות.
ראיה מבית שני
וכן יש להביא ראיה מאותן י”ח שנים לפני בנין בית שני, שלא היו שקלים ובכל זאת הקריבו קרבן תמיד.
והנה פסק הרמב”ם (הלכות שקלים פרק א הלכה ח) “השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית, ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין“. עכ”ל.
והרי מפורש בספר עזרא שבאותן הימים שלא היה בית המקדש בנוי בכל זאת הקריבו קרבן תמיד, שנאמר בעזרא (פרק ג ב): “וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: (ג) וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה’ עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב: (ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: (ה) וְאַחֲרֵי כֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה’ הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַה’: (ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד“.
אלא מוכרחים לומר, שבזמן שלא נוהג שקלים ניתן להקריב קרבן תמיד ע”י שאחד ינדב למקדש.
אולם לכאורה יש ראיה בגמרא מגילה משמע שבאותן י”ח שנים היה נוהג שקלים, שהרי סיפור מגילת אסתר היה באותן י”ח שנים, כמו שכתב רש”י (עזרא פרק א) “משנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו היו י”ח שנה לקיים מה שנאמר (דניאל ט)למלאות לחרבות ירושלים”.
ועל זה נאמר בגמ’ מגילה (דף יג עמוד ב) “אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים”.
ומשמע שבאותן שנים היו משמיעים על השקלים בא’ באדר, וא”כ יוצא שיש שקלים גם בזמן שאין בית המקדש קיים, וא”כ צ”ל שמה דאיתא במסכת שקלים שאין שקלים נוהג אלא בזמן הבית הכוונה רק בזמן שאין קרבנות אבל בזמן שיש קרבנות אף שאין בית כבר נוהג שקלים, וא”כ יש לומר, שבאותו זמן יש חלק של כלל ישראל שנותנים שקלים בשביל כל הכלל.
אולם בילקוט שמעוני משמע שלא היו שוקלים באותו תקופה שקלים, וכוונת הגמרא שהקדים שקליהן לשקליו היינו השקלים בזמן המדבר או בזמן בית ראשון. וז”ל (אסתר רמז תתרנד): “ועשרת אלפים ככר כסף, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, היינו דכתיב באחד באדר משמיעין על השקלים, וכו’, אמר ליה המן לאחשורוש כל אותם הדברים היו כשהיה בית המקדש קיים והיה הקדוש ברוך הוא רצוי להם והיו מביאים שקליהם, אבל עכשיו הוא כעוס עליהם ואני סוכם לך חשבון ס’ רבוא בקע לגלגולת שהיא עשרת אלפים ככר כסף, א”ל פקדון הם בידי ואיני מוכרן לך, א”ל ובשביל כבודך נפיל גורלות אם יעלו בידך והכסף בידי אני מוכרן לך, ואם יעלו העם בידי והכסף בידך איני מוכרן לך, ורוח הקודש צווחת ועל עמי ידו גורל”.
ואף שיש לדחות שבאמת המן שיקר או שלא ידע זה, אולם קשה לומר שדבר כ”כ גדול שגובין שקלים מכל ישראל לא ידוע למלך, אלא משמע שבאמת לא גבו אז שקלים, ובכל זאת הקריבו קרבן עולה באותו תקופה.
וכן משמע בדברי הנצי”ב (העמק דבר שמות פרק ל טז) שכוונת הגמרא שם לא על השקלים ששקלו כלל ישראל באותו תקופה אלא על השקלים של ישראל במדבר, וז”ל:
“את כסף הכפורים. הוא כסף השני שבפרשה: על עבודת אהל מועד. היינו תרומת אדנים: והיה. שתי הנתינות הללו, לזכרון לפני ה’, הוא הכסף הראשון שלא בא אז לכפרה, והיינו דאי’ במגילה די”ג ב’ גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקלים לשקליו, ולכאורה תמוה הא שקלים הוא מצות עשה לדורות גם אחר מעשה המן, אלא הענין דבאמת כל מ’ שנה שהיו במדבר לא היתה מצות שקלים כלל, כדאיתא בחגיגה ד”ו שלא הקריבו כלל, או שבט לוי הקריבו, והטעם הוא משום שלא היה אלא בשביל יעוד כמש”כ לעיל כ”ט ל”ח, משא”כ בארץ ישראל שהיה משום פרנסה וכפרה על עון החוצץ ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, מש”ה כתיב שם תשמרו, ודרשינן במנחות דס”ה שבא מתרומת הלשכה, מעתה שפיר אמר ר”ל טעם על שקלים שבאותה שנה הראשונה שהוא בא להקדים לשקלי המן, והיינו שרמז הכתוב כאן לזכרון לפני ה’. לשעת הצורך”. עכ”ל הנצי”ב.
אולם עדיין יש לומר שאה”נ לא הביאו שקלים באותו דור מכל ישראל אבל הביאו מאלו שהיו בא”י וזה מספיק, אבל מזה עדיין אין ראיה דמהני אם כמה יחידים נותנים את הכסף. ועכ”פ מבית ראשון אחרי פילוג המלכות מבואר שגם מיעוט כלל ישראל מהני.
אם שייך כעת קופה של כלל ישראל
אולם צריך לדון אם שייך היום קופה של כל ישראל בזמן שחלק מחשובי כלל ישראל מתנגדים באופן כללי להקרבת קרבנות.
אולם נראה, שיש מקום כעת לעשות קופה ציבורית, והיינו מקופת המדינה המיוחדת לצרכי קרבנות, כי קופת מדינה זה ציבורי, וצריך למנות מטעם השלטון ממונה על קופה זו. ויכול להיות שרוב עם ישראל כולל חילונים לא מתנגדים להקרבות קרבנות, רק שלא משתתפים בזה, כי מה איכפת להם אם מקריבים או לא מקריבים וממילא יש לנו כעת לעשות קופת ציבורית בנושא זה.
האם צריך חינוך מזבח בתמיד של שחר
כתב בשו”ת מנחת שלמה (תניינא ב – ג, סימן קמ) וז”ל:
הערה בענין קרבנות בזה”ז
הנני להעיר בזה במה שכתב בענין זה מרן הגאון מוהרצ”פ פראנק שליט”א בקונט’ הר צבי מאמר א’ אות ב’ וז”ל, כמובן עיקרו של דבר זה תלוי בבירור הלכה של קדושת המקדש אי נוהג בזה”ז או לא וכבר ידוע שיטת הרמב”ם דקדושה ראשונה של מקום מקדשנו קדשה לעתיד לבוא והראב”ד השיג עליו ולפי”ז הרי לנגדנו הר גדול שיטת הראב”ד דחסר לנו כהיום קדושת המקדש להקריב בו עולה וזבח וכו’ ושאל רבנו רע”א להגאון ר’ צבי קלישר דבאנו לפלוגתא דרמב”ם וראב”ד הנז’, וע”ז השיב לו הג’ מהר”ץ זצ”ל לכאורה אין לזה ענין עם נ”ד שהרי למ”ד לא קדשה שרי להקריב אפי’ בחוץ כדאיתא במגילה יוד ע”א שמעתי שמקריבין בבית חוניו וכו’ עכ”ל, ומרן רע”א שתיק לי’ לדבריו אלה. ולענ”ד הדברים תמוהים איך אפשר להקריב מכח ממ”נ דלהרמב”ם שפיר קא מקריב מטעם דיש לו קדושת המקדש, ואת”ל כהראב”ד יקריב מתורת במה, הא חלוקים הם בדיני ההקרבה ולא קרב זא”ז כלל, דמתורת במה א”א להקריב שום קרבן צבור וקרבן יחיד נמי א”א להקריב דשמא כהרמב”ם דיש לו קדושת המקדש וא”א להקריב קרבן יחיד מפני הטומאה דלא הותרה אלא בצבור, וזה אין לדחוק בכוונת מהר”ץ ז”ל דהא דרוצה להתיר ההקרבה מטעם היתר במה לשטת הראב”ד היינו דס”ל דזה חשיב במה גדולה ושפיר קרב בה קרבנות צבור, דזה אינו, דמזבח לחוד לא סגי דלחשב במת צבור בלי אהל מועד ומה שהביא בס’ כפתור ופרח שר”ח מפריש אמר לבוא לירושלם ושיקריב קרבנות בזה”ז, י”ל דהוא פסק כהרמב”ם ולדידיה לא הוי ספיקא כלל, אבל אנן בדידן הרי קמן גילוי דעת מגדולי הדורות דמכלל ספיקא לא נפקא עכ”ל.
“ונלענ”ד דהנה בלא”ה תנן במנחות מ”ט ע”א דבמזבח חדש אין מחנכין אלא בתמיד של שחר וכן פסק הרמב”ם בפ”א מתמידין ומוספין הי”ב, ומכיון שכן הרי אפשר להקדיש קרבן עולה על תנאי שאם ההלכה היא כהרמב”ם הרי זה קרבן תמיד דהוי קרבן צבור שדוחה את הטומאה, ואם ההלכה היא כהראב”ד הרי זה רק עולת יחיד שמקריבין גם בבמת יחיד, ואי משום דקרבן צבור צריך שיהא משל שקלי הצבור הרי אפשר גם לזכות את הכסף על תנאי זה, וכן מצינן בתוס’ ר”ה דף ל’ ע”ב ובביצה דף ה’ ע”א שכתבו שיכולים להקריב כבש על תנאי שאם יבואו עדים יהא מוסף ואם לא יבואו עדים יהא תמיד, וכ”ש הכא דלא תליא כלל בברירה כיון דקמי שמיא גליא וכידוע דכל שהספק הוא בדבר העבר אין זה שייך כלל לפלוגתא דברירה והוי כאילו וכבר בא חכם, ואי משום דקרבן יחיד בעי סמיכה ומבואר דאף שאין הסמיכה מעכבת מ”מ אין מקריבין לכתחלה בלא סמיכה כדאיתא בפסחים ס”ט ע”א עייש”ה בתוד”ה הני מילי ובגיטין כ”ח ע”ב בתוד”ה והא בעי ובתוס’ רי”ד שם, מ”מ הרי כמו שאין קרבנות צבור טעונין סמיכה כך גם קרבן יחיד בבמת יחיד אינו טעון סמיכה כמבואר בשלהי מס’ זבחים ונמצא דממנ”פ אינו טעון כלל סמיכה, ובר מן דין הרי אפשר גם לעשותו ע”י אשה כיון שקרבנות נשים אינם טעונים כלל סמיכה, ועיין גם בפתיחה לקונט’ דרישת ציון וירשלים להגאון מוהר”ד מקארלין ז”ל שכתב כעי”ז “דאפשר להקדיש קרבן פסח על תנאי אם המקום קדוש לעתיד כשטת הרמב”ם יהי’ הקדש מקרבן פסח ואם המקום חול יהי’ חולין והזריקה יהי’ כזורק מים בעלמא וההקטרה כשורף חלב בעלמא” אלא שחזר מזה וכתב “אך לדעתי לא נוכל לעשות זאת לדעת הרמב”ם מכמה דברים וספיקות בדינים העומדים לנגדנו ואם נטעה בהם נתחייב כרת על הכניסה למקום הבית לדעת הרמב”ם” מ”מ לגבי הערה זו של מרן הגרצ”פ שליט”א הרי אפשר שפיר להקריב על תנאי וכדאמרן.
“אולם בשאילת יעב”ץ ח”א סי’ פ”ט כתב שהר”ח מפריז לא רצה להקריב כי אם קרבן פסח בלבד משום דאי אפשר כלל להקריב תמידין ומוספין כיון שאינם באים אלא משל צבור ורחוק מאד שנוכל לקבץ שקלים מכל שבטי ישראל. ועוד שהרי א”א שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע”ג כמ”ש פ”ד דתענית, וגם גאוני עולם הרע”א והחת”ס ז”ל הסכימו לזה וכתבו שרק הפסח בלבד הוא דאפשר בהקרבה כמובא בס’ דרישת ציון ומכיון שכן אי אפשר אלא על תנאי שאם אינו פסח יהי’ שלמים, ודבר זה יתכן שאין לעשות כן לכתחלה כיון שהפסח בשפיכה והשלמים בזריקה וכמבואר בפסחים פ”ט ע”א דאע”ג שאין זה לעיכובא מ”מ אין עושין כן לכתחלה, ועיין בזה בשאגת ארי’ סי’ ל”א ד”ה בהכי, רק מסתפק אני דאפשר שבבמה אין שום חלוק בין זריקה לשפיכה ואף אלה שניתנים בזריקה מותרים גם בשפיכה לכתחילה.
“אלא שעיקר דבריהם צ”ע דלפי מה דסברי שא”א להקריב בזה”ז כי אם קרבן פסח הרי קשה טובא ממשנה שלימה שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד, ומה שהקשו דצריכים דוקא לשקלי הצבור עיין בדרישת ציון דאפשר שפיר ע”י זכוי ויכוין למוסרם לצבור יפה יפה ועיין גם בחתן סופר או”ח סי’ א’, וע”ז שהקשה היעב”ץ דצריכים דוקא למעמדות, לא הבינותי דכמו שבעיקר ההקרבה אמרינן דטומאה דחויה בצבור כמו כן הותרה גם המעמדות כיון שהוא צורך הקרבן וכמבואר ברמב”ם פ”ד מביאת מקדש הי”ב שכולם מותרים והיינו מטעם מעמדות, וע”כ שכוונתו לומר דא”א לסדר בזה”ז מעמדות, וסובר שהמעמדות הן לעיכובא כפשטות הגמ’ בתענית, אולם ראיתי בשטמ”ק בערכין י”א ע”א אות ו’ שהביא משמיה דהרא”ש וז”ל, הא דאמרינן בפ’ בתרא דתענית כהנים לוים וישראלין מעכבין את הקרבן מסתבר דישראל לא מעכבי כפרה דתשמרו להקריב לי כתיב וצריכין שיעמדו ישראל על קרבנם, אבל אי ליתנייהו שם לא מעכבי כפור”, עכ”ל. ומכיון שכן אפשר שפיר להקריב קרבן תמיד על תנאי שאם ההלכה כהראב”ד הרי זה עולת יחיד.
“אולם בהתבונני ראיתי שמטעם אחר אי אפשר כלל להקריב קרבן על תנאי, משום דאם כהראב”ד ואין זה חשיב אלא במת יחיד א”כ הרי אין מקריבין בטומאה, דאף שגם זר מקריב בבמה מ”מ טמא שפיר פסול גם בבמה כמ”ש הרמב”ם והרע”ב בשלהי מס’ זבחים אהא דתנן אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה, וכן כתבו גם התוס’ בזבחים כ”ח ע”ב ד”ה מסתברא עיין שם בתוי”ט ובמל”מ ריש הל’ קרבן פסח ובתוס’ רעק”א ז”ל שם במשניות.
“ועל זה שהעירו דאיך אפשר לעבוד עבודה בזה”ז מדברי הרמב”ם בפ”ה מכלי המקדש הט”ז שכתב דאסור לעבוד עד שיחנכוהו בחביתין, ואי אפשר לחנך עכשו בחביתין שהוא קרבן יחיד ואינו בא בטומאה, נלענ”ד שיש להוכיח כדעת מל”מ שם שסובר דאין זה לעיכובא, שהרי מבואר בזבחים קי”ז ע”ב תוד”ה ורבנן דלר’ יהודה דסובר שאין מנחות ועופות בבמה אין זה דוקא בבמת יחיד אלא גם בבמת צבור לא הקריבו מנחות, וא”כ במה התחנך הכהן ועל כרחך שחנוך זה אינו לעיכובא ומותר לעבוד גם לכתחלה כשאי אפשר לחנכו בחביתין”.
עכ”ל המנחת שלמה.
מה שכתב המנחת שלמה בשם הגאון רבינו צבי פסח פרנק בענין שצריך חינוך מזבח בתמיד של שחר, הרינו מעתיקים דבריו [ראה בסוף המאמר], והמנחת שלמה הסכים איתו שזה בעיה.
ומכל זה נראה שלמעשה צריך לחוש שלא להקריב קרבן פסח לפני שחינכו המזבח.
האם יש לחוש לשיטת הראב”ד שאין מקום העזרה קדוש
כתב הרמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד): “כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא”.
השגת הראב”ד: “בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א”א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ’ אמרו דנפול מחיצות אלמא למ”ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א”י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א”י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י”י לעולם כך נגלה לי מסוד ה’ ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת”.
הלכה טו: “לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא”. עכ”ל הרמב”ם.
בענין זה של חשש לשיטת הראב”ד שקדושה ראשונה לא נתקשה לעתיד, כבר הכריע החפץ חיים (ליקוטי הלכות, זבחים דף סו ע”ב) שדעת כמעט כל הראשונים כדעת הרמב”ם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וניתן לסמוך עליו בזה. וכן דעת הגר”א בביאורו (יו”ד סי’ שלא ס”ק ו, וכןשם ס”ק רה), והחת”ס (יו”ד סי’ רלו) והגרע”א, והחזון איש (אה”ע סי’ ב סס”ק ז).
סיכום: צריך להתחיל בקרבן תמיד
עכ”פ נראה, שאם יש אפשרות להביא קרבן, אז יש להתחיל בקרבן תמיד ורק אח”כ להקריב קרבן פסח, כדי שלא להכנס בבעיה של חינוך המזבח בקרבן תמיד של שחר. ואילו בענין הבעיה של שקלי ציבור לקרבן תמיד, נראה שדעת כל הראשונים שקיי”ל שניתן למסור יפה יפה כל מה שצריך לקופת ציבור שמוסכם לחלק חשוב של הציבור, ואז כל יחיד יכול לנדב לכללות הציבור.
ובמנחת שלמה (תנינא סי’ קמ) נקט מעיקר הדין שניתן לסמוך על זיכוי של הכסף לקופת הציבור, רק הוא חשש לדעת הראב”ד שלא נתקדש המקום, וממילא צריך לעשות תנאי מדין במה לקרבן יחיד אולם זה אינו דוחה טמאה, ובעקבות זה כתב שלא להקריב קרבנות.
ומכל דברי המנחת שלמה יוצא כמו שכתבנו, שיש להקריב מקודם קרבן תמיד כדי שלא יהא בעיה של חינוך המזבח, שיתכן שזה לעיכובא. אולם מצד שצריך שקלי ציבור, סמך על הסברה שניתן לזכות לציבור יפה יפה. ורק שחשש לשיטת הראב”ד שלא נתקדשה, אולם כבר הכריע החפץ חיים בליקוטי הלכות שהעיקר כדעת הרמב”ם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא.
חוץ מזה הרבה יותר קל להקריב קרבן תמיד, שאין צריך לצמצם ההקרבה לערב פסח, ואין צורך לריבוי אנשים של שלש כיתות.
על הטענה שצריך שרוב ישראל יסכימו, יש ראיה מתקופת בית ראשון, אחרי פילוג הממלכה, שרוב ישראל לא השתתפו כלל בקרבנות כי בפשטות לא שלחו שקלים ובכל זאת מהני, וכ”ש אחר גלות עשרת השטים.
ועל מה שצריך מעמדות, עי’ בתשובת הגרש”ז אויערבך במנחת שלמה לעיל שאין זה מעכב.
הבהרה
כל מה שכתבנו כאן הוא רק חלק קטן של כל הבעיות, ויש לדון בעוד הרבה ענינים, לדוגמא יוחסי כהונה, אם מקום המזבח מעכב, אם יש בעיה של פתיחת דלתות ההיכל, אבני מזבח בגדרי אבנים שלימות, דיני חוטי אבנט, ועוד הרבה דברים.