סערת התפילה בהר הבית שחולל השר איתמר בן גביר לאחרונה מעלות מן האובך חשיפות דרמטיות לימים אלו של בין המצרים. המטלטלת שביניהם היא ללא ספק זו שעולה מעדויות שונות שמספרות את אותה עובדה. בימים הראשונים לשחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, עלו לשם כהלכה כמה מגדולי התורה – האדמו”ר ה”בית ישראל” מגור וראש ישיבת טשעבין הרב ברוך שמעון שניאורסון בעל ה”ברכת שמעון” זצ”ל. לפי אותן עדויות האדמו”ר מגור עמד שם לאמירת תהילים בהר הבית.
החשיפה הדרמטית צפה לראשונה בימים האחרונים בקבוצת רשת חרדית ידועה. מקבץ עדויות של אברכים חרדים שמעידים ממקורות שונים ונפרדים כי מיד עם שחרור העיר העתיקה ונהירת האח”מים אל הכותל דרך הר הבית, הגיעו למקום גם האדמו”ר הבית ישראל וראש ישיבת טשעבין.
שני חברי המועצת עלו להר הבית בהדרכתו של הרב הגאון רבי נתן לוברט זצ”ל. גאון מופלג, חסיד גור, יושב בישיבת טשעבין וידידו מנוער של ראש הישיבה מימיהם כתלמידי ישיבת חכמי לובלין האגדית. על פי העדויות על העולים איתם להר הבית נמנה גם דיין מפורסם שיבדל לחיים טובים וארוכים.
ברקע, הימים שבין שחרור ירושלים לחג השבועות. הדרכים עדיין היו ממוקשות. לעיר העתיקה הורשו להיכנס בזהירות רק אח”מים חשובים. ביניהם הרבנים הראשיים, שרים וחברי כנסת שכספו ונהרו אל הכותל מיד עם סיומם של 19 שנות ריחוק כפוי. לאחר שהירדנים כובשי מזרח ירושלים בתש”ח לא עמדו בהסכמי שביתת הנשק, בהם התחייבו לאפשר חופש גישה למקומות הקדושים. בעשרת הימים עד לפתיחת הצירים ושערי העיר העתיקה האחרים בחג השבועות, הגיעו האח”מים אל הכותל דרך שער האריות, ממנו פרצו חיילי ישראל כאשר שעטו בשחרור העיר העתיקה.
קשריהם של שני גדולי הדור הללו עם הגר”נ לוברט הם מן המפורסמות. הגאון רבי אברהם מרדכי מרקסון שקיבץ את פניני הרב לוברט בספר “שארית נתן”, מספר בהקדמה לפנינים הנפלאים, כי חשש שלא יהיה הדבר לכבוד ת”ח כמותו של הרב לוברט. “שהרי כל מה שאצליח לכנס כאן לא יהיה אף דוגמא מעין גדולתו בכל חלקי התורה. אלא גרגרים קטנים בעלמא שנשארו למזכרת בפי תלמידיו”. אולם “כ”ק אדמו”ר שליט”א מגור עודדני לגשת למשימה זו. וגם ידידו מנוער הגאון רב”ש שניאורסון ראש ישיבת כוכב מיעקב המריצני לעריכת ספר זה”. בהתאם לאופיו הספר מלא גם בחידושי תורה מבריקים. ביניהם אחת שמקשרת את שמו של ר’ נתן, שהיה גם שמו שלו, אל מידות ת”ק האמות של הר הבית.[1]
כמסופר ב”שארית נתן” חייו של הגר”נ לוברט לא היו סוגה בשושנים. הוא גלה ממדינה למדינה ומעיר לעיר. גם לבני ברק הגיע, שם נכנס מיד אצל החזון איש לעסוק בדברי תורה. החזו”א התפעל מבקיאותו ולמדנותו והעיד עליו גדולות. בסוף גילגוליו איווה למושב לו בית ערבי נטוש בשכונת רוממה בירושלים ואת מקום תפילתו קבע בבית הכנסת הסמוך של “שיכון הרבנים” לצד אבי שושלת משפחת אלבוים המעטירה. צאצאי הרב נחמיה אלבוים ז”ל הפכו לנחשוני העליה להר הבית כהלכה בהוראותיו והדרכותיו של ראב”ד “העדה החרדית” הגרי”י פישר זצ”ל. תנועה שמונה כיום אלפי חרדים, חמישים אלף שומרי תורה בשנה, ורבנים מכל החוגים שעולים להתפלל בקדושת הר הבית שחרית ומנחה תמידין כסדרן.
היסטוריה של איסור כניסה להר הבית
עם פתיחת שערי העיר העתיקה בחג השבועות תשכ”ז נהרו המוני בית ישראל אל הכותל, ולמגינת ליבם של שומרי התורה פרץ ההמון לביקורים גם בקודש הקדשים. זאת לפי מדיניות שר הבטחון דאז משה דיין שהר הבית יהיה ליהודים מקום תיירותי בלבד, ואילו מקום של תפילה רק למוסלמים. לפי החלטתו מתפללים יהודים בהר הבית יפונו לכותל על ידי כוחות הבטחון. רוב רובם של הרבנים נחרדו מכך שהר הבית הפך למקום שבו נכשלים רבים כל כך באיסור הכניסה לתחומי העזרה וקודש הקדשים, חלקם לדאבון הלב אף שיחקו במתחם הרחב במשחקי כדור ואחרים. הרבנים שחשכו עיניהם מכך יצאו לגדור גדר ולאסור כל כניסה אל מעבר לכותלי הר הבית פנימה.
אלא שלמרבה ההפתעה לא כל גדולי ישראל השלימו עם גזירת ההרחקה הזו, במיוחד בשנים הראשונות לשחרורו. מלבד הבית ישראל וראש ישיבת טשעבין ובני לווייתם היו עוד מגדולי התורה שעלו להר הבית. בהתחקות אחר העדויות הללו נחשפתי לעובדה הידועה בחוג תלמידי החזו”א על עליותיהם להר הבית של שניים מגדולי תלמידיו בבני ברק. הגאון רבי יחזקאל ברטלר, רֶבּ חַצְקְל זצ”ל, והגאון רבי יעקב ישראל פוֹזֶן זצ”ל לימים אב”ד בית דינו של הרב נסים קרליץ. הם היו נטהרים בטבילה ובאים אל תוך שערי הר הבית כדי להיות בקודש פנימה. שני גדולי ההוראה הללו הפכו למחותנים כאשר הרב אליהו פוזן אשר ממלא היום את מקום אביו כאב”ד בית דינו של הרב קרליץ, לקח לו לאשה את בתו של רב חצקל זצ”ל.[2]
דעת הגרי”מ טוקצינסקי
הגרי”מ טוקצינסקי מסיק בספרו שניתן לבנות בית כנסת בהר הבית בזמן הזה. הוא אף מוסיף שאם נזכה לכך ברשות וברשיון, תהיה זו סגולה לבנין בית המקדש ולגאולה השלימה. “בזמן שתהא ברשותנו לבנות בית תפילה במקום המקדש, בטרם ביאת המשיח, בנין בית תפילה בהר הבית קודם לעזרה ולמקום החיל. ומקום כזה קל להגביל את גבולו. וכשתהיה לנו הרשות והרשיון ותהא הנפש כסופה לבית תפילה שכזה, בהסכמת ראשי התורה, יהא דרוש להעמיד משמרות שלא יכנסו לשם אלא הטבולים במקווה, טהורים מטומאה היוצאה מגוף. ובית תפילה שכזה, לו יהא אפילו בהר הבית, ומכל שכן לכשנזכה להקים מזבח ולהקריב עליו קרבן ציבור, תהא זאת מן הסגולה לתקומת יעודנו, לבנין בית קדשנו ותפארתנו ולהופעת הגואל אשר יגאל את עם ישראל, להגאולה השלימה בחומר וברוח. והלכו גוים ועמים לאורו ומלאה הארץ דעה את ה'”.
ראב”ד עדה החרדית ומשפחת אלבוים
ראב”ד העדה החרדית ורבה של שכונת זכרון משה רבי ישראל יעקב פישר זצ”ל הפך כאמור למורה דרכם ותומכם של משפחת אלבוים המפורסמת במאמציהם לחידוש עבודת המקדש ושיבת ישראל להר הבית. הסכמות שונות תשובות והדרכות רבות העניק להם, כולל הזמנה לשאת דברים בנוכחותו בבית מדרשו “זכרוןן משה” בין קבלת שבת למעריב. אחד מפסיקותיו שבו הוא דוחה עוד טענה לאסור את העליה להר הבית בזמן הזה אף הובאה בספרו בשו”ת “אבן ישראל” (סימן קס”ג). הנהו בריוני אף תקפוהו על תמיכתו בכך, אבל הוא לא שת לבו להם. האדמו”ר מליזענסק ירושלים הרב אלימלך שיף זצ”ל היה מזכיר תדיר את מה ששמע מהגרי”י פישר: “בשחרור הר הבית בשנת תשכ”ז היה עלינו לפרק את המבנים הערביים ממקום מקדשנו, לבנות מזבח ולהתחיל בהקרבת קרבנות. בעשייתנו זאת מיד היינו נושעים”.
הגאון רבי שרגא פייבל פראנק רבה של שכונת ימין משה בירושלים ודיין בביד”צ פרושים, נמנה גם הוא על דורשי המקדש, חידוש העבודה והעלייה להר הבית בזמן הזה. במאמרים שכתב ופירסם פתר אחת לאחת את המניעות שהעלו מחברים שונים. במכתב שכתב יחד עם רבה של נתניה הרב דוד שלוש ורבנים נוספים כתב כי “דורנו זכה לחזות בכיבוש הר הבית מידי צר ואוייב, אולם טרם נגאל ההר מבחינה רוחנית. תכלינה עינינו בצפותנו להשתחוות ולשפוך שיחנו במקום הגדול והקדוש, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות מפני הודעת הרבנות הראשית לישראל שאסרה את הכניסה לכל שטח הר הבית, גם למקומות שאליבא דכולי עלמא הכניסה מותרת בהם כיום. וזוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה מרוב חשקם לחזות בקודש”. מרוב תמיכתו הפך הרב פראנק את ביתו למוקד פעילותם של משפחת אלבוים לעידוד העליה להר הבית, וכתובתו התנוססה על חומרי ההסברה לעליה להר הבית כהלכה.
בדברים שנשא בשנים מאוחרות יותר כבר התבטא הרב פראנק בדברים חריפים מתמצית ליבו. את החריפים מדי השארנו שם בקובץ מורשה חלק יא. בדבריו המתונים יותר הוא מתנה את נפשו. “כואב הלב שחלקת השדה עדיין בין שוביה. הכלי יקר אומר שעצם ההסתכלות כבר מטהרת ומקדשת את נפשו של ישראל. אפילו זאת שוללים מאתנו. השכינה רוצה לראות אותנו ולא אותם. באים לאסור ולהחמיר על מי? הרי רוצים לדחות כאן את רגלי השכינה. צריך לגשת לפעולות ממשיות. את “ויאמר אני אגאל” צריך לשמוע מכל מי שכואב לו. יש מהנדסים שמדדו אך מפחדים לומר זאת. כמובן שכך זה לא ילך. כל אחד צריך לומר את האמת ואז נזכה להיות הגואלים”.
ראש כולל וראב”ד חיפה הגרי”נ רוזנטל
מסורת מרתקת על גדולי ירושלים שעלו להר הבית הוזכרה פעמים רבות על ידי הראשון לציון הגר”ש עמאר בשם מורו ורבו הגאון יעקב ניסן רוזנטל אב”ד חיפה זצ”ל, שהיה מנהגם לעלות להר הבית במקומות שהיתה להם מסורת שאיננו בתחום העזרה. בראיון לגליון ראש השנה של עולם-קטן (567) סיפר הגר”ש עמאר כי “נכון גם שעלו בעבר אל הר הבית. הייתה להם מסורת. גם הרב שלי הרב יעקב ניסן רוזנטל עליו השלום, עלה להר הבית לפני קום המדינה”.
הגרי”נ רוזנטל זצ”ל הרחיב על כך בעצמו באחד משיעוריו הקבועים בישיבת נהר דעה בנהריה. שם הוא סיפר לתלמידים בגילוי לב: “אתם יודעים שאני מתיר לעלות להר הבית. מי שיודע על עצמו שהוא טהור, טבל, מותר להיכנס לשטח שהוא מחנה לויה השטח הסמוך לכותל. אני מתיר והתנועות שמעודדות עליה להר הבית אכן אומרות זאת בין השאר בשמי”. הרב רוזנטל סיפר להם גם על אכזבה שנחל פעם בענין: “רציתי פעם לעלות להר הבית כשהייתי בירושלים בתשעה באב. טבלתי מערב תשעה באב, נעלתי נעליים שאינם מעור כמובן ובאתי לעלות ולא נתנו לי”.
בספרו “משנת יעקב” על הרמב”ם פוסק הרב רוזנטל כי מי ש”עולה להתפלל שם מתוך רגש קודש להיות קרוב יותר למקום קודש הקדשים, ובפרט שרצונו להתפלל על חורבן הבית שיבנה במהרה בימינו, הוי שפיר צורך מצווה”. בהמשך דבריו שם הוא מוכיח מדברי הרמב”ם שמותר להיכנס בזמן הזה להר הבית, (ולמי שטהור, גם לעזרה), ודוחה את מי שפקפק לומר שמותר לעלות רק לדבר מצווה מיוחדת.
אנקדוטה מעניינת היתה כאשר שימש הגר”ש עמאר שליט”א כראשון לציון והרב הראשי וחלק על מי שהציעו להשתמש בפועלים גויים בהר הבית. הרב עמאר דרש להעדיף דווקא יהודים ובמיוחד יראי שמים שיטבלו לשם כך במקוה תחילה. היה זה בקשר לשיפוץ אבני הכותל בתיקונים הנדרשים אשר צריך לעלות לשם כך להר הבית. לפי פסקו של הרב שהשיב אל הקרן למורשת הכותל “את הבניה במקום המקדש יש לעשות רק על ידי יהודים”. “העליתי דבעינן יהודים. הטוב טוב שיתקנו יהודים יר”ש. ועליהם לטבול בכל יום במקוה טהרה. כדת וכדין. דבעל קרי אסור ליכנס להר הבית. ובטבילה במקוה יוצאים מטומאה זו. ואע”ג דכולנו טמאי מתים. ואין לנו אפר פרה אדומה להיטהר מזה, מ”מ זה לא מעכב. שהרי טמא מת מותר להיכנס להר הבית. שלא אסרה תורה אלא במי שיצאה טומאה מגופו”. (שו”ת שמע שלמה. או”ח סימן ו’).
תגובת גורמים רשמיים בחסידות גור אודות הטענה שהבית ישראל עלה להר הבית
בין חסידי גור שאישרו את הפרטים היו שביקשו להדגיש כי הבית ישראל עלה להר הבית עוד לפני פרסום כרוזם של גדולי ישראל שקראו לא לעלות למקום עקב חששות שונות. ביניהם החשש שמא עמי הארץ יעלו ללא הכנה כהלכה או ייסחפו פנימה ללא הבחנה בין גבולות הר הבית לגבול העזרה האסורה בכניסה ללא הזאת אפר פרה. לפיכך, טענו לומר שאין בעליית הבית ישראל להר הבית ראיה להיתר, וחסידי גור אינם נוהגים לעלות לשם.
מדוע הבית ישראל לא חתם על כרוז איסור עלייה להר הבית?
בעקבות כך הלכתי לבדוק את כרוז הרבנים בתשכ”ז. מה הופתעתי להיווכח כי מבין עשרות הרבנים החתומים עליה נעדרים חתימותיהם של שני גדולי הדור הללו. גם הבית ישראל מגור וגם הברכת שמעון מטשעבין שכאמור כיהנו כחברי מועצת גדולי התורה, אינם חתומים על הכרוז שנועד לאסור את העליה להר הבית!
באופן מפתיע או שלא בדיקה מעמיקה יותר העלתה תגלית עוד יותר מעניינת שכדי לעמוד עליה נחזור להמשך שיעורו המרתק של הגרי”נ רוזנטל בישיבה בנהריה: “רצו להחתים אותי על כרוז האוסר עלייה להר הבית, אך לא הסכמתי. הם רצו שלא יעלו להר הבית מתוך החשש שיעלו גם אנשים שלא בטהרה. אמרתי שאם ינסחו זאת כך שקוראים לא לעלות מחשש שיעלו שלא בטהרה וכד’, אני מוכן לחתום. אך לאסור כאיסור גורף, זה לא אמת. היו צריכים לנסח זאת אחרת” אמר הרב רוזנטל והוסיף “עכשיו יש כאלו שלא מדברים איתי בגלל שלא הסכמתי לחתום. אך מה לעשות, זו האמת”.
הסטייפלר והר הבית
ובחזרה אל הבית ישראל. בגליונות דברי תורה מפי האדמו”ר מחוג חתם סופר ב”טיש” של ליל שבת קודש פרשת נשא תשע”ז, מספר האדמו”ר כי בהקשר למאמצי הסטייפלר לפרסם כרוז שכתב נגד העליה להר הבית בימים שאחרי ששת הימים. אז כאמור התרחשה עליה עממית המונית למקום הקדוש, של המוני בית ישראל שהתרגשו לעלות להר הבית אחרי אלפיים שנות איסורי וגזירות על השליטים הגויים ששלטו בו מאז חורבן בית המקדש. כאשר הם לא מודעים לחומרת איסור הכניסה שלא כהלכה, עלו לשם המון העם ללא שום הכנה, ללא טבילה, בנעלי עור, והחמור מכל נכנסו לא רק בתחומי העזרה האסורים אלא אף לשטח ההיכל וקודש הקדשים. בעקבות כך התגייס הסטייפלר ונעמד בראש המאמץ לגדור גדר שלא לעלות כלל להר הבית, אפילו למקומות המותרים. הסטייפלר חפץ היה בהצטרפות הבית ישראל אל האוסרים, וביקש ממנו להוסיף את חתימתו על הכרוז שניסח על איסור העליה להר הבית. אולם מסיים שם האדמו”ר מחוג חת”ס את הסיפור במילים ספורות וחתומות, “אך לא אסתייע מילתא”. סתם ולא פירש, מדוע לא הצטרף הבית ישראל.
נראה כי תגלית עלייתו של הבית ישראל עצמו להר הבית שופכת אור על הפרשה, ומגלה לכאורה את סיבת הימנעותו וסירובו לגזירת איסור העליה. שהרי בניגוד לאלו שלא ידעו את תחומי גבולות הקדושות השונות בהר הבית, הבית ישראל הכיר אישית את היודעים ואף סמך עליהם בעצמו הלכה למעשה.
הסבר הסטייפלר מדוע הבית ישראל לא חתם כנגד עלייה להר הבית
תלמיד הסטייפלר הגר”א הלוי הורביץ שכתב את ספרי “אורחות רבנו” מתאר בהרחבה את מאמצי הסטייפלר ועיסוקו הרב ביצירת איסור העליה. הוא מביא שם שהבית ישראל אכן סירב מפורשות לבקשתו להצטרף לאוסרי העליה. מעניין עד משעשע הוא הנימוק המתחמק שמובא בשם הבית ישראל על ידי הגר”א הורביץ: “בקשני מו”ר שאחתים גם את האדמו”ר מגור זצ”ל הבית ישראל שהיה אז בחיפה. דיברתי עמו בטלפון באמצעות משמשו שעמד על ידו, (הרבי בעצמו לא הי’ מדבר בטלפון), וענה לי שכרוז זה שייך לרבנים, ולא לאדמורים. ולא חתם”.
בקשר למה שהזכיר באורחות רבנו ש”הבית ישראל היה אז בחיפה”, מעניין לציין את קשרי ההיכרות הקרובים של הבית ישראל עם הגרי”נ רוזנטל שכאמור היה מתומכי העליה להר הבית כהלכה. הבית ישראל היה מגיע לנפוש בעיר חיפה מדי שנה. היה עולה אל הגרי”נ רוזנטל, ואף מעניק בידו 1,000 לירות מדי שנה בשנה, כדי לתמוך בכולל החלוצי הראשון שפתח הרב רוזנטל בחיפה. סיפורים מעניינים נכרכו סביב אותם מפגשים. בתמונות של הבית ישראל בחיפה שמופיעים בספר “בית ישראל להבה”, נראה הבית ישראל עולה לביתו של הגרי”נ רוזנטל, ואף משתתף בשבע ברכות במשפחתו.
מעניין לציין שהסטייפלר עצמו השתמש גם הוא בהתחמקות מהסוג הזה כפי שמסופר ב”אורחות רבנו”. גם הוא בהקשר לכרוז רבני, כאשר ביקשו להחתים את הסטייפלר להצטרף לקביעת צום “פוליטי” כלשונו. בערב ראש חודש סיון תש”ל הכריזו רבני ב”ב תענית ציבור. מספר הגר”א הורביץ: “מרן הגר”א שך לא הי’ חתום, וכן לא מו”ר [הסטייפלר]. ואמר לי הגרח”ק (שליט”א), שאביו אמר לו שבאו אליו שיחתום וסרב, ודחאם בדיחוי “עדין” שאינו רב. ואמר מו”ר שגזירתם “פוליטיקה”. היות והמועצה הדתית בב”ב הכריזה על יום שלפני זה כ”ח אייר כיום חג לשחרור ירושלים, וגזרו הם למחרת לאפוקי מהמועצה הדתית שהם מתנגדים לה. ואמר מו”ר שאין צורך לצום כי אינם רבני כל העיר. כי כל אחד מהם יש לו רק חוג שלו”.
בסופו של דבר הסטייפלר עצמו גנז ולא פרסם את כרוז האיסור שכתב בעמל רב, תיקן גרסא אחר גרסא ואף הספיק כבר להחתים עליו כמה רבנים ואדמו”רים. יתכן שסבר וקיבל את התנגדות הבית-ישראל. ויתכן שלהיפך. אולי חשש שהעדר חתימתו של הבית ישראל תביא לפרסום עמדתו ועלייתו, וייצא שכר כרוז האיסור בהפסדו. ומי יעמוד בסוד קדושים. באורחות רבנו מציין לנימוק נוסף מפיו, שאחר הכרוז של ראשי הישיבות שיצא בענין, התייתרה כרוזם של גדולי בני ברק.
קרבן פסח, הבית ישראל והגרי”ש אלישיב
סיפור מרתק נוסף מהבית ישראל בקשר להר הבית מסופר על ידי האדמו”ר מטאלנא שליט”א. לקראת אחד הפסחים הראשונים שלאחר שחרור הר הבית, הגיעו מאת הגרי”ש אלישיב אל הבית ישראל שליחים שביקשו לחדש את מצוות קרבן הפסח. הגרי”ש זצ”ל טען שכל הדרישות ההלכתיות פתורות ומן הדין ניתן להקריב את הפסח בזמן הזה, אלא שצריך לשמוע את דעתו של מנהיג הציבור כהבית ישראל. בין העניינים שנידונו היו איתור מקום המזבח, כהנים מיוחסים, הקרבה בטומאה ועוד. כאשר עלו אל הבית ישראל נשא אף הוא ונתן איתם בסוגיא. כאשר הגיעו לשאלת ההקרבה בטומאה שלגביה נטען שהלכה מפורשת היא ש”טומאה הותרה בציבור”. נענה האדמו”ר הבית ישראל ואמר: “את הטומאה אני רואה, אולם הציבור אינו נראה…”.
צילומים שונים שהגיעו לידי “כיכר השבת” מלמדים כי לאורך השנים היו מעט מחסידי גור שנצפו בהר הבית מפעם לפעם. חלקם אף מתלמידי החכמים שבהם. אחד המפורסמים מביניהם הוא מבניו של בעל ה”נחלת משה” זצ”ל. תלמיד חכם מופלג כשלעצמו שגם הוא ידיו רב לו בחכמות העולם כהרב לוברט בשעתו. בדיקתי מול מינהלת הר הבית העלתה כי גם כיום ישנם מחסידי גור שעולים להר הבית לאחר טבילה ולפי כל דקדוקי ההלכה.
אפונדתו או פונדתו?
נסיים עם פנינה תורנית של בעל הברכת שמעון מטשעבין שעלה להר הבית יחד עם הבית ישראל. בקובץ ישורון פורסם חידושו בענין איסור הכניסה להר הבית באפונדתו החגורה לו מבחוץ. רש”י מפרש זאת חגורה, ואילו הרמב”ם מפרש זאת כתונת של זיעה. הברכת שמעון עובר על המקומות הרבים שמושג זה מוזכר בחז”ל, ומוכיח שאת שני הפירושים קשה להלום בכולם. את הקושיות המתעוררות פותר ראש הישיבה באימוץ שני הפירושים גם יחד. מתוך הוכחה מספר “הערוך” שמעלה שני ערכים נפרדים, אחד ל”פונדתו” ואחד ל”אפונדתו”. הברכת שמעון מיישב בכך כל סוגיא בהקשרו. אפונדתו הוא חלוק של זיעה, ופונדתו הוא סוג של חגורה. ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
[1] פנינה נוספת מאפיינת מפי הגר”נ לוברט מביאים תלמידיו בספר “דף על הדף” עמ”ס פסחים. היא בסוגיית “הגיעני כפול” כתב רש”י: “כהן שאינו מודה בעבודה, אף במגונה שבהם”. ,וצ”ב מאד שנקט רש”י לשון כזו “אף במגונה שבהם” לגבי עבודת המקדש. ומה שייך לשון מגונה בזה. ובפרט בסוגיה של לשון נקיה. ומו”ר הגה”ח ר’ נתן לוברט זצ”ל אמר שצריך לנקד דברי רש”י “אף במגנה”. היינו אפילו שהכהן רק מגנה ומזלזל את העבודה, כבר אין לו חלק בכל העבודות שבכהונה עכ”ד ודפח”ח”. [2] תגובה רשמית קיבלתי מאחד מגאוני בני ברק, שהגאונים הנ”ל לא נכנסו להר הבית, אלא רק לשער הר הבית, ובכל זאת טבלו מטו”ק. גם מגורמים רשמים בחסידות גור וישיבת טשעבין קיבלתי תגובות שלא ידוע להם על הנאמר בכתבה זו.חשוב לציין שגם המקורות בידי כותב השורות המצביעות על כך שגאונים אלו עלו להר הבית, היה זה מיד לאחר שחרורו לאחר מלחמת ששת הימים, ולפני שהתקבע בציבור החרדי את תוקף איסור הרבנים לעלייה להר וכמבואר בגוף הכתבה.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
