“… Like the Heart cannot go to the Spring in the Sippur Maseh of the Seven Beggars by Rabbi Nachman“:
And there is a Mountain, and on the Mountain stands a Stone, and from the Stone emerges a Spring. Now, every thing has a heart, and the entire world also has a heart, and the Heart of the World is a complete structure, with face, hands, feet etc. But the nail of the foot of the World’s Heart is heartier [Yid. hertziker] than the heart of anything else. And the Mountain with the Stone and the Spring stands at one end of the world, while this Heart of the World stands at another end of the world, and the Heart stands facing the Spring, desiring and hoping continuously, exceedingly, that it should come to the Spring, and the longing and desire of the Heart to come to the Spring is just extraordinary. It screams nonstop, the Heart, to come to the Spring, and the Spring longs for the Heart too.
Now, the Heart has two things that make it weak. One, because the sun pursues it exceedingly and scorches it (because it always yearns and desires to come to the Spring), and the second thing that tires the Heart is due to yearning and desiring, that the Heart constantly yearns and wishes; it keeps pouring out its soul for the Spring and screaming and so forth, as above, so as to come to the Spring, for the Heart is always standing facing the Spring, and screams “Na! Gevald!” [Yid. Please! Woe!], and keeps on yearning most exceedingly for the Spring, as mentioned.
However, when the Heart needs to rest a bit, so as to draw a little breath [Yid. oyf zoyfn] then comes a Big Bird and spreads its wings above it, shielding it from the sun; then the Heart gets a little rest. But even then while resting it also looks facing the Spring and still longs for it. But since it longs so much for the Spring, why does it not go to the Spring? Only, as soon as the Heart wants to go close to the Mountain upon which is the Spring then it no longer sees the peak; it cannot look at the Spring — and as soon as it would not look at the Spring it would expire, for the Heart’s entire vitality is only from the Spring, so when it stands facing the Mountain then it sees the Mountain peak where the Spring is, but immediately as soon as it wants to go to the Mountain, the peak no longer appears (for such indeed is the way with a tall mountain; standing from afar the peak is visible, but upon going nearer the peak is no longer visible). Then it can no longer look at the Spring and could — Mercy save us! — expire, and if this Heart — Mercy save us! — would expire the whole world would be destroyed, for the Heart is the very vitality of every thing, and how can the world endure without the Heart? Therefore the Heart cannot go to the Spring; it only stands facing the Spring, longing and screaming without cease to be able to come to it, as mentioned.
ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידים ורגלים וכו’, אבל הצפרן של הרגל של אותו הלב של העולם הוא מלבב (בלשון אשכנז: “הארציקער”) יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעין הנ”ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם, וזה הלב הנ”ל עומד כנגד המעין הנ”ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו.
וזה הלב יש לו שתי חלישות: אחת, כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעין), וחלישות השניה יש לו להלב מן גדל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד בכלות הנפש אל אותו המעין וצועק וכו’ כנ”ל, כי הוא עומד תמיד כנגד המעין הנ”ל וצועק: “נא גיוואלד” (ביטוי צעקה באידיש כמו “אהה”) ומשתוקק אליו מאד כנ”ל,
וכשצריך לנוח קצת שיהיה לו אריכת הרוח קצת (שקורין “אפ סאפין” נשימת רווחה), אזי בא צפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגן עליו מן החמה, ואז יש לו ניחא קצת, וגם אז בשעת ניחא הוא מסתכל גם כן כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך מפני מה אינו הולך אל המעין. אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השפוע ואינו יכול להסתכל על המעין, ואם לא יסתכל על המעין אזי תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין, וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השפוע של ההר ששם עומד המעין, אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השפוע (וזה מובן בחוש), ואזי אינו יכול לראות את המעין, ואזי תצא נפשו חס ושלום, וכשזה הלב היה מסתלק חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כלו, כי הלב הוא החיות של כל דבר, ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין, רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ”ל.
…
[Bolding added.]