That of the philosophical “contemplative life”. As I’ve said before, this school of thought is not heretical in the slightest – but I do not think it’s correct, either.
(Now surely someone has already said all this better than me, but it’s easier to just write it out myself now, than find it, and quote it.)
The very last chapter of “Moreh Nevuchim” (III chapter 54) is explicit about the goal of mankind:
ואחר מה שהצענוהו לך, שמע מה שאומר, כבר בארו הפילוסופים הקדומים והאחרונים, שהשלמיות הנמצאות לאדם ארבעה מינים… (שלמות הקנין, שלמות תבנית הגוף ותכונתו וצורתו, שלמות מעלות המדות, המעלות השכליות)
והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי, והוא – הגיע לאדם המעלות השכליות – רצוני לומר, ציור המושכלות, ללמוד מהם דעות אמתיות באלוהיות. וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמיתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיום הנצחי, ובה האדם אדם. ובחון כל שלמות מן השלש שלמויות הקודמות – תמצאם לזולתך, לא לך; ואם אי אפשר, לפי המפורסם, מבלעדי היותם גם כך, הם לך ולזולתך; – אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך, אין לאחר עמך בו שיתוף כלל, “יהיו לך לבדך וגו'”. ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים – אתה, השוכח נפשך, עד ששחר לובן פניה, במשול הכוחות הגופניות עליה – כמו שנאמר בראש המשלים השיריים הם הנשואים לזה הענין – אמר, “בני אמי ניחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי”; ובזה הענין בעצמו אמר, “פן תתן לאחרים הודך ושנותך לאכזרי”.
הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש, שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המדות – שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו, ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא – ידיעת האלוה ית’, שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע, “כה אמר יי, אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי”. הסתכל – איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם – ‘עשיר בעשרו’, ואחריו – ‘גיבור בגבורתו’, ואחריו – ‘חכם בחכמתו’ – רצוני לומר, בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון, אשר להם נאמרו הדברים – ומפני זה סדרם על הסדר הזה.
וכבר השיגו ה’חכמים ז”ל’ מזה ה’פסוק’ אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שה’חכמה’ הנאמרת סתם בכל מקום, והיא התכלית, היא השגתו ית’, ושאלו הקנינים שיקנם האדם, שישימם סגולתו ויחשבם שלמות, אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם – רצוני לומר, מיני העבודות -. וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם – כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית.
(You can see more of this placed in the mouth of the “Philosopher” at the beginning of the Kuzari.)
There is a great deal to add to this (why is Man “truly” an individuum?) and see also the anonymous pamphlet republished here, but that’s not our focus here.
There is a simple rejoinder to this, by Rabbi Nachman of Breslov. Rabbi Nachman offered several counterpoints throughout his oeuvre, although this is the best one in my opinion.
Likutei Moharan II chapter 19:
עקר התכלית והשלמות הוא רק לעבד השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל. כי יש מחקרים שאומרים, שעקר התכלית והעולם הבא הוא רק לדעת כל דבר כמות שהוא, כגון לידע הכוכב כמו שהוא, לידע מהותו ומפני מה עומד במקום ההוא. כי יש משכיל ומשכל ושכל, דהינו הכח המשכיל והשכל בעצמו והדבר המשכל וזהו התכלית והעולם הבא אצלם, שיהיה נעשה אחד מהמשכיל והמשכל והשכל והם מבלים ימיהם על זה בעולם הזה לחקר ולהשיג המשכלות, שזהו התכלית אצלם, וזהו בעצמו העולם הבא לדעתם. רק שבעולם הזה שמלבשין בגוף, אין להם תענוג כל – כך מן החקירות, ובעולם הבא שיתפשטו מהגוף, יתענגו מאד מזה. ולדעתם הרעה, עקר השגת התכלית הוא על – ידי חקירות וחכמות חיצוניות שלהם.
אבל באמת אצלנו עקר השגת התכלית הוא רק על – ידי אמונה ומצוות מעשיות, לעבד השם על – פי התורה בתמימות ובפשיטות. ועל – ידי – זה בעצמו זוכין למה שזוכין, ‘עין לא ראתה’ וכו’, כמו שכתוב (תהלים קי”א): “ראשית חכמה יראת ה'” שעקר ראשית וקדימת החכמה הוא רק יראת ה’, שצריך להקדים היראה להחכמה.
ותדע שאין הדבר כדעתם, חס ושלום. כי אם – כן לא ישיגו התכלית, רק מתי מעט מעט מאד, דהינו הבעלי – שכל פילוסופים. ומה יעשו קטני הערך, שאין להם שכל כזה לחקר חקירות, לדעת המשכלות, שהם רב ועקר העולם, איך ישיגו הם את התכלית.
אבל באמת עקר השגת התכלית הוא רק על – ידי תמימות דיקא, דהינו יראת – השם ומצוות מעשיות בפשיטות גמור. וזהו (סוף קהלת): “סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם”. הינו ששלמה המלך, עליו השלום, מלמד אותנו, שעקר השגת התכלית, שהוא בחינת סוף דבר, הוא רק על – ידי תמימות ופשיטות, ליראה את ה’ ולשמר מצוותיו בפשיטות. וזהו: “סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור”, שזהו בחינת תמימות ופשיטות, ליראה את ה’ ולקים מצוותיו בעבדא וכו’ בפשיטות כנ”ל. וזה שסים: “כי זה כל האדם” הינו כי זה יכול כל אדם לקים ולהשיג על – ידי – זה את התכלית, מאחר שעקר הוא “את אלקים ירא” וכו’. על – כן יכול כל אדם להשיג התכלית, כי זה כל אדם יכול לקים.
…
The logic is absolutely unassailable: What won’t fit for the masses, doesn’t fit anyone. In other words, why would the Torah be given to people who couldn’t possibly fulfill it in the slightest?!